זובין מהטה מנצח על תזמורת ביה"ס בוכמן-מהטה, אמש בהיכל התרבות. צילום באדיבות ביה"ס
התזמורת הסימפונית של ביה"ס למוזיקה באוניברסיטת ת"א הפכה בשנים האחרונות, באופן מוצהר, לתזמורת העתודה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הקשר האמיץ בין הפילהרמונית לבין בת טיפוחיה הצעירה בא לידי ביטוי בדרכים רבות, החל מהדרכת הנגנים הצעירים ע"י מורים מהפילהרמונית וכלה בקונצרטי גאלה מסוג זה שנערך אתמול בניצוח זובין מהטה.
תוצאות שיתוף הפעולה הזה הודגמו אמש שוב בצורה ניצחת: תזמורת ביה"ס בוכמן-מהטה נשמעת כמו תזמורת מקצועית לכל דבר ועניין. יש לה צליל נקי ומדויק, תיאום מעולה בין החטיבות, ואופי רציני ומקצועי לחלוטין. העובדה הזו ראויה לציון מיוחד עקב העובדה שחברי התזמורת אינם קבועים, אלא מנגנים רק כל עוד הם תלמידים בבית הספר. השנה בלט במיוחד גם מספרם הרב של סטודנטים מחו"ל בשורות התזמורת, ששיעורם בין הנגנים הוא ממש חסר תקדים.
הקונצרט כלל ארבע יצירות. פתחה אותו סימפוניה מספר 36 של מוצרט ("לינץ"), שכדרכו של מהטה במוצרט זכתה לביצוע חינני, נעים ונטול קצוות חדים. הגישה הזו השתנתה מעט בקונצ'רטו מספר 3 של בטהובן, בו הבליט מהטה קווים לא שגרתיים ותמך בצורה מושלמת בנגינה הסולנית.
הגילוי העיקרי ביצירה זו היה הסולן אמרה יאבוז (Emre Yavuz), יליד טורקיה בן 23. הוא ניגן בצורה אלגנטית, מוקפדת וזורמת, והציג יכולת פנומנלית של נגינת צלילים שקטים בצורה רגישה ומלאת יופי. לטעמי, ביצועו לקדנצה (קטע סולני בעל אופי אילתורי) של הפרק הראשון היה אחד משיאי הערב. לולא הפורמט הקלאסי המאובן, שמחייב מחיאות כפיים רק בסוף היצירה, הוא היה מקבל מחיאות כפיים סוערות כבר בסוף פרק זה.
חלקו השני של הערב נפתח בקונצ'רטו ליד שמאל מאת ראוול, שהולחן למען פסנתרן שאיבד את ידו הימנית במלחמת העולם הראשונה. הסולן בביצועו היה הישראלי הצעיר איליה לסקין, בן עשרים. לסקין ניגן בצליל עשיר ומלא נוכחות, שנע במיומנות בין עוצמה פסנתרנית לבין רגעי שקט נהדרים ונוגעים ללב. הוא הצליח לרגש במיוחד ברגעים בהם הניח את יד ימין שלו על מסגרת הפסנתר- אם כדי להרגיש אותה, ואם כדי להדגיש את היעדרה אצל הפסנתרן המקורי. אשמח מאוד לשמוע אותו בעתיד מנגן יצירה "רגילה", לשתי ידיים, כדי להתרשם ממלוא יכולתו.
את הקונצרט חתמה הפואמה הכוריאוגרפית "הוולס" של ראוול. יצירה זו כתובה להרכב ענק, ומאפשרת לתזמורת להוציא את כל מגוון הצבעים הטמון בה. זו היתה תצוגת תכלית מרשימה, שמהטה הוביל כמו חתן בחופתו. עצוב להודות שהתזמורת הזו, למרות הגיל הצעיר של נגניה, עולה בהרבה על רוב התזמורות הממוסדות והוותיקות הפועלות כיום בארץ.
הנקודה המדאיגה היחידה בקונצרט היתה לגבי הסאונד באולם. זו הפעם הראשונה בה אני יושב ביציע העליון של אולם התרבות המשופץ, ואני חייב לציין שהסאונד התזמורתי שם פשוט לא נשמע מספיק חזק. כשיושבים למטה התזמורת מצלצלת נפלא, אבל למעלה יש רצון תמידי להגביר את הכפתור (הדמיוני) של הווליום. באופן מפתיע, דווקא הפסנתר – אצל שני הפסנתרנים- נשמע ברור ויפה, וכל קשת הגוונים שלו נשמעה נהדר. בתזמורת, לעומת זאת, יש תחושה של חוסר מלאות וחוסר נוכחות. זו הוכחה נוספת, אחת מרבות, לכך שאת האולם הזה היה צריך להרוס ולבנות מחדש ולא לשפץ מתוך אילוצים. איזו החמצה.
קונצרט הגאלה של התזמורת הסימפונית של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 18.12.
הפסנתרן הסיני הנפלא לאנג לאנג, בן 31, הפך בשנים האחרונות לאייקון של ממש בעולם הקלאסי. זה לא פלא: הנגינה שלו משלבת וירטואוזיות עוצרת נשימה, עומק הבעה נדיר, ושפת גוף מלאת חיים. מבקריו, אולי מתוך קינאה, טוענים שבשפת הגוף הזו יש הרבה מנייריזם ואפילו קירקסיות. זה אולי נכון, אבל יש כיום בעולם מעט מאוד פסנתרנים שמסוגלים לתת לקהל חוויה כל כך טוטאלית כמותו.
האלבום החדש של לאנג לאנג מציע תצוגת תכלית מרהיבה שלו, כשהמלווה היא התזמורת הפילהרמונית של ברלין בניצוח סיימון ראטל. באלבום יש שני קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת- מספר 3 של פרוקופייב (משנת 1921) ומספר 2 של ברטוק (משנת 1931). אלו יצירות קשות להחריד לביצוע מבחינה טכנית, ובחלקים ניכרים שלהן גם לא קלות להאזנה (במיוחד ברטוק).
הביצוע של לאנג לאנג והברלינאים אכן מעורר התפעלות. הוא וירטואוזי להפליא, מלא צבע וברק, והנגינה הסולנית קלילה וגמישה באופן כמעט לא נתפס. "סוני" השקיעה בהקלטה את כל מה שאפשר, ואיכות ההקלטה מדהימה. מבחינת איכות הסאונד זו אולי ההקלטה הטובה ביותר ששמעתי מזה שנים.
לאלבום נלווה DVD בונוס, בו ניתן לצפות בחזרות על ההקלטה וכן בפרק הראשון מהקונצ'רטו של פרוקופייב. פרק זה צולם במהלך חזרה, ונותן הצצה נדירה לפילהרמונית של ברלין בבגדים "רגילים" ולא בבגדי הופעה. אחד הרגעים הנחמדים בסרט מתרחש כשהמנצח ראטל לא מבין איך הצליח לאנג לאנג לצלוח את אחד הפסאז'ים המטורפים שיש בתווים, ואומר בצחוק שחשב לרגע שאולי יש לו שש אצבעות.
לסיכום: האלבום מציע איכות ביצוע והקלטה חסרות תחרות, אך כאמור כדאי להכיר את המוזיקה לפני ששוקלים לרכוש. זו לא מוזיקה קלה או נגישה, וכדאי לתאם ציפיות.
לצפייה בטריילר של ההקלטה:
===================
הענק שנדם
סר גיאורג שולטי מנצח. 3 DVD "סוני".
הפעם הסיפור הפוך: המוזיקה נגישה וקליטה, אבל איכות הצילום וההקלטה הופכת את ההמלצה למסויגת. מדובר באלבום אוסף בן 3 דיסקי DVD, בהם מנצח המוזיקאי ההונגרי-יהודי המנוח גיאורג שולטי על התזמורת הסימפונית של שיקאגו. שולטי, שנפטר בשנת 1997, נחשב לנציג האחרון של דור ה"ענקים" בעולם הניצוח של המאה העשרים. בין היתר, הוא היה מנהלה המוזיקלי של תזמורת שיקאגו לאורך 22 שנים.
בשלושת האלבומים מופיעות יצירות מלב הרפרטואר: סימפוניה מס' 35 של מוצרט, סימפוניה מס' 5 של מהלר, "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי בתיזמור ראוול (עם סרט הסבר בו מדגים שולטי את ההבדלים בין הגירסה המקורית לפסנתר לגירסה הסימפונית), ושתי יצירות תזמורתיות מאת בטהובן (הפתיחה "אגמונט" וסימפוניה מספר 5).
כל הקונצרטים צולמו במהלך סיורים שעשו שולטי ותזמורת שיקאגו ביפן, בשנים 1986 ו- 1990. איכותן סבירה, אך הן לא מתקרבות אפילו לאיכות ה- HD המעולה המקובלת בהקלטות וידאו כיום. גם סגנון הניצוח של שולטי נראה קצת מיושן, עם תנועותיו החדות והפרצופים המשונים שהוא עושה (שנראים לפעמים כאילו הוא סובל מכאב שיניים).
מי שכן מעניינת ברוב המקרים היא הפרשנות המוזיקלית, במיוחד בסימפוניות של מוצרט ושל בטהובן. עם זאת, כמעט לכל היצירות שמופיעות באלבום אפשר למצוא ביצועי DVD מוצלחים יותר. לכן, האלבום מומלץ בעיקר למעריצי שולטי מושבעים.
לצפייה בסרט בו מנצח שולטי על "תמונות בתערוכה":
פורסם ב"גלובס", 16.12.2013
אילון נופר במופע "מיומנה" ב"זאפה" תל-אביב. צילום: רן בירן
להקת "מיומנה" עלתה בחודשים האחרונים לכותרות בזכות השתתפותה של אילון נופר, אחת מהמייסדים והבעלים של הלהקה, בסידרת הטלוויזיה "מחוברים פלוס". בין יתר חשיפותיה, שיתפה נופר את הצופים גם בעובדה שהלהקה מתקשה מבחינה כלכלית להחזיק את "בית מיומנה" ביפו. בתכניות האחרונות של העונה ניתן היה לצפות בניסיון של הלהקה להעביר את מוקד פעילותה אל מחוץ לאולם הבית, כולל הופעות רבות בחו"ל. לכן זו גם לא היתה הפתעה גדולה לגלות שהלהקה מעלה כעת תכנית חדשה במועדון "זאפה", כששני מייסדי הלהקה- אילון נופר ובועז ברמן- לוקחים חלק משמעותי במופע.
"מיומנה" היא להקה שפועלת סביב צוות של אמנים רב-תחומיים (רקדנים, זמרים ומתופפים), בחלוקה שווה פחות או יותר לבנים ובנות. מה שאהבתי בהופעה הזו, עוד לפני הצד האמנותי בכלל, הוא הכבוד לכל אחד ואחד מהמשתתפים. מי שציפה לכך שאילון נופר תמנף את החשיפה ב"מחוברים" כדי להיות מסמר המופע- התבדה. נכון, נופר משתתפת ב"נאמברים" רבים, החל כרקדנית בטן וכלה כמתופפת וזמרת. עם זאת, גם היא וגם בועז ברמן מופיעים רק כחלק מצוות שלם של "מיומנים", שכל אחד מהם חשוב לא פחות מהבוסים. כל חברי הצוות מוצגים בשמם, מספרים את הסיפור שלהם, ומראים את יכולתם האמנותית. אם צוות- אז עד הסוף. הלוואי בכל ארגון.
ההופעה שמה דגש על הסיפור האישי של המשתתפים השונים, שכל אחד מהם מוביל "נאמברים" משלו (בדרך כלל בצוות עם אחרים). היתרון בגישה הזו הוא שכך נוצרת אווירה אישית יותר, וקל יותר להתחבר לאמנים. החיסרון הוא שלא כל ה"נאמברים" הם ברמה אחידה, ויש כאלו שפחות משכנעים מאחרים. הקטעים החזקים ביותר היו אלו של התיפוף, במיוחד הקטע בו חמישה מחברי הלהקה תופפו יחד. גם קטעי הריקוד היו מצוינים, והוכיחו שללהקה יש רקדניות מעולות. קטעי השירה היו ברובם פחות חזקים, ונראה שזה לא ה"פורטה" של רוב חברי הלהקה. "מיומנה" נמצאת באלמנט שלה בעיקר בכל מה שקשור לתנועה וקצב, וה"נאמברים" המוצלחים ביותר היו אלו שכללו ריקוד, מחיאות כפיים, תיפוף וכדומה.
לגבי השידוך של "מיומנה" עם מועדון "זאפה" בתל-אביב נשארתי עם הערכה מעורבת. מצד אחד, ברור שאולם ה"זאפה" רחוק מלהיות אידאלי ללהקה כזו. הסאונד לא מושלם, הקהל יושב ליד שולחנות עם שתייה ואוכל, והבמה קטנה בהרבה מהיכולות והכישרונות של חברי ההרכב.
מצד שני, יצאתי מההופעה בהרגשה נהדרת. למה? כי האנשים האלו נותנים לך תחושה שאתה רוצה להיות בעדם. שכיף לפרגן להם ולזרום איתם. שהם משקיעים את הנשמה, ומתמודדים עם הקשיים, ונאבקים ליצור משהו חדש במקום לוותר. בשורה התחתונה זהו מופע מהנה מאוד, שמציג טונות של כישרון ויצירתיות.
המופע הבא של "מיומנה" במועדון "זאפה" יתקיים ב- 17 בנובמבר.
פורסם ב"גלובס", 12.11.2013
זהו אחד הדיסקים היפים ביותר שזכיתי לשמוע בשנים האחרונות, בוודאי בכל הנוגע לרסיטלים לפסנתר. את דניל טריפונוב, הסולן בדיסק, לא צריך להציג לקהל הישראלי. הבחור בן ה- 22 הפך כאן לכוכב כבר לפני שנתיים, אחרי שזכה בסערה בתחרות רובינשטיין (כולל פרס "חביב הקהל"). באותה שנה זכה טריפונוב בפרס הראשון גם בשתי תחרויות פסנתר יוקרתיות לא פחות- תחרות שופן בוורשה ותחרות צ'ייקובסקי ברוסיה. מאז הפך לפסנתרן מבוקש מאוד בארץ ובעולם, וזוכה לביקורות מהללות מקיר לקיר.
הדיסק מציג את רסיטל הבכורה של טריפונוב באולם "קרנגי הול" בניו-יורק. זהו אחד האולמות היוקרתיים בעולם, ובאופן מסורתי רסיטל ראשון בו נחשב ל"אירוע מכונן" בקריירה של כל פסנתרן בינלאומי. הרפרטואר שנבחר לקונצרט תובעני ומגוון: הסונטה לפסנתר מספר 2 של סקריאבין, הסונטה לפסנתר בסי-מינור של ליסט, מכלול 24 הפרלודים של שופן, ולסיום- הדרן מבריק מאת מדטנר (Medtner). בחירת היצירות מעידה הרבה על רוח המבצע: כולן שייכות מבחינה סגנונית לתקופה הרומנטית, וכולן חוברו על-ידי מלחינים שהיו פסנתרנים וירטואוזים בעצמם.
הרסיטל בוצע בפברואר השנה, והמהירות שבה עלה לדיסק מסחרי מצביעה על כך שטריפונוב הפך לכוכב בקנה מידה עולמי. כשמאזינים להקלטת הרסיטל- אפשר להבין למה. טריפונוב הוא הרבה מעבר ל"ילד פלא": הוא פשוט עילוי. יש לו מגע פסנתרני פנטסטי, שעובר בין רגעי קסם רכים לבין עוצמה דמונית; הוא אף פעם לא "דופק", אלא תמיד שומר על אצילות ועידון; השליטה הטכנית שלו וירטואוזית, לעיתים ממש עוצרת נשימה; והכי חשוב – משהו באווירה הכללית שהוא משרה פשוט שובה לב. וכל זאת בלי לראות אותו בכלל, כי מדובר בדיסק שמע. אפשר רק לייחל לכך שהקלטת הרסיטל הזה תצא בקרוב גם בגירסת די.וי.די.
איכות ההקלטה נפלאה, ומצליחה להעביר בצורה מושלמת את החום והעדינות של הפסנתר ואת האקוסטיקה המצוינת של האולם. הרבה מההקלטות היום נוטות לצליל חזק ואגרסיבי, ולכן ההישג הזה כלל לא מובן מאליו. התוצאה הכללית היא אלבום אדיר, שמומלץ בכל לב לאוהבי הפסנתר.
———————————————————————————————-
אשכנזי וחברים
רחמנינוב- שלישיות הפסנתר. ולדימיר אשכנזי וחברים. דיסק DECCA.
גם האלבום הזה חם מהתנור- הוא הוקלט במרץ השנה, וממש בימים אלו הגיע למדפים. האלבום מסכם את מסע ההקלטות שעשה הפסנתרן הוותיק ולדימיר אשכנזי, בן 76, למכלול יצירותיו של רחמנינוב לפסנתר. אשכנזי מתגורר בשוויץ מאז שנות השבעים, אך את שנותיו המעצבות עשה ברוסיה והוא נחשב למומחה בינלאומי לרפרטואר הרוסי הרומנטי. מעניין לציין שעיר הולדתו היא ניז'ני נובגורוד- אותה עיר בה נולד דניל טריפונוב לפני 22 שנים.
באלבום מופיעות שתי שלישיות הפסנתר הגדולות של רחמנינוב: "טריו אלגי" מס' 1 ו"טריו אלגי" מס' 2. השני ארוך ומורכב בהרבה- שלושה פרקים, קרוב לחמישים דקות. עם זאת, דווקא הראשון עושה רושם ראשוני מיידי יותר. הוא נכתב לזיכרו של צ'ייקובסקי, ובנוי מפרק אחד – אפקטיבי מאוד- בן 12 דקות. עוד באלבום עיבודים כליים לשני שירים של רחמנינוב (ה"ווקאליזה" המפורסמת ו"חלום").
שני הנגנים הנוספים בשלישייה, לצידו של אשכנזי, הם הכנר סולט-טיהאמר ויסונטאי (Zsolt-Tihamer Visontay) והצ'לן מטס לידסטרום (Mats Lidstroem). הביצועים יפים מאוד ברובם, למרות שפה ושם יש רגעים בהם ההרכב לא נשמע מספיק מגובש. איכות ההקלטה טובה מאוד. למי שאוהב מוזיקה רוסית רומנטית ועצובה זהו אלבום שכדאי לבדוק.
———————————————————————
פורסם ב"גלובס", 29.10.2013
את מכלול תשע הסימפוניות של בטהובן ניתן היה להשיג עד כה במספר ביצועי DVD מתחרים. הבולטים שבהם הם אלו בניצוחם של ליאונרד ברנשטיין, הרברט פון קראיאן, והחדש יחסית של קלאודיו אבאדו (שצולם לפני עשור בערך). כעת מצטרף לרשימה ביצוע טרי של מכלול הסימפוניות, עם תזמורת "דיוואן מזרח-מערב" בניצוחו של דניאל ברנבוים.
"דיוואן מזרח-מערב" היא תזמורת יוצאת דופן בנוף המוזיקלי העולמי. דניאל ברנבוים, שנולד בארגנטינה וגדל בישראל, ייסד אותה יחד עם איש הרוח הפלסטיני אדוארד סעיד, שנפטר בשנת 2003. התזמורת מורכבת מנגנים צעירים, רובם בשנות העשרים והשלושים לחייהם. חלקם ישראלים, חלקם ממדינות ערב השונות, ופה ושם יש גם מתגברים מאירופה. הרעיון של ברנבוים וסעיד היה שהמוזיקה תביא ישראלים וערבים לפעול יחד למען מטרה משותפת, וכך תיצור גשר בין העמים המסוכסכים. שלום כולל במזרח התיכון לא יצא מזה בינתיים, אבל התזמורת פעילה מאוד ומופיעה ברחבי העולם.
הפרויקט הנוכחי, שכלל ביצוע של כל תשע הסימפוניות של בטהובן, צולם בביצועים חיים במסגרת פסטיבל ה"פרומס" בלונדון בשנת 2012. לביצוע הסימפוניה התשיעית הצטרפה לתזמורת מקהלת הנוער הלאומית של בריטניה, וכן ארבעה סולנים מצוינים.
הפרויקט מרשים בהחלט עקב הסיפור המיוחד של התזמורת, ועל גדולתן של הסימפוניות של בטהובן לא צריך להרחיב את הדיבור. מצד שני, יש לאלבום גם כמה בעיות. ראשית, התזמורת אינה תזמורת קבועה אלא נפגשת בעיקר לפרויקטים. לכן, בהרבה מקרים היא נשמעת פחות מגובשת ומלוטשת מתזמורות "רגילות". שנית, הניצוח של דניאל ברנבוים נוטה – כתמיד- להיות מאופיין בשפת גוף נוקשה, ללא הומור וללא חן. הוא אמנם מוזיקאי גדול ויש לו שפע של רעיונות מעניינים לאורך הסימפוניות, אבל פחות נעים לצפות בו מאשר במנצחים "אנושיים" יותר כמו גוסטאבו דודאמל או ליאונרד ברנשטיין. הנוקשות הזו בולטת במיוחד ברגעים שאמורים להיות מחוייכים יותר, כמו תחילת הפרק האחרון של הסימפוניה הראשונה או האלגרטו של הסימפוניה השמינית. שלישית, התאורה ואיכות הצילום לא מושלמות, ונותנות תחושה שאפשר היה לעשות את הפרויקט הזה טוב יותר.
לאלבום מצורף סרט מעניין, שמתאר את עבודתה של התזמורת ואת ההיגיון שמאחורי קיומה. הרעיון מאחורי התזמורת אולי נאיבי, אבל יש משהו חזק מאוד לראות מוזיקאים משני הצדדים משתפים פעולה למען מטרה כה נשגבת. באופן פרדוקסלי, הסרט הזה יותר מעניין לצפייה מאשר חלק מהביצועים לסימפוניות עצמן.
בטהובן- תשע הסימפוניות. תזמורת "דיוואן מזרח-מערב". מנצח: דניאל ברנבוים. אלבום בן 4 DVD של DECCA.
———————————————————————-
ורדי בשיאו
ורדי- רקוויאם. תזמורת ומקהלת לה סקאלה וסולנים. מנצח: דניאל ברנבוים. DVD DECCA.
האלבום הזה מציע ביצוע מעולה לרקוויאם של ורדי, שצולם בביצוע חי באולם "לה סקאלה" במילאנו לפני שנה וקצת (סוף אוגוסט 2012). גם כאן המנצח הוא דניאל ברנבוים, אבל הפעם התוצאה כמעט מושלמת.
בניגוד לתזמורת ה"דיוואן", שהיא תזמורת פרויקטים צעירה, הרי שהתזמורת והמקהלה של "לה סקאלה" הם הרכבים קבועים ומצוינים. בנוסף, ברנבוים הצליח לגייס לביצוע צוות חלומות של סולנים: זמרת הסופרן אניה הרטרוס (Harteros), המצו-סופרן אלינה גאראנצ'ה, הטנור הנפלא יונאס קאופמן (שהוא אחד הטנורים האופראיים הגדולים בעולם), וזמר הבאס רנה פאפה (Pape).
ברנבוים הוא מנהלו המוזיקלי של בית האופרה "לה סקאלה", והקשר בינו לבין המבצעים הוא לא של מורה מול תלמידים אלא של מנצח גדול למוזיקאים גדולים. ואכן, ב"רקוויאם" הזה הכול עובד: גם הפרשנות הרומנטית והאינטנסיבית של המנצח, גם השירה הסולנית, וגם הביצוע המעולה של התזמורת והמקהלה. ל"רקוויאם" של ורדי יש לא מעט ביצועי DVD מצוינים (כמו אלו של מהטה, אבאדו או קראיאן), אבל הברנבוים החדש הופך למתחרה רציני על הבכורה.
פורסם ב"גלובס", 21.10.2013
התקופה שאחרי החגים היא זמן מצוין לבקר בווינה. מרכז העיר אמנם מלא עדיין במבקרים, אבל גדודי התיירים של הקיץ כבר אינם והלחץ על המקומות המרכזיים קצת פחות נורא. לתיירים המעוניינים במוזיקה קלאסית מציעה העיר מבחר מרשים של אפשרויות, החל מהיוקרתיות ביותר (האופרה הממלכתית, הפילהרמונית של ווינה) וכלה בקונצרטים פופולאריים הפונים באופן מובהק לתיירים.
וגנר ב- 360 מעלות
פטר זייפרט ולינדה ווטסון בהפקת "טריסטאן ואיזולדה" באופרה של וינה. רגעים נשגבים
בית האופרה הווינאי עובד בצורה שונה מאוד ממקבילו הישראלי. בניגוד לישראל, בה עולה אותה הפקה מספר פעמים ברציפות, בווינה עולה מדי יום כמעט הפקה אחרת. לאוהבי אופרה זה נהדר, כי במהלך ביקור קצר בעיר יש אפשרות לצפות במספר אופרות שונות. רוב ההפקות חוזרות כמה פעמים לאורך החודש, כך שאם יש אופרה אהובה במיוחד אפשר לתזמן את ההגעה בהתאם.
בית האופרה של ווינה הוא אחד מבתי האופרה היוקרתיים בעולם, אבל מבחינה פיזית הוא רחוק מלהרשים. למי שמצפה לבית אופרה מודרני ומבהיק- נכונה פה אכזבה. הבניין מיושן ומתוכנן בצורה לא ידידותית, הכיסאות די צפופים, ומבחינות רבות נדמה שהזמן עמד פה מלכת מאז שנת 1850 בערך. בכל הקשור לעיצוב מודרני ולתנאי ישיבה, הבניין הזה מעורר געגועים לאופרה הישראלית. מצד שני, האקוסטיקה באולם נהדרת, ורמת המבצעים וההפקות היא מהטובות שיש.
את הביקור שלי בווינה תיאמתי לתאריך העלאת אחת האופרות הגדולות ברפרטואר- "טריסטאן ואיזולדה" של וגנר. כמו בכל בית אופרה בעולם, למעט זה הישראלי, מבצעים בבית האופרה הווינאי את האופרות של וגנר בקביעות. וגנר מת אמנם בשנת 1883, עשרות שנים לפני הקמת המפלגה הנאצית, אבל הוא מוחרם בישראל בשל דיעותיו האנטישמיות והעובדה שהיה נערץ על היטלר. בעיני רבים בארץ החרם הזה אינו מוצדק, אבל כל הנסיונות שנעשו עד כה לשבור אותו נכשלו. לכן, גם היום, למי שרוצה לצפות בהפקה חיה ליצירות של וגנר אין ברירה אלא לנסוע לחו"ל. בעיני זו החמצה גדולה, כי נראה לי שהקהל הישראלי דווקא מאוד יתחבר למוזיקה הזו.
עלילת האופרה "טריסטאן ואיזולדה" מתרחשת באיים הבריטיים בימי הביניים. היא מספרת סיפור אהבה טראגי בין האציל טריסטאן לבין איזולדה, נסיכת אירלנד. טריסטאן מביא את איזולדה כאישה למלכו, מארק, לאחר שזכה בה בדו-קרב. איזולדה מחליטה שעדיף לה למות מאשר להימסר למלך זקן שהיא לא אוהבת, ושותה שיקוי רעל שאת חציו היא נותנת בעורמה לטריסטאן. אלא שהעוזרת שלה מחליפה את השיקוי המורעל בשיקוי אהבה, וטריסטאן ואיזולדה מתאהבים זה בזה בטירוף. השניים בוגדים במלך בהיחבא, אך הבגידה מתגלה וטריסטאן נפצע קשה בידי אחד מעוזרי המלך. לבסוף מת טריסטאן מהפציעה ואיזולדה משיברון לב, והשניים מתאחדים באהבתם באמצעות המוות. ההפקה אורכת כחמש שעות, בה הכניס וגנר כמה מהרגעים המוזיקליים הנשגבים ביותר שחוברו בתולדות המוזיקה.
ההפקה בווינה הלכה לכיוון ריאליסטי, עם בימוי אפל וקודר שהדגיש עד כמה בעצם האופרה הזו קאמרית באופייה. הבולט בין הזמרים היה פטר זייפרט (Seiffert), בתפקיד טריסטאן. זהו תפקיד קשה להחריד, וזייפרט ביצע אותו בקול יציב ובהבעה דרמטית נהדרת. עוד בלטו מרקוס אייכה (Eiche) בתפקיד עוזרו קורוונאל, והבאס סטפן מילינג בתפקיד המלך מארק. האמריקאית לינדה ווטסון, בתפקיד איזולדה, הציגה קול יפה אך פחות שיכנעה מבחינת הדיקציה הגרמנית וההופעה הדרמטית. יאנינה בשלה (Baechle), בתפקיד האומנת ברנגנה, היתה דוגמא לכך שגם בווינה יש לפעמים זמרים גרועים. מי שהיתה נפלאה ממש היתה התזמורת הפילהרמונית הווינאית, בניצוחו של פרנץ ולזר-מסט (Welser-Moest). תזמורת זו משמשת כאן גם כתזמורת האופרה, ורמת הביצוע שלה מעוררת קינאה.
את לוח הזמנים באופרה של ווינה, כולל שמות הזמרים שישירו בכל הפקה, ניתן למצוא באתר האופרה באינטרנט. בשבועות הקרובים תעלה בווינה בין השאר הפקה נהדרת של האופרה "שיקוי אהבה" של דוניצטי, שגם היא מומלצת בחום.
אתר האופרה הממלכתית של וינה:
http://www.wiener-staatsoper.at
————————-
וינה, וגנר והיהודים
בימים אלו מתקיימת במוזיאון היהודי בווינה, הנמצא במרחק הליכה קצר מהאופרה, תערוכה שכותרתה "אופוריה וחוסר נחת- ווינה היהודית וריכרד וגנר". התערוכה מוצגת כחלק מאירועי מאתיים שנה להולדתו של וגנר, שנחשב לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בעולם המוזיקה באירופה של המאה ה- 19. בישראל אירועי המאתיים להולדתו כמובן אינם נזכרים כלל, אך באירופה וארה"ב הם זוכים להתייחסות ענפה.
התערוכה מתמקדת בהשפעתו האדירה של וגנר על ווינה, ובמיוחד על היהודים בה. בין היתר אפשר לראות כיצד זכה וגנר בקרב קהילת האינטלקטואלים היהודים הן לתומכים נלהבים – כמו תיאודור הרצל- והן למבקרים חריפים, כמו מבקר המוזיקה רב ההשפעה אדוארד הנסליק.
התערוכה נאצרה מזווית ראייה יהודית, ועוסקת בין היתר בהשפעה של וגנר – שנים לאחר מותו- על האנטישמיות, על היטלר ועל התנועה הנאצית. היא מנסה להתמודד גם עם סוגיית החרם על וגנר בישראל, ובין היתר מוצג בה סרט וידאו בו מתייחס לנושא המנצח הישראלי לשעבר דניאל ברנבוים – מראשי התומכים בהסרת החרם.
אחד המוצגים המרתקים בתערוכה הוא פרטיטורה של האופרה "טריסטאן ואיזולדה" מאת וגנר, ועליה הערות ביצוע בכתב ידו של גוסטב מהלר. מהלר, שהיה יהודי מומר, מוכר היום בעיקר כמלחין אהוב -אך במקביל כיהן כמנהל מוזיקלי של האופרה הממלכתית של וינה, ונחשב לגדול מנצחי וגנר בזמנו.
התערוכה תוצג עד ה- 16 במרץ 2014.
אתר המוזיאון היהודי בווינה:
—————————————
הסינים באים
תזמורת מוצרט מווינה באולם המוזיקפראיין. לא בתמונה: סינים עם סמארטפונים
למי שאין כוח לאופרות כבדות ותערוכות היסטוריות, ומעוניין דווקא בבידור מוזיקלי קל, מציעה וינה קונצרטים של הרכב הנקרא "תזמורת מוצרט הווינאית". במבט ראשון, הקונצרטים האלו נראים כמו מלכודת תיירים קלאסית. הנגנים לבושים בבגדים "מקוריים" מהמאה ה- 18, כולל הפאות, והתכנית כוללת מבחר קטעים קלילים של מוצרט ויוהאן שטראוס. גם העובדה שהקונצרטים האלו מתקיימים מדי יום לא עוררה ציפיות גבוהות במיוחד לגבי הרמה. עם זאת, העובדה שהם מתקיימים באולמות מכובדים – כמו לדוגמא ה"מוזיקפראיין", שהוא המקבילה הווינאית ל"היכל התרבות" שלנו- היתה סיבה טובה לבדוק במה מדובר.
האמת- הופתעתי לטובה. לפי כל הסימנים, ציפיתי לחלטורה עלובה של נגנים חובבים. בפועל התגלתה תזמורת סבירה מאוד, לא פחות טובה מרוב התזמורות הקאמריות בארץ. התזמורת ביצעה מבחר יצירות מאת מוצרט ויוהאן שטראוס, שכללו גם אריות מפורסמות מאופרות בביצוע זמרים לא רעים. התזמורת מופיעה מדי יום באולמות שונים בווינה, וגובה מחירים לא זולים בכלל (89 אירו לכרטיסים הטובים ביותר). בסופו של דבר, לא יפתיע אותי אם יתברר שזהו עסק מצליח מאוד.
מצד שני, למי שבאמת אוהב מוזיקה קלאסית אין מה לחפש בקונצרטים האלו. אלו קונצרטים הפונים באופן מובהק לתיירים, ואכן, רובו המכריע של הקהל היה תיירים מסין ויפן. התזמורת מרשה למבקרים לצלם ולהקליט את הקונצרטים שלה, ורבים מהתיירים מהמזרח הרחוק אכן בילו את רוב הקונצרט בתיקתוקי מצלמות ובהסרטה מתמדת בעזרת הסמארטפונים. אין ספק שהמוזיקאים הווינאים למדו היטב מאיפה מגיע הכסף, ומסתבר שהם מוכנים לכופף את כל חוקי המשחק ובלבד שהכסף הזה ימשיך לזרום.
אתר התזמורת:
—————————–
איכות סימפונית
אנדרס אורוזקו-אסטראדה, מנצח תזמורת "טון קונסטלר". תואם דודאמל
לאוהבי מוזיקה סימפונית רצינית יותר מציעה וינה גן עדן של קונצרטים. התזמורת המובילה של העיר היא כמובן התזמורת הפילהרמונית של ווינה, שפועלת ללא מנהל מוזיקלי ומארחת בכל פעם מנצח אחר מבין המנצחים גדולי העולם. ביתה של הפילהרמונית הווינאית הוא אולם ה"מוזיקפראיין" (Musikverein), הממוקם במרחק הליכה קצר מבניין האופרה. קונצרטים אחרים מתקיימים באולם ה"קונצרטהאוס", הנמצא גם הוא במרחק הליכה.
עם זאת, הפילהרמונית אינה התזמורת הסימפונית היחידה בווינה. המתחרה הראשונה שלה היא התזמורת הסימפונית של העיר, שמנהלה המוזיקלי הוא פאביו לואיזי ורבים מהמוזיקאים המופיעים איתה מוכרים היטב בזירה הבינלאומית. בנוסף, כדאי לבדוק את ההיצע של התזמורת הנקראת Tonkuenstler Orchester Niederoesterreich, או בתרגום לעברית: "תזמורת אמני הצליל". זוהי תזמורת סימפונית טובה מאוד, שמנהלה המוזיקלי הוא המנצח הקולומביאני הצעיר אנדרס אורוזקו-אסטראדה (Orozco-Estrada).
את תזמורת ה"טון קונסטלר" שמעתי באולם ה"מוזיקפראיין", וגם כאן הופתעתי לטובה. התזמורת ניגנה יצירות מאת רחמנינוב ("רפסודיה של נושא של פגניני"), ריכרד שטראוס ("חיי גיבור"), ומלחין אוסטרי בן זמננו בשם קורט שוורסטיק. לביצוע היצירה של רחמנינוב הצטרף לתזמורת הפסנתרן האוסטרי רודולף בוכבינדר, שיומיים אחר כך כבר הופיע בתל-אביב עם הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של להב שני.
תזמורת ה"טון קונסטלר" צילצלה מעולה, עם צליל מלא ועשיר ואיזון מצוין בין החטיבות. אורוזקו-אסטרארדה הקולומביאני התגלה כתואם של המנצח הוונצואלי האהוב גוסטאבו דודאמל: צעיר לטיני שחור שיער, נמוך ואנרגטי, מלא בכריזמה ובחינניות בימתית. טוב תעשה הפילהרמונית הישראלית אם תזמין אותו כאורח. הוא מנצח מקסים, ויש להניח שהתעריף שלו עדיין נמוך יותר מזה של דודאמל.
למרות איכות התזמורות המנגנות בו והאקוסטיקה המושלמת שלו, כדאי לקחת בחשבון שגם אולם ה"מוזיקפראיין" מיושן למדי. הוא בנוי בצורה לא נוחה ולא נגישה, הבמה והאולם ישנים ומהוהים, אולמות הלובי צפופים מאוד, וכדי לטעום את הכיבוד היקר-להחריד בהפסקה צריך להצטופף בצורה לא נעימה. מה שיותר חשוב- כשבוחרים מקומות כדאי מאוד להקפיד על מקומות באולם עצמו (בחלק הנקרא "פרקט") או בשורה הראשונה של הגלריה. ברוב המקומות הזולים יותר תבלו את הקונצרט בצפייה בגבו של מי שיושב לפניכם.
אתר התזמורת הפילהרמונית של וינה:
http://www.wienerphilharmoniker.at/
אתר התזמורת הסימפונית של וינה:
http://www.wienersymphoniker.at
אתר תזמורת ה"טונקונסטלר" ("אמני הצליל"):
————————
פורסם ב"גלובס", 15.10.2013
להב שני עם הפילהרמונית. צילום: עודד אנטמן
הקונצרט הזה ייזכר כאירוע מסחרר, אולי אפילו היסטורי, בתולדות התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כבר הרבה זמן לא חוויתי בקונצרטים של התזמורת כזה פירגון מצד הקהל, כזו התמסרות מצד התזמורת למנצח, וכזו התרגשות כללית בסוף הקונצרט. בדרך כלל, הקהל הישראלי ממהר לחנייה עוד לפני סוף הסבב הראשון של מחיאות הכפיים. הפעם, הוא נשאר לארבעה סבבים של מחיאות כפיים סוערות בעמידה. הפעם האחרונה שזכורה לי התלהבות כזו ממנצח בפילהרמונית היתה בהופעתו הראשונה של גוסטאבו דודאמל בארץ, וזה אומר הכול.
להתלהבות והפירגון היה מושא עיקרי אחד- המנצח הצעיר להב שני, שהופיע בהופעת בכורה עם התזמורת. שני, בן 24 בסך הכול, נולד וגדל בישראל, ובשנים האחרונות לומד בברלין ומופיע בקריירה כפולה של פסנתרן ומנצח. לפני מספר חודשים זכה בגרמניה בתחרות הניצוח ע"ש גוסטב מהלר, אותה תחרות בה נחשף לעולם לפני עשר שנים גוסטאבו דודאמל האהוב. הפילהרמונית לקחה הימור גדול כשהזמינה את שני חסר הניסיון לנצח עליה בפתיחת העונה, במקום קורט מאזור הקשיש שביטל עקב מצבו הרפואי. למרבה השמחה, ההימור הזה הצליח בענק.
הקונצרט כלל שלוש יצירות: "פתיחה על נושאים יהודיים" של פרוקופייב, הקונצ'רטו מס' 5 של בטהובן לפסנתר ("הקיסר") עם הסולן המצוין רודולף בוכבינדר (Buchbinder), וכמנה עיקרית- סימפוניה מספר 1 של מהלר. סימפוניה זו היתה "סוס הקרבות" שאיתו זכה שני בתחרות מהלר בגרמניה, ולכן עוררה ציפייה מיוחדת.
שני ניצח על כל שלוש היצירות ללא תווים, עדות להכנה מדוקדקת והיכרות מושלמת עם החומרים. התווים באמת לא היו נדרשים: מהניצוח שלו היה ברור שהוא מכיר כל תו ותג ביצירות. הוא נראה עדיין כמו נער, אבל הניצוח שלו היה מקצועי לעילא. שני עשה בדיוק מה שעושה מנצח גדול: הוביל את הנגנים בקו מוזיקלי ברור, עם אמירה מוזיקלית מגובשת, בשפת גוף שהייתה מצד אחד תומכת מאוד ומצד שני לא סכמטית ולא מנייריסטית. השילוב הזה היה בולט במיוחד בסימפוניה הראשונה של מהלר, שזכתה לביצוע מבריק ומרתק.
מבחינת סגנון ניצוח וג'סטות גופניות נראה ששני מושפע מארבעה מנצחים עיקריים: הרברט פון קראיאן, דניאל ברנבוים, זובין מהטה, ובמידה מסוימת גם אביו- המנצח מיכאל שני. כרגע הסגנון הזה נראה קצת אקלקטי, ויש להניח שעם הזמן יבשיל ויתגבש למשהו יותר מובחן. עם זאת, מבחינה מוזיקלית נראה ששני יודע בדיוק מה שהוא רוצה. ואכן- התזמורת, שרוב חבריה מבוגרים ממנו בהרבה, נענתה לכל תנועה שלו בהתמסרות מלאה. היה ברור שהם סומכים עליו לגמרי, התוצאה היתה בהתאם: בקונצרט הזה לא היה רגע אחד משעמם או מובן מאליו.
לסיכום: מומלץ מאוד לבוא לסידרה הזו, ולו רק כדי שתוכלו לומר שהייתם בסידרת הקונצרטים הראשונה של להב שני עם הפילהרמונית. אני משוכנע שבעתיד נראה אותו פה עוד הרבה. אישית, התרגשתי לא פחות מהתגובה החמה והמחבקת של הקהל למנצח הצעיר. השילוב הזה הציע חוויה נהדרת, ולצערנו גם נדירה, בנוף המוזיקלי הישראלי.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: להב שני. פסנתר: רודולף בוכבינדר. היכל התרבות ת"א, 3.10.בקונצרטים אחרים בסידרה מופיע שני בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן, ומבצע את הקונצ'רטו ב-רה מינור של באך במקום "הקיסר" של בטהובן.
———————————————
פורסם ב"גלובס", 6.10.2013
יוהאן סבסטיאן באך מוכר בעיקר בזכות המוזיקה הכלית והמוזיקה הקולית-דתית שהלחין. לעומת זאת, רוב היצירות הקוליות-חילוניות שלו נדחקו לאורך השנים לקרן זווית. הסיבה העיקרית לכך היא שיצירות אלו חוברו למטרות בידוריות בעיקר, ולכן נחשבות לפחות חשובות (ובודאי לפחות "רציניות").
האלבום הנוכחי נועד לאפשר לאוהבי באך להכיר גם את הצד החילוני-דרמטי, הפחות מבוצע, של המלחין. לצורך זה קובצו בו שלוש קנטטות חילוניות, מתוכן שתיים בדיסקים ואחת ב- DVD. הדיסק הראשון כולל את הקנטטה החילונית מספר 201 ברשימת יצירות באך, "המאבק בין פבוס ופאן". יצירה זו כתובה לשישה סולנים, מקהלה ותזמורת, והולחנה ב- 1729 לפתיחת עונת הקונצרטים ב"קפה צימרמן" המפורסם בלייפציג. קפה זה היה מקום מפגש למוזיקאים חובבים וסטודנטים, והיצירות שבוצעו בו היו למטרת בידור של המשתתפים. עבור באך, זה היה מקום מפלט נעים מחובותיו כבדי הראש לכנסייה.
הדיסק השני מציג את הקנטטה מספר 205, "אאולוס המרוצה", הכתובה לארבעה סולנים, מקהלה ותזמורת. הדיסק האחרון הוא DVD מצולם, ובו קנטטה מס' 213 ("בחירתו של הרקולס"). יצירה זו כתובה לארבעה סולנים, מקהלה ותזמורת, וגם היא בוצעה לראשונה ב"קפה צימרמן" בלייפציג, בשנת 1733.
עצם ביצוע הקנטטות האלו אינו מהווה חדשה מרעישה, שכן הן הופיעו בהקלטות גם קודם לכן. עם זאת, יש סיכוי שגם אוהבי באך מושבעים הצליחו לפסוח על היצירות האלו, שכן הביצועים שלהן נדירים למדי (מבין הקנטטות החילוניות של באך מפורסמות בעיקר "קנטטת הקפה" ו"קנטטת החתונה", שאינן מופיעות כאן). האזנה לקנטטות מגלה צד פחות מוכר של באך, ולמרות שיש להודות שהמוזיקה לא תמיד נשגבת הרי שבדרך כלל קל מאוד לזהות את טביעת אצבעו של המאסטר. איכות הביצוע באלבום הנוכחי טובה מאוד, בעיקר בהקלטות האודיו. רוב הסולנים מצוינים, והתזמורת הקאמרית של נאמור בהדרכתו של המנצח הארגנטיני הצעיר לאונרדו גארסיה אלארקון (Alarcon) נשמעת חדה וצלולה. הקלטת ה- DVD סבירה גם כן, אבל פחות מבריקה מהסטנדרט הויזואלי המקובל היום.
"באך דרמה". המקהלה הקאמרית מנאמור וההרכב LES AGREMENS. מנצח: לאונרדו גארסיה אלארקון. אלבום AMBRONAY.
—————————————————————————————————————————-
השקיפות זה הכול
באך- המוטטים. ההרכב הקולי AMARCORD ואנסמבל LAUTTEN COMPAGNEY. מנצח: וולפגנג קטשנר. דיסק "דויטשה הרמוניה מונדי".
עוד באך, אבל הפעם עולם אחר לגמרי. בניגוד לקנטטות החילוניות, המוטטים (Motets) של באך נחשבים ליצירות מופת ומבוצעים בתדירות גבוהה. המוטטים הם יצירות דתיות רב-קוליות, שאצל באך הולחנו בגרמנית. הם כתובים למקהלה ללא סולנים, בליווי "באסו-קונטינואו" (חטיבת כלים המנגנת את בסיס ההרמוניה) ולעיתים גם תזמורת מצומצמת. המוטטים לא חוברו כחלק מתפקידו של באך בכנסייה אלא רק כ"חלטורה" לכבוד טקסי הלוויה, וזו גם הסיבה שבאך חיבר רק כשישה מהם לאורך חייו.
האלבום החדש של ההרכב הקולי AMARCORD מציג גישה ביצועית יוצאת דופן למוטטים. כל חמשת חברי ההרכב הם יוצאי מקהלת סט. תומאס בלייפציג, המקהלה שבאך עצמו היה מנהלה המוזיקלי לפני מאות שנים וקיימת עד היום. הפעם, ניגשים חברי ההרכב לביצוע באך במסגרת הרכב קולי מצומצם. התוצאה היא ביצוע שקוף וצלול מאוד, ללא העושר המקהלתי המקובל. בחלק מהפרקים מצטרף לחברי ההרכב צוות תיגבור של חמישה זמרים נוספים וכן הרכב אינסטרומנטלי, שנותנים אפקט סטריאופוני מעניין. באלבום משובצות גם פתיחות תזמורתיות לשתי קנטטות, באופן ש"שובר" בצורה יעילה את הרצף הקולי.
הביצוע מציג איכות קולית מעולה, אך מומלץ רק לאלו המעדיפים גישה "רזה" ושקופה למוזיקה הקולית של באך.
פורסם ב"גלובס", 27.8.2013
בשנת 2010 חגג עולם המוזיקה 200 שנה להולדת שופן, והשוק הוצף בהקלטות חדשות ליצירותיו. לא מזמן הגיע לארץ אחד מאלבומים אלו, בו מנגן דניאל ברנבוים רסיטל שכולו שופן. הרסיטל צולם מתוך קונצרט חי, שהתקיים בוורשה בפברואר 2010.
אחד היתרונות באלבום הוא הגיוון הרב שהוא מציע. מבוצעים בו הפנטזיה בפה מינור, נוקטורן (אופוס 27 מס' 2), סונטה (אופוס 35), ואלסים, פולונז, מזורקה ועוד. המבחר הזה מאפשר היכרות עם מבחר מהצורות בהן הלחין שופן, ונע בין מוזיקה ריקודית וקלילה לבין יצירות כבדות ומעמיקות יותר.
מבחינת הביצוע- אין הפתעות. דניאל ברנבוים מנגן כשהוא שקוע כולו במוזיקה, בלי שום מניירות פיזיות ובלי שום ניסיון לשדר חן בימתי או קלילות. מי שאוהב פסנתרנות ריגשית ומעורבת עשוי לחשוב שהוא אפילו מעט נוקשה. מה שכן, ברנבוים מוכיח פה שוב את יכולתו המופלאה לנגינה חלומית בקטעים השקטים, יכולת שהיא רלוונטית מאוד במוזיקה של שופן. איכות הצילום וההקלטה מצוינת.
רסיטל שופן. פסנתר: דניאל ברנבוים. די.וי.די ACCENTUS.
—————————————————————————————————————————————————————————————
אמריקני ברומא
לאונרד ברנשטיין מנצח על יצירות של דביוסי. די.וי.די C MAJOR.
מבין המנצחים הגדולים של המאה העשרים, לאונרד ברנשטיין הוא ללא ספק אחד מאלו שבהם הכי מעניין לצפות. הניצוח שלו שידר חום אנושי נדיר והתלהבות מדבקת, שהיתה משכנעת במיוחד ביצירות מהתקופה הרומנטית.
למרבה הצער ברנשטיין נפטר בשנת 1990, בדיוק לפני שנכנסה טכנולוגיית הצילום המתקדמת. לכן, הקלטות הווידאו שלו אינן מבריקות ומלאות צבע כמו ההקלטות הנעשות כיום. עם זאת, ההקלטות שעשה בסוף שנות השמונים טובות בצורה משמעותית מאלו שנעשו בעשורים מוקדמים יותר. זהו גם היתרון היחסי של האלבום הזה, שצולם ביוני 1989.
האלבום צולם באקדמיה הלאומית "סנטה צ'צ'יליה" ברומא, וברנשטיין מנצח בו על התזמורת המצוינת שלה. הרפרטואר שנבחר הוא דווקא צרפתי, וכולו יצירות של דביסי לתזמורת: "אימאז'ים", "אחר הצהרים של הפאון" ו"הים".
ברנשטיין כבר היה חולה מאוד בזמן הקונצרט ברומא, אבל מפגין בו את כל התכונות הנדרשות לביצוע מוצלח של דביסי: היכולת להפיק מהתזמורת קשת עשירה של צבעים, התלהבות מתפרצת, וגמישות גדולה בכל מה שקשור לזרימה ולקצב. התוצאה היא אלבום יפה ומבוצע היטב, באיכות צילום שאמנם נופלת בהרבה מהמקובל היום אך טובה יותר מרוב הקלטות הוידאו המוקדמות יותר של ברנשטיין.
—————————————————————————————————————————————————————————————
ריגולטו בלאס וגאס
ורדי- ריגולטו. הפקה של ה"מטרופוליטן אופרה" מניו-יורק. מנצח: מייקל מריאוטי. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
האלבום הזה הוא דוגמא טובה לאחת התופעות הבעייתיות של זמננו- אופרות בביצוע מצוין אך בבימוי מופרך. הפעם מדובר ב"ריגולטו", האופרה האהובה של ורדי. במקור, האופרה עוסקת בטרגדיה של ריגולטו- ליצן החצר של דוכס רודף שמלות באיטליה של המאה ה- 16. הפעם הועברה העלילה ללאס-וגאס של שנות השישים, כמייצגת מודרנית של אווירת הדקדנס. הרעיון הזה מומחש דרך צבעים צעקניים ובימוי מוגזם, שאולי מקרב את העלילה לקהל הניו-יורקי בן-זמננו אבל מאבד הרבה מהאותנטיות של העלילה המקורית. כך, לדוגמא, מבוצעת הרביעייה המפורסמת לקראת סוף האופרה במועדון סטריפטיז, עם העמוד והכול. למען ההגינות חשוב לציין שיש לבימוי הזה היגיון פנימי ברור, ומי שמוכן לוותר על האותנטיות יוכל אפילו ליהנות ממנו.
מה שהופך את ההפקה למומלצת היא בעיקר "נבחרת חלומות" של סולנים, שחלקם הוא מהטובים שיש היום בעולם האופרה. את תפקיד ריגולטו ממלא זלקו לוצ'יץ' (Lucic) הנהדר, שעושה תפקיד אדיר גם מבחינה קולית וגם מבחינה דרמטית. ג'ילדה היא דיאנה דמראו (Damrau), שאותה פחות אהבתי. מצד שני, ג'ילדה זה תפקיד שקשה לשכנע בו, והוא הפיל כבר הרבה סופרניות לפניה. הדוכס הפתייני הוא הפולני פיוטר בצאלה, שגם הוא מצוין. את השם אמורים לבטא "בצאווה", אבל כיוון שהאות הפולנית 'Ł' אינה קיימת באנגלית הוא ויתר ומתעתק את שמו Beczala. מי שעוד נהדר הוא זמר הבאס סטפן קוכאן, בתפקיד ספארפוצ'ילה. ההפקה צולמה בפברואר השנה (2013), ואיכות הצילום וההקלטה מעולה.
—————————————————————————————————————————————————————————————
פורסם בנוסח מקוצר "גלובס", 18.8.2013
"יש פה תרבות של 'יהיה בסדר' במקום לקחת אחריות" – ראיון עם דן אטינגר, המנהל המוזיקלי של תזמורת ראשל"צ
דן אטינגר. צילום: דן פורגס (Porges)
המנצח דן אטינגר, בן 42, הוא ללא ספק אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שיצאו מישראל בעשור האחרון. הרזומה שלו מגלה קריירה מסחררת: הוא מכהן כיום במקביל כמנהל מוזיקלי של בית האופרה של מנהיים ושל התזמורת הפילהרמונית של טוקיו, ומופיע בקביעות כמנצח אורח בבתי האופרה החשובים בעולם (ה'מטרופוליטן אופרה' בניו-יורק, 'קובנט גארדן' בלונדון, האופרה הממלכתית בוינה, בתי האופרה של פאריז ומינכן ועוד). בנוסף לכל אלה הוא ממשיך לכהן, זו העונה השביעית, גם כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ראשון לציון.
אטינגר מתגורר בגרמניה כבר כ-13 שנים. תחנתו הראשונה אחרי שעזב את ישראל היתה ברלין, וכיום הוא מתגורר במנהיים. "זה לא קל להיות מנהל מוזיקלי של שלושה מוסדות במקביל", הוא אומר בראיון בלעדי ל'גלובס'. "מה גם שמתווספות לזה גם הופעות כמנצח אורח בהרבה בתי אופרה אחרים".
בעונה הקרובה יהיה אטינגר בשבתון מתזמורת ראשל"צ, והוא מצר על הדרך בה הדבר הגיע לידיעת המנויים. "היציאה שלי לשבתון לא פורסמה, והקהל כועס כי לא אנצח על קונצרטים רגילים אלא רק על קונצרטים מיוחדים. זו היתה טעות לא לפרסם זאת בזמן. השבתון לא היה מבחירה, אלא תוצאה של בעיות זמינות. תזמורת ראשל"צ תלויה בלוח הזמנים של האופרה הישראלית, והשנה התאריכים שהיו פנויים אצלי לא הסתדרו עם התאריכים בהם התזמורת פנויה ממחוייבויותיה כתזמורת האופרה".
למרות השבתון, יגיע אטינגר לנצח על שלושה קונצרטים מיוחדים בעונה הקרובה. בספטמבר יגיע כדי לפתוח את אירועי 25 שנים לתזמורת, בדצמבר ינצח על ערב גאלה שכולו ורדי, ובמאי ינצח על קונצרט בו יתארח סרגיי באבאיאן- מורו של הפסנתרן הנהדר דניל טריפונוב, הזוכה בתחרות רובינשטיין האחרונה.
אתה מנצח על התזמורות ובתי האופרה החשובים בעולם. למה בעצם אתה צריך גם את תזמורת ראשל"צ?
"כי זה הבית, ולמרות כל מה שאני עושה בעולם חשוב לי להיות בקשר עם הארץ ולהשפיע על מה שקורה כאן. עם תזמורת ראשל"צ ממש גדלתי, ויש לי סנטימנטים עמוקים אליה. העבודה בישראל יותר קשה מאשר בחו"ל, אבל יש סיפוק לא נורמלי".
למה יותר קשה?
"בארץ הכל יותר קשה. תמיד יש לחץ, והכל נעשה ברגע האחרון. מעבר לזה, כבר התרגלתי לסטנדרט אחר של הכנה. בארץ אני צריך לבזבז זמן על ניקיון ראשוני. זה כמו שף שמגיע למטבח, ובמקום לתבל צריך להתחיל לקלף ירקות. בראשל"צ מצאנו כעת נוסחה לטפל בזה, ויש מישהו שמכין את התזמורת לפני שאני מגיע. בסידרה האחרונה זה הוכיח את עצמו, ויכולתי לעבוד הרבה יותר על הצד האמנותי".
אתה מרגיש שיש הבדל ברמה בארץ לעומת מקומות מובילים בחו"ל?
"לצערי כן. בתקופה שלפני 15 שנים בערך עברנו כאן תקופות קשות, בהן אמנים מחו"ל לא רצו להגיע. בתקופות האלו הסתדרנו עם מה שיש, והתרגלנו שמה שמקבלים זה טוב. מאז יש תחושה שלא הצלחנו להתרומם חזרה למה שהיה לפני עשרים שנה. הרפרטואר הוא פופוליסטי, והאיכות פחות גבוהה. התירוץ של 'זה מה שיש' כבר לא רלוונטי, אבל הוא תירוץ לבינוניות. אנשים מתפשרים על דברים שלא צריך להתפשר עליהם- דברים כמו איכות, רמה טכנית ורמה ארגונית. יש פה תרבות של 'יהיה בסדר', אבל באמנות אין דבר כזה 'יהיה בסדר'. על כל דבר צריך לקחת אחריות. תזמורות ובתי אופרה משקפים את החברה שבה הם פועלים, ואצלנו זה בא לידי ביטוי חזק".
"יש לזה כמובן גם צד כלכלי", ממשיך אטינגר. "במקומות שאני עובד איתם בחו"ל, מוזיקאי יכול לחיות רק מלנגן בתזמורת. בישראל, לעומת זאת, נגן חייב לעשות חלטורות או ללמד כדי לפרנס את עצמו. היחס בין ההכנסה הקבועה לבין ההכנסה הצדדית הפוך מאשר בחו"ל. וזה כמובן מקשה על הריכוז ומפחית ממה שהנגן יכול לתת מעצמו בתזמורת".
אחת הביקורות עליך היא שלא הצלחת להביא לראשל"צ סולנים ומנצחים גדולי עולם.
"יש לזה שתי סיבות. הראשונה- שמוזיקאים אורחים מקבלים בישראל חמישית ממה שהם רגילים לקבל בעולם. השנייה- שהטובים ביותר מופיעים בפילהרמונית, והמדיניות של הפילהרמונית היא שמי שמופיע איתה לא יכול להופיע בתזמורות אחרות. זו בעיה שנאלצנו להתמודד איתה כל השנים".
באופרה הישראלית לא ניצחת כבר שמונה שנים. יש לזה סיבה?
"בעיקר לוח זמנים. אנחנו מחפשים תקופה שתתאים לשני הצדדים".
אם הם יציעו לך את הניהול המוזיקלי- תסכים?
"הייתי שמח מאוד לקבל את הניהול המוזיקלי של האופרה הישראלית, אבל בשנים הקרובות זה לא מציאותי בגלל לוח הזמנים שלי. אם יציעו במועד רחוק מספיק- אשמח להיענות".
בחו"ל אתה מנצח הרבה על אופרות של וגנר. לא יפריע לך לנהל בית אופרה שלא מבצע וגנר?
"אני חייב לחלק את עצמי בין 'דן המוזיקאי' לבין 'דן דור שני לניצולי שואה'. החלק הקל הוא להבין את הטראומה, לקבל את הרגשות ולא לעשות סקנדלים. מצד שני, אני חייב לבקר מאוד את הטאבו הזה. גם לקהל וגם למוזיקאים בארץ יש חסך רציני. נגני תזמורת שלא ניגנו וגנר לא יודעים מה זה לשבת חמש שעות בבור התזמורת, וחושבים שסימפוניה של מהלר זה דבר ארוך. גם לקהל אין את החוויה של לעזוב יום עבודה מוקדם, ולבלות את כל הערב באופרה של וגנר. בנוסף, אנחנו קופצים לגמרי על רפרטואר שמלמד המון על סגנון, על תמונת צליל ועל כוח סיבולת של המבצעים ושל הקהל. וכאן- מישהו החליט עבורנו שזה טאבו".
"אני לא רוצה לעשות דווקא ולנגן וגנר רק בשביל הסקנדל", אומר אטינגר. "אבל אני חייב לבקר מאוד את הטאבו הזה. הוא מבוסס על הרבה בורות, ויש בו גם הרבה צביעות. כשמבצעים פה את 'כרמינה בוראנה' של קרל אורף האולם מלא- וזו הרי יצירה שהוזמנה לחגיגות של המפלגה הנאצית. למה לבצע אורף זה בסדר, אבל וגנר לא?"
בגרמניה אתה מנצח על וגנר בלי סוף. הוא הפייבוריט שלך?
"הוא בין הפייבוריטים. שלושת עמודי התווך שלי הם מוצרט מצד אחד, וגנר מצד שני ובאמצע פוצ'יני. מוצרט תמיד היה ותמיד יישאר אהבת חיי".
מה התכניות שלך לעתיד?
"אני מתכוון לעזוב את מנהיים עוד שנתיים. ניהול בית אופרה לוקח המון זמן, ואני רוצה לפנות לעצמי זמן להופיע כמנצח אורח בעוד מקומות. אני רוצה שיכירו אותי בעוד מקומות, כדי להגדיל את הפוטנציאל לתפקיד הבא שלי. כרגע הכיוון הוא לקבל את התזמורת הפילהרמונית של שטוטגארט, כי ניהול תזמורת סימפונית דורש הרבה פחות זמן ואנרגיה מאשר ניהול בית אופרה".
בזמנו היית בן טיפוחו של דניאל ברנבוים. אתם עדיין בקשר?
"אנחנו כבר לא ממש בקשר, אבל למה שלמדתי ממנו אין מחיר. ההיכרות איתו היתה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי. אף פעם לא ניצלתי את הקשר הזה כדי לבקש שיפתחו לי דלתות, אבל ברור לי שעצם הנוכחות שלו פתחה דלתות. מצד שני, גם אחרי שפותחים לך דלת אתה צריך להוכיח את עצמך. הדלת לא תישאר פתוחה רק בגלל שאתה מכיר מישהו".
פורסם בנוסח מקוצר ב"גלובס", 15.8.2013
