הימים הם ימי הורדות מוזיקה באינטרנט, והדרך העיקרית בה מנסות חברות הדיסקים להתמודד עם התופעה היא להציע דילים משתלמים לאספנים. המשמעות של "דילים משתלמים" בהקשר זה הוא היצע של אלבומי אספנים בהם מופיע מכלול יצירות מסוים, בביצועי מופת ובמחירים נמוכים מאוד. קנייה של אלבום כזה מייתרת את הצורך להתעסק עם הורדות, ושני הצדדים יוצאים מורווחים.
האלבום הזה הוא חלק מהמגמה. זהו אלבום של חברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית, בו מופיע מכלול 15 הסימפוניות של המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ' (1975 – 1906). מעבר לסימפוניות יש בו גם פתיחות וסוויטות תזמורתיות, כמו "האמלט" או "דור הזהב". היצירות מופיעות בהקלטות שנעשו לאורך השנים בחברות "דויטשה גרמופון" ו- DECCA, בניצוחם של השמות הגדולים ביותר: לאונרד ברנשטיין, הרברט פון קראיאן, נמה ירווי, מסטיסלב רוסטרופוביץ' ואחרים. הקלטות אלו נעשו במקור בשנות השמונים והתשעים, וברוב המקרים איכותן מעולה גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת איכות הקלטה.
בסידרת "מהדורת האספנים" מוצעים עשרות אלבומי מכלול מומלצים נוספים. דוגמאות נבחרות: הסימפוניות של שומאן, הקונצ'רטי והסוויטות של י.ס. באך, היצירות לפסנתר סולו של ברטוק, הסימפוניות של ברוקנר, הסימפוניות של מהלר (בניצוחו של לאונרד ברנשטיין הנפלא), היצירות לפסנתר סולו של שופן ועוד ועוד. כולן בביצועים מצוינים, וכולן במחירים מוזלים מאוד. מומלץ, ולא רק לאספנים.
שוסטקוביץ'- מכלול הסימפוניות. מנצחים שונים. אלבום בן 12 דיסקים של "דויטשה גרמופון" בסידרת "מהדורת האספנים".
——————————————————————————————————————————————
נזיר ופלייבוי
פולנק- "סטאבט מאטר" ועוד. תזמורת פאריז ומקהלת תזמורת פאריז. סופרן: פטרישה פטיבון. מנצח: פאבו ירווי. דיסק "דויטשה גרמופון".
האלבום הזה עורר אצלי ציפיות גבוהות משתי סיבות. ראשית, הרפרטואר שמופיע בו הוא מהאהובים עלי ביותר: יש פה שלוש יצירות דתיות נהדרות של פרנסיס פולנק, "הילד הרע" בין המלחינים הצרפתיים של המאה העשרים. סגנון ההלחנה שלו הוגדר פעם כשילוב של נזיר ופלייבוי, רמז לשילוב בין מוזיקה קלילה ומחויכת לבין יצירות דתיות עמוקות ומלאות רגש. שנית, זמרת הסופרן הסולנית בביצוע היא הצרפתייה פטרישיה פטיבון, מזמרות הסופרן-קולורטורה המקסימות ביותר שפועלות כיום.
האלבום כולל את שלוש יצירותיו הדתיות הגדולות ביותר של פולנק: "סטאבאט מאטר", "גלוריה", ו"תפילות הערבית לבתולה השחורה". השתיים הראשונות כתובות לזמרת סופרן סולנית, מקהלה מעורבת ותזמורת, ו"תפילות הערבית" היא יצירה מיסטית עוצרת נשימה למקהלת נשים ותזמורת.
הרפרטואר באלבום מבוצע באיכות שירה ונגינה מצוינות, וגם איכות ההקלטה מעולה. למרות זאת, הציפיות התממשו רק בצורה חלקית. פאבו ירווי, המנצח, שם את הדגש על ברק צלילי חיצוני, ואיכשהו מאבד חלק מהאיכות הדתית העמוקה שאפשר להפיק מהמוזיקה. האבחנה הזו נכונה גם לשירתה של פטיבון, שהיא אמנם מדויקת וצלולה אבל חסרה קצת "נשמה יתרה" שמאוד נדרשת למוזיקה הזו. התוצאה היא ביצועים מבריקים ומרשימים מבחינת הסאונד, אך לא תמיד נוגעים עד הסוף מבחינה רגשית.
פורסם ב"גלובס", 24.3.2014
לדיסק הזה יש משמעות היסטורית מיוחדת: זהו האלבום האחרון שהקליט המנצח האיטלקי הגדול קלאודיו אבאדו, שנפטר ב-20 בינואר האחרון בבולוניה. התזמורת שמשתתפת בו היא "תזמורת מוצרט", שאבאדו הקים ועמד בראשה עד יום פטירתו. האלבום הוקלט בהקלטה חיה במרץ 2013 במסגרת פסטיבל לוצרן, שגם אותו אבאדו ניהל מוזיקלית עד מותו.
באלבום שני קונצ'רטי מאוחרים של מוצרט לפסנתר- מספר 25 ומספר 20. שניהם מבוצעים הרבה, בעיקר מספר 20, ושייכים לפיסגת היצירה של המלחין. הפסנתרנית הסולנית לצידו של אבאדו היא מרתה ארחריץ' (Argerich), כיום בת 72. השניים חלקו לא רק היסטוריה מוזיקלית ארוכה, אלא גם התמודדות קשה עם מחלת הסרטן. ארחריץ', נכון להיום, גברה על המחלה, ואילו אבאדו נפל לה קורבן לאחר מאבק ארוך.
האלבום מרגש לא רק בגלל ההקשר, אלא גם בגלל איכות הביצוע. הצליל התזמורתי דווקא נשמע קצת לא ממוקד, ומבחינה תזמורתית יש בהחלט ביצועים טובים יותר. אולי זה בגלל מצבו של אבאדו בעת הביצוע, אולי בגלל שמדובר בתזמורת צעירה יחסית, ואולי בגלל העובדה שמדובר בהקלטה חיה. גם את המהירויות שבהן בוחר אבאדו לא קל תמיד לקבל, כמו לדוגמא הטמפו המסחרר של פתיחת הפרק האחרון של קונצ'רטו מספר 20. אבל הנגינה הפסנתרנית מחפה על הכול. הנגינה של ארחריץ' פשוט חלומית: חמה ומלטפת כשצריך, וירטואוזית ודרמטית כשצריך, והכול בעומק אמנותי בלתי רגיל. זה כמעט נשמע כאילו היא יודעת ששיתוף הפעולה הזה נעשה בפעם האחרונה, ומכניסה את כל הנשמה לביצוע. ההקשר עצוב, אבל התוצאה נפלאה.
מוצרט- קונצ'רטי לפסנתר מס' 25 ו- 20. פסנתר: מרתה ארחריץ'. מנצח: קלאודיו אבאדו. דיסק "דויטשה גרמופון".
==============================================================================
אבי אביטל- "בין העולמות". דיסק "דויטשה גרמופון".
נגן המנדולינה אבי אביטל, ישראלי תושב ברלין, הוא אחד השמות הבולטים בקרב המוזיקאים שיצאו מהארץ בשנים האחרונות. הוא מקליט בחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית, וכעת הוציא בחברה זו את האלבום השני שלו- "בין העולמות".
האלבום, כפי שמצהיר עליו שמו, נע בין עולמות מוזיקליים שונים. הוא מציג יצירות מוכרות יותר ומוכרות פחות, כולן בעיבוד למנדולינה עם הרכב מלווה. יש בו יצירות כמו "ריקודי עם רומניים" של ברטוק, הקנטילנה מ"בכיאנס ברזיליארס" של וילה-לובוס, "שישה שירים פופולאריים ספרדיים" של דה-פאייה, קטעים מאת המלחין הגיאורגי בן המאה העשרים סולחאן צינצאדזה (Tsintsadze), אילתור בסגנון כלייזמר, פרק מרביעיית המיתרים "האמריקאית" של דבוז'אק, "ניגון" של ארנסט בלוך ועוד. אביטל מנגן בכול הקטעים במנדולינה (או מנדולה), ומלווה אותו שורה ארוכה של מוזיקאים מעולים. ביניהם יש שמות מוכרים מאוד, כמו נגן האקורדיון רישאר גליאנו, הכנר סימונה ברנרדיני, הויולן עמיחי גרוס, נגן הקלרינט גיורא פיידמן, התזמורת הקאמרית פוטסדאם ורבים אחרים.
הביצועים בדיסק, ללא יוצא מן הכלל, מעולים. כך גם איכות ההקלטה, שמציעה סאונד צלול ומלא נוכחות. עם זאת, יש לדיסק שתי בעיות מובנות. ראשית, העובדה שכול היצירות מופיעות בעיבוד למנדולינה והרכב כלשהו יוצרת אופי צלילי די ספציפי. מי שרגיל לשמוע את היצירות בכלים המקוריים שעבורם נכתבו- עשוי פחות להתחבר לעיבודים האלו. שנית, לא כל הקטעים הם באותו עומק מוזיקלי, ומבחינה זו הרב-תחומיות היא לאו דווקא מעלה. בסיכומו של דבר האלבום מומלץ בעיקר לאוהבי הצליל הייחודי של המנדולינה, שיזכו פה לביצועים מעולים למבחר יצירות.
==============================================================================
פורסם ב"גלובס", 10.3.2014
יוסטוס פרנץ. צילום: דייגו מיטלברג
במוצ"ש הקרוב (8 במרץ) ייפתח בבאר-שבע "פסטיבל ברהמס", בביצועה של תזמורת ה"סינפונייטה" של העיר. במהלך הפסטיבל יבוצעו כל הסימפוניות והקונצ'רטי של ברהמס, וכן הפתיחות התזמורתיות החשובות שלו. על כל הקונצרטים ינצח יוסטוס פרנץ, מנהלה המוזיקלי החדש של התזמורת.
יוסטוס פרנץ (69), תושב המבורג שבגרמניה, הוא שם מוכר מאוד בזירת המוזיקה הקלאסית הבינלאומית. הוא פסנתרן ומנצח שעבד עם המוזיקאים הגדולים ביותר, ביניהם הרברט פון קראיאן, לאונרד ברנשטיין, כריסטוף אשנבאך ורבים אחרים. הוא מייסד פסטיבל שלזוויג-הולשטיין בגרמניה, ומכהן כמנהלן המוזיקלי של תזמורת "פילהרמוניה של האומות" ושל אחת מהתזמורות החשובות של בייג'ין. לאורך השנים השתתף גם בהקלטות רבות, בין היתר בחברת "דויטשה גרמופון" היוקרתית.
פרנץ מתגלה בראיון כאדם חם, סימפטי מאוד ונעים שיחה, וחשוב מכול- מוזיקאי בנשמה. את תפקידו החדש בבאר שבע התחיל בחודש ספטמבר האחרון, והוא נשמע נלהב מאוד לגבי המשך דרכו עם התזמורת. לדבריו, להסטוריה יש חלק חשוב במשיכתו לארץ. "ההורים שלי היו צריכים לברוח פעמיים, בפעם הראשונה מהנאצים ובפעם השנייה מהקומוניסטים", הוא מספר. "אימי באה ממשפחתו של אחד מראשי ההתנגדות נגד היטלר, שבסופו של דבר כל אנשיה חוסלו. למשפחה היו גם שורשים יהודיים, בין היתר למשפחתם של משה ופליקס מנדלסון. לכן, במלחמה הורי נאלצו לברוח ולהתחבא. לאחר המלחמה הקומוניסטים החשיבו אותנו לאריסטוקרטים, ושוב נאלצנו לברוח. אחרי המלחמה לא היה לנו מה לאכול, אבל ניגנו מוזיקה של באך ובטהובן וברהמס. זה היה מה שהקל על הסבל".
לישראל הגיע לראשונה בשנות השבעים, וניגן עם הפילהרמונית כפסנתרן. מאז הופיע עם כל התזמורות הישראליות החשובות. "הקשר עם תזמורת באר-שבע התחיל לפני שנה וחצי", הוא מספר. "לאחר ששיתוף הפעולה עלה יפה הם ביקשו שאקבל עלי את הניהול המוזיקלי של התזמורת, ובסופו של דבר הסכמתי".
הסינפונייטה היא תזמורת קאמרית, ומונה כיום כארבעים נגנים. עם זאת, פרנץ התעקש לבצע עם התזמורת גם רפרטואר סימפוני, במיוחד של מנדלסון ושל ברהמס. "עד שהגעתי הם לא ניגנו את הרפרטואר הזה כלל, וזה היה מאוד קשה להכניס אותו", הוא אומר. "כשאנחנו מבצעים ברהמס אנחנו מצרפים כשלושים נגנים נוספים, ביניהם נגנים מהתזמורת שלי בחו"ל".
מהו מצבה המוזיקלי של התזמורת כיום?
"זו תזמורת עם הרבה פוטנציאל ועם הרבה מוזיקאים מעולים, ואני רוצה לקדם אותה ככל שאוכל. יש בה הרבה נגנים עולים מבריה"מ לשעבר, ולי זה מאוד נוח כי אני דובר רוסית. אחד הדברים שאני שואף לעשות זה לקרב לתזמורת את הקהל הגדול של העולים מרוסיה תושבי באר שבע, בין היתר דרך ביצוע של הרפרטואר הרוסי החשוב".
בתור מישהו שמגיע מהמבורג- איך החוויה שלך מהשהייה בבאר שבע?
"בעיני זו עיר צעירה עם אווירה נעימה, עם אוניברסיטה תוססת והרבה סטארט אפ ותעשיות. כרגע אני שוהה בישראל שלושה חודשים בשנה, ופוגש פה הרבה אנשים נחמדים. בבאר-שבע יש יתרון נוסף, והוא שבניגוד לתל-אביב אין כל-כך דברים לעשות ויש פחות פיתויים חיצוניים. לכן קל להתרכז במוזיקה. בסופו של דבר, אני מקווה ליצור מצב בו יהיו פה חיי מוזיקה עשירים ולא רק בתל-אביב".
יחסית למישהו שבא מבחוץ אתה נשמע מאוד מחויב.
"עבורי, כגרמני נוצרי, זה עניין רציני מאוד לקבל מישרה כזו בישראל. יש בזה מימד מוסרי ואתי, וברור שגם הרבה אחריות ומחויבות. לקחתי על עצמי את האחריות הזו, ואני מתכוון לעמוד מאחוריה במאה אחוז".
פורסם ב"גלובס", 4.3.2014
זמרת הסופרן אווה מיי (ויולטה). צילום יח"צ
הביצוע במוצ"ש של "לה טרוויאטה" מאת ורדי בפילהרמונית היה אחד האירועים המוזיקליים העוצמתיים והמרגשים בהם ביקרתי בשנים האחרונות. האופרה הזו אמנם מבוצעת בארץ בתדירות מוגזמת, ואפילו צפויה לעלות שוב במצדה בחודש יוני (בביצוע האופרה הישראלית). אבל היא כל כך יפה, עד שנדמה שלקהל זה לא איכפת. הביצוע בפילהרמונית הוכיח זאת שוב: עם מבצעים טובים, "לה טרוויאטה" יכולה לרגש בכל פעם מחדש. והפעם רוב המשתתפים לא היו רק טובים, אלא הרבה יותר מזה.
משמעות השם "לה טרוויאטה" הוא "הסוטה מדרך הישר", רמז לעיסוקה של גיבורת האופרה. הגיבורה הזו היא ויולטה ואלרי, נערת ליווי יוקרתית בפאריז של שנת 1850. בנוסף למקצועה הבעייתי ויולטה גם סובלת משחפת, כך שכול העלילה מתרחשת בצל המוות הקרב. ויולטה מתאהבת בצעיר חסר אמצעים בשם אלפרדו ג'רמונט, שבא ממשפחה טובה. השניים עוברים לגור יחד על חשבונה של ויולטה, אך אביו של אלפרדו- ג'ורג'יו ג'רמונט- דורש ממנה להיפרד מבנו כדי שבתו, אחותו של אלפרדו, תוכל להינשא. ויולטה מסכימה ועוזבת את אלפרדו בלי לגלות לו מדוע, והוא נעלב ופוגע בה בחזרה. כשהוא מגלה מה קרה וחוזר אליה לבקש סליחה- זה כבר מאוחר מדי, והיא מתה בזרועותיו ממחלתה.
מבחינת התפקידים הסולניים, האופרה מתמקדת בשלוש דמויות: ויולטה, אלפרדו, וג'רמונט האב. את תפקיד ויולטה שרה זמרת הסופרן האיטלקיה אווה מיי (Mei), והיא השאירה אותי בהערכה מעורבת. מבחינה מוזיקלית היא שרה נהדר, אבל מבחינה דרמטית היא פחות שיכנעה. תפקיד ויולטה דורש זמרת צעירה ושברירית, ואילו במיי (47) יש משהו יציב ובשל מדי. יש לפחות שני מקומות באופרה בהם ויולטה יכולה לגרום למאזין לדמוע בלי שליטה, והפעם זה לא קרה.
עם איבאן מאגרי (Magri), בתפקיד אלפרדו, הסיפור היה הפוך. הקול שלו היה טיפה לא יציב בהתחלה, וגם אחרי שהתייצב בהמשך הרי שמבחינה טכנית הוא היה פחות מרשים מזה של אווה מיי. עם זאת, ההופעה הבימתית שלו היתה מושלמת, והוא שיחק מעולה את אלפרדו כמאהב הורמונלי ונלהב. העובדה שהוא צעיר וחתיך סייעה לכך ללא ספק.
זמר הבריטון פאולו גאוונלי (Gavanelli), בתפקיד ג'רמונט האב, היה בעיני מסמר הערב. התפקיד שלו לא גדול, אבל גנב את ההצגה במקומות המעטים בהם שר. יש לו קול ענק, יפהפה, עם צבע שמזכיר קצת זמרי באס גדולים. פשוט זמר אדיר. בעיני, הדואט שלו עם ויולטה ("אמור לבתך") היה אחד הרגעים המרגשים במהלך היצירה.
זובין מהטה הוביל את הביצוע ביד בטוחה, והצליח לשמור על מתח דרמטי לאורך כל הערב. גם המקהלה הגדולה היתה נהדרת, ונשמעה חזקה, מלוטשת ומגובשת. נקודות התורפה היחידות היו כמה מהסולנים בתפקידים הקטנים יותר, אבל זה לא היה מספיק משמעותי כדי לפגוע בחוויה הכללית. כדאי רק להעיר שבחלק מהביצועים ישירו את שלושת התפקידים הראשיים (ויולטה, אלפרדו וג'רמונט) זמרי קאסט שני, כך שהחוויה יכולה להיות שונה לגמרי.
ובכל זאת, שתי הערות קטנוניות. ראשית, העלילה מתרחשת בפאריז של שנת 1850. לכן, יש טעם לפגם בכך ש"שיר היין" המפורסם מבוצע כאשר ויולטה אוחזת בידה בקבוק של "יין חרמון אדום", ומוזגת אותו לכוסות מים פשוטות. כך גם במערכה השלישית, כשהיא מבקשת מהמשרתת שלה קצת מים ומקבלת אותם בכוס פלסטיק חד-פעמית סטייל ארומה. אמנם מדובר בביצוע קונצרטי ולא בימתי, אבל מה זה צריך להיות?
בסיכומו של דבר, הביצוע הזה לא היה מבייש אף בית אופרה בינלאומי חשוב, והוא מומלץ בחום רב.
האופרה "לה טרוויאטה" מאת ורדי בביצוע קונצרטי בפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 1 במרץ.האופרה תבוצע עד 10 במרץ בת"א, ירושלים וחיפה.
עידכון מהשטח: דיווחו לי שבקונצרט של ה- 4 במרץ הכוסות כבר הוחלפו בכוסות יין! מזל טוב
לאוהבי אופרה- ביום שני הקרוב תיפתח ב"סינמה סיטי" בגלילות סידרת מפגשים בהנחייתי, בה יוצגו כמה מהאופרות הגדולות ברפרטואר. במהלך הסמסטר נעסוק באופרות "ריגולטו" (ורדי), "מדאם בטרפליי" (פוצ'יני), "בת הגדוד" (דוניצטי), "סאדקו" (רימסקי-קורסקוב) ועוד. הקורס משולב בצפייה בביצועי DVD מרהיבים עם טובי הסולנים והמנצחים, כולל השוואת ביצועים שונים. התענוג העיקרי שמספק המיקום, מעבר לחנייה החופשית, היא איכות צפייה פנטסטית של אולם קולנוע!
הקורס יכלול 8 מפגשים בימי שני בבוקר (אחת לשבועיים) החל מה-24 בפברואר.
לתכנית מלאה, תאריכים ופרטים: "זמן אשכול"
"יבגני אונייגין" היא האופרה המפורסמת ביותר של צ'ייקובסקי, ואולי האופרה הרוסית המפורסמת ביותר בכלל. היא מבוססת על רומן בחרוזים של פושקין, שצ'ייקובסקי הלחין בצורה מופתית. הסיפור מספר על יבגני אונייגין, צעיר יהיר ומתנשא, שפוגש נערה כפרית בשם טטיאנה. טטיאנה מתאהבת בו מיד, אך הוא דוחה את הצהרות האהבה שלה בנימוס קר. לאחר שנים הוא פוגש את טטיאנה שוב, והפעם- כאשה בשלה הנשואה לנסיך עשיר. הוא מבין את גודל טעותו ומתחנן בפניה שתעזוב את הנסיך למענו, אך הפעם זהו תורה של טטיאנה לדחות אותו.
ביצוע הדי.וי.די החדש הזה ל"יבגני אונייגין", שצולם בהופעה חיה באוקטובר 2013, עורר ציפיות גבוהות מאוד. זאת מכמה סיבות: ראשית, זוהי הפעם הראשונה בדי.וי.די מסחרי בה מופיעה סופרנית-העל אנה נטרבקו (Netrebko) בתפקיד טטיאנה. גם יתר הסולנים בתפקידים הראשיים נחשבים לשמות מבוקשים מאוד על הבמות כיום. שנית, המנצח הוא ואלרי גרגייב (Gergiev), מומחה עולמי למוזיקה של צ'ייקובסקי ומנצח עם כריזמה אדירה. שלישית, ההפקה היא מה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, בית אופרה שהוציא תחת ידיו בשנים האחרונות כמה הקלטות די.וי.די מרהיבות בעושרן ואיכותן. רביעית, ההקלטה צולמה באיכות HD מעולה.
בניגוד לציפיות, התוצאה הסופית מעוררת דווקא הערכה מעורבת. את עיקר העניין בהפקה הזו מושכת כמובן הופעתה של אנה נטרבקו, ולצערי היא מעט מאכזבת. בהפקות הדי.וי.די הקודמות בהן כיכבה, כמו לדוגמא "לה טרוויאטה" של ורדי או "שיקוי אהבה" של דוניצטי, היתה נטרבקו פשוט מושלמת. היו לה לא רק קול נהדר, אלא גם חן נעורים מקסים והופעה דרמטית עוצרת נשימה. הפעם, משהו בקסם שלה הלך לאיבוד. כדי לשכנע בתפקיד טטיאנה צריך להיראות כמו נערה נאיבית וחולמנית במערכה הראשונה, וכמו אישה מלכותית ומלאת הדר במערכה האחרונה. אצל נטרבקו, כיום בת 42, זה לא קורה. אולי בגלל הגיל, אולי בגלל מבנה הגוף שהשתנה בשנים האחרונות, ואולי בגלל שניהם. היא עדיין זמרת מדהימה ומרגשת, ובמקומות מרכזיים היא מצליחה ממש לשאוב את המאזין אליה דרך הבעה מוזיקלית וריגשית פנטסטית. עם זאת, חייבים להודות שמבחינת הופעה חיצונית היא כבר לא מושלמת לתפקיד הנערה הצעירה שטטיאנה אמורה להיות.
מבין יתר הזמרים בתפקידים הראשיים בולט במיוחד הטנור הפולני פיוטר בצאווה (beczala), בתפקיד לנסקי (חברו של אונייגין, שבסוף מת מידיו בדו-קרב). יש לו קול גדול ויפה, והופעה דרמטית מעולה. מאריוס קווייציאן (Kweicien), בתפקיד המרכזי של אונייגין, שר יפה ונראה די מרשים על הבמה, אבל ראיתי אונייגינים גדולים ממנו. אלקסיי טנוביצקי (הנסיך גרמין) נראה ושר כמו בול עץ, למרות שחייבים להודות שבמידה מסוימת זה מה שהתפקיד דורש. אוקסנה וולקובה (אולגה) שרה בסדר, אבל ההופעה הבימתית שלה גסה מדי לטעמי.
לגבי הצד המוזיקלי- הניצוח של ואלרי גרגייב נהדר כצפוי. הוא מצליח להוציא מתזמורת המטרופוליטן צליל יפה מאוד, ומצליח להביא את האופרה לשיא דרמטי מרשים במערכה האחרונה. הבימוי (של דברה וורנר), לעומת זאת, די משעמם. זהו אמנם בימוי ריאליסטי ולא מודרני- יתרון גדול יחסית להפקות המודרניות הדוחות שאפשר למצוא כיום למכביר- אבל יש בו משהו סטטי ולא זורם. איכות הצילום מעולה, אך קיימת בעיית תאורה שגורמת לתמונה להיות לא מספיק חיה בסצינות המתרחשות בשעות הערב והלילה.
לסיכום: הביצוע מומלץ בזכות גרגייב, חלק מהסולנים (כולל נטרבקו, למרות המגבלות), ואיכות הצילום המעולה (למרות בעיית התאורה). זהו ככל הנראה ביצוע הדי.וי.די הטוב ביותר שיש ל"אונייגין" היום, בוודאי בהשוואה לסרט הוותיק בניצוחו של גיאורג שולטי או לביצוע החדש יחסית עם ברנבוים ואנה סמואיל. ובכל זאת, הציפיות שהתעוררו מול כזה צוות מבצעים חלומי לא הוגשמו במלואן. נצטרך להמשיך לחכות ל"אונייגין" המושלם.
"יבגני אונייגין" מאת צ'ייקובסקי. הפקה של המטרופוליטן אופרה בניו-יורק. מנצח: ואלרי גרגייב. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
פורסם בנוסח מקוצר ב"גלובס", 18.2.2014
אנדרס מוסטונן. צילום: יח"צ
ביום חמישי הקרוב ייפתח בתל-אביב פסטיבל מוזיקה חדש ומסקרן במיוחד, הנושא את השם "טאלין-תל-אביב". מייסדו ומנהלו המוזיקלי של הפסטיבל הוא הכנר והמנצח אנדרס מוסטונן (Andres Mustonen), ולצידו ישתתפו בפסטיבל כמאה מוזיקאים מישראל ומאסטוניה.
הפסטיבל החדש מציע שלל הפתעות. הראשונה היא המיקום: הפסטיבל יתקיים ב"מתחם התחנה" בתל-אביב, באולם סגור שיוסב באופן זמני לאולם מופעים. השנייה היא התוכנית: אירועי הפסטיבל יכללו שישה מופעים בז'אנרים שונים, כולל מוזיקה קלאסית, מוזיקה עתיקה, ג'אז, מוזיקה אלקטרונית ומוזיקה אתנית. כמו כן יתקיימו במסגרתו מופעי חוצות, תערוכת צילומים מטאלין ועוד. ההפתעה השלישית היא התוכנית לחלק לקהל חטיפים מסורתיים וליקרים מאסטוניה, כדי לקרב בין שתי הערים גם דרך בלוטות הטעם.
מנהלו המוזיקלי של הפסטיבל, אנדרס מוסטונן (61), נשמע נלהב מאוד מהאירועים המתוכננים. "הפסטיבל בתל-אביב יתקיים בפעם הראשונה, אבל הוא יהיה המשך ישיר ל'פסטיבל מוסטונן' שמתקיים באסטוניה כבר בפעם ה- 26", הוא אומר. "הרבה מוזיקאים גדולי עולם ביקרו בטאלין לרגל הפסטיבל, ועכשיו אני רוצה להביא אותו גם לתל-אביב".
למה דווקא בתל-אביב?
"מאז שביקרתי בישראל בפעם הראשונה, בשנת 1987, אני מרגיש שזהו הבית השני שלי. מאז הופעתי כאן עם רוב התזמורות וההרכבים החשובים. במקביל, אני מביא לפסטיבל שלי בטאלין הרבה מוזיקאים ישראלים. אני מאוד אוהב לעבוד עם הישראלים, כי לשנינו יש חיבור חזק לצד הריגשי. אני לא נורדי קר טיפוסי".
מוסטונן מלא שבחים גם ליצירתיות הישראלית. "במרכז אירופה עולם המוזיקה הקלאסית נראה כמו חדר שינה. הכול נוח ונעים, אבל משעמם. הישראלים, לעומת זאת, פתוחים מאוד לרעיונות חדשים. זהו אופי שמתאים לי בדיוק".
את הקשר ההדוק של מוסטונן לישראל מחזקת העובדה שהוא נשוי לשגרירת אסטוניה בישראל, ולכן נמצא כאן חלק מהשנה. "יש לי שני בתים, אחד באסטוניה ואחד בישראל", הוא אומר. "בניגוד לרוב השגרירים, בחרנו לגור במרכז תל-אביב ולא בהרצליה פיתוח. זה הרבה יותר כיף ככה, להיות במרכז, עם חיים עשירים של אמנות מכל עבר".
ולמה בחרת לפסטיבל בתל-אביב דווקא את מתחם התחנה, ולא אולם קיים?
"כי זהו מקום חדש וצבעוני, שיש מסביבו הרבה מסעדות ומקומות מעניינים. באולם המופעים נתקין במיוחד ריהוט שנביא איתנו מאסטוניה, כך שייראה כמו אולם נורדי מעץ בסגנון עתיק. אחרי הפסטיבל הכול יפורק והאולם יחזור למצבו המקורי".
—
אנדרס מוסטונן מוכר ברחבי העולם כמוזיקאי רבגוני מאוד. הוא מופיע כמנצח על תזמורות גדולות, כנגן במועדוני ג'אז, בפסטיבלי רוק ועוד. בהתאם לרוח זו, גם תוכנית הפסטיבל כוללת מופעים בסגנונות מוזיקה שונים. מוסטונן עצמו ישתתף כמעט בכולם, או כנגן או כמנצח.
"התכנית בתל-אביב תהיה על אותו העיקרון של הפסטיבל בטאלין", הוא אומר. "הרעיון הוא לעבור מיצירות קלאסיות לג'אז, מוזיקה אתנית, מוזיקה עתיקה ועוד. העולם המוזיקלי הוא רחב, וחבל שלא להכיר את הצדדים השונים שלו".
מעבר לרב-גוניות שלו, מוסטונן מוכר בעולם המוזיקה גם כדמות צבעונית על גבול האקסצנטריות. הוא נוהג להתלבש בצורה מאוד לא מעונבת, ומתנהג על הבמה בצורה חופשית ומתלהבת. לדבריו, ההתנהגות הזו אותנטית לגמרי. "אני לא עושה שום דבר במיוחד עבור הקהל. מי שאני על הבמה זה בדיוק מי שאני בחיים. ההצלחה שלי עם הקהל נובעת מזה שאני נהנה ממה שאני עושה, ומרשה לעצמי להתלהב מהמוזיקה".
פסטיבל "טאלין-תל-אביב" יתקיים במתחם התחנה בתל אביב בין ה- 20 ל- 24 בפברואר. לאתר הפסטיבל הקליקו כאן.
פורסם ב"גלובס", 17.2.2014
אודיטוריום האולם החדש בנצרת. צילום: Eila Brand Adele
לפני מספר חודשים נפתח בגליל אולם קונצרטים חדש, הממוקם בגן התעשייה בנצרת. האדם המרכזי מאחורי הקמת האולם החדש הוא התעשיין והיזם סטף ורטהיימר, שזכה בשנים האחרונות לכותרות ענק בזכות עיסקת המיליארדים של מכירת "ישקר" לוורן באפט. ורטהיימר (88) פתח עד כה בארץ שישה גני תעשייה, ובכולם שילב פעילות תרבותית: גני פסלים, תערוכות, בית ספר לצילום ועוד. כעת מתווסף לכך גם אולם המופעים בנצרת, שנועד לשרת את תושבי נצרת והגליל כולו.
"חמישה מתוך גני התעשייה שהקמנו הם בגליל, אחד בנגב, ואחד בטורקיה", אומר ורטהיימר. "המטרה היא גם להביא לכך שהאיזורים האלו יצליחו, וגם לשנות את הדימוי של המילה 'תעשיה'. בעם ישראל המילה 'תעשייה' נחשבת למשהו שאומרים עליו שהוא 'מעניין, אבל לא בשביל הבן שלי'. ואת זה חייבים לשנות".
"בין היתר, החלטתי לחבר את התעשייה עם התרבות", הוא אומר. "התחלתי עם זה כבר בגליל, בתפן, לפני 25 שנה. זה התחיל עם מוזיאונים, פסלים, וגם סידרת קונצרטים. אחר כך המשכנו עם זה בנגב, ביישוב עומר, ואחר כך בתל-חי. כיום יש לנו פעילות אמנותית ענפה בגני התעשייה בכל הארץ. בתל-חי, לדוגמא, יש מוזיאון צילום שמשמש גם כמרכז ללימודי צילום. זה עוזר לגליל להפוך למרכזי יותר, וחוסך לתושבי האיזור את הצורך לנסוע עד תל-אביב. כשהתחלתי לבנות את הגן הבא, בנצרת, החלטנו לבנות בניין ייעודי גם למופעים".
את הרעיון לשלב בגן החדש פעילות מוזיקלית קיבל ורטהיימר לאחר שביקר בקונצרט בכנסייה בגוש חלב, עליו ניצחה עדה פלג. "נהניתי מאוד מהקונצרט הזה, והחלטתי שברגע שהגן החדש יהיה מוכן אבקש ממנה לקיים בו תכנית מוזיקלית. חצי מהאנשים בקונצרט היו ערבים מנצרת, חצי יהודים מהעמק, וכולם נהנו. היה נהדר לראות איך המוזיקה מחברת בין אנשים, בלי להתווכח מי צודק".
המנצחת עדה פלג, שהתמנתה למנהלת המוזיקלית של האולם, הביאה אליו בינתיים את תחרות החליל הבינלאומית, בה השתתפו עשרות מתמודדים מרחבי העולם. בעתיד מתוכננת להתקיים באולם החדש סידרת קונצרטים שלמה, שתתחיל בחודש ספטמבר הקרוב. "אני רוצה שהגליל יתחרה עם תל-אביב באמנות", הוא אומר. "מוזיקה היא רק דבר אחד. הדבר העיקרי הוא לאפשר לאנשים צעירים להבין מה זו תעשייה. לדוגמא, הבאנו מצרפת מפעל שלם שמאפשר לאנשים לשבת ולראות איך מייצרים חלק מפלסטיק. זה לא משהו תיאורטי במוזיאון, אלא ממש משהו פרקטי. דוגמא נוספת היא ייצור של עוד שעשוי מפלסטיק במקום מעץ, וכך לא מתקלקל. כיום מנגן על העוד הזה מוזיקאי מתרשיחא".
אתה לא חושב שהמדינה צריכה לקחת חלק בתמיכה בפעילות תרבותית, ולא להשאיר זאת ליזמים פרטיים?
"המדינה מאוד עסוקה עם ביטחון, ואני מבין זאת. אני, כיזם, מעוניין לחפש דברים חיוביים שמחברים אנשים ביחד. כשאין שוק גדול קשה לעשות פעילויות, אז אני מסבסד את הפעילות התרבותית שמתרחשת כאן. אני חושב בעיקר במושגים של לעזור לגליל ולנגב, ולאחרונה רוצה לראות איך אפשר לעזור גם בטורקיה. אני רוצה להגיע ליום שבו האזור שלנו לא יתעסק עם הסטוריה, אלא עם עתיד".
"אין לי טענות לממשלה", מוסיף ורטהיימר. "יזמים צריכים לעזור לממשלה ליצור מקומות עבודה, כדי שצעירים לא יברחו מכאן. הבריחה הזו היא מה שיכול לקרות אם לא נעשה מדינה תרבותית עם תעשייה חזקה. חקלאות היתה רעיון נהדר, אבל אין לנו מספיק שטח וגם לא מספיק מים. ולכן הפיתרון טמון בחיזוק התעשייה".
מה דעתך על אמנים ישראלים מוכשרים שעוזבים לחו"ל?
"אני מבין אותם. הם בחרו מקצוע שאין לו ביקוש פה, בדיוק כמו אלפי עורכי דין שמציפים את השוק ולא מוצאים עבודה. חבל לי רק על ההורים של אלו שעוזבים, שנשארים בארץ בלי הילדים שלהם".
אז איזה מקצוע היית ממליץ לאדם צעיר כיום ללמוד?
"כל מקצוע שהוא אוהב ומאפשר לו להישאר בארץ. מה שאנחנו צריכים עכשיו זה פרופורציות נכונות של מקצועות שונים. פעם היינו עם של חכמים, עכשיו צריך חלוקת מקצועות כמו אצל שאר העמים. א.ד. גורדון אמר את זה כבר לפני מאה שנה".
=======
בחודש יוני השנה השלים ורטהיימר את מכירת "ישקר" לוורן באפט, אך הוא עדיין מועסק בחברה ומגיע אליה פעמיים בשבוע. בתפקידו כיום הוא אחראי על החינוך המקצועי ועל גני התעשייה. "אני כבר לא מנהל, לכל היותר לא מפריע", הוא צוחק.
הוא מלא התלהבות מאולם המופעים החדש בנצרת, אותו הקים במסגרת גן התעשייה במקום. "זהו בניין מאוד יפה ועם נוף מאוד יפה. גב הבמה שלו הוא קיר זכוכית, שמשקיף על הנוף של העמק. ממול רואים את הגבעה שממנה, לפי האמונה הנוצרית, קפץ ישו. יש בו גם מסעדה, והרבה יצירות אמנות".
היית רוצה שגם אחרים ייקחו יוזמות כאלו?
"אני מאוד אשמח שאנשים נוספים יעשו זאת, ואפילו יותר טוב. כל אחד יכול לעשות דברים יפים בצורה שלו. אחרת לא היינו בונים את הארץ".
אפשר להגדיר את הפעילות התרבותית בתור ה"בייבי" החדש שלך אחרי מכירת ישקר?
"לא. אני עוסק בפעילות תרבותית כבר קרוב לשלושים שנה, אחרי שסיימתי את התקופה בה כיהנתי בכנסת. מוזיקה אהבתי תמיד, וגם היום אני נהנה לבוא לקונצרטים ולראות שאנשים שונים נהנים ממשהו יחד".
======
ורטהיימר מציין בדאגה את הצורך לדאוג לאוכלוסיות השונות בארץ, ובמיוחד לערבים. "אי אפשר לחיות לאורך זמן בעולם שבו החלוקה לא מאוזנת. מי שטוב במשהו צריך להיות מסוגל לעסוק בו. הממשלה לא צריכה לדאוג לזה שיהיה ביקוש. את זה עושה השוק. הממשלה צריכה לדאוג רק לזה שיהיו לכולם את אותן ההזדמנויות".
"צריך לעזור לזה שהנכדים שלנו יוכלו לחיות בשקט עם השכנים שלהם", הוא מוסיף. "היו לנו תקופות שונות בהסטוריה שלנו. פעם התחושה המובילה היתה של פחד אחד מהשני. עכשיו הגיעה התקופה לבנות את הארץ ביחד. את היתר כבר ניסינו".
פורסם ב"גלובס", 29.1.2014
"נשף מסכות" באופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר (Zwecker)
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את האופרה "נשף מסכות" מאת ורדי, בהפקה חדשה בבימויו של הפולני מיכאל זנאיינצקי (Znaniecki). ההפקה הזו השאירה אותי בהערכה מעורבת: מצד אחד, המימד המוזיקלי היה ברובו טוב מאוד. מצד שני, כל מה שקשור בצד הויזואלי (בימוי, תפאורה, העמדות) היה בינוני למדי.
"נשף מסיכות" רחוקה מלהיות האופרה הגדולה ביותר של ורדי. יש בה הרבה רגעים יפים, אבל הסיפור כל כך מוגזם עד שקשה להזדהות ריגשית עם אף אחת מהדמויות. העלילה בקצרה: ריקרדו הוא מושל בוסטון, ורנאטו הוא מזכירו הנאמן. ריקרדו ואמליה, אשתו של רנאטו, מתאהבים זה בזה. כאשר רנאטו מגלה את הבגידה הוא מחליט להצטרף לצמד קושרים המעוניינים לרצוח את ריקרדו. רנאטו עולה בגורל להיות מבצע הרצח, ומוציא את המזימה לפועל בנשף מסיכות שעורך המושל. ריקרדו הפצוע, בנשימותיו האחרונות, מוחל לרנאטו על הרצח, נשבע לו כי שמר על כבודה על אמליה, ומספר לו שתיכנן לשלוח את הזוג לתפקיד בכיר מעבר לים כדי להתנתק מאמליה סופית. רנאטו מבין שעשה טעות פטאלית, אבל, כמו תמיד באופרות, זה כבר מאוחר מדי. מסך.
הצד המוזיקלי בהפקה הזו טוב מאוד, הן בזכות ליהוק מוצלח והן בזכות ההובלה הזורמת של המנצח האיטלקי דניאל קלגארי (Callegari). כמעט כול הסולנים בתפקידים הראשיים היו ישראלים, וכמעט כולם היו מצוינים. הבולטת ביותר היתה זמרת הסופרן אירה ברטמן, בתפקיד אמליה. היא הציגה שירה נהדרת ואישיות בימתית כובשת, עם שילוב מרשים של עומק דרמטי ודיוק קולי. פשוט זמרת מדהימה. גם שני הגברים בתפקידים הראשיים, קאמן צ'אנב (ריקרדו) ובועז דניאל (רנאטו) ראויים לשבחים. עניין מיוחד עוררה הילה פחימה, ב"תפקיד מכנסיים" של המשרת אוסקר (המונח "תפקיד מכנסיים" מתייחס לאישה ששרה בתפקיד גבר). פחימה הפיקה קולורטורות יפות והקול שלה נעים מאוד, אבל האיטלקית שלה לא נשמעה מספיק משכנעת וההופעה שלה עדיין לא לגמרי בשלה. להערכתי, עם עוד קצת בשלות יהיה לה פוטנציאל גדול. שבחים מגיעים גם למקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתן שמייסר, שנשמעה מלוטשת ומבריקה, וגם לתזמורת ראשל"צ (שנגן הבאסון הראשון שלה, מסתבר, דומה דמיון מפתיע ליאיר לפיד).
הצד הויזואלי, לעומת זאת, היה חלש למדי. הסימן הרע הראשון היה כבר בהתחלה, עם ענן עשן שירד מהבמה וגרם לנגני התזמורת ולקהל בשורות הראשונות להשתעל. הוא המשיך בתפאורה משעממת והעמדות סטטיות וחסרות השראה, שלעיתים יצרו תחושה שהזמרים פשוט עומדים ושרים. שיא ההחמצה בעיני היה בתמונת הנשף במערכה האחרונה, שיכולה להיות מדהימה מבחינה ויזואלית אבל כאן היתה סתמית לגמרי. שום דבר בהפקה לא היה ממש רע או סר טעם, אבל "בינוני" זה לא ציון שאמור להספיק לאופרה הישראלית. זנאנייצקי צפוי להיות גם הבמאי של "לה טרוויאטה" במצדה ביוני הקרוב, ואם לשפוט ממה שעשה אמש ל"נשף מסיכות" יש מקום לדאגה לגבי מה שיעשה ל"לה טרוויאטה" האהובה בתנאי השטח המאתגרים של מצדה.
"נשף המסיכות" באופרה הישראלית. מנצח: דניאל קאלגארי. בית האופרה, 22.1.
איזה יופי: סוף-סוף יש בשוק ספר רציני ושיטתי בעברית שעוסק בתיאוריה של המוזיקה המערבית. על הספר חתום רם ראובן, מרצה לתיאוריה מוזיקלית באקדמיה למוזיקה בירושלים, שעשה כאן עבודה ראויה לציון. התוצאה היא ספר לימוד מקיף ומעניין, שמנגיש היטב את התחום התיאורטי גם לקוראים שאינם בעלי הכשרה מוזיקלית פורמלית.
בספר שלושה חלקים, שהפרקים בהם מקיפים את כל הנושאים הבסיסיים בתחום התיאוריה של המוזיקה המערבית. החלק הראשון עוסק ביסודות הקול, וכולל נושאים כמו סוגי קול, גובה במוזיקה ויסוד משך הזמן בארגון המוזיקלי. החלק השני עוסק ברכיבים הנגזרים מיסוד הגובה וכולל פרקים על מרווחים, סולמות, אקורדים ומודוסים. החלק השלישי הוא חלק "תוספות", הכולל נספחים ומילונים. בין התוספות יש מילון איטלקי-עברי להוראות טמפו שימושיות, וכן מילון עברי-אנגלי לתרגום מושגים. מילון זה כולל השוואה, נדרשת למדי, בין מושגים באנגלית בריטית מול אמריקאית. להסברים התיאורטיים בספר נלוות דוגמאות תווים ממגוון יצירות מהרפרטואר המוזיקלי, עובדה המאפשרת לקשור בין התופעות התיאורטיות לבין יצירות "על אמת".
אחד המאפיינים הבולטים ב"צלילוגיה" הוא רמה גבוהה מאוד של כתיבה, עריכה וגימור. זהו מסוג הספרים שברור לחלוטין שהושקעו בהם שעות רבות של עבודה, החל מעיצוב העמודים וכלה בהגהה קפדנית של כל פסיק. התוצאה היא ספר נוח מאוד לקריאה מבחינה ויזואלית, הכתוב בעברית ברורה ועכשווית ומלא בדוגמאות תווים נוחות לעיון.
אוכלוסיית היעד לספר היא תלמידי מוזיקה ומורים למוזיקה, אך עקב השיטתיות שלו ומגוון הנושאים המכוסה בו הוא יכול לתרום ידע גם למוזיקאים מקצועיים. אוכלוסיה נוספת היא של אוהבי מוזיקה שלא למדו את התחום בצורה מסודרת, ורוצים להשלים פערים בכל מה שקשור לתיאוריה. חלק מהפרקים אמנם פחות רלוונטיים לקהל זה, אך רובם דווקא כן (כל מה שקשור במושגים בסיסיים, מרווחים, סולמות, מושגי זמן וכדומה). קשה למצוא היום בעברית ספר שמשתווה ל"צלילוגיה" מבחינת בהירות והיקף.
אם להיות קטנוניים, ניתן להעיר שלוש הערות עיקריות בנוגע לספר. הראשונה נוגעת לשמו, "צלילוגיה", שבעיני הוא מעט מתחכם. השנייה נוגעת לבחירה להציג את המושגים הלועזיים רק כמילון בסוף הספר, ולא לשלבם בגוף הטקסט. מוזיקאי ישראלי שיגיע לחו"ל יזדקק למושגים המקצועיים באנגלית ובאיטלקית הרבה יותר מאשר לאלו בעברית, וחבל לא לתת מידע זה בגוף הדיון. ההערה השלישית נוגעת להרחבה היתרה בנוגע לכתיבה נכונה של תווים, הרחבה שרלוונטית בעיקר למי שעוסק בכתיבת מוזיקה ולא לאוהבי מוזיקה שמבקשים להבין את התיאוריה שמאחוריה. עם זאת, כאמור, ברוב הפרקים מצליח הספר להיות נגיש מאוד ולספק מידע רלוונטי שיעניין כל אוהב מוזיקה.
את הספר משלימות 145 דוגמאות שמע באתר אינטרנט ייחודי. האתר מציע גם תרגול אינטראקטיבי עצמאי (באנגלית) לחלק מן הנושאים המופיעים בספר, באדיבות אתר אינטרנט מחו"ל. את התרגול ניתן להשלים בעזרת חוברות עבודה הניתנות לרכישה בנפרד.
לסיכום: "צלילוגיה" הוא ספר עשיר ומושקע, שמהווה תוספת מבורכת למדף הספרים על מוזיקה בעברית. בין יתר קהלי היעד, הספר מומלץ מאוד לאוהבי מוזיקה שמרגישים חוסר בהשכלה מוזיקלית פורמלית ומעוניינים להשלים פערים.
אתר הספר: http://tzlilogia.co.il
צלילוגיה- המדריך השלם לתיאוריה הבסיסית של המוזיקה המערבית. מאת רם ראובן. 425 עמודים. הוצאת "למה".
פורסם ב"גלובס", 20.1.2014
