בעיקר מוזיקה

דיוויד שטרן. צילום יח"צ

בקרוב תסתיים עונת האופרה 2013-2012, ובאופרה הישראלית כבר נערכים לעונה הבאה. את הראיון עם דיוויד שטרן, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית, קיימנו לפני אחת ההצגות של האופרה "לה טרוויאטה", שעלתה לאחרונה בניצוחו.

שטרן, בן 50, התמנה לתפקיד באופרה הישראלית לפני חמש שנים. הוא יליד ארה"ב, בנו של הכנר המנוח הנודע אייזיק שטרן. ב- 22 השנים האחרונות הוא מתגורר עם משפחתו בפאריז, שם הוא מנהל הרכב מוזיקלי צעיר בשם "אופרה פואוקו".

איך אתה מסכם את התקופה שלך באופרה הישראלית עד כה?

"זו חוויה גדולה. ראשית, אסור לזלזל בכך שיש בישראל בית אופרה. זה בכלל לא מובן מאליו. שנית, בעיני זה נס שהצלחנו לגדול ולהפוך למשהו משמעותי בתרבות הישראלית. החוויה פה שונה מאוד מאשר באירופה. בגרמניה ובשוויץ אתה לא חושש מה יהיה בשנה הבאה, ויכול להיות בטוח שתמשיך להתקיים גם בשנה הבאה. כאן- הביטחון הזה לא קיים. לכן אני מעריך פה את הדברים הרבה יותר. יש לאופרה הישראלית הרבה בעיות, אבל אני יותר נהנה לעבוד פה מאשר בכל מקום אחר".

למה?

"כי כולם פה מעורבים ורוצים שהדברים יקרו. ברור שיש עניינים ואגו, אבל אף פעם אין תחושה של 'דברים כרגיל'. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו".

אתה מרוצה ממה שקורה באופרה מבחינה אמנותית?

"בהתחשב בנתונים שעומדים בפנינו- מצבנו לא רע. אבל כרגע אנחנו ניצבים מול בעיה כלכלית משמעותית, וחייבים להשיג יותר תמיכה חיצונית שתכסה על הקיצוצים הצפויים".

 איך היית מדרג את האופרה הישראלית מול עמיתות בעולם?

"לבית האופרה הזה יש מוניטין מצוין בעולם. כל מי שמגיע להופיע פה רוצה לחזור. ברור שזה גם בגלל תל-אביב, עם הים והחוף והכול, אבל גם כי יש פה משהו מיוחד. גם בהפקה המיליון של "לה טרוויאטה" כולם מתרגשים. כשתעשה הפקה דומה בגרמניה- זה יהיה פשוט עסקים כרגיל. בישראל זו חוויה אחרת".

ומבחינת הרמה?

"מבחינת איכות ביצוע, "טוסקה" עם תזמורת האופרה הישראלית (התזמורת הסימפונית ראשל"צ, ע.ש.) נשמעת לא פחות טוב מאשר ברוב בתי האופרה הרציניים בגרמניה. אני מאוד נהנה לעבוד עם התזמורת הזו".

מהן הבעיות העיקריות באופרה הישראלית בעיניך?

"הייתי רוצה שיהיו פה יותר הפקות בכלל, ויותר הפקות מקור בפרט. חבל לי שמעדיפים להביא הפקות מבחוץ, של בתי אופרה אורחים, מאשר לעשות יותר הפקות מקור שלנו. מצד שני, ברור לי שהבאת הצגות אורחות היא צעד הגיוני מבחינה כלכלית. בניגוד לאירופה, שם אנשים יכולים לנסוע בקלות לראות אופרות במדינות שכנות, בשביל רוב הישראלים ההצגה האורחת תהיה בדיוק כמו הפקה חדשה. מבחינה פרקטית זה הגיוני, אבל בפועל – זה מצער".

בעיה נוספת אותה מציין שטרן היא היעדר היכולת לפתח במאים ומעצבים צעירים. "עם זמרים- מצבנו טוב", הוא אומר. "יש לנו סטודיו לזמרים ברמה גבוהה, ויש סולנים ישראלים צעירים שרוצים להיות בו במקום לעבור לברלין או ניו-יורק או לפחות כתחנה בדרך לשם. לצערי, לא ניתן לעשות את אותו הדבר עם במאים או מעצבים כי אין מספיק הפקות. בתנאים כאלו אי אפשר לקחת סיכון עם מישהו לא מנוסה".

—————————————————————————————————————————————————

פרשת וגנר  

האופרה הישראלית היא היחידה בעולם שאינה מבצעת את האופרות של ריכרד וגנר, מחשובי מלחיני האופרות של המאה ה- 19. מאז שמות השמונים, נעשו נסיונות של שלושה מנצחים בכירים (זובין מהטה, דניאל ברנבוים ואשר פיש) להביא את וגנר לארץ. הנסיונות כשלו, ווגנר נשאר מחוץ לאולמות.

שטרן, מסתבר, מחזיק בדעה שונה לחלוטין מעמיתיו. "אני מסכים עם הנהלת האופרה שזה לא הזמן לבצע וגנר בישראל", הוא אומר. "כל עוד יש סיכוי שזה יפגע ברגשות של אנשים- אני לא רואה סיבה להתעקש על זה. מבחינה אובייקטיבית אני מסכים שזה חרם בעייתי, כי הרי מבצעים בישראל יצירות של ריכרד שטראוס ושל קרל אורף שיש להם הקשרים לא פחות גרועים. לא מבצעים פה וגנר כי יש לזה אסוציאציות קשות. יש בזה יותר רגש מאשר משהו אינטלקטואלי".

"אם אנצח על וגנר", מציין שטרן, "אקבל יותר פירסום מאשר כל דבר אחר שעשיתי בחיי, וזה יהיה דבר מאוד לא רגיש מצידי. אעשה כאן וגנר רק כשזה לא יהיה ניוז, כי רק אז זה יהיה הוגן. לבצע וגנר כדי להיכנס לחדשות יהיה ירייה בגב של חלק מהציבור הישראלי".

 מחוץ לישראל אתה כן מנצח על וגנר?

"בודאי. לא מזמן ניצחתי על "הוולקירות" בסין, ואפילו עם שני סולנים ישראליים".

 יש טענה שאומרת שלגוף מוזיקלי שאינו מבצע וגנר חסרה חוליה חשובה בהבנת תולדות המוזיקה. כמנהל מוזיקלי – זה לא מפריע לך?

"אני לא משוכנע שזה כזה הכרחי. יש גם אופרות של מלחינים אחרים שלא עשינו כבר הרבה שנים, וזה בסדר. יש משהו מאוד לא טבעי בוגנר, וזו לא מוזיקה שאני נהנה לנצח עליה. הוא היה אדם מעוות, וכתב מוזיקה מעוותת. גם מעבר לאנטישמיות יש אצלו יסודות בעייתיים- הגיבור הבלונדיני, היחס לנשים, הקשר בין המינים. יש הרבה דברים פוגעניים בוגנר מעבר לסוגייה היהודית. מעבר לזה, המוזיקה שלו לא מפגינה שום פגיעות. אצל פוצ'יני ומוצרט דווקא הרגעים הקטנים והמרגשים הם אלה שעובדים. וגנר לעומתם הוא מאוד פומפוזי. האסתטיקה שלו מדהימה, אבל מלאכותית ומוגזמת".

 —————————————————————————————————————————————————-

מי ישיר לנו סולו

יש ביקורת קשה על האופרה הישראלית בכך שהיא לא מפרסמת מראש אילו סולנים ישירו בכל אחד מהקאסטים. מה דעתך על זה?

"זה באמת דבר ייחודי לישראל, וזה היה חדש לי כשהגעתי לכאן. אבל התרגלתי, כי זו מסורת פה ויש לה היגיון. אנחנו מנסים שלא יהיה הבדל בין הקאסטים, ושבשניהם תהיה הפקה טובה. בישראל, בניגוד לחו"ל, באים כדי לשמוע את ההפקה ופחות כדי לשמוע זמר ספציפי. אנחנו מחליטים מי ישיר מתי רק ברגע האחרון, לפי שיקולים של התאמה בין הזמרים הסולנים וכדומה. גם הזמרים לא יודעים מתי ישירו. החוזה שלהם הוא רק למספר הופעות מסוים ולתקופה מסוימת, אך ללא תאריכים ספציפיים".

 אתה מרוצה מרמת הסולנים שמגיעים לפה?

"תראה, לא נביא לפה את אנה נטרבקו (זמרת הסופרן המובילה בעולם, ע.ש.). זה יהיה טיפשי לבזבז כל כך הרבה כסף על סולנית יחידה. אבל אנחנו מביאים לפה זמרים מעולים. יש להם מגוון סיבות להגיע- או כי כיף להם לבוא לישראל, או כי הם רוצים לנסות פה תפקיד, או בגלל שיש להם קשרים עם מנצח גדול כמו דניאל אורן או עם במאי מסוים".

—————————————————————————————————————————————————-

מאבקי רפרטואר

העונה החולפת התאפיינה באופרות קשות ותובעניות, ואילו העונה הבאה מלאה באופרות פופולאריות ומושכות קהל. שטרן מודה כי הרפרטואר בעונה הבאה אינו אופטימלי מבחינתו, אך מקבל את הדין באופן מלא. "יש לי מאבק מתמיד עם ההנהלה לגבי רפרטואר, ובסופו של דבר אנחנו מגיעים לפשרה", הוא אומר. "העונה החולפת הציגה רפרטואר מודרני ותובעני: "ווצק", "בטבעת החנק", "הנסיך איגור", ואפילו "לואיזה מילר" של ורדי שאינה מבוצעת הרבה. זה היה מעולה מבחינתי כמנהל מוזיקלי, אבל הרבה פחות מעולה מבחינת מכירת כרטיסים. העונה הבאה שונה לגמרי, כי חייבים להתמודד עם המציאות. כשהמים גועשים- קודם כל צריך להישמר שהספינה לא תישקע".

 אתה מזוהה כמומחה בארוק, אבל בפועל כמעט לא מנצח פה על אופרות בארוק. למה זה?

"קודם כל בגלל סוגיות אקוסטיות. האקוסטיקה של בית האופרה לא מתאימה למוזיקת בארוק, ויוצרת קושי אובייקטיבי לעשות הפקה מוצלחת. שנית, צריך למצוא במאי שבאמת מבין בתחום ויכול לעשות בימוי מתאים. לכן אני עושה את ההפקות הבארוקיות שלי במקומות אחרים- רק עכשיו ניצחתי על "דידו ואניאס" במרכז פליציה בלומנטל בתל-אביב, ובשנה הבאה אעבוד עם תזמורת הבארוק ירושלים".

 יש לך שאיפות רפרטואר מעניינות לעתיד?

"אני רוצה מאוד להציג כאן יותר רפטואר צרפתי, החל מ"פליאס ומליסנד" של דביסי שמעולם לא בוצעה באופרה הישראלית וכלה במסנה. הקהל מעדיף תמיד קלאסיקות, אבל חייבים לתת גם חומרים חדשים יותר".

—————————————————————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 12.6.2013

המנצח הוונצואלי המטאורי גוסטבו דודאמל, בן 32, הפך בשנים האחרונות לתרנגולת המטילה ביצי זהב עבור תעשיית המוזיקה הקלאסית. המרוויחות העיקריות הן התזמורות שעליהן הוא מנצח, וכמובן גם "דויטשה גרמופון" – חברת ההקלטות בה הוא מקליט באופן בלעדי. החברה השכילה לגייס את דודאמל כבר בראשית הצלחתו, וכעת קוצרת את הפירות.

דודאמל הוא מנצח שהופעתו הבימתית שופעת חן וכריזמה, ולכן הוא זוכה ליותר הקלטות מצולמות מכל מנצח אחר כיום. לא מזמן דיווחתי כאן על DVD עם הסימפוניה השמינית של מהלר בניצוחו, והנה כבר הגיע לשוקDVD  חדש ובו הוא מנצח על "קונצרט אירופה" האחרון.

"קונצרט אירופה" הוא אירוע שנתי מסורתי של התזמורת הפילהרמונית של ברלין. הוא מבוצע מדי שנה בעיר אירופאית אחרת, ובכול פעם מנצח עליו מנצח אחר מהצמרת העולמית. הקונצרט הנוכחי צולם במאי 2012, והאתר שנבחר עבורו הוא בית הספר הספרדי לרכיבה בווינה. אולם זה אינו מזוהה דווקא עם קונצרטים, ואכן מוכיח את עצמו כבעייתי לצילום קונצרט קלאסי. הקירות לבנים וגבוהים מדי יחסית לאולם קונצרטים "רגיל", הבדים התלויים לקישוט ועצי הנוי בצדדים נראים לא קשורים לכלום, והעובדה שהמצלמה מטיילת מדי פעם אל האולם פוגעת בריכוז במוזיקה עצמה.

בקונצרט מבוצעות שלוש יצירות: "וריאציות על נושא של היידן" מאת ברהמס, הקונצ'רטו לצ'לו מספר 1 של היידן (עם גוטייה קפוסון כסולן), והסימפוניה החמישית של בטהובן. אלו יצירות מלב הרפרטואר, ולאוהבי מוזיקה וותיקים רק הוריאציות של ברהמס עשויות לחדש משהו. זו יצירה סימפונית מעניינת בפרק אחד, שבמרכזה שמונה וריאציות על נושא של היידן ואחריהן פרק מסיים קצר.

הביצועים טובים מאוד, אך אין בהם חידוש מסעיר. זה נכון גם לפרשנות של דודאמל וגם לנגינתו של גוטייה קפוסון, הצ'לן הסולן בקונצ'רטו של היידן. קפוסון מנגן בנגינה חמה ואנרגטית ולרגעים מצליח אפילו לרגש, אבל יש בשוק ביצועי אודיו הרבה יותר מעניינים ליצירה.

עיקר העניין באלבום הזה הוא ויזואלי, ומתמקד כצפוי בקסם האישי של דודאמל. הוא אולי פחות משוחרר פה מאשר בביצועיו עם התזמורת הצעירה שלו מוונצואלה, אבל עדיין תענוג לראות אותו בעבודה. השיא הוא בסימפוניה החמישית של בטהובן, בה הוא משכיל לבנות היטב את הדרך אל השיא האדיר בפרק האחרון.

לסיכום: אף אחד מהביצועים  באלבום אינו מתחרה בביצועי אודיו מובילים, וגם האולם הוא לא האופטימלי לביצוע קונצרטים. עם זאת, הצפייה בגוסטאבו דודאמל בפעולה היא חוויה מענגת תמיד, והיא נשארת כזו גם כאן.

קונצרט אירופה 2012. התזמורת הפילהרמונית של ברלין. מנצח: גוסטאבו דודאמל. DVD "דויטשה גרמופון".

———————————————————————————————————————-

תמיד פולני

חברת "אקסנטוס" (ACCENTUS) היא שחקן חדש יחסית בשוק ה- DVD הקלאסיים. היא הוקמה בשנת 2010, וכעת מיובאת לארץ ע"י חברת "התו השמיני". קטלוג החברה כולל הקלטות מצולמות של מנצחים וסולנים בעלי שם כמו קלאודיו אבאדו, ריקרדו שאיי, דניאל ברנבוים, פייר בולז ועוד.

אחד האלבומים הבולטים בקטלוג החברה כולל ביצוע מצולם של שני הקונצ'רטי לפסנתר של שופן. שניהם בוצעו באותו קונצרט, שצולם בוורשה בשנת 2010 לכבוד יום השנה המאתיים להולדת המלחין.

הקונצרט מציג שני פסנתרנים רוסים גדולים באותה תכנית: ניקולאי דמידנקו (Demidenko) בביצוע נהדר לקונצ'רטו מספר 1, ויבגני קיסין עם קונצ'רטו מספר 2. את שניהם מלווה התזמורת הפילהמונית של וורשה בניצוח אנתוני וויט (Wit). מבחינה פרשנית העדפתי את הביצוע של דמידנקו, אבל שניהם מוצלחים ומצולמים היטב. בנוסף לקונצ'רטי מנגנים השניים הדרנים על טהרת המלחין הפולני האהוב. מומלץ מאוד לאוהבי שופן.

שופן- הקונצ'רטי לפסנתר. פסנתר: יבגני קיסין, ניקולאי דמידנקו. DVD "אקסנטוס".

———————————————————————————————————————-

 פורסם ב"גלובס", 20.5.2013

יוליאן רחלין והפילהרמונית מתחת לפיגומים בהיכל התרבות המשתפץ. צילום: שי סקיף

לא ברור מה בער למקבלי ההחלטות לקיים את הקונצרט אמש בפילהרמונית. זה היה אמור להיות אירוע הסטורי, בו חוזרת התזמורת הביתה וחושפת את הקהל לאולם משופץ ומזמין. שיפוצו של היכל התרבות היה אמור להסתיים בחודש מרץ; אבל אנחנו הרי חיים בישראל, והקהל שהגיע אמש מצא עצמו בלב איזור בנייה. אפילו מאחורי הבמה עדיין מתנוססים בגאון פיגומים, ועל חלק מהכיסאות עוד היו סרטי הדבקה.

הקונצרט נפתח בחצי שעה איחור, כשהקהל מחכה מחוץ לאולם בתורים ארוכים. מסתבר שעד הרגע האחרון לא הגיעו האישורים הדרושים לאיכלוס האולם. גם תכנית הקונצרט ומשתתפיו השתנו- המנצח כריסטוף פון דוהנני לא הצליח לקיים חזרה בשעות הבוקר בגלל רעש העבודות, והחליט לבטל את השתתפותו. מי שמילא את המקום היה הכנר יוליאן רחלין, שהציל את המצב והסכים לשמש בתפקיד כפול של מנצח וסולן.

אבל כל זה שטויות. הסיפורים האלו יהפכו בקרוב לפולקלור, עם סיומן של העבודות בעוד כמה חודשים. מה שחשוב זה רק התוצאה, ופה אני די מאוכזב. הייתי שמח לבשר על חוויה גדולה מבחינה ויזואלית ואקוסטית. לצערי, זה לא המצב. היכל התרבות היה בניין מכוער משנות השישים, ונשאר בניין מכוער משנות השישים שעבר שיפוץ. המתנגדים להריסתו  הגדירו אותו כ"פנינה לשימור", אבל בפועל זהו בניין מתקופת הצנע שראוי היה להרוס ולבנות מחדש. לדעתי, זו בכייה לדורות. תומכי השימור אולי ניצחו במאבקם, אבל חובבי המוזיקה הפסידו.

השינויים האקוסטיים באולם כוללים את הגדלת החלל שמעל הבמה, הוספת אלמנטים מהדהדים בצידי האולם, הושבה מדורגת של הכלים על הבמה, והוספת קירות אקוסטיים מאחורי חלק מהשורות. גם הישיבה באולם שונתה- מספר המושבים הופחת ב- 400, וכעת יש הרבה יותר מקום לרגליים. גם המושבים שהיו לקהל מאחורי התזמורת נעלמו.

אז איך זה נשמע במבחן התוצאה? ביצירה הפותחת, קונצ'רטו מס' 5 של מוצרט, ישבנו באמצעו של ה"בלוק" הקדמי ביותר של האולם. כשנשמעו הצלילים הראשונים חשבתי שאני חולם: התזמורת והסולן נשמעו כמו במיטב האולמות בעולם. היה ברור שמישהו עשה פה עבודה מעולה מבחינה אקוסטית-  הצליל נשמע הרבה יותר חם, חזק ומחודד מהעבר. הבעיה היחידה היא שהאולם מחולק כעת ל"בלוקים" באמצעות קירות אקוסטיים, שמונעים ממך לראות מי נמצא בשורות מאחוריך.

ביצירה השנייה, הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, עלינו ל"בלוק" השני (שורה 14). כאן כבר היתה חוויה אחרת, ולא לטובה. הצליל נשמע מרוחק, שטוח, וחלש באופן משמעותי יחסית למקום הקודם. בנוסף, הקירות האקוסטיים התגלו כגבוהים מדי, כך שהם קצת מסתירים למי שיושב בשורה שלפניהם.

עקב האיחור בתחילת הקונצרט, יכולתי לשמוע אמש רק את חציו הראשון של הערב ולהתרשם משני מקומות ישיבה בלבד. כפי שזה נראה כעת, נשארה באולם הבעיה המוכרת של הבדלים אקוסטיים בין מושבים שונים- בדיוק כפי שהיה קודם. כעת צריך ללמוד את האולם, לראות איפה נמצאים ה"בורות" האלו, ולדעת להימנע מהם. צריך גם לקוות שבמהלך השיפוצים המצב ישתפר.

גיבורי הערב אמש היו המוזיקאים עצמם: יוליאן רחלין הוביל את התזמורת לביצוע יפה ומעניין, וכבר עם הצלילים הראשונים הם נתנו את התחושה החמימה והעוטפת של חזרה הביתה אחרי גלות ארוכה. גיבור נוסף היה מנכ"ל התזמורת, אבי שושני, שהודה לקהל על נאמנותו במילים חמות והצליח להבהיר בצורה שקולה שהמצב הנוכחי הוא זמני בלבד ושתהליך השיפוץ עדיין נמשך. נקווה שהמשך השיפוץ אכן יניב את התוצאות המקוות.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סולן ומנצח: יוליאן רחלין. היכל התרבות, תל-אביב, 1 במאי.

פורסם ב"גלובס", 2.5.2013

עולם המוזיקה מציין השנה מאתיים שנים להולדתו של ריכרד וגנר (1883 – 1813), מגדולי מלחיני האופרות של המאה ה- 19. את המוזיקה של וגנר, כידוע, לא מבצעים בביצועים חיים בישראל. אין לי כוונה להיכנס לויכוח הזה: אציין רק שלדעתי החרם על וגנר מיותר וחסר הצדקה, וכמו כל חרם אמנותי פוגע בסופו של דבר רק באוהבי המוזיקה. למרבה השמחה, יש למוזיקה הזו הקלטות רבות שמאפשרות להשלים פערים באמצעות מערכת השמע הביתית.

בימים אלו הגיע לארץ סט מפואר של ארבעה אלבומי DVD, בו מופיעות ארבע האופרות המרכיבות את המחזור "טבעת הניבלונג". זהו מחזור האופרות המקיף ביותר של וגנר, והוא מבוסס על עלילות מיתולוגיות המתרחשות סביב נהר הריין בגרמניה. הארבע, לפי הסדר, הן "זהב הריין", "הוולקירות", "זיגפריד" ו"דמדומי האלים". כל אחת מופיעה באלבום נפרד,  אך סימון "וי" אמיתי על המחזור מחייב היכרות עם כולן.

צפייה בכל הארבע משולה לתחרות "איירון מן" מוזיקלית: אורך ממוצע של כל אחת מהאופרות נע בין ארבע לחמש שעות, והן דורשת הרבה סיבולת וריכוז. הריכוז נדרש שבעתיים עקב המופרכות של העלילה, המלאה בדמויות מיתולוגיות שדי קשה להתחבר אליהן מבחינה רגשית (למעט אולי באופרה השנייה, "הוולקירות"). כולן עוסקות בעניינים של כבוד, מוות ומאבקי יוקרה בין גיבורים מיתולוגיים, והכול ברצינות תהומית וללא טיפת הומור. אחרי צפייה במחזור אפשר להבין את וודי אלן, שאמר פעם שהאזנה לוגנר מעוררת בו תשוקה פתאומית לפלוש לפולין.

הסט החדש מגיע מה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, והוא מומלץ מאוד. ארבע האופרות הוקלטו מתוך ביצועים חיים שנעשו בין השנים 2010 – 2012, וכולן מצולמות באיכות HD מעולה. על שתי הראשונות ("זהב הריין" ו"הוולקירות") מנצח ג'יימס ליוויין, ושל שתי האחרונות ("זיגפריד" ו"דמדומי האלים") מנצח פאביו לואיזי. את כולן ביים רוברט לפאז' (Lepage),  בבימוי שהוא אמנם מודרני יחסית אך כזה שקל להתחבר אליו.

הקו המאחד את הבימוי של ארבע האופרות הוא מתקן גדול של הבמה, המורכב מלוחות צמודים הנעים על ציר. בראיון עם המבצעים מתגלה שלמתקן הזה הם קוראים "המכונה", והיא מספקת רקע מרכזי לאורך העלילות השונות. לא תמיד זה משכנע- לדוגמא, בקטע המפורסם הנקרא "דהרת הוולקירות" משמשים הלוחות כדי לדמות את הסוסים עליהם רוכבות הוולקירות, וזה לא ממש משכנע. עם זאת, בניגוד להרבה הפקות מודרניות מכוערות, הבימוי נגיש מאוד וקל להבין את ההגיון שמאחוריו. יתרון נוסף הוא שהצד הויזואלי (תפאורה, ביגוד, העמדות) מתאים לעלילה, ולא מנסה להיות פרובוקטיבי. זו עובדה משמעותית ומבורכת מאוד בביצועים בני זמננו.

הנגישות הזו עוברת גם מבחינה מוזיקלית: בארבע ההפקות משתתף צוות זמרים מעולה, ביניהם סולנים נפלאים כמו דבורה ווייט (Voigt), וולטרוד מאייר, ברין טרפל (Terfel), יונאס קאופמן, אווה-מאריה ווסטברוק ורבים אחרים. זהו צוות צעיר ומודרני, שמצליח לקלף מוגנר את הררי הפאתוס ולהגיש אותו בצורה שתדבר גם למאזין בן-זמננו. הם שרים אמנם בעוצמה אדירה, אבל הפנים שלהם משקפים היטב שהם לא לוקחים את עצמם ברצינות גדולה מדי.

יתרון נוסף של ההפקה היא בראיונות עם המשתתפים שנערכים בין המערכות. אלו שיחות קצרות ומחכימות, בהם ממלאים את תפקיד המראיינים זמרים כוכבים בפני עצמם (כמו פלאסידו דומינגו או ג'ויס דידונאטו). גם כאן, זוהי דרך נהדרת להפוך את ההפקה לידידותית יותר לצופה.

לסיכום: סט מומלץ מאוד למבקשים להכיר את וגנר, בזכות איכות ביצוע מעולה וצילום HD מצוין.

וגנר- מחזור האופרות "טבעת הניבלונג". 4 אלבומי DVD "דויטשה גרמופון". 

_____________________________________________________________________________________________

פורסם ב"גלובס", 18.4.2013

אותלו באופרה הישראלית. צילום: Yossi Zwecker

האופרה הישראלית מעלה בימים אלו את "אותלו" של ג'וזפה ורדי (Verdi), בניצוחו של הישראלי עומר וולבר (Wellber) ובבימויו של האיטלקי סטפאנו די פראלאפרה (Pralafera). זו הפקה די בעייתית מבחינת הבימוי, אבל היא מומלצת מאוד בזכות הסולנים בתפקידים הראשיים.

סיפור העלילה מבוסס על המחזה המפורסם של שייקספיר. אותלו הוא מושל האי קפריסין, הנמצא תחת שלטון ונציה. יאגו, שלישו המרושע, מסית את אותלו לחשוב שאשתו, דזדמונה, בוגדת בו עם סגנו, קאסיו. אותלו משתגע מקינאה, מחליט להרוג את אשתו, ובסוף האופרה –כמה מפתיע – שרועות של הבמה שלוש גופות (אותלו, דזדמונה ויאגו).

הבימוי בהפקה אמנם אינו מהסוג המודרני שמעצבן בכוח, אבל בזאת נגמרים עליו השבחים. במהלך רוב האופרה הבמה מעוצבת כמו גן אירועים זול, עם עמודי שיש חסרי טעם, דקלים מלאכותיים וקונסטרוקציה שנראית כמו פיגומים. במערכה הראשונה מוצב על הבמה גם אקווריום מגוחך, שככל הנראה אמור להמחיש את הגעת הספינות אל האי ועזיבתן. הוצאת הדגם של הספינה ממנו הזכירה לי יותר מכל לובסטר שמוצא מאקווריום במסעדת דגים, ואני בספק אם לזה כיוון הבמאי.

רוב הסולנים אמש היו סבירים עד טובים מאוד, וגם המקהלה והתזמורת בהובלת עומר וולבר עשו עבודה טובה. עם זאת, מי שהופך את ההפקה למומלצת הם שני הסולנים בתפקידים הראשיים. הראשון הוא הטנור גוסטבו פורטה (Porta), בתפקיד אותלו. הוא הציג קול חזק, יפה ומלא צבע, שנשאר יציב גם בטווחים הקיצוניים של התפקיד. ליכולת הקולית התווספה נוכחות בימתית נהדרת, שהזכירה מאוד מבחינה חיצונית את לוצ'אנו פווארוטי הגדול בימיו הטובים. הסולנית הבולטת השנייה, שלטעמי היתה הכוכבת הבלתי מעורערת של ההצגה, היתה זמרת הסופרן הישראלית אירה ברטמן. ברטמן היתה פשוט נפלאה: יש לה קול יפהפה, נוכחות בימתית זוהרת, ויכולת פנטסטית להביע רגשות שונים בצורה משכנעת ונוגעת ללב. "שיר הערבה הבוכיה" של דזדמונה במערכה האחרונה, כשהיא מבינה שגורלה נחרץ, היה מופת של רגישות ויופי. ברטמן הוכיחה אמש שוב, בפעם המי יודע כמה, שהיא נכס אדיר לאופרה הישראלית.

 "אותלו" באופרה הישראלית. מנצח: עומר וולבר. בית האופרה, 17.4. 

פורסם ב"גלובס", 18.4.2013

האופרה הישראלית הציגה בשבוע שעבר את העונה הבאה שלה, שתתחיל בחודש אוקטובר הקרוב. בניגוד לעונה הנוכחית, בה הלכה האופרה על רפרטואר תובעני וקשה, תהיה העונה הבאה משופעת בלהיטים מוכרים ונגישים. רוב האופרות יעלו בהפקות חדשות. בנוסף להפקות המקוריות יגיעו לארץ גם שני מוסדות מחו"ל (מוסקבה ובודפשט), לביצוע הפקות אורחות. בחודש יוני 2014 אמור לחזור גם פסטיבל האופרה במצדה, במסגרתו יבוצעו האופרה "לה טרוויאטה" מאת ורדי והסימפוניה התשיעית של בטהובן.

חנה מוניץ, מנכ"לית האופרה, הסבירה בשיחה ל"גלובס" כי בעונה החולפת אכן נרשמה ירידה במכירת כרטיסים לאופרות המאתגרות יותר. "זו תופעה שמתרחשת בכל העולם", היא אומרת. "לא רק אצלנו יש העדפה למוכר והאהוב". עם זאת, מוניץ דוחה את הטענה כי הבחירות הפופולריות בעונה הבאה נובעת מדרישות קופתיות. "אנו בונים את עונת האופרה שנים מראש", היא אומרת, "כך שאין שחר לטענה שההתמקדות באופרות פופולאריות נובעת מירידה במכירת כרטיסים השנה. גם בעתיד אנחנו מתכוונים לשלב יצירות מאתגרות בתכנית. חשוב לנו שהקהל יוכל להיחשף גם ליצירות מודרניות".

ואלו האופרות שיועלו בעונה הבאה:

בורודין- "הנסיך איגור"

את העונה הבאה תיפתח, לראשונה בישראל, האופרה "הנסיך איגור" מאת אלכסנדר בורודין. הקטע המוכר ביותר בה נקרא "מחולות פולובציים", שמבוצע לעיתים גם בביצועים קונצרטנטיים בתכניות של תזמורות סימפוניות. את היצירה יבצע בית אופרה אורח- "האופרה החדשה ממוסקבה", המגיע לביקור ראשון בארץ. זו אמורה להיות הפקה ססגונית עם עשרות זמרים ורקדנים, שמעוררת עניין רב.

מתי: 2 עד 12 באוקטובר 2013

ברנשטיין- "סיפור הפרברים"

העונה תמשיך עם "סיפור הפרברים", המחזמר המפורסם של  לאונרד ברנשטיין. זהו להיט קופתי בטוח, שעומד בניגוד בולט ליצירות הקשות איתן נפתחה העונה הנוכחית. על היצירה ינצח דונלד צ'אן.

מתי: 31 באוקטובר עד 9 בנובמבר.

קלמן –  "נסיכת הצ'רדאש"

אורחת נוספת במהלך העונה תהיה "האופרטה של בודפשט", שהופיעה בארץ גם בעבר. זהו מוסד הונגרי בעל שם בתחומו, שמתמחה בביצוע אופרטות בשפת המקור ובהפקות צבעוניות. "האופרטה של בודפשט" תגיע לתל-אביב על זמריה, רקדניה ונגניה, ותבצע את האופרטה "נסיכת הצ'רדאש" של אמריך קלמן. מניסיון העבר- ההפקות של בית האופרטה ההונגרי מתאימה בעיקר לחובבי הז'אנר, ופחות לאוהבי אופרה "כבדים".

מתי: 12 עד 19 בדצמבר 2013

ורדי- "נשף מסיכות"

את שנת 2014 תיפתח הפקה חדשה של האופרה "נשף מסכות" מאת ורדי. על האופרה ינצח דניאל קלגרי, והבמאי יהיה מיכאל זנאנייצקי שזכור לטוב מהפקות קודמות. זוהי אופרה עם סוף טראגי, שאינה בין המבוצעות ביותר של ורדי ומעניין יהיה לראות אותה כאן.

מתי: 14 בינואר  עד 1 בפברואר 2014

דוניצטי- "דון פסקואלה"

בפברואר תעלה האופרה את "דון פסקואלה" מאת דוניצטי. זוהי אופרה איטלקית קומית, שעוסקת במהתלה מרושעת על חשבון זקן קמצן: לכאורה הוא מצליח להתחתן עם אשה צעירה ויפה, אך ברגע שנחתם חוזה הנישואים מתחילה אשתו הטרייה לעשות לו את המוות. האופרה משעשעת אך גם מטרידה, כי בשלב מסוים מתחיל הצופה לרחם על הזקן האומלל והמרומה. האופרה תעלה בהפקה חדשה באופרה הישראלית, שעליה ינצח מנהלה המוזיקלי  דייויד שטרן.

מתי: 18 בפברואר עד 1 במרץ 2014

אופנבאך- "סיפורי הופמן"

בהמשך העונה תעלה האופרה "סיפורי הופמן" מאת ז'אק אופנבך, מהאופרות הצרפתיות האהובות והמבוצעות ביותר. גם אופרה זו תעלה בהפקה חדשה. על האופרה ינצח פרדריק שאזלן, מנהלה המוזיקלי של הסימפונית ירושלים, שכבר ניצח פעמים רבות באופרה הישראלית. לא פחות בולט הוא שמו של הבמאי הארי קופפר, מהחשובים בתחומו בעולם.

מתי: 20 במרץ עד 5 באפריל 2014

פוצ'יני- "לה בוהם"

את העונה בבית האופרה תסיים אחת מהאופרות האהובות בכל הזמנים- "לה בוהם" מאת ג'אקומו פוצ'יני. אופרה זו תבוצע גם היא בהפקה חדשה, שעליה ינצח דניאל אורן. את הבימוי הצפוי אינני מכיר, אבל השילוב של "לה בוהם" ודניאל אורן מבטיח שהכרטיסים יאזלו הרבה זמן מראש.

מתי: 23 באפריל עד 10 במאי 2014

"לה טרוויאטה" במצדה

בשורה נוספת לעונה הקרובה היא חזרתו של פסטיבל האופרה במצדה, שיתקיים ביוני 2014. במרכז הפסטיבל תעמוד הפקת ענק חדשה לאופרה "לה טרוויאטה" של ורדי, שתועלה בניצוחו של דניאל אורן ובבימויו של מיכאל זנאנייצקי. כדרכו של אורן, הסולנים בהפקה יהיו זמרים כוכבים מחו"ל. השנה הצליחה האופרה לגייס לפסטיבל במצדה, בפעם הראשונה, את התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הפילהרמונית תבצע קונצרט גאלה מיוחד בו תבוצע הסימפוניה התשיעית של בטהובן, בניצוחו של המנצח האמריקאי הנהדר קנת נגאנו.

בעונה הנוכחית היתה אמורה לעלות האופרה "טוראנדוט" מאת פוצ'יני, אך ההפקה בוטלה כליל. חנה מוניץ, מנכ"לית האופרה, מספרת כי ההחלטה על הביטול נבעה בעיקר מסיבות כלכליות.  "נדרשנו לשלם סכום אסטרונומי על זכויות היוצרים לאופרה", אומרת מוניץ, "וזה הפך את כל ההפקה ללא כלכלית".

יש להניח שבעיית זכויות היוצרים לא קיימת ב"לה טרוויאטה" של ורדי, ולכן ניתן לקוות שההפקה תעלה כמתוכנן. הבעיה היחידה היא עם התאריך, שהיה ונשאר באמצע יוני. בהפקות הקודמות בתקופה זו של השנה סבלו הבאים ממזג אויר חם ויבש, כמו גם מרוחות שפגעו באקוסטיקה. למרבה הצער, מוניץ מעדכנת שבגלל סיבות שונות (ביניהן זמינות מלונות) זה היה התאריך היחיד שבא בחשבון וכך הוא יישאר.

בעיה נוספת היא בקשר הרופף בין עלילת האופרה למקום. "לה טרוויאטה" היא אופרה קאמרית במהותה, שהגיבורה שלה היא נערת ליווי שגוססת משחפת בסלונים היוקרתיים של פאריז במאה ה- 19. איך זה יסתדר עם אוויר המדבר החם, עם הרקע הגרנדיוזי של המצדה ועם ההגברה החזקה? חנה מוניץ מסבירה שהבימוי ייקח כל זאת בחשבון, ומבטיחה חוויה גדולה. נחיה ונראה.

מתי: 12 עד 16 ביוני 2014

לביצוע אופרות של וגנר בתל-אביב, מסתבר, אפשר להמשיך לחכות. מוניץ מעדכנת שבשלב זה העניין כלל לא על הפרק: "כל עוד ביצוע וגנר יעורר צער ומחלוקת, אין בכוונתנו לעשות זאת", היא אומרת. "אולי בדור הבא, אחרי שהעניין לא יהיה כל כך רגיש".

פורסם ב"גלובס", 8 באפריל 2013

בתחילת עונת הקונצרטים הקרובה יצוין בחיפה תקדים הסטורי: לתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של העיר ימונה שו צונג (Xu Zhong), מנצח יליד סין. בנוסף לחיפה ימשיך שו צונג לכהן בשני תפקידי הניהול המוזיקלי אותם הוא ממלא כיום- של התזמורת הפילהרמונית שנגחאי ושל בית האופרה "מאסימו בליני" בסיציליה. בחיפה הוא יחליף את המנצח הישראלי הוותיק נעם שריף, שיסיים את כהונתו לאחר תשע שנים בתפקיד .

לשו צונג (44) רקורד בינלאומי מרשים כפסנתרן ומנצח. הוא זכה לפרסים במספר תחרויות פסנתר יוקרתיות, והופיע כפסנתרן ומנצח עם תזמורות מוכרות ברחבי העולם. בנוסף הוא מופיע בקביעות כמנצח אופרה, וניצח ברוב בתי האופרה החשובים באיטליה (כולל "מאג'ו מוזיקלה", בית האופרה של פירנצה, שמנהלו המוזיקלי הוא זובין מהטה).

הוא כבר הופיע בארץ בעבר, כשניצח לפני כשנתיים על תזמורת הקאמרטה ירושלים. בעונה הנוכחית ניצח לראשונה על התזמורת הסימפונית חיפה, וקיבל ממנה את ההצעה לשמש כמנהלה המוזיקלי החדש. כהונתו מיועדת להימשך שלוש שנים, שבמהלכן ינצח על חלק מסדרות הקונצרטים של התזמורת ויהיה אחראי על גיבוש הרפרטואר ועל קידום מעמדה בארץ ובחו"ל.

"שו הוא שם המשפחה שלי, וצונג הוא השם הפרטי", הוא מסביר בתחילת השיחה. "בסין שם המשפחה בא לפני השם הפרטי, ואני שומר על הסדר הסיני המקורי".

מה התכניות שלך לעבודה המשותפת עם הסימפונית חיפה?

"התפקיד הראשון שלי עם התזמורת יהיה למצוא לה צליל מובחן", הוא אומר. "לכל תזמורת יש אישיות משלה, והתפקיד של המנהל המוזיקלי הוא למצוא את האיכויות של הנגנים וליצור צליל מגובש".

 מה מצבה של התזמורת כיום בהשוואה לתזמורות אחרות, לדעתך?

"זו תזמורת עם הרבה אנרגיה ויש לה פוטנציאל גדול. כרגע אני לא רוצה להשוות בינה לבין אחרים, אלא למצוא את הצליל המובחן הייחודי לה. אחר כך אפשר יהיה להשוות. נעם שריף עשה עבודה מצוינת והשקיע בתזמורת מאמץ גדול, ואני מודה לו על כך שהעביר לי תזמורת עם פוטנציאל כזה".

———————————–

שו צונג מכהן כיום, כאמור, בשני תפקידים: הוא המייסד והמנהל המוזיקלי של תזמורת שנגחאי, ובמקביל משמש כמנהל אמנותי ומנצח ראשי של בית האופרה "מאסימו בליני" בסיציליה. "אני גר בשנגחאי ובסיציליה במקביל, כיוון שתפקיד הניהול באיטליה דורש ממני הרבה השקעה", הוא מספר.

הוא החל ללמוד פסנתר בגיל שלוש וחצי, וניצוח בגיל עשר. את סין עזב בגיל 17, ועבר ללמוד מוזיקה בפאריז. "קיבלתי בסיס טוב בסין כשהייתי צעיר, אך את כל לימודי המוזיקה המאוחרים שלי עשיתי בפאריז, כך שהשפה המוזיקלית שלי היא אירופאית לגמרי", הוא אומר.

הפסנתרן הסיני המפורסם לאנג לאנג אמר פעם שהחינוך המוזיקלי בסין חזק בהעברת טכניקה, אך לוקה מבחינת העברת פרשנות מוזיקלית וסגנון.

"אני מסכים איתו לגמרי. בסין מקנים טכניקה ביצועית טובה, אבל פחות מבינים את הסגנון האירופאי. הסגנון הפרשני הוא יותר רוסי, כיוון שבשנות החמישים פעלו בסין הרבה מורים רוסיים למוזיקה קלאסית. לכן היה לי כל כך חשוב לעבוד לפאריז ולהשלים את החינוך המוזיקלי שם. עם זאת, כיום המצב משתנה. יש הרבה מורים שבאים מהמערב ללמד כיתות אמן, כולל בין היתר הפסנתרן הישראלי אריה ורדי. בנוסף יש הרבה מוזיקאים סינים שלמדו באירופה וארה"ב וניגנו בתזמורות המובילות שם, וחוזרים לסין כדי ללמד. המצב כיום עדיין פחות טוב מאשר באירופה, אבל מתפתח מאוד".

אתה יכול להעריך כמה מוזיקאים קלאסיים יש היום בסין?

"אני מעריך שיש משהו כמו 18 מיליון, רבים מהם פסנתרנים. גם הקהל למוזיקה קלאסית גדל. בעיקר לאופרות, אבל גם לקונצרטים".

מה מבחינת השקעה כספית במוזיקה?

"יש בשנים האחרונות השקעה גדולה במוזיקה בסין. ראה לדוגמא את הקמת מרכז האמנויות החדש בכיכר טיינאנמן בבייג'ינג, שבין היתר מעלה הפקות אופרה מקצועיות בשיתוף פעולה עם בתי אופרה מאירופה. גם בפרובינציות בונים אולמות חדשים ומקימים תזמורות חדשות. המוזיקה הקלאסית מתפתחת בסין בצורה מאוד מהירה. זה מזכיר את המצב ביפן בשנות השבעים. זו מדינה עם פוטנציאל עצום, ואני מאמין שהיא תהפוך למשמעותית יותר ויותר בתחום המוזיקה הקלאסית עם הזמן".

 —————————

נחזור לחיפה- אתה מרגיש שאתה עושה הסטוריה עם המינוי הזה?

"בודאי. אני הסיני הראשון שמתמנה לתפקיד מנהל מוזיקלי של תזמורת בישראל. זה היה גם המצב באיטליה- הייתי הסיני הראשון שהתמנה לתפקיד מנהל אמנותי של בית אופרה שם".

אתה מתכוון לחזק את הקשרים של הסימפונית חיפה עם עולם המוזיקה הבינלאומי?

"בהחלט. אחת המטרות העיקריות שלי עם הסימפונית חיפה היא למקד עליה תשומת לב מצד הקהילה המוזיקלית הבינלאומית. התכנית עדיין בבנייה ולא ניתן לפרט שמות ספציפיים, אבל החל מעונת 2015- 2014 אני מתכוון להביא איתי להופעות בחיפה שמות מוכרים מאוד של מוזיקאים מהעולם. דבר נוסף הוא להוציא את התזמורת לסיורים, גם במקומות אחרים בישראל וגם בארצות אחרות. חשוב שיכירו אותה גם מחוץ לחיפה".

נשמע כמו תכניות גדולות.

"לא בהכרח. לדעתי זו החובה הבסיסית של מנהל מוזיקלי. התפקיד שלי כעת הוא לבנות לתזמורת צליל ייחודי ומובחן, להזמין סולנים בעלי שם להופיע איתה, וליצור לתזמורת שם בינלאומי".

יש לך העדפות רפרטואר?

"עיקר הרפרטואר יהיה מוזיקה קלאסית ורומנטית, אבל אני רוצה להכניס גם מוזיקה מודרנית ולתת מקום למלחינים בני זמננו. יש הרבה רפרטואר נהדר של מוזיקה בת-זמננו, וצריך לתת לה הזדמנות. מה שכן, ברור שצריך להכניס אותה לאט וגם לא לאורך ערב שלם".

תביא לתזמורת גם יצירות של מלחינים סיניים?

"אני בהחלט רוצה לעשות זאת. יש מלחינים סינים שכותבים מוזיקה טובה מאוד לתזמורת סימפונית מערבית, כמו לדוגמא טאן דאן. לא פחות חשוב לי להביא יצירות של מלחינים ישראליים לסין, כמו לדוגמא יצירות של נעם שריף שאני רוצה לבצע בשנגחאי. מהבחינה הזו אני מרגיש כמו שגריר של המוזיקה".

איך אתה מתמודד עם ההקשרים הפוליטיים של ניהול מוזיקלי בישראל?

"הצד היחיד שחשוב לי הוא הצד האמנותי. הפוליטיקה היא עניין של פוליטיקאים. בחרו בי לתפקיד בגלל הרקע והמוניטין המוזיקליים שלי, וזה מה שחשוב לי. אני מתעניין במוזיקה ובמוזיקאים שעושים אותה, לא במצב הפוליטי".

פורסם ב"גלובס", 2 באפריל 2013

ז'נין יאנסן. צילום: שרה וילסון, DECCA

הפילהרמונית פתחה ביום שלישי בסערה את סידרת הקונצרטים הנוכחית שלה, עליה מנצח זובין מהטה. בסידרה זו מתארחת שורת סולנים מרשימה, שהראשונה בה היתה הכנרת ההולנדית ז'נין יאנסן (Jansen). בשבועיים הקרובים יתארחו בתזמורת גם הכנר מיכאל ברנבוים, הפסנתרן קון וו פייק ונגנית הסיטאר אנושקה שנקר, כולם בניצוחו של מהטה. הקונצרט האחרון עם ז'נין יאנסן יהיה ביום שישי הקרוב (22 בחודש), והוא מומלץ מאוד.

את הקונצרט פתחה סרנדה מס' 1 לתזמורת של המלחין הישראלי יחזקאל בראון, בן 92. אם כל היצירות בנות-זמננו היו נשמעות כמו היצירה הזו, סביר להניח שהנתק בין הקהל הרחב למוזיקה המוגדרת "מודרנית" לא היה קיים. זו מוזיקה יפה, מעניינת ונגישה, שיוצרת עם הקהל קשר ריגשי מיידי. הסרנדה חוברה בשנת 1971, והיא כתובה בשלושה פרקים רצופים. הראשון ריתמי, השני איטי ונעים, והשלישי נושא אופי של ריקוד עממי. הנושאים של בראון מלודיים וקליטים, ועושים שימוש מקורי בנושאים כמו-עממיים שמזכירים קצת את המוזיקה של שנות החלוציות. היה מרגש לראות את התודה החמה שהרעיף מהטה על בראון לאחר הביצוע, ופלא בעיני שהקהל לא עמד כולו על רגליו כדי להצטרף לברכות.

בהמשך הקונצרט בוצע הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, עם ז'נין יאנסן כסולנית. זו היתה תצוגת תכלית מרהיבה של יכולת סולנית, עומק הבעה, ונוכחות בימתית כובשת. יאנסן הציגה בהתחלה כמה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת, כמו שינויים דינמיים מוגזמים או הבדלים ריתמיים לא מקובלים. אבל החיבור אליה היה קצר, ולאחר שהתרחש היא סיפקה חוויה גדולה. זו פשוט כנרת נהדרת, שמנגנת ללא מניירות אך נותנת את כל כולה מבחינה ריגשית. הקסם התחיל בערך באמצע הפרק הראשון, במיוחד בקדנצה (הכתובה) שזכתה לביצוע עוצר נשימה, והמשיך עד סוף היצירה. מהטה ליווה כדרכו במיומנות עילאית, והוביל את התזמורת לביצוע מצוין. ההופעה האחרונה של יאנסן עם התזמורת תהיה כאמור ביום שישי זה.

את הקונצרט חתמה הסימפוניה השלישית של בטהובן, ה"ארואיקה". שמעתי את היצירה הזו כבר אינספור פעמים עם טובי התזמורות והמנצחים, והציפיות שלי שדווקא בקונצרט הזה יקרה משהו מעניין היו די צנועות. למרבה השמחה, התבדיתי. מהטה אולי בן 76, אבל הוא נמצא בכושר שיא מבחינה מוזיקלית. הוא הוביל ביצוע דחוס, טעון ומלא עוצמה, הבליט קווים בלתי צפויים, והאיר את היצירה השחוקה באור חדש. מארש האבל בפרק השני היה מרשים במיוחד, בעיקר בחלק הפוגאלי. יופי של ביצוע.

לסיכום: ערב בלתי נשכח מבחינה מוזיקלית, למרות הרפרטואר השחוק ברובו. כדאי מאוד לבוא לשמוע.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כינור: ז'נין יאנסן. מנצח: זובין מהטה. אולם סמולארש, תל-אביב, 19.3. 

פורסם ב"גלובס", 21.3.2013

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה. אלבום כפול של חברת Euroarts. 

אלבום הדי.וי.די הזה לא רק מפתיע לטובה, אלא גם מהווה מקור לא קטן לגאווה לאוהבי המוזיקה הקלאסית בארץ. הוא מציג במלואו את אחד הקונצרטים מחגיגות יום ההולדת ה- 75 של הפילהרמונית הישראלית, שבוצע בהאנגר בנמל תל-אביב בדצמבר 2011. על הקונצרט ניצח זובין מהטה, והתארחו בו שלושה סולנים נהדרים: הכנר יוליאן רחלין (Rachlin), הפסנתרן יבגני קיסין,  והכנר ואדים רפין (Repin). האלבום יצא בחברת EuroArts, החברה המובילה כיום בשוק הדי.וי.די של מוזיקה קלאסית.

ה"האנגר" בנמל תל-אביב היה, כזכור, אחד מפתרונות הביניים של הפילהרמונית עד שיפוצו של היכל התרבות. הוא סבל מאקוסטיקה נוראית ומשלל בעיות נוספות, עד שהתזמורת הפסיקה את השימוש בו לגמרי והעבירה את כל פעילותה לאולם סמולארש. למרבה הפליאה, איכות ההקלטה באלבום דווקא מצוינת. מסתבר שהמיקרופונים של "יורוארטס" הצליחו להתגבר בצורה פלאית על בעיות האקוסטיקה של האולם, והמוזיקה נשמעת ברורה ועשירה. זה נכון גם לאיכות הצילום, שהיא איכות HD מעולה.

במרכז האלבום יש ארבע יצירות: "מבוא ורונדו קפריצ'וזו" של סן-סנס (עם יוליאן רחלין), הקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר של שופן (עם יבגני קיסין), ה"פואמה" של ארנסט שוסון (עם ואדים רפין), ולסיום- הסימפוניה השמינית של בטהובן, אולי הקלילה והמבודחת ביותר מבין הסימפוניות של המלחין.

לגבי הביצועים- הסולנים מצוינים, ומרשימה במיוחד הפואמה של שוסון עם רפין. הסימפוניה השמינית של בטהובן זוכה תחת שרביטו של מהטה לביצוע אנרגטי ונלהב, אם כי מעט כבד יחסית לביצועים מתחרים. בכל מקרה, גם היא מהנה מאוד.

לאלבום מצורף די.וי.די דוקומנטרי שנקרא "לחזור הביתה", שמציג את התזמורת מזוויות שונות. הוא כולל שיחות עם כמה מהנגנים, וכן עם מוזיקאים גדולי עולם כמו דניאל ברנבוים, פנחס צוקרמן וזובין מהטה. הסרט אינו מייפה את המציאות, אך מציג את ישראל מהצד שלימור ליבנת יכולה רק לחלום עליו: חופשית, שוחרת תרבות, קולטת עלייה, צבעונית ורב-תרבותית. נגיד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה. אלבום כפול של חברת Euroarts.  

 —————————————————————————————————————————————————-

מסע דניאל

גם זה אלבום יום הולדת, עדכני אפילו יותר. הוא מתעד את קונצרט יום ההולדת שנערך לכבודו של דניאל ברנבוים, עם הגיעו לגיל שבעים. הקונצרט התקיים באולם ה"פילהרמוני" של ברלין ב- 15 בנובמבר 2012, ממש לפני חודשים ספורים. התזמורת המשתתפת בו היא תזמורת האופרה הממלכתית של ברלין, שברנבוים הוא מנהלה המוזיקלי. בקהל  ניתן לראות כמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית, עדות למעמדו הרם של ברנבוים בשדה. במבט מבחוץ זה נראה כמו מצעד פפראצי של מדור רכילות: הנה אנה נטרבקו מאזינה בפרצוף חמוץ לאשה היושבת לידה (אולי אמא?), הנה המלחין והמנצח הצרפתי הוותיק פייר בולז, הנה רולנדו וילאזון מתלהב, הנה וולטרוד מאייר מפרגנת, הנה הבן הכנר מיכאל עם אשתו הטרייה, הנה אשתו אלנה בשקירובה, ועוד ועוד.

ברנבוים בחר לחגוג את יום הולדתו כפסנתרן בלבד, והפקיד את הניצוח על התזמורת בידיו של זובין מהטה. הבחירה הגיונית מאוד- השניים הם חברים ותיקים שכבר הופיעו יחד אין-ספור פעמים, ומהטה הוא מלווה מעולה שלא רק מאפשר לברנבוים להתמקד בנגינה בלב שקט אלא גם יודע מתי לא לקחת לעצמו את אור הזרקורים.

הרפרטואר ברובו סטנדרטי לחלוטין, ובמרכזו עומדים הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן והקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר של צ'ייקובסקי. ביניהם שולבה יצירה מודרנית של המלחין אליוט קארטר, שנפטר בשנה שעברה. הדבר החיובי היחיד שיש לי לומר עליה הוא שהיא קצרה (כשש דקות ארוכות כנצח).

הביצועים לשתי היצירות המרכזיות- בטהובן וצ'ייקובסקי- טובים כצפוי. באף אחד מהם אין בשורות פרשניות, אך ברנבוים מנגן מצוין ומהטה מלווה ביד בוטחת. לטעמי הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי מבוצע באופן  מרשים מעט יותר, כי מבחינה סגנונית הוא תפור על הזוג מהטה/ברנבוים כמו כפפה ליד. איכות הצילום וההקלטה- מעולות.

דניאל ברנבוים- קונצרט יום ההולדת השבעים. מנצח: זובין מהטה. די.וי.די "דויטשה גרמופון".

———————————————————————————————————————————————–

פורסם ב"גלובס", 14.3.2013 

בעוד גוסטאבו דודאמל עושה חיל עם מיטב התזמורות בעולם, גם נגני התזמורת שלו בוונצואלה אינם שוקטים על השמרים. כעת הגיע למדפים דיסק הבכורה של "רביעיית המיתרים סימון בוליבאר", המורכבת מהנגנים הראשיים של תזמורת זו.

הרפרטואר באלבום מגוון ותובעני. הוא כולל שלוש רביעיות מיתרים בסגנונות שונים: רביעיית המיתרים מס' 1 של המלחין הארגנטינאי אלברטו חינסטרה (Ginastera), הרביעייה מס' 12 של דבוז'אק (ה"אמריקנית"), והרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ'.

לכל אחת מהרביעיות סיפור משלה. זו של שוסטקוביץ', לדוגמא, נקראת "לזכר קורבנות הפאשיזם והמלחמה". היא נכתבה לכאורה לזכר קורבנות המשטר הנאצי, אך למעשה  המלחין היסווה בה את הביקורת שלו על משטר האימים הסובייטי שבו חי. בפרק האיטי שלה שילב שוסטקוביץ' מהלך מוזיקלי המדמה דפיקות עזות של המשטרה החשאית על הדלת, מהן חשש לאורך שנים.

עבור רוב אוהבי המוזיקה הקאמרית הפתעת הדיסק תהיה הרביעייה של חינסטרה, שכמעט ואינה מוכרת. זו לא יצירה קלה לשמיעה ראשונה, אבל לאחר כמה האזנות האיכות שלה נחשפת. המוכרת והנגישה ביותר היא כמובן הרביעייה "האמריקנית" של דבוז'אק, משיאי הרפרטואר הרומנטי לרביעיית מיתרים.

לגבי הביצוע- יש פלוסים ויש מינוסים. מצד אחד, הרביעייה נשמעת מגובשת ויש לה צליל אחיד ועשיר. מצד שני, שמעתי כבר בחיי רביעיות גמישות יותר ועם פרשנות מעמיקה יותר. הדיסק מומלץ בעיקר בזכות ההיכרות עם הרביעייה של חינסטרה, אך גם בזכות הצליל היפה של הרביעייה כמכלול וכן כמה רגעים חזקים ברביעייה של שוסטקוביץ'. כדאי להכיר.

רביעיית המיתרים סימון בוליבאר (SBSQ) מבצעת מיצירות חינסטרה, דבוז'אק ושוסטקוביץ'. דיסק "דויטשה גרמופון". 

—————————————————————————————————————————————————-

רביעיות מוזלות מירושלים

את הדיסק של הרביעייה מונצואלה מעניין להשוות לאלבום אוסף חדש, יפהפה, של "הרביעייה הירושלמית". זהו אלבום כפול (שני דיסקים), שמוקדש כולו לרביעיות מיתרים של דמיטרי שוסטקוביץ'. האלבום מאפשר לשחזר בצורה מוקלטת חלק מסידרת הקונצרטים שביצעה הרביעייה בשנה החולפת במוזיאון ת"א, אשר הוקדשה לרביעיות של שוסטקוביץ' והוכתרה על-ידי רבים כאירוע המוזיקלי הגדול של השנה.

האלבום החדש מרכז הקלטות שנעשו בשנים 2005 ו- 2007, כאשר הוויולן של הרביעייה עדיין היה עמיחי גרוס (כיום וויולן ראשון בתזמורת הפילהרמונית של ברלין). יש בו שש מבין 15 רביעיות המיתרים שחיבר שוסטקוביץ'- מספר 1, 4, 6, 8, 9 ו- 11. האלבום מופיע בסידרת HMGold, סידרת הקלטות מופת של חברת "הרמוניה מונדי" המוצעות במחיר סופר-מוזל.

הביצועים באלבום נהדרים. חברי הרביעייה הירושלמית מנגנים בתיאום מושלם, עם צליל מעודן במקומות הנכונים וסוער בפרקים הדרמטיים. הביצוע נתמך בהקלטה מצוינת, שאינה חדה או נוכחת מדי.

קשרי התרבות של הרביעייה באים כאן לידי ביטוי בעוד צד מפתיע- הצ'לו בו מנגן קיריל זלוטניקוב, הצ'לן של הרביעייה, היה שייך לצ'לנית האגדית ז'קלין דו-פרה והושאל לזלוטניקוב ע"י בעלה לשעבר, דניאל ברנבוים.

מעניין במיוחד להשוות את הביצוע של ההרכב לרביעייה מספר 8 של שוסטקוביץ' לזה של רביעיית "סימון בוליבאר", שנזכרה למעלה. הרביעייה הירושלמית מנגנת בצליל גמיש ומעודן יותר, ואילו עמיתתה הונצואלית מציגה נוכחות יותר חזקה ולעיתים אפילו אגרסיבית- שבחלק מהמקומות דווקא מתאימה מאוד למוזיקה. זו השוואה מרתקת, ולטעמי אין מנצחת בנוק-אאוט. אלו פשוט גישות שונות וצליל שונה.

שוסטקוביץ'- רביעיות מיתרים. הרביעייה הירושלמית. אלבום כפול "הרמוניה מונדי" בסידרה HMGold. האלבום נמכר במחיר מוזל של 70 שקלים.

—————————————————————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 27 בפברואר 2013