לאוהבי אופרה- ביום שני הקרוב תיפתח ב"סינמה סיטי" בגלילות סידרת מפגשים בהנחייתי, בה יוצגו כמה מהאופרות הגדולות ברפרטואר. במהלך הסמסטר נעסוק באופרות "ריגולטו" (ורדי), "מדאם בטרפליי" (פוצ'יני), "בת הגדוד" (דוניצטי), "סאדקו" (רימסקי-קורסקוב) ועוד. הקורס משולב בצפייה בביצועי DVD מרהיבים עם טובי הסולנים והמנצחים, כולל השוואת ביצועים שונים. התענוג העיקרי שמספק המיקום, מעבר לחנייה החופשית, היא איכות צפייה פנטסטית של אולם קולנוע!
הקורס יכלול 8 מפגשים בימי שני בבוקר (אחת לשבועיים) החל מה-24 בפברואר.
לתכנית מלאה, תאריכים ופרטים: "זמן אשכול"
"יבגני אונייגין" היא האופרה המפורסמת ביותר של צ'ייקובסקי, ואולי האופרה הרוסית המפורסמת ביותר בכלל. היא מבוססת על רומן בחרוזים של פושקין, שצ'ייקובסקי הלחין בצורה מופתית. הסיפור מספר על יבגני אונייגין, צעיר יהיר ומתנשא, שפוגש נערה כפרית בשם טטיאנה. טטיאנה מתאהבת בו מיד, אך הוא דוחה את הצהרות האהבה שלה בנימוס קר. לאחר שנים הוא פוגש את טטיאנה שוב, והפעם- כאשה בשלה הנשואה לנסיך עשיר. הוא מבין את גודל טעותו ומתחנן בפניה שתעזוב את הנסיך למענו, אך הפעם זהו תורה של טטיאנה לדחות אותו.
ביצוע הדי.וי.די החדש הזה ל"יבגני אונייגין", שצולם בהופעה חיה באוקטובר 2013, עורר ציפיות גבוהות מאוד. זאת מכמה סיבות: ראשית, זוהי הפעם הראשונה בדי.וי.די מסחרי בה מופיעה סופרנית-העל אנה נטרבקו (Netrebko) בתפקיד טטיאנה. גם יתר הסולנים בתפקידים הראשיים נחשבים לשמות מבוקשים מאוד על הבמות כיום. שנית, המנצח הוא ואלרי גרגייב (Gergiev), מומחה עולמי למוזיקה של צ'ייקובסקי ומנצח עם כריזמה אדירה. שלישית, ההפקה היא מה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, בית אופרה שהוציא תחת ידיו בשנים האחרונות כמה הקלטות די.וי.די מרהיבות בעושרן ואיכותן. רביעית, ההקלטה צולמה באיכות HD מעולה.
בניגוד לציפיות, התוצאה הסופית מעוררת דווקא הערכה מעורבת. את עיקר העניין בהפקה הזו מושכת כמובן הופעתה של אנה נטרבקו, ולצערי היא מעט מאכזבת. בהפקות הדי.וי.די הקודמות בהן כיכבה, כמו לדוגמא "לה טרוויאטה" של ורדי או "שיקוי אהבה" של דוניצטי, היתה נטרבקו פשוט מושלמת. היו לה לא רק קול נהדר, אלא גם חן נעורים מקסים והופעה דרמטית עוצרת נשימה. הפעם, משהו בקסם שלה הלך לאיבוד. כדי לשכנע בתפקיד טטיאנה צריך להיראות כמו נערה נאיבית וחולמנית במערכה הראשונה, וכמו אישה מלכותית ומלאת הדר במערכה האחרונה. אצל נטרבקו, כיום בת 42, זה לא קורה. אולי בגלל הגיל, אולי בגלל מבנה הגוף שהשתנה בשנים האחרונות, ואולי בגלל שניהם. היא עדיין זמרת מדהימה ומרגשת, ובמקומות מרכזיים היא מצליחה ממש לשאוב את המאזין אליה דרך הבעה מוזיקלית וריגשית פנטסטית. עם זאת, חייבים להודות שמבחינת הופעה חיצונית היא כבר לא מושלמת לתפקיד הנערה הצעירה שטטיאנה אמורה להיות.
מבין יתר הזמרים בתפקידים הראשיים בולט במיוחד הטנור הפולני פיוטר בצאווה (beczala), בתפקיד לנסקי (חברו של אונייגין, שבסוף מת מידיו בדו-קרב). יש לו קול גדול ויפה, והופעה דרמטית מעולה. מאריוס קווייציאן (Kweicien), בתפקיד המרכזי של אונייגין, שר יפה ונראה די מרשים על הבמה, אבל ראיתי אונייגינים גדולים ממנו. אלקסיי טנוביצקי (הנסיך גרמין) נראה ושר כמו בול עץ, למרות שחייבים להודות שבמידה מסוימת זה מה שהתפקיד דורש. אוקסנה וולקובה (אולגה) שרה בסדר, אבל ההופעה הבימתית שלה גסה מדי לטעמי.
לגבי הצד המוזיקלי- הניצוח של ואלרי גרגייב נהדר כצפוי. הוא מצליח להוציא מתזמורת המטרופוליטן צליל יפה מאוד, ומצליח להביא את האופרה לשיא דרמטי מרשים במערכה האחרונה. הבימוי (של דברה וורנר), לעומת זאת, די משעמם. זהו אמנם בימוי ריאליסטי ולא מודרני- יתרון גדול יחסית להפקות המודרניות הדוחות שאפשר למצוא כיום למכביר- אבל יש בו משהו סטטי ולא זורם. איכות הצילום מעולה, אך קיימת בעיית תאורה שגורמת לתמונה להיות לא מספיק חיה בסצינות המתרחשות בשעות הערב והלילה.
לסיכום: הביצוע מומלץ בזכות גרגייב, חלק מהסולנים (כולל נטרבקו, למרות המגבלות), ואיכות הצילום המעולה (למרות בעיית התאורה). זהו ככל הנראה ביצוע הדי.וי.די הטוב ביותר שיש ל"אונייגין" היום, בוודאי בהשוואה לסרט הוותיק בניצוחו של גיאורג שולטי או לביצוע החדש יחסית עם ברנבוים ואנה סמואיל. ובכל זאת, הציפיות שהתעוררו מול כזה צוות מבצעים חלומי לא הוגשמו במלואן. נצטרך להמשיך לחכות ל"אונייגין" המושלם.
"יבגני אונייגין" מאת צ'ייקובסקי. הפקה של המטרופוליטן אופרה בניו-יורק. מנצח: ואלרי גרגייב. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
פורסם בנוסח מקוצר ב"גלובס", 18.2.2014
אנדרס מוסטונן. צילום: יח"צ
ביום חמישי הקרוב ייפתח בתל-אביב פסטיבל מוזיקה חדש ומסקרן במיוחד, הנושא את השם "טאלין-תל-אביב". מייסדו ומנהלו המוזיקלי של הפסטיבל הוא הכנר והמנצח אנדרס מוסטונן (Andres Mustonen), ולצידו ישתתפו בפסטיבל כמאה מוזיקאים מישראל ומאסטוניה.
הפסטיבל החדש מציע שלל הפתעות. הראשונה היא המיקום: הפסטיבל יתקיים ב"מתחם התחנה" בתל-אביב, באולם סגור שיוסב באופן זמני לאולם מופעים. השנייה היא התוכנית: אירועי הפסטיבל יכללו שישה מופעים בז'אנרים שונים, כולל מוזיקה קלאסית, מוזיקה עתיקה, ג'אז, מוזיקה אלקטרונית ומוזיקה אתנית. כמו כן יתקיימו במסגרתו מופעי חוצות, תערוכת צילומים מטאלין ועוד. ההפתעה השלישית היא התוכנית לחלק לקהל חטיפים מסורתיים וליקרים מאסטוניה, כדי לקרב בין שתי הערים גם דרך בלוטות הטעם.
מנהלו המוזיקלי של הפסטיבל, אנדרס מוסטונן (61), נשמע נלהב מאוד מהאירועים המתוכננים. "הפסטיבל בתל-אביב יתקיים בפעם הראשונה, אבל הוא יהיה המשך ישיר ל'פסטיבל מוסטונן' שמתקיים באסטוניה כבר בפעם ה- 26", הוא אומר. "הרבה מוזיקאים גדולי עולם ביקרו בטאלין לרגל הפסטיבל, ועכשיו אני רוצה להביא אותו גם לתל-אביב".
למה דווקא בתל-אביב?
"מאז שביקרתי בישראל בפעם הראשונה, בשנת 1987, אני מרגיש שזהו הבית השני שלי. מאז הופעתי כאן עם רוב התזמורות וההרכבים החשובים. במקביל, אני מביא לפסטיבל שלי בטאלין הרבה מוזיקאים ישראלים. אני מאוד אוהב לעבוד עם הישראלים, כי לשנינו יש חיבור חזק לצד הריגשי. אני לא נורדי קר טיפוסי".
מוסטונן מלא שבחים גם ליצירתיות הישראלית. "במרכז אירופה עולם המוזיקה הקלאסית נראה כמו חדר שינה. הכול נוח ונעים, אבל משעמם. הישראלים, לעומת זאת, פתוחים מאוד לרעיונות חדשים. זהו אופי שמתאים לי בדיוק".
את הקשר ההדוק של מוסטונן לישראל מחזקת העובדה שהוא נשוי לשגרירת אסטוניה בישראל, ולכן נמצא כאן חלק מהשנה. "יש לי שני בתים, אחד באסטוניה ואחד בישראל", הוא אומר. "בניגוד לרוב השגרירים, בחרנו לגור במרכז תל-אביב ולא בהרצליה פיתוח. זה הרבה יותר כיף ככה, להיות במרכז, עם חיים עשירים של אמנות מכל עבר".
ולמה בחרת לפסטיבל בתל-אביב דווקא את מתחם התחנה, ולא אולם קיים?
"כי זהו מקום חדש וצבעוני, שיש מסביבו הרבה מסעדות ומקומות מעניינים. באולם המופעים נתקין במיוחד ריהוט שנביא איתנו מאסטוניה, כך שייראה כמו אולם נורדי מעץ בסגנון עתיק. אחרי הפסטיבל הכול יפורק והאולם יחזור למצבו המקורי".
—
אנדרס מוסטונן מוכר ברחבי העולם כמוזיקאי רבגוני מאוד. הוא מופיע כמנצח על תזמורות גדולות, כנגן במועדוני ג'אז, בפסטיבלי רוק ועוד. בהתאם לרוח זו, גם תוכנית הפסטיבל כוללת מופעים בסגנונות מוזיקה שונים. מוסטונן עצמו ישתתף כמעט בכולם, או כנגן או כמנצח.
"התכנית בתל-אביב תהיה על אותו העיקרון של הפסטיבל בטאלין", הוא אומר. "הרעיון הוא לעבור מיצירות קלאסיות לג'אז, מוזיקה אתנית, מוזיקה עתיקה ועוד. העולם המוזיקלי הוא רחב, וחבל שלא להכיר את הצדדים השונים שלו".
מעבר לרב-גוניות שלו, מוסטונן מוכר בעולם המוזיקה גם כדמות צבעונית על גבול האקסצנטריות. הוא נוהג להתלבש בצורה מאוד לא מעונבת, ומתנהג על הבמה בצורה חופשית ומתלהבת. לדבריו, ההתנהגות הזו אותנטית לגמרי. "אני לא עושה שום דבר במיוחד עבור הקהל. מי שאני על הבמה זה בדיוק מי שאני בחיים. ההצלחה שלי עם הקהל נובעת מזה שאני נהנה ממה שאני עושה, ומרשה לעצמי להתלהב מהמוזיקה".
פסטיבל "טאלין-תל-אביב" יתקיים במתחם התחנה בתל אביב בין ה- 20 ל- 24 בפברואר. לאתר הפסטיבל הקליקו כאן.
פורסם ב"גלובס", 17.2.2014
אודיטוריום האולם החדש בנצרת. צילום: Eila Brand Adele
לפני מספר חודשים נפתח בגליל אולם קונצרטים חדש, הממוקם בגן התעשייה בנצרת. האדם המרכזי מאחורי הקמת האולם החדש הוא התעשיין והיזם סטף ורטהיימר, שזכה בשנים האחרונות לכותרות ענק בזכות עיסקת המיליארדים של מכירת "ישקר" לוורן באפט. ורטהיימר (88) פתח עד כה בארץ שישה גני תעשייה, ובכולם שילב פעילות תרבותית: גני פסלים, תערוכות, בית ספר לצילום ועוד. כעת מתווסף לכך גם אולם המופעים בנצרת, שנועד לשרת את תושבי נצרת והגליל כולו.
"חמישה מתוך גני התעשייה שהקמנו הם בגליל, אחד בנגב, ואחד בטורקיה", אומר ורטהיימר. "המטרה היא גם להביא לכך שהאיזורים האלו יצליחו, וגם לשנות את הדימוי של המילה 'תעשיה'. בעם ישראל המילה 'תעשייה' נחשבת למשהו שאומרים עליו שהוא 'מעניין, אבל לא בשביל הבן שלי'. ואת זה חייבים לשנות".
"בין היתר, החלטתי לחבר את התעשייה עם התרבות", הוא אומר. "התחלתי עם זה כבר בגליל, בתפן, לפני 25 שנה. זה התחיל עם מוזיאונים, פסלים, וגם סידרת קונצרטים. אחר כך המשכנו עם זה בנגב, ביישוב עומר, ואחר כך בתל-חי. כיום יש לנו פעילות אמנותית ענפה בגני התעשייה בכל הארץ. בתל-חי, לדוגמא, יש מוזיאון צילום שמשמש גם כמרכז ללימודי צילום. זה עוזר לגליל להפוך למרכזי יותר, וחוסך לתושבי האיזור את הצורך לנסוע עד תל-אביב. כשהתחלתי לבנות את הגן הבא, בנצרת, החלטנו לבנות בניין ייעודי גם למופעים".
את הרעיון לשלב בגן החדש פעילות מוזיקלית קיבל ורטהיימר לאחר שביקר בקונצרט בכנסייה בגוש חלב, עליו ניצחה עדה פלג. "נהניתי מאוד מהקונצרט הזה, והחלטתי שברגע שהגן החדש יהיה מוכן אבקש ממנה לקיים בו תכנית מוזיקלית. חצי מהאנשים בקונצרט היו ערבים מנצרת, חצי יהודים מהעמק, וכולם נהנו. היה נהדר לראות איך המוזיקה מחברת בין אנשים, בלי להתווכח מי צודק".
המנצחת עדה פלג, שהתמנתה למנהלת המוזיקלית של האולם, הביאה אליו בינתיים את תחרות החליל הבינלאומית, בה השתתפו עשרות מתמודדים מרחבי העולם. בעתיד מתוכננת להתקיים באולם החדש סידרת קונצרטים שלמה, שתתחיל בחודש ספטמבר הקרוב. "אני רוצה שהגליל יתחרה עם תל-אביב באמנות", הוא אומר. "מוזיקה היא רק דבר אחד. הדבר העיקרי הוא לאפשר לאנשים צעירים להבין מה זו תעשייה. לדוגמא, הבאנו מצרפת מפעל שלם שמאפשר לאנשים לשבת ולראות איך מייצרים חלק מפלסטיק. זה לא משהו תיאורטי במוזיאון, אלא ממש משהו פרקטי. דוגמא נוספת היא ייצור של עוד שעשוי מפלסטיק במקום מעץ, וכך לא מתקלקל. כיום מנגן על העוד הזה מוזיקאי מתרשיחא".
אתה לא חושב שהמדינה צריכה לקחת חלק בתמיכה בפעילות תרבותית, ולא להשאיר זאת ליזמים פרטיים?
"המדינה מאוד עסוקה עם ביטחון, ואני מבין זאת. אני, כיזם, מעוניין לחפש דברים חיוביים שמחברים אנשים ביחד. כשאין שוק גדול קשה לעשות פעילויות, אז אני מסבסד את הפעילות התרבותית שמתרחשת כאן. אני חושב בעיקר במושגים של לעזור לגליל ולנגב, ולאחרונה רוצה לראות איך אפשר לעזור גם בטורקיה. אני רוצה להגיע ליום שבו האזור שלנו לא יתעסק עם הסטוריה, אלא עם עתיד".
"אין לי טענות לממשלה", מוסיף ורטהיימר. "יזמים צריכים לעזור לממשלה ליצור מקומות עבודה, כדי שצעירים לא יברחו מכאן. הבריחה הזו היא מה שיכול לקרות אם לא נעשה מדינה תרבותית עם תעשייה חזקה. חקלאות היתה רעיון נהדר, אבל אין לנו מספיק שטח וגם לא מספיק מים. ולכן הפיתרון טמון בחיזוק התעשייה".
מה דעתך על אמנים ישראלים מוכשרים שעוזבים לחו"ל?
"אני מבין אותם. הם בחרו מקצוע שאין לו ביקוש פה, בדיוק כמו אלפי עורכי דין שמציפים את השוק ולא מוצאים עבודה. חבל לי רק על ההורים של אלו שעוזבים, שנשארים בארץ בלי הילדים שלהם".
אז איזה מקצוע היית ממליץ לאדם צעיר כיום ללמוד?
"כל מקצוע שהוא אוהב ומאפשר לו להישאר בארץ. מה שאנחנו צריכים עכשיו זה פרופורציות נכונות של מקצועות שונים. פעם היינו עם של חכמים, עכשיו צריך חלוקת מקצועות כמו אצל שאר העמים. א.ד. גורדון אמר את זה כבר לפני מאה שנה".
=======
בחודש יוני השנה השלים ורטהיימר את מכירת "ישקר" לוורן באפט, אך הוא עדיין מועסק בחברה ומגיע אליה פעמיים בשבוע. בתפקידו כיום הוא אחראי על החינוך המקצועי ועל גני התעשייה. "אני כבר לא מנהל, לכל היותר לא מפריע", הוא צוחק.
הוא מלא התלהבות מאולם המופעים החדש בנצרת, אותו הקים במסגרת גן התעשייה במקום. "זהו בניין מאוד יפה ועם נוף מאוד יפה. גב הבמה שלו הוא קיר זכוכית, שמשקיף על הנוף של העמק. ממול רואים את הגבעה שממנה, לפי האמונה הנוצרית, קפץ ישו. יש בו גם מסעדה, והרבה יצירות אמנות".
היית רוצה שגם אחרים ייקחו יוזמות כאלו?
"אני מאוד אשמח שאנשים נוספים יעשו זאת, ואפילו יותר טוב. כל אחד יכול לעשות דברים יפים בצורה שלו. אחרת לא היינו בונים את הארץ".
אפשר להגדיר את הפעילות התרבותית בתור ה"בייבי" החדש שלך אחרי מכירת ישקר?
"לא. אני עוסק בפעילות תרבותית כבר קרוב לשלושים שנה, אחרי שסיימתי את התקופה בה כיהנתי בכנסת. מוזיקה אהבתי תמיד, וגם היום אני נהנה לבוא לקונצרטים ולראות שאנשים שונים נהנים ממשהו יחד".
======
ורטהיימר מציין בדאגה את הצורך לדאוג לאוכלוסיות השונות בארץ, ובמיוחד לערבים. "אי אפשר לחיות לאורך זמן בעולם שבו החלוקה לא מאוזנת. מי שטוב במשהו צריך להיות מסוגל לעסוק בו. הממשלה לא צריכה לדאוג לזה שיהיה ביקוש. את זה עושה השוק. הממשלה צריכה לדאוג רק לזה שיהיו לכולם את אותן ההזדמנויות".
"צריך לעזור לזה שהנכדים שלנו יוכלו לחיות בשקט עם השכנים שלהם", הוא מוסיף. "היו לנו תקופות שונות בהסטוריה שלנו. פעם התחושה המובילה היתה של פחד אחד מהשני. עכשיו הגיעה התקופה לבנות את הארץ ביחד. את היתר כבר ניסינו".
פורסם ב"גלובס", 29.1.2014
"נשף מסכות" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר (Zwecker)
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את האופרה "נשף מסכות" מאת ורדי, בהפקה חדשה בבימויו של הפולני מיכאל זנאיינצקי (Znaniecki). ההפקה הזו השאירה אותי בהערכה מעורבת: מצד אחד, המימד המוזיקלי היה ברובו טוב מאוד. מצד שני, כל מה שקשור בצד הויזואלי (בימוי, תפאורה, העמדות) היה בינוני למדי.
"נשף מסיכות" רחוקה מלהיות האופרה הגדולה ביותר של ורדי. יש בה הרבה רגעים יפים, אבל הסיפור כל כך מוגזם עד שקשה להזדהות ריגשית עם אף אחת מהדמויות. העלילה בקצרה: ריקרדו הוא מושל בוסטון, ורנאטו הוא מזכירו הנאמן. ריקרדו ואמליה, אשתו של רנאטו, מתאהבים זה בזה. כאשר רנאטו מגלה את הבגידה הוא מחליט להצטרף לצמד קושרים המעוניינים לרצוח את ריקרדו. רנאטו עולה בגורל להיות מבצע הרצח, ומוציא את המזימה לפועל בנשף מסיכות שעורך המושל. ריקרדו הפצוע, בנשימותיו האחרונות, מוחל לרנאטו על הרצח, נשבע לו כי שמר על כבודה על אמליה, ומספר לו שתיכנן לשלוח את הזוג לתפקיד בכיר מעבר לים כדי להתנתק מאמליה סופית. רנאטו מבין שעשה טעות פטאלית, אבל, כמו תמיד באופרות, זה כבר מאוחר מדי. מסך.
הצד המוזיקלי בהפקה הזו טוב מאוד, הן בזכות ליהוק מוצלח והן בזכות ההובלה הזורמת של המנצח האיטלקי דניאל קלגארי (Callegari). כמעט כול הסולנים בתפקידים הראשיים היו ישראלים, וכמעט כולם היו מצוינים. הבולטת ביותר היתה זמרת הסופרן אירה ברטמן, בתפקיד אמליה. היא הציגה שירה נהדרת ואישיות בימתית כובשת, עם שילוב מרשים של עומק דרמטי ודיוק קולי. פשוט זמרת מדהימה. גם שני הגברים בתפקידים הראשיים, קאמן צ'אנב (ריקרדו) ובועז דניאל (רנאטו) ראויים לשבחים. עניין מיוחד עוררה הילה פחימה, ב"תפקיד מכנסיים" של המשרת אוסקר (המונח "תפקיד מכנסיים" מתייחס לאישה ששרה בתפקיד גבר). פחימה הפיקה קולורטורות יפות והקול שלה נעים מאוד, אבל האיטלקית שלה לא נשמעה מספיק משכנעת וההופעה שלה עדיין לא לגמרי בשלה. להערכתי, עם עוד קצת בשלות יהיה לה פוטנציאל גדול. שבחים מגיעים גם למקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתן שמייסר, שנשמעה מלוטשת ומבריקה, וגם לתזמורת ראשל"צ (שנגן הבאסון הראשון שלה, מסתבר, דומה דמיון מפתיע ליאיר לפיד).
הצד הויזואלי, לעומת זאת, היה חלש למדי. הסימן הרע הראשון היה כבר בהתחלה, עם ענן עשן שירד מהבמה וגרם לנגני התזמורת ולקהל בשורות הראשונות להשתעל. הוא המשיך בתפאורה משעממת והעמדות סטטיות וחסרות השראה, שלעיתים יצרו תחושה שהזמרים פשוט עומדים ושרים. שיא ההחמצה בעיני היה בתמונת הנשף במערכה האחרונה, שיכולה להיות מדהימה מבחינה ויזואלית אבל כאן היתה סתמית לגמרי. שום דבר בהפקה לא היה ממש רע או סר טעם, אבל "בינוני" זה לא ציון שאמור להספיק לאופרה הישראלית. זנאנייצקי צפוי להיות גם הבמאי של "לה טרוויאטה" במצדה ביוני הקרוב, ואם לשפוט ממה שעשה אמש ל"נשף מסיכות" יש מקום לדאגה לגבי מה שיעשה ל"לה טרוויאטה" האהובה בתנאי השטח המאתגרים של מצדה.
"נשף המסיכות" באופרה הישראלית. מנצח: דניאל קאלגארי. בית האופרה, 22.1.
איזה יופי: סוף-סוף יש בשוק ספר רציני ושיטתי בעברית שעוסק בתיאוריה של המוזיקה המערבית. על הספר חתום רם ראובן, מרצה לתיאוריה מוזיקלית באקדמיה למוזיקה בירושלים, שעשה כאן עבודה ראויה לציון. התוצאה היא ספר לימוד מקיף ומעניין, שמנגיש היטב את התחום התיאורטי גם לקוראים שאינם בעלי הכשרה מוזיקלית פורמלית.
בספר שלושה חלקים, שהפרקים בהם מקיפים את כל הנושאים הבסיסיים בתחום התיאוריה של המוזיקה המערבית. החלק הראשון עוסק ביסודות הקול, וכולל נושאים כמו סוגי קול, גובה במוזיקה ויסוד משך הזמן בארגון המוזיקלי. החלק השני עוסק ברכיבים הנגזרים מיסוד הגובה וכולל פרקים על מרווחים, סולמות, אקורדים ומודוסים. החלק השלישי הוא חלק "תוספות", הכולל נספחים ומילונים. בין התוספות יש מילון איטלקי-עברי להוראות טמפו שימושיות, וכן מילון עברי-אנגלי לתרגום מושגים. מילון זה כולל השוואה, נדרשת למדי, בין מושגים באנגלית בריטית מול אמריקאית. להסברים התיאורטיים בספר נלוות דוגמאות תווים ממגוון יצירות מהרפרטואר המוזיקלי, עובדה המאפשרת לקשור בין התופעות התיאורטיות לבין יצירות "על אמת".
אחד המאפיינים הבולטים ב"צלילוגיה" הוא רמה גבוהה מאוד של כתיבה, עריכה וגימור. זהו מסוג הספרים שברור לחלוטין שהושקעו בהם שעות רבות של עבודה, החל מעיצוב העמודים וכלה בהגהה קפדנית של כל פסיק. התוצאה היא ספר נוח מאוד לקריאה מבחינה ויזואלית, הכתוב בעברית ברורה ועכשווית ומלא בדוגמאות תווים נוחות לעיון.
אוכלוסיית היעד לספר היא תלמידי מוזיקה ומורים למוזיקה, אך עקב השיטתיות שלו ומגוון הנושאים המכוסה בו הוא יכול לתרום ידע גם למוזיקאים מקצועיים. אוכלוסיה נוספת היא של אוהבי מוזיקה שלא למדו את התחום בצורה מסודרת, ורוצים להשלים פערים בכל מה שקשור לתיאוריה. חלק מהפרקים אמנם פחות רלוונטיים לקהל זה, אך רובם דווקא כן (כל מה שקשור במושגים בסיסיים, מרווחים, סולמות, מושגי זמן וכדומה). קשה למצוא היום בעברית ספר שמשתווה ל"צלילוגיה" מבחינת בהירות והיקף.
אם להיות קטנוניים, ניתן להעיר שלוש הערות עיקריות בנוגע לספר. הראשונה נוגעת לשמו, "צלילוגיה", שבעיני הוא מעט מתחכם. השנייה נוגעת לבחירה להציג את המושגים הלועזיים רק כמילון בסוף הספר, ולא לשלבם בגוף הטקסט. מוזיקאי ישראלי שיגיע לחו"ל יזדקק למושגים המקצועיים באנגלית ובאיטלקית הרבה יותר מאשר לאלו בעברית, וחבל לא לתת מידע זה בגוף הדיון. ההערה השלישית נוגעת להרחבה היתרה בנוגע לכתיבה נכונה של תווים, הרחבה שרלוונטית בעיקר למי שעוסק בכתיבת מוזיקה ולא לאוהבי מוזיקה שמבקשים להבין את התיאוריה שמאחוריה. עם זאת, כאמור, ברוב הפרקים מצליח הספר להיות נגיש מאוד ולספק מידע רלוונטי שיעניין כל אוהב מוזיקה.
את הספר משלימות 145 דוגמאות שמע באתר אינטרנט ייחודי. האתר מציע גם תרגול אינטראקטיבי עצמאי (באנגלית) לחלק מן הנושאים המופיעים בספר, באדיבות אתר אינטרנט מחו"ל. את התרגול ניתן להשלים בעזרת חוברות עבודה הניתנות לרכישה בנפרד.
לסיכום: "צלילוגיה" הוא ספר עשיר ומושקע, שמהווה תוספת מבורכת למדף הספרים על מוזיקה בעברית. בין יתר קהלי היעד, הספר מומלץ מאוד לאוהבי מוזיקה שמרגישים חוסר בהשכלה מוזיקלית פורמלית ומעוניינים להשלים פערים.
אתר הספר: http://tzlilogia.co.il
צלילוגיה- המדריך השלם לתיאוריה הבסיסית של המוזיקה המערבית. מאת רם ראובן. 425 עמודים. הוצאת "למה".
פורסם ב"גלובס", 20.1.2014
זובין מהטה מנצח על תזמורת ביה"ס בוכמן-מהטה, אמש בהיכל התרבות. צילום באדיבות ביה"ס
התזמורת הסימפונית של ביה"ס למוזיקה באוניברסיטת ת"א הפכה בשנים האחרונות, באופן מוצהר, לתזמורת העתודה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הקשר האמיץ בין הפילהרמונית לבין בת טיפוחיה הצעירה בא לידי ביטוי בדרכים רבות, החל מהדרכת הנגנים הצעירים ע"י מורים מהפילהרמונית וכלה בקונצרטי גאלה מסוג זה שנערך אתמול בניצוח זובין מהטה.
תוצאות שיתוף הפעולה הזה הודגמו אמש שוב בצורה ניצחת: תזמורת ביה"ס בוכמן-מהטה נשמעת כמו תזמורת מקצועית לכל דבר ועניין. יש לה צליל נקי ומדויק, תיאום מעולה בין החטיבות, ואופי רציני ומקצועי לחלוטין. העובדה הזו ראויה לציון מיוחד עקב העובדה שחברי התזמורת אינם קבועים, אלא מנגנים רק כל עוד הם תלמידים בבית הספר. השנה בלט במיוחד גם מספרם הרב של סטודנטים מחו"ל בשורות התזמורת, ששיעורם בין הנגנים הוא ממש חסר תקדים.
הקונצרט כלל ארבע יצירות. פתחה אותו סימפוניה מספר 36 של מוצרט ("לינץ"), שכדרכו של מהטה במוצרט זכתה לביצוע חינני, נעים ונטול קצוות חדים. הגישה הזו השתנתה מעט בקונצ'רטו מספר 3 של בטהובן, בו הבליט מהטה קווים לא שגרתיים ותמך בצורה מושלמת בנגינה הסולנית.
הגילוי העיקרי ביצירה זו היה הסולן אמרה יאבוז (Emre Yavuz), יליד טורקיה בן 23. הוא ניגן בצורה אלגנטית, מוקפדת וזורמת, והציג יכולת פנומנלית של נגינת צלילים שקטים בצורה רגישה ומלאת יופי. לטעמי, ביצועו לקדנצה (קטע סולני בעל אופי אילתורי) של הפרק הראשון היה אחד משיאי הערב. לולא הפורמט הקלאסי המאובן, שמחייב מחיאות כפיים רק בסוף היצירה, הוא היה מקבל מחיאות כפיים סוערות כבר בסוף פרק זה.
חלקו השני של הערב נפתח בקונצ'רטו ליד שמאל מאת ראוול, שהולחן למען פסנתרן שאיבד את ידו הימנית במלחמת העולם הראשונה. הסולן בביצועו היה הישראלי הצעיר איליה לסקין, בן עשרים. לסקין ניגן בצליל עשיר ומלא נוכחות, שנע במיומנות בין עוצמה פסנתרנית לבין רגעי שקט נהדרים ונוגעים ללב. הוא הצליח לרגש במיוחד ברגעים בהם הניח את יד ימין שלו על מסגרת הפסנתר- אם כדי להרגיש אותה, ואם כדי להדגיש את היעדרה אצל הפסנתרן המקורי. אשמח מאוד לשמוע אותו בעתיד מנגן יצירה "רגילה", לשתי ידיים, כדי להתרשם ממלוא יכולתו.
את הקונצרט חתמה הפואמה הכוריאוגרפית "הוולס" של ראוול. יצירה זו כתובה להרכב ענק, ומאפשרת לתזמורת להוציא את כל מגוון הצבעים הטמון בה. זו היתה תצוגת תכלית מרשימה, שמהטה הוביל כמו חתן בחופתו. עצוב להודות שהתזמורת הזו, למרות הגיל הצעיר של נגניה, עולה בהרבה על רוב התזמורות הממוסדות והוותיקות הפועלות כיום בארץ.
הנקודה המדאיגה היחידה בקונצרט היתה לגבי הסאונד באולם. זו הפעם הראשונה בה אני יושב ביציע העליון של אולם התרבות המשופץ, ואני חייב לציין שהסאונד התזמורתי שם פשוט לא נשמע מספיק חזק. כשיושבים למטה התזמורת מצלצלת נפלא, אבל למעלה יש רצון תמידי להגביר את הכפתור (הדמיוני) של הווליום. באופן מפתיע, דווקא הפסנתר – אצל שני הפסנתרנים- נשמע ברור ויפה, וכל קשת הגוונים שלו נשמעה נהדר. בתזמורת, לעומת זאת, יש תחושה של חוסר מלאות וחוסר נוכחות. זו הוכחה נוספת, אחת מרבות, לכך שאת האולם הזה היה צריך להרוס ולבנות מחדש ולא לשפץ מתוך אילוצים. איזו החמצה.
קונצרט הגאלה של התזמורת הסימפונית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 18.12.
הפסנתרן הסיני הנפלא לאנג לאנג, בן 31, הפך בשנים האחרונות לאייקון של ממש בעולם הקלאסי. זה לא פלא: הנגינה שלו משלבת וירטואוזיות עוצרת נשימה, עומק הבעה נדיר, ושפת גוף מלאת חיים. מבקריו, אולי מתוך קינאה, טוענים שבשפת הגוף הזו יש הרבה מנייריזם ואפילו קירקסיות. זה אולי נכון, אבל יש כיום בעולם מעט מאוד פסנתרנים שמסוגלים לתת לקהל חוויה כל כך טוטאלית כמותו.
האלבום החדש של לאנג לאנג מציע תצוגת תכלית מרהיבה שלו, כשהמלווה היא התזמורת הפילהרמונית של ברלין בניצוח סיימון ראטל. באלבום יש שני קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת- מספר 3 של פרוקופייב (משנת 1921) ומספר 2 של ברטוק (משנת 1931). אלו יצירות קשות להחריד לביצוע מבחינה טכנית, ובחלקים ניכרים שלהן גם לא קלות להאזנה (במיוחד ברטוק).
הביצוע של לאנג לאנג והברלינאים אכן מעורר התפעלות. הוא וירטואוזי להפליא, מלא צבע וברק, והנגינה הסולנית קלילה וגמישה באופן כמעט לא נתפס. "סוני" השקיעה בהקלטה את כל מה שאפשר, ואיכות ההקלטה מדהימה. מבחינת איכות הסאונד זו אולי ההקלטה הטובה ביותר ששמעתי מזה שנים.
לאלבום נלווה DVD בונוס, בו ניתן לצפות בחזרות על ההקלטה וכן בפרק הראשון מהקונצ'רטו של פרוקופייב. פרק זה צולם במהלך חזרה, ונותן הצצה נדירה לפילהרמונית של ברלין בבגדים "רגילים" ולא בבגדי הופעה. אחד הרגעים הנחמדים בסרט מתרחש כשהמנצח ראטל לא מבין איך הצליח לאנג לאנג לצלוח את אחד הפסאז'ים המטורפים שיש בתווים, ואומר בצחוק שחשב לרגע שאולי יש לו שש אצבעות.
לסיכום: האלבום מציע איכות ביצוע והקלטה חסרות תחרות, אך כאמור כדאי להכיר את המוזיקה לפני ששוקלים לרכוש. זו לא מוזיקה קלה או נגישה, וכדאי לתאם ציפיות.
לצפייה בטריילר של ההקלטה:
===================
הענק שנדם
סר גיאורג שולטי מנצח. 3 DVD "סוני".
הפעם הסיפור הפוך: המוזיקה נגישה וקליטה, אבל איכות הצילום וההקלטה הופכת את ההמלצה למסויגת. מדובר באלבום אוסף בן 3 דיסקי DVD, בהם מנצח המוזיקאי ההונגרי-יהודי המנוח גיאורג שולטי על התזמורת הסימפונית של שיקאגו. שולטי, שנפטר בשנת 1997, נחשב לנציג האחרון של דור ה"ענקים" בעולם הניצוח של המאה העשרים. בין היתר, הוא היה מנהלה המוזיקלי של תזמורת שיקאגו לאורך 22 שנים.
בשלושת האלבומים מופיעות יצירות מלב הרפרטואר: סימפוניה מס' 35 של מוצרט, סימפוניה מס' 5 של מהלר, "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי בתיזמור ראוול (עם סרט הסבר בו מדגים שולטי את ההבדלים בין הגירסה המקורית לפסנתר לגירסה הסימפונית), ושתי יצירות תזמורתיות מאת בטהובן (הפתיחה "אגמונט" וסימפוניה מספר 5).
כל הקונצרטים צולמו במהלך סיורים שעשו שולטי ותזמורת שיקאגו ביפן, בשנים 1986 ו- 1990. איכותן סבירה, אך הן לא מתקרבות אפילו לאיכות ה- HD המעולה המקובלת בהקלטות וידאו כיום. גם סגנון הניצוח של שולטי נראה קצת מיושן, עם תנועותיו החדות והפרצופים המשונים שהוא עושה (שנראים לפעמים כאילו הוא סובל מכאב שיניים).
מי שכן מעניינת ברוב המקרים היא הפרשנות המוזיקלית, במיוחד בסימפוניות של מוצרט ושל בטהובן. עם זאת, כמעט לכל היצירות שמופיעות באלבום אפשר למצוא ביצועי DVD מוצלחים יותר. לכן, האלבום מומלץ בעיקר למעריצי שולטי מושבעים.
לצפייה בסרט בו מנצח שולטי על "תמונות בתערוכה":
פורסם ב"גלובס", 16.12.2013
אילון נופר במופע "מיומנה" ב"זאפה" תל-אביב. צילום: רן בירן
להקת "מיומנה" עלתה בחודשים האחרונים לכותרות בזכות השתתפותה של אילון נופר, אחת מהמייסדים והבעלים של הלהקה, בסידרת הטלוויזיה "מחוברים פלוס". בין יתר חשיפותיה, שיתפה נופר את הצופים גם בעובדה שהלהקה מתקשה מבחינה כלכלית להחזיק את "בית מיומנה" ביפו. בתכניות האחרונות של העונה ניתן היה לצפות בניסיון של הלהקה להעביר את מוקד פעילותה אל מחוץ לאולם הבית, כולל הופעות רבות בחו"ל. לכן זו גם לא היתה הפתעה גדולה לגלות שהלהקה מעלה כעת תכנית חדשה במועדון "זאפה", כששני מייסדי הלהקה- אילון נופר ובועז ברמן- לוקחים חלק משמעותי במופע.
"מיומנה" היא להקה שפועלת סביב צוות של אמנים רב-תחומיים (רקדנים, זמרים ומתופפים), בחלוקה שווה פחות או יותר לבנים ובנות. מה שאהבתי בהופעה הזו, עוד לפני הצד האמנותי בכלל, הוא הכבוד לכל אחד ואחד מהמשתתפים. מי שציפה לכך שאילון נופר תמנף את החשיפה ב"מחוברים" כדי להיות מסמר המופע- התבדה. נכון, נופר משתתפת ב"נאמברים" רבים, החל כרקדנית בטן וכלה כמתופפת וזמרת. עם זאת, גם היא וגם בועז ברמן מופיעים רק כחלק מצוות שלם של "מיומנים", שכל אחד מהם חשוב לא פחות מהבוסים. כל חברי הצוות מוצגים בשמם, מספרים את הסיפור שלהם, ומראים את יכולתם האמנותית. אם צוות- אז עד הסוף. הלוואי בכל ארגון.
ההופעה שמה דגש על הסיפור האישי של המשתתפים השונים, שכל אחד מהם מוביל "נאמברים" משלו (בדרך כלל בצוות עם אחרים). היתרון בגישה הזו הוא שכך נוצרת אווירה אישית יותר, וקל יותר להתחבר לאמנים. החיסרון הוא שלא כל ה"נאמברים" הם ברמה אחידה, ויש כאלו שפחות משכנעים מאחרים. הקטעים החזקים ביותר היו אלו של התיפוף, במיוחד הקטע בו חמישה מחברי הלהקה תופפו יחד. גם קטעי הריקוד היו מצוינים, והוכיחו שללהקה יש רקדניות מעולות. קטעי השירה היו ברובם פחות חזקים, ונראה שזה לא ה"פורטה" של רוב חברי הלהקה. "מיומנה" נמצאת באלמנט שלה בעיקר בכל מה שקשור לתנועה וקצב, וה"נאמברים" המוצלחים ביותר היו אלו שכללו ריקוד, מחיאות כפיים, תיפוף וכדומה.
לגבי השידוך של "מיומנה" עם מועדון "זאפה" בתל-אביב נשארתי עם הערכה מעורבת. מצד אחד, ברור שאולם ה"זאפה" רחוק מלהיות אידאלי ללהקה כזו. הסאונד לא מושלם, הקהל יושב ליד שולחנות עם שתייה ואוכל, והבמה קטנה בהרבה מהיכולות והכישרונות של חברי ההרכב.
מצד שני, יצאתי מההופעה בהרגשה נהדרת. למה? כי האנשים האלו נותנים לך תחושה שאתה רוצה להיות בעדם. שכיף לפרגן להם ולזרום איתם. שהם משקיעים את הנשמה, ומתמודדים עם הקשיים, ונאבקים ליצור משהו חדש במקום לוותר. בשורה התחתונה זהו מופע מהנה מאוד, שמציג טונות של כישרון ויצירתיות.
המופע הבא של "מיומנה" במועדון "זאפה" יתקיים ב- 17 בנובמבר.
פורסם ב"גלובס", 12.11.2013
זהו אחד הדיסקים היפים ביותר שזכיתי לשמוע בשנים האחרונות, בוודאי בכל הנוגע לרסיטלים לפסנתר. את דניל טריפונוב, הסולן בדיסק, לא צריך להציג לקהל הישראלי. הבחור בן ה- 22 הפך כאן לכוכב כבר לפני שנתיים, אחרי שזכה בסערה בתחרות רובינשטיין (כולל פרס "חביב הקהל"). באותה שנה זכה טריפונוב בפרס הראשון גם בשתי תחרויות פסנתר יוקרתיות לא פחות- תחרות שופן בוורשה ותחרות צ'ייקובסקי ברוסיה. מאז הפך לפסנתרן מבוקש מאוד בארץ ובעולם, וזוכה לביקורות מהללות מקיר לקיר.
הדיסק מציג את רסיטל הבכורה של טריפונוב באולם "קרנגי הול" בניו-יורק. זהו אחד האולמות היוקרתיים בעולם, ובאופן מסורתי רסיטל ראשון בו נחשב ל"אירוע מכונן" בקריירה של כל פסנתרן בינלאומי. הרפרטואר שנבחר לקונצרט תובעני ומגוון: הסונטה לפסנתר מספר 2 של סקריאבין, הסונטה לפסנתר בסי-מינור של ליסט, מכלול 24 הפרלודים של שופן, ולסיום- הדרן מבריק מאת מדטנר (Medtner). בחירת היצירות מעידה הרבה על רוח המבצע: כולן שייכות מבחינה סגנונית לתקופה הרומנטית, וכולן חוברו על-ידי מלחינים שהיו פסנתרנים וירטואוזים בעצמם.
הרסיטל בוצע בפברואר השנה, והמהירות שבה עלה לדיסק מסחרי מצביעה על כך שטריפונוב הפך לכוכב בקנה מידה עולמי. כשמאזינים להקלטת הרסיטל- אפשר להבין למה. טריפונוב הוא הרבה מעבר ל"ילד פלא": הוא פשוט עילוי. יש לו מגע פסנתרני פנטסטי, שעובר בין רגעי קסם רכים לבין עוצמה דמונית; הוא אף פעם לא "דופק", אלא תמיד שומר על אצילות ועידון; השליטה הטכנית שלו וירטואוזית, לעיתים ממש עוצרת נשימה; והכי חשוב – משהו באווירה הכללית שהוא משרה פשוט שובה לב. וכל זאת בלי לראות אותו בכלל, כי מדובר בדיסק שמע. אפשר רק לייחל לכך שהקלטת הרסיטל הזה תצא בקרוב גם בגירסת די.וי.די.
איכות ההקלטה נפלאה, ומצליחה להעביר בצורה מושלמת את החום והעדינות של הפסנתר ואת האקוסטיקה המצוינת של האולם. הרבה מההקלטות היום נוטות לצליל חזק ואגרסיבי, ולכן ההישג הזה כלל לא מובן מאליו. התוצאה הכללית היא אלבום אדיר, שמומלץ בכל לב לאוהבי הפסנתר.
———————————————————————————————-
אשכנזי וחברים
רחמנינוב- שלישיות הפסנתר. ולדימיר אשכנזי וחברים. דיסק DECCA.
גם האלבום הזה חם מהתנור- הוא הוקלט במרץ השנה, וממש בימים אלו הגיע למדפים. האלבום מסכם את מסע ההקלטות שעשה הפסנתרן הוותיק ולדימיר אשכנזי, בן 76, למכלול יצירותיו של רחמנינוב לפסנתר. אשכנזי מתגורר בשוויץ מאז שנות השבעים, אך את שנותיו המעצבות עשה ברוסיה והוא נחשב למומחה בינלאומי לרפרטואר הרוסי הרומנטי. מעניין לציין שעיר הולדתו היא ניז'ני נובגורוד- אותה עיר בה נולד דניל טריפונוב לפני 22 שנים.
באלבום מופיעות שתי שלישיות הפסנתר הגדולות של רחמנינוב: "טריו אלגי" מס' 1 ו"טריו אלגי" מס' 2. השני ארוך ומורכב בהרבה- שלושה פרקים, קרוב לחמישים דקות. עם זאת, דווקא הראשון עושה רושם ראשוני מיידי יותר. הוא נכתב לזיכרו של צ'ייקובסקי, ובנוי מפרק אחד – אפקטיבי מאוד- בן 12 דקות. עוד באלבום עיבודים כליים לשני שירים של רחמנינוב (ה"ווקאליזה" המפורסמת ו"חלום").
שני הנגנים הנוספים בשלישייה, לצידו של אשכנזי, הם הכנר סולט-טיהאמר ויסונטאי (Zsolt-Tihamer Visontay) והצ'לן מטס לידסטרום (Mats Lidstroem). הביצועים יפים מאוד ברובם, למרות שפה ושם יש רגעים בהם ההרכב לא נשמע מספיק מגובש. איכות ההקלטה טובה מאוד. למי שאוהב מוזיקה רוסית רומנטית ועצובה זהו אלבום שכדאי לבדוק.
———————————————————————
פורסם ב"גלובס", 29.10.2013
בעיקר מוזיקה 