בעיקר מוזיקה

בתחילת עונת הקונצרטים הקרובה יצוין בחיפה תקדים הסטורי: לתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של העיר ימונה שו צונג (Xu Zhong), מנצח יליד סין. בנוסף לחיפה ימשיך שו צונג לכהן בשני תפקידי הניהול המוזיקלי אותם הוא ממלא כיום- של התזמורת הפילהרמונית שנגחאי ושל בית האופרה "מאסימו בליני" בסיציליה. בחיפה הוא יחליף את המנצח הישראלי הוותיק נעם שריף, שיסיים את כהונתו לאחר תשע שנים בתפקיד .

לשו צונג (44) רקורד בינלאומי מרשים כפסנתרן ומנצח. הוא זכה לפרסים במספר תחרויות פסנתר יוקרתיות, והופיע כפסנתרן ומנצח עם תזמורות מוכרות ברחבי העולם. בנוסף הוא מופיע בקביעות כמנצח אופרה, וניצח ברוב בתי האופרה החשובים באיטליה (כולל "מאג'ו מוזיקלה", בית האופרה של פירנצה, שמנהלו המוזיקלי הוא זובין מהטה).

הוא כבר הופיע בארץ בעבר, כשניצח לפני כשנתיים על תזמורת הקאמרטה ירושלים. בעונה הנוכחית ניצח לראשונה על התזמורת הסימפונית חיפה, וקיבל ממנה את ההצעה לשמש כמנהלה המוזיקלי החדש. כהונתו מיועדת להימשך שלוש שנים, שבמהלכן ינצח על חלק מסדרות הקונצרטים של התזמורת ויהיה אחראי על גיבוש הרפרטואר ועל קידום מעמדה בארץ ובחו"ל.

"שו הוא שם המשפחה שלי, וצונג הוא השם הפרטי", הוא מסביר בתחילת השיחה. "בסין שם המשפחה בא לפני השם הפרטי, ואני שומר על הסדר הסיני המקורי".

מה התכניות שלך לעבודה המשותפת עם הסימפונית חיפה?

"התפקיד הראשון שלי עם התזמורת יהיה למצוא לה צליל מובחן", הוא אומר. "לכל תזמורת יש אישיות משלה, והתפקיד של המנהל המוזיקלי הוא למצוא את האיכויות של הנגנים וליצור צליל מגובש".

 מה מצבה של התזמורת כיום בהשוואה לתזמורות אחרות, לדעתך?

"זו תזמורת עם הרבה אנרגיה ויש לה פוטנציאל גדול. כרגע אני לא רוצה להשוות בינה לבין אחרים, אלא למצוא את הצליל המובחן הייחודי לה. אחר כך אפשר יהיה להשוות. נעם שריף עשה עבודה מצוינת והשקיע בתזמורת מאמץ גדול, ואני מודה לו על כך שהעביר לי תזמורת עם פוטנציאל כזה".

———————————–

שו צונג מכהן כיום, כאמור, בשני תפקידים: הוא המייסד והמנהל המוזיקלי של תזמורת שנגחאי, ובמקביל משמש כמנהל אמנותי ומנצח ראשי של בית האופרה "מאסימו בליני" בסיציליה. "אני גר בשנגחאי ובסיציליה במקביל, כיוון שתפקיד הניהול באיטליה דורש ממני הרבה השקעה", הוא מספר.

הוא החל ללמוד פסנתר בגיל שלוש וחצי, וניצוח בגיל עשר. את סין עזב בגיל 17, ועבר ללמוד מוזיקה בפאריז. "קיבלתי בסיס טוב בסין כשהייתי צעיר, אך את כל לימודי המוזיקה המאוחרים שלי עשיתי בפאריז, כך שהשפה המוזיקלית שלי היא אירופאית לגמרי", הוא אומר.

הפסנתרן הסיני המפורסם לאנג לאנג אמר פעם שהחינוך המוזיקלי בסין חזק בהעברת טכניקה, אך לוקה מבחינת העברת פרשנות מוזיקלית וסגנון.

"אני מסכים איתו לגמרי. בסין מקנים טכניקה ביצועית טובה, אבל פחות מבינים את הסגנון האירופאי. הסגנון הפרשני הוא יותר רוסי, כיוון שבשנות החמישים פעלו בסין הרבה מורים רוסיים למוזיקה קלאסית. לכן היה לי כל כך חשוב לעבוד לפאריז ולהשלים את החינוך המוזיקלי שם. עם זאת, כיום המצב משתנה. יש הרבה מורים שבאים מהמערב ללמד כיתות אמן, כולל בין היתר הפסנתרן הישראלי אריה ורדי. בנוסף יש הרבה מוזיקאים סינים שלמדו באירופה וארה"ב וניגנו בתזמורות המובילות שם, וחוזרים לסין כדי ללמד. המצב כיום עדיין פחות טוב מאשר באירופה, אבל מתפתח מאוד".

אתה יכול להעריך כמה מוזיקאים קלאסיים יש היום בסין?

"אני מעריך שיש משהו כמו 18 מיליון, רבים מהם פסנתרנים. גם הקהל למוזיקה קלאסית גדל. בעיקר לאופרות, אבל גם לקונצרטים".

מה מבחינת השקעה כספית במוזיקה?

"יש בשנים האחרונות השקעה גדולה במוזיקה בסין. ראה לדוגמא את הקמת מרכז האמנויות החדש בכיכר טיינאנמן בבייג'ינג, שבין היתר מעלה הפקות אופרה מקצועיות בשיתוף פעולה עם בתי אופרה מאירופה. גם בפרובינציות בונים אולמות חדשים ומקימים תזמורות חדשות. המוזיקה הקלאסית מתפתחת בסין בצורה מאוד מהירה. זה מזכיר את המצב ביפן בשנות השבעים. זו מדינה עם פוטנציאל עצום, ואני מאמין שהיא תהפוך למשמעותית יותר ויותר בתחום המוזיקה הקלאסית עם הזמן".

 —————————

נחזור לחיפה- אתה מרגיש שאתה עושה הסטוריה עם המינוי הזה?

"בודאי. אני הסיני הראשון שמתמנה לתפקיד מנהל מוזיקלי של תזמורת בישראל. זה היה גם המצב באיטליה- הייתי הסיני הראשון שהתמנה לתפקיד מנהל אמנותי של בית אופרה שם".

אתה מתכוון לחזק את הקשרים של הסימפונית חיפה עם עולם המוזיקה הבינלאומי?

"בהחלט. אחת המטרות העיקריות שלי עם הסימפונית חיפה היא למקד עליה תשומת לב מצד הקהילה המוזיקלית הבינלאומית. התכנית עדיין בבנייה ולא ניתן לפרט שמות ספציפיים, אבל החל מעונת 2015- 2014 אני מתכוון להביא איתי להופעות בחיפה שמות מוכרים מאוד של מוזיקאים מהעולם. דבר נוסף הוא להוציא את התזמורת לסיורים, גם במקומות אחרים בישראל וגם בארצות אחרות. חשוב שיכירו אותה גם מחוץ לחיפה".

נשמע כמו תכניות גדולות.

"לא בהכרח. לדעתי זו החובה הבסיסית של מנהל מוזיקלי. התפקיד שלי כעת הוא לבנות לתזמורת צליל ייחודי ומובחן, להזמין סולנים בעלי שם להופיע איתה, וליצור לתזמורת שם בינלאומי".

יש לך העדפות רפרטואר?

"עיקר הרפרטואר יהיה מוזיקה קלאסית ורומנטית, אבל אני רוצה להכניס גם מוזיקה מודרנית ולתת מקום למלחינים בני זמננו. יש הרבה רפרטואר נהדר של מוזיקה בת-זמננו, וצריך לתת לה הזדמנות. מה שכן, ברור שצריך להכניס אותה לאט וגם לא לאורך ערב שלם".

תביא לתזמורת גם יצירות של מלחינים סיניים?

"אני בהחלט רוצה לעשות זאת. יש מלחינים סינים שכותבים מוזיקה טובה מאוד לתזמורת סימפונית מערבית, כמו לדוגמא טאן דאן. לא פחות חשוב לי להביא יצירות של מלחינים ישראליים לסין, כמו לדוגמא יצירות של נעם שריף שאני רוצה לבצע בשנגחאי. מהבחינה הזו אני מרגיש כמו שגריר של המוזיקה".

איך אתה מתמודד עם ההקשרים הפוליטיים של ניהול מוזיקלי בישראל?

"הצד היחיד שחשוב לי הוא הצד האמנותי. הפוליטיקה היא עניין של פוליטיקאים. בחרו בי לתפקיד בגלל הרקע והמוניטין המוזיקליים שלי, וזה מה שחשוב לי. אני מתעניין במוזיקה ובמוזיקאים שעושים אותה, לא במצב הפוליטי".

פורסם ב"גלובס", 2 באפריל 2013

ז'נין יאנסן. צילום: שרה וילסון, DECCA

הפילהרמונית פתחה ביום שלישי בסערה את סידרת הקונצרטים הנוכחית שלה, עליה מנצח זובין מהטה. בסידרה זו מתארחת שורת סולנים מרשימה, שהראשונה בה היתה הכנרת ההולנדית ז'נין יאנסן (Jansen). בשבועיים הקרובים יתארחו בתזמורת גם הכנר מיכאל ברנבוים, הפסנתרן קון וו פייק ונגנית הסיטאר אנושקה שנקר, כולם בניצוחו של מהטה. הקונצרט האחרון עם ז'נין יאנסן יהיה ביום שישי הקרוב (22 בחודש), והוא מומלץ מאוד.

את הקונצרט פתחה סרנדה מס' 1 לתזמורת של המלחין הישראלי יחזקאל בראון, בן 92. אם כל היצירות בנות-זמננו היו נשמעות כמו היצירה הזו, סביר להניח שהנתק בין הקהל הרחב למוזיקה המוגדרת "מודרנית" לא היה קיים. זו מוזיקה יפה, מעניינת ונגישה, שיוצרת עם הקהל קשר ריגשי מיידי. הסרנדה חוברה בשנת 1971, והיא כתובה בשלושה פרקים רצופים. הראשון ריתמי, השני איטי ונעים, והשלישי נושא אופי של ריקוד עממי. הנושאים של בראון מלודיים וקליטים, ועושים שימוש מקורי בנושאים כמו-עממיים שמזכירים קצת את המוזיקה של שנות החלוציות. היה מרגש לראות את התודה החמה שהרעיף מהטה על בראון לאחר הביצוע, ופלא בעיני שהקהל לא עמד כולו על רגליו כדי להצטרף לברכות.

בהמשך הקונצרט בוצע הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, עם ז'נין יאנסן כסולנית. זו היתה תצוגת תכלית מרהיבה של יכולת סולנית, עומק הבעה, ונוכחות בימתית כובשת. יאנסן הציגה בהתחלה כמה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת, כמו שינויים דינמיים מוגזמים או הבדלים ריתמיים לא מקובלים. אבל החיבור אליה היה קצר, ולאחר שהתרחש היא סיפקה חוויה גדולה. זו פשוט כנרת נהדרת, שמנגנת ללא מניירות אך נותנת את כל כולה מבחינה ריגשית. הקסם התחיל בערך באמצע הפרק הראשון, במיוחד בקדנצה (הכתובה) שזכתה לביצוע עוצר נשימה, והמשיך עד סוף היצירה. מהטה ליווה כדרכו במיומנות עילאית, והוביל את התזמורת לביצוע מצוין. ההופעה האחרונה של יאנסן עם התזמורת תהיה כאמור ביום שישי זה.

את הקונצרט חתמה הסימפוניה השלישית של בטהובן, ה"ארואיקה". שמעתי את היצירה הזו כבר אינספור פעמים עם טובי התזמורות והמנצחים, והציפיות שלי שדווקא בקונצרט הזה יקרה משהו מעניין היו די צנועות. למרבה השמחה, התבדיתי. מהטה אולי בן 76, אבל הוא נמצא בכושר שיא מבחינה מוזיקלית. הוא הוביל ביצוע דחוס, טעון ומלא עוצמה, הבליט קווים בלתי צפויים, והאיר את היצירה השחוקה באור חדש. מארש האבל בפרק השני היה מרשים במיוחד, בעיקר בחלק הפוגאלי. יופי של ביצוע.

לסיכום: ערב בלתי נשכח מבחינה מוזיקלית, למרות הרפרטואר השחוק ברובו. כדאי מאוד לבוא לשמוע.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כינור: ז'נין יאנסן. מנצח: זובין מהטה. אולם סמולארש, תל-אביב, 19.3. 

פורסם ב"גלובס", 21.3.2013

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה. אלבום כפול של חברת Euroarts. 

אלבום הדי.וי.די הזה לא רק מפתיע לטובה, אלא גם מהווה מקור לא קטן לגאווה לאוהבי המוזיקה הקלאסית בארץ. הוא מציג במלואו את אחד הקונצרטים מחגיגות יום ההולדת ה- 75 של הפילהרמונית הישראלית, שבוצע בהאנגר בנמל תל-אביב בדצמבר 2011. על הקונצרט ניצח זובין מהטה, והתארחו בו שלושה סולנים נהדרים: הכנר יוליאן רחלין (Rachlin), הפסנתרן יבגני קיסין,  והכנר ואדים רפין (Repin). האלבום יצא בחברת EuroArts, החברה המובילה כיום בשוק הדי.וי.די של מוזיקה קלאסית.

ה"האנגר" בנמל תל-אביב היה, כזכור, אחד מפתרונות הביניים של הפילהרמונית עד שיפוצו של היכל התרבות. הוא סבל מאקוסטיקה נוראית ומשלל בעיות נוספות, עד שהתזמורת הפסיקה את השימוש בו לגמרי והעבירה את כל פעילותה לאולם סמולארש. למרבה הפליאה, איכות ההקלטה באלבום דווקא מצוינת. מסתבר שהמיקרופונים של "יורוארטס" הצליחו להתגבר בצורה פלאית על בעיות האקוסטיקה של האולם, והמוזיקה נשמעת ברורה ועשירה. זה נכון גם לאיכות הצילום, שהיא איכות HD מעולה.

במרכז האלבום יש ארבע יצירות: "מבוא ורונדו קפריצ'וזו" של סן-סנס (עם יוליאן רחלין), הקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר של שופן (עם יבגני קיסין), ה"פואמה" של ארנסט שוסון (עם ואדים רפין), ולסיום- הסימפוניה השמינית של בטהובן, אולי הקלילה והמבודחת ביותר מבין הסימפוניות של המלחין.

לגבי הביצועים- הסולנים מצוינים, ומרשימה במיוחד הפואמה של שוסון עם רפין. הסימפוניה השמינית של בטהובן זוכה תחת שרביטו של מהטה לביצוע אנרגטי ונלהב, אם כי מעט כבד יחסית לביצועים מתחרים. בכל מקרה, גם היא מהנה מאוד.

לאלבום מצורף די.וי.די דוקומנטרי שנקרא "לחזור הביתה", שמציג את התזמורת מזוויות שונות. הוא כולל שיחות עם כמה מהנגנים, וכן עם מוזיקאים גדולי עולם כמו דניאל ברנבוים, פנחס צוקרמן וזובין מהטה. הסרט אינו מייפה את המציאות, אך מציג את ישראל מהצד שלימור ליבנת יכולה רק לחלום עליו: חופשית, שוחרת תרבות, קולטת עלייה, צבעונית ורב-תרבותית. נגיד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה. אלבום כפול של חברת Euroarts.  

 —————————————————————————————————————————————————-

מסע דניאל

גם זה אלבום יום הולדת, עדכני אפילו יותר. הוא מתעד את קונצרט יום ההולדת שנערך לכבודו של דניאל ברנבוים, עם הגיעו לגיל שבעים. הקונצרט התקיים באולם ה"פילהרמוני" של ברלין ב- 15 בנובמבר 2012, ממש לפני חודשים ספורים. התזמורת המשתתפת בו היא תזמורת האופרה הממלכתית של ברלין, שברנבוים הוא מנהלה המוזיקלי. בקהל  ניתן לראות כמה מהשמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית, עדות למעמדו הרם של ברנבוים בשדה. במבט מבחוץ זה נראה כמו מצעד פפראצי של מדור רכילות: הנה אנה נטרבקו מאזינה בפרצוף חמוץ לאשה היושבת לידה (אולי אמא?), הנה המלחין והמנצח הצרפתי הוותיק פייר בולז, הנה רולנדו וילאזון מתלהב, הנה וולטרוד מאייר מפרגנת, הנה הבן הכנר מיכאל עם אשתו הטרייה, הנה אשתו אלנה בשקירובה, ועוד ועוד.

ברנבוים בחר לחגוג את יום הולדתו כפסנתרן בלבד, והפקיד את הניצוח על התזמורת בידיו של זובין מהטה. הבחירה הגיונית מאוד- השניים הם חברים ותיקים שכבר הופיעו יחד אין-ספור פעמים, ומהטה הוא מלווה מעולה שלא רק מאפשר לברנבוים להתמקד בנגינה בלב שקט אלא גם יודע מתי לא לקחת לעצמו את אור הזרקורים.

הרפרטואר ברובו סטנדרטי לחלוטין, ובמרכזו עומדים הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן והקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר של צ'ייקובסקי. ביניהם שולבה יצירה מודרנית של המלחין אליוט קארטר, שנפטר בשנה שעברה. הדבר החיובי היחיד שיש לי לומר עליה הוא שהיא קצרה (כשש דקות ארוכות כנצח).

הביצועים לשתי היצירות המרכזיות- בטהובן וצ'ייקובסקי- טובים כצפוי. באף אחד מהם אין בשורות פרשניות, אך ברנבוים מנגן מצוין ומהטה מלווה ביד בוטחת. לטעמי הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי מבוצע באופן  מרשים מעט יותר, כי מבחינה סגנונית הוא תפור על הזוג מהטה/ברנבוים כמו כפפה ליד. איכות הצילום וההקלטה- מעולות.

דניאל ברנבוים- קונצרט יום ההולדת השבעים. מנצח: זובין מהטה. די.וי.די "דויטשה גרמופון".

———————————————————————————————————————————————–

פורסם ב"גלובס", 14.3.2013 

בעוד גוסטאבו דודאמל עושה חיל עם מיטב התזמורות בעולם, גם נגני התזמורת שלו בוונצואלה אינם שוקטים על השמרים. כעת הגיע למדפים דיסק הבכורה של "רביעיית המיתרים סימון בוליבאר", המורכבת מהנגנים הראשיים של תזמורת זו.

הרפרטואר באלבום מגוון ותובעני. הוא כולל שלוש רביעיות מיתרים בסגנונות שונים: רביעיית המיתרים מס' 1 של המלחין הארגנטינאי אלברטו חינסטרה (Ginastera), הרביעייה מס' 12 של דבוז'אק (ה"אמריקנית"), והרביעייה מס' 8 של שוסטקוביץ'.

לכל אחת מהרביעיות סיפור משלה. זו של שוסטקוביץ', לדוגמא, נקראת "לזכר קורבנות הפאשיזם והמלחמה". היא נכתבה לכאורה לזכר קורבנות המשטר הנאצי, אך למעשה  המלחין היסווה בה את הביקורת שלו על משטר האימים הסובייטי שבו חי. בפרק האיטי שלה שילב שוסטקוביץ' מהלך מוזיקלי המדמה דפיקות עזות של המשטרה החשאית על הדלת, מהן חשש לאורך שנים.

עבור רוב אוהבי המוזיקה הקאמרית הפתעת הדיסק תהיה הרביעייה של חינסטרה, שכמעט ואינה מוכרת. זו לא יצירה קלה לשמיעה ראשונה, אבל לאחר כמה האזנות האיכות שלה נחשפת. המוכרת והנגישה ביותר היא כמובן הרביעייה "האמריקנית" של דבוז'אק, משיאי הרפרטואר הרומנטי לרביעיית מיתרים.

לגבי הביצוע- יש פלוסים ויש מינוסים. מצד אחד, הרביעייה נשמעת מגובשת ויש לה צליל אחיד ועשיר. מצד שני, שמעתי כבר בחיי רביעיות גמישות יותר ועם פרשנות מעמיקה יותר. הדיסק מומלץ בעיקר בזכות ההיכרות עם הרביעייה של חינסטרה, אך גם בזכות הצליל היפה של הרביעייה כמכלול וכן כמה רגעים חזקים ברביעייה של שוסטקוביץ'. כדאי להכיר.

רביעיית המיתרים סימון בוליבאר (SBSQ) מבצעת מיצירות חינסטרה, דבוז'אק ושוסטקוביץ'. דיסק "דויטשה גרמופון". 

—————————————————————————————————————————————————-

רביעיות מוזלות מירושלים

את הדיסק של הרביעייה מונצואלה מעניין להשוות לאלבום אוסף חדש, יפהפה, של "הרביעייה הירושלמית". זהו אלבום כפול (שני דיסקים), שמוקדש כולו לרביעיות מיתרים של דמיטרי שוסטקוביץ'. האלבום מאפשר לשחזר בצורה מוקלטת חלק מסידרת הקונצרטים שביצעה הרביעייה בשנה החולפת במוזיאון ת"א, אשר הוקדשה לרביעיות של שוסטקוביץ' והוכתרה על-ידי רבים כאירוע המוזיקלי הגדול של השנה.

האלבום החדש מרכז הקלטות שנעשו בשנים 2005 ו- 2007, כאשר הוויולן של הרביעייה עדיין היה עמיחי גרוס (כיום וויולן ראשון בתזמורת הפילהרמונית של ברלין). יש בו שש מבין 15 רביעיות המיתרים שחיבר שוסטקוביץ'- מספר 1, 4, 6, 8, 9 ו- 11. האלבום מופיע בסידרת HMGold, סידרת הקלטות מופת של חברת "הרמוניה מונדי" המוצעות במחיר סופר-מוזל.

הביצועים באלבום נהדרים. חברי הרביעייה הירושלמית מנגנים בתיאום מושלם, עם צליל מעודן במקומות הנכונים וסוער בפרקים הדרמטיים. הביצוע נתמך בהקלטה מצוינת, שאינה חדה או נוכחת מדי.

קשרי התרבות של הרביעייה באים כאן לידי ביטוי בעוד צד מפתיע- הצ'לו בו מנגן קיריל זלוטניקוב, הצ'לן של הרביעייה, היה שייך לצ'לנית האגדית ז'קלין דו-פרה והושאל לזלוטניקוב ע"י בעלה לשעבר, דניאל ברנבוים.

מעניין במיוחד להשוות את הביצוע של ההרכב לרביעייה מספר 8 של שוסטקוביץ' לזה של רביעיית "סימון בוליבאר", שנזכרה למעלה. הרביעייה הירושלמית מנגנת בצליל גמיש ומעודן יותר, ואילו עמיתתה הונצואלית מציגה נוכחות יותר חזקה ולעיתים אפילו אגרסיבית- שבחלק מהמקומות דווקא מתאימה מאוד למוזיקה. זו השוואה מרתקת, ולטעמי אין מנצחת בנוק-אאוט. אלו פשוט גישות שונות וצליל שונה.

שוסטקוביץ'- רביעיות מיתרים. הרביעייה הירושלמית. אלבום כפול "הרמוניה מונדי" בסידרה HMGold. האלבום נמכר במחיר מוזל של 70 שקלים.

—————————————————————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 27 בפברואר 2013

רק לפני שבועות מספר ביקר המנצח הוונצואלי האהוב גוסטאבו דודאמל בישראל, וקצר כרגיל שבחים נלהבים על הופעתו עם הפילהרמונית הישראלית. כמעט במקביל הגיע לארץ האלבום האחרון בניצוחו, עם התזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס. דודאמל משמש כמנהלה המוזיקלי של תזמורת זו בשלוש השנים האחרונות, וזהו האלבום הראשון שהוא מקליט עימה. האלבום מוקדש כולו לסימפוניה התשיעית של מהלר, האחרונה שהשלים המלחין, שבסופה מנבא מהלר באופן קורע לב את מותו.

האלבום הוקלט לפני שנה בדיוק (פברואר 2012), במהלך ביצוע חי בלוס אנג'לס. ביצוע זה היה חלק מפרויקט עצום, במסגרתו בוצעו כל הסימפוניות של מהלר על-ידי שתי התזמורות של דודאמל (השנייה היא התזמורת הסימפונית "סימון בוליבאר" מוונצואלה).

בניגוד להקלטות אחרות מהשנים האחרונות, בהם מצליחים לדחוס את הסימפוניה התשיעית לדיסק אחד, האלבום הנוכחי כולל שני דיסקים (שני פרקים מהסימפוניה בכל אחד). יתכן שההסבר לכך הוא רמת ההקלטה הגבוהה, אבל מבחינת סאונד האלבום דווקא לא נשמע חריג באיכותו.

לגבי הביצוע- טוב, אבל לא נפלא. מצד אחד הוא מבריק, זורם יפה ומבליט בצורה מעניינת קווים תזמורתיים נסתרים. מצד שני, חסרים לו החום, העומק וההבנה הסגנונית שיש בביצועים של מנצחים וותיקים יותר. אישית, אני ממשיך להעדיף ליצירה הזו את הביצוע של ליאונרד ברנשטיין עם הפילהרמונית הישראלית, שהוקלט בשנת 1985 ויצא לפני שנה בדיוק בחברת "הליקון קלאסיקס" (גם הוא על שני דיסקים). הביצוע של דודאמל אולי מבריק יותר, אבל ברנשטיין מבין את נפשו של מהלר הרבה יותר לעומק ולכן גם מרגש פי מאה.

לסיכום: ביצוע יפה אך לא אולטימטיבי, שמומלץ בעיקר למעריציו המושבעים של הוונצואלי המתולתל.

מהלר- סימפוניה מס' 9. התזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס. מנצח: גוסטאבו דודאמל. אלבום כפול "דויטשה גרמופון".

—————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 14.2.2013

הפסנתרן הסיני הפנומנאלי לאנג לאנג, בן 31, מפרנס הרבה דיונים בשנים האחרונות. הטהרנים מכירים בוירטואוזיות שלו, אבל יוצאים נגד המניירות והפרצופים שהוא עושה תוך כדי נגינה. המעריצים, מצד שני, רואים בשפת הגוף חלק אינטגרלי מאישיותו המוזיקלית, וממלאים אולמות בכל פעם שהוא מופיע.

אישית, אני נמצא עמוק במחנה המעריצים. לאנג לאנג הוא לדעתי פסנתרן נדיר באיכותו, וניתן להיווכח בכך כשמאזינים להקלטות אודיו שלו (כלומר, כשאפקט הויזואלי מנוטרל). בנוסף, בשנים האחרונות אפשר להיווכח אצלו בתהליך התבגרות, שהפך אותו לפסנתרן שממש מעניין לשמוע. את האיכות הנדירה הזו אפשר לשמוע באלבום החדש שלו, שמוקדש כולו לשופן.

האלבום כולל מבחר מטעמים פרי עטו של שופן: האטיודים אופוס 25, נוקטורנים, ואלסים ועוד. מעבר לזה שמדובר ביצירות נהדרות, הן מייצגות מגוון אופני ביטוי: החל ברגשני וחולמני, המשך בוירטואוזי וקליל, וכלה בסוער ודרמטי. בכולן לאנג מציג בצורה מושלמת את מה שהפך אותו לסופר-סטאר: זריזות אצבעות מעוררת השתאות, רגישות מוזיקלית נפלאה, עידון וקלילות, ופרשנות שמצליחה לרדת לרובד הריגשי העמוק ביותר.

האלבום כולל בונוס נחמד בצורת די.וי.די, בו מופיעים קטעי וידאו שונים מההיסטוריה המוזיקלית של הפסנתרן. מעניין במיוחד לצפות בקטעים מילדותו, בהם ניתן לראות אותו מנגן ללא שפת הגוף הייחודית שאותה פיתח בשנים מאוחרות יותר.

עיקר העניין באלבום הוא בדיסק האודיו, וזהו אחד הדיסקים היפים ששמעתי בשנים האחרונות. לאנג לאנג הוא פשוט מוזיקאי ענק, ושימותו הקנאים. מומלץ בחום רב.

לאנג לאנג – אלבום שופן. דיסק "סוני".

—————————————————————————————————————————————————-

מחלק ז'ובים

המלחין הברזילאי אנטוניו קרלוס ז'ובים (1927-1994) נחשב לאבי סגנון ה"בוסה נובה", והשפעתו על המוזיקה הפופולארית של המאה העשרים אדירה. הוא אחראי בין היתר על להיטים כמו "הנערה מאיפנמה", "א-פליסדאד" ("אושר") ורבים אחרים, וחלק משיריו אפילו זכו לביצועים מתורגמים לעברית.

כעת הוציאה חברת "הליקון" אלבום אוסף כפול שמוקדש לז'ובים. את האוסף ערך דובי לנץ,  שגם כתב בחוברת המצורפת טקסט יפה על אהבתו האישית לז'ובים ולמוזיקה שלו. לנץ כותב על הבוסה נובה כי "היא ה'צ'יל אאוט' האמיתי, הרבה מאוד שנים לפני שנולד המושג 'צ'יל אאוט'… עיסוי לאוזן, פינוק ללב ולנשמה".

האלבום כולל שני דיסקים, שהרפרטואר בהם נבחר בקפידה. הדיסק הראשון הוא "ז'ובים וחברים" בהם אפשר למצוא את השירים הגדולים ביותר של המלחין. בין היתר מופיעים בו "הנערה מאיפנמה (Ipanema), "גשמי חודש מרץ", "אושר" ועוד. בחלק מהם מוקלט ז'ובים שר לבדו עם הרכב כלי, ובחלק אחר הוא מופיע עם חברים מהקליבר הגבוה ביותר: סטן גץ, ז'ואאו ואסטרוד ז'ילברטו, דוריוואל קאיימי, פט מת'יני ואחרים.

 הדיסק השני נקרא "חברים שרים ז'ובים", והוא מדגים היטב את השפעתו של המלחין על מוזיקאים אחרים. בדיסק מופיעים שירים של ז'ובים בביצועים של מוזיקאים מהצמרת העולמית בעבר ובהווה: דיאנה קראל, ז'ורז' מוסטאקי, גל קוסטה, סרג'יו מנדז, קאייטנו ולוזו, אלה פיצג'רלד, שרה ווהן ורבים אחרים.

 חלק ניכר מהשירים המופיעים באוסף מוכרים היטב לאוזן הישראלית בזכות השמעות אינסופיות ברדיו, והמפגש איתם יספק הפתעה נעימה גם למי שלא ידע שהשירים שהוא אוהב הם דווקא של ז'ובים. חלק אחר מוכר פחות, למרות שסביר שלא יחדש הרבה לאוהבים המושבעים של המלחין.

 "ז'ובים- הנער מאיפנמה" הוא אלבום רגוע ונעים, מהסוג שכיף לשמוע ביום שישי אחר הצהרים. ההסתייגות היחידה היא מכך שאין בחוברת המצורפת את מילות השירים, אבל בעידן האינטרנט זה לא סיפור גדול.

 אנטוניו קרלוס ז'ובים- הנער מאיפנמה. אוסף "הליקון".

—————————————————————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 29.1.2013

מתוך הפקת "לואיזה מילר". צילום: יוסי צבקר (Zwecker)

"לואיזה מילר" היא מהאופרות הפחות מוכרות של ג'וזפה ורדי, ויפה שהאופרה הישראלית בחרה דווקא בה לפתוח את "שנת ורדי" הנחגגת השנה (מאתיים שנה להולדתו). הבימוי והתפאורה בהפקה חלשים למדי וגם האופרה היא לא יצירת מופת, אבל איכות הביצוע המוזיקלי הופכת אותה למומלצת מאוד.

האופרה מבוססת על מחזה של שילר, ומספרת את סיפור האהבה הטראגי בין לואיזה מילר לבין אהובה רודולפו. מימוש האהבה בין השניים נמנע עקב בחישות מרושעות על רקע מעמדי ואינטרסנטי, ובסופו של דבר השניים מתים משתיית רעל. רודולפו לוקח איתו לקבר את הנבל הראשי בסיפור, וורם (Wurm, "תולעת" בגרמנית), כך שהסיום עתיר גוויות.

"לואיזה מילר" אינה משתווה לאופרות הגדולות של ורדי-רחוק מזה- אבל יש בה רגעים יפים מאוד. אוהבי ורדי יבחינו בנקל במוטיבים כמעט זהים בינה לבין "לה טרוויאטה", במיוחד במערכה השלישית. עם זאת, כמכלול, "לה טרוויאטה" עשויה הרבה יותר טוב.

בעיני, מעבר להיכרות עם היצירה הנשכחת, הסיבה העיקרית לבוא לשמוע את ההפקה הזו היא רמת הביצוע. בראש הצוות עומד המנצח דניאל אורן, שמוכיח כאן שוב את יכולתו הפנטסטית בניצוח על הרפרטואר האיטלקי הרומנטי. אורן סחף אחריו את התזמורת, הסולנים והמקהלה לביצוע מצוין, וניצוחו הנמרץ שמר על מתח גם בקטעים הפחות חזקים של האופרה. בתחילת הערב קצת הטרידו הנהמות והנשיפות שלו, אבל אחר כך מתרגלים.

אורן גם אחראי ישירות לאיכות צוות הזמרים, שרובם באו לתל-אביב בזכותו. רובם היו טובים מאוד, חלקם אפילו מעולים. במיוחד בלט הבאס הרומני יונוץ פאסקו (Pascu) בתפקיד מילר, אביה של לואיזה. משום מה הושיב אותו הבמאי על כיסא גלגלים, כנראה כדי להדגיש את המוגבלות של הדמות. להחלטה הזו יש אולי צידוק עלילתי, אבל לא מוזיקלי: קצת קשה לשיר אופרה שלמה כשאתה יושב על כיסא. למרבה המזל, ההפקה הקולית של פאסקו היתה מצוינת גם בישיבה.

את הזמרת בתפקיד לואיזה, לאה קרוצ'טו (Crocetto), אהבתי פחות. השירה שלה אמנם טובה מאוד מבחינה טכנית, אבל הנוכחות הבימתית שלה- בלשון המעטה- לא מתאימה לתפקיד, והיא לא עוברת מספיק מבחינה ריגשית.

מי שעוד הצטיינו בערב הזה היו התזמורת והמקהלה. תזמורת ראשל"צ היתה בשיאה, והפיקה צליל עשיר ומבריק לאורך כל הערב. שבחים מיוחדים מגיעים לקלרניתן מיכאל גורפינקל, שמילא באופן פנטסטי את התפקיד המרכזי שכתב ורדי לקלרינט הסולן. תענוג היה לשמוע אותו. גם המקהלה נשמעה מצוין, וניכר היה שעברה עבודת הכנה יסודית.

מה שפחות מרשים כאן הוא ללא ספק הבימוי. את ההפקה ביים הגרמני גץ פרידריך, שמת לפני למעלה מעשור. למעשה מדובר בבימוי מחודש, שניכר מאוד שחסרה בו יד אמן. הבימוי והתפאורה די מסכנים: הם סטטיים ברובם, חסרי כל השראה, ולעיתים- כמו בהחלטה להושיב את מילר בכסא גלגלים- ממש פוגעים במוזיקה. ניצול הבמה לוקה מאוד, ושילוב הניצבים הלבושים כמו ליצנים מעולם הקומדיה-דל-ארטה לא התחבר לכלום. הדבר היחיד שאיכשהו משכנע בתפאורה הוא הנוף ההררי ברקע. בכל מקרה, איכות הביצוע מוצלחת מספיק כדי שאפשר יהיה להתעלם מכך וליהנות מביצוע מוזיקלי מעולה.

"לואיזה מילר" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 3.1.

פורסם ב"גלובס", 6.1.2013

בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת החלה באירופה אופנה סוחפת של ביצועי מוזיקה עתיקה בגישת ביצוע "אותנטית". חלוצי הגישה דגלו בביצועי מוזיקה בכלי נגינה תקופתיים ובגישה פרשנית נאמנה לרוח התקופה, תוך התמקדות ביצירות מתקופת הרנסאנס והבארוק.

האלבום הנוכחי, שמתמקד במוזיקה אנגלית מתקופות אלו, כולל עשרה דיסקים של אמנים מהדור הראשון של הגישה ה"אותנטית". ההקלטות הנכללות בו הופיעו במקור בשנות השבעים עד התשעים, ומציגות מוזיקאים כמו גוסטב לאונהרדט, אנתוני רולי, אלפרד דלר ומבצעים חשובים אחרים שפעלו אז. הרפרטואר באלבום מגוון מאוד, וכולל יצירות קוליות וכליות מאת פרסל, בלואו, דאולנד, בירד ורבים אחרים.

לאלבום שלושה יתרונות מרכזיים: מחיר מוזל, גיוון רב של יצירות בסגנונות שונים, והחשוב מכולם- אפשרות למפגש עם דור החלוצים של המבצעים ה"אותנטיים". באופן פרדוקסלי, הנקודה האחרונה היא גם החיסרון העיקרי שלו: כיום יש לרוב היצירות שמופיעות פה ביצועים מודרניים וטובים בהרבה. הדברים נכונים במיוחד להקלטות של זמר הקונטרה-טנור אלפרד דלר, שמול הזמרים המעולים שפועלים היום נשמע מיושן למדי. בקיצור, זהו אלבום שיתאים בעיקר למתעניינים בהיסטוריה של הביצוע "האותנטי" ופחות לאלו שמעדיפים ביצועים עדכניים.

המוזיקה של הרנסאנס והבארוק והאנגלי. אלבום בן 10 דיסקים של חברת Deutsche Harmonia Mundi (מופץ ע"י NMC).

—————————————————————————————————————————————————- 

מוציא שופן מהכובע

הפסנתרן הגדול מאוריציו פוליני חגג השנה יום הולדת שבעים, ולכבוד יום הולדתו הוציא דיסק חדש שכולו שופן. האלבום הוקלט בשנה שעברה במינכן וכולל מכל טוב: 24 הפרלודים, שני נוקטורנים, ארבע מזורקות, והסקרצו מספר 2.

פוליני מעולם לא היה המבצע האהוב עלי למוזיקה של שופן. הגישה שלו נשמעה לי תמיד נוקשה ועניינית מדי, ללא "נשמה יתרה" שנדרשת לעיתים כדי לשכנע במוזיקה הזו. לכן סיקרן אותי לשמוע את האלבום החדש, ולבדוק האם הגיל שינה משהו בגישה הפרשנית.

לטעמי- התשובה מעורבת. הביצוע יפה מאוד ומשקף הבנה סגנונית מעמיקה, אבל עדיין חסרים לי בו הרכות והעומק של מבצעים אחרים. עבורי, מאריי פרהיה היה ונשאר המודל האולטימטיבי לביצוע שופן.

הערת אגב מעניינת- פוליני אולי חוגג שבעים, אך אורך הדיסק הוא 60 דקות בדיוק. אולי המסר הוא ששבעים זה השישים החדש? בכל מקרה, שיהיה יום הולדת שמח.

 מאוריציו פוליני מנגן שופן. דיסק "דויטשה גרמופון".

 —————————————————————————————————————————————————

 ישראלים בצמרת

בימים אלו ממש הגיע לארץ הדיסק החדש של חמישה מחברי "הפרויקט הקאמרי הישראלי". זהו הרכב של מוזיקאים ישראלים מצוינים, שפועלים בעיקר בארה"ב ומגיעים לעיתים גם להופעות בארץ.

הדיסק כולל יצירות של סן-סנס (פנטזיה לכינור ונבל), בוהוסלב מרטינו ("מוזיקה קאמרית מספר 1"), המלחין הישראלי הצעיר מתן פורת (יצירה חדשה בשם "סוסי לילה"), דביסי (סונטה לצ'לו ופסנתר בעיבוד לנבל) וברטוק ("קונטרסטים"). הביצועים נהדרים, ומדגימים הן יכולת סולנית מעולה והן עבודת צוות מוזיקלית ברמה מעוררת התפעלות.

הבעיה באלבום, לטעמי, היא הרפרטואר. הוא אמנם מגוון וברובו מעניין, אבל למעט הפנטזיה של סן-סנס אין פה כמעט אף יצירה שאפשר "להתרפק" עליה בהנאה חושית פשוטה או יצירה מהתקופה הקלאסית שתאזן קצת את הסגנון. ליצירה החדשה של מתן פורת, לצערי, לא התחברתי כלל. התוצאה הסופית ראויה בזכות רמת הביצוע הגבוהה ואיכותן של רוב היצירות, אך פחות תתאים למי שרוצה גם סתם להתענג על מוזיקה יפה.

אופוס 1. הפרויקט הקאמרי הישראלי. דיסק של חברת AZICA (הפצה ע"י חברת נקסוס). 

—————————————————————————————————————————————————-

פורסם ב"גלובס", 18.12.2012

מאריי פרהיה. צילום מתוך האתר murrayperahia.com

החל מיום רביעי הקרוב יתארח בפילהרמונית הפסנתרן הנפלא מאריי פרהיה (Murray Perahia), בתפקיד כפול של מנצח ופסנתרן. פרהיה ינצח מהמקלדת על קונצ'רטי של באך ושל מוצרט, ובנוסף ינצח מדוכן המנצחים על עיבוד תזמורתי יוצא דופן ל"גרנד דואו" של שוברט. יצירה זו חוברה במקור לפסנתר בארבע ידיים, ותוזמרה במאה ה- 19 ע"י הכנר הנודע יוזף יואכים. זו תהיה הופעתו הראשונה של פרהיה כמנצח עם הפילהרמונית, לאחר קונצרטים רבים בהם הופיע איתה כסולן. הופעתו כאן מעוררת ציפיות גבוהות במיוחד: הוא נחשב לאחד מהפסנתרנים הגדולים בעולם, ונגינתו מאופיינת ברכות, עומק והבנה סגנונית יוצאות דופן.

לפרהיה קשר עמוק וארוך לישראל. הוא נולד ברובע ברונקס בניו-יורק לפני 65 שנים, למשפחה יהודית שמוצאה מסלוניקי ביוון. שם המשפחה שלו אמור בכלל להיכתב "פרחיה":  השושלת המשפחתית שלו היא של משפחת רבנים בעלת מסורת מפוארת, ששורשיה בימי בית שני (יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין).

"אבא שלי ברח מיוון לארה"ב ב- 1935", הוא מספר. "היה לו מזל שהוא הצליח לצאת משם בזמן". בבית דיברו לאדינו, ושמרו על אורח חיים יהודי אדוק. "אבי היה פעיל מאוד בבית הכנסת הספרדי בברונקס, ואני עצמי גדלתי כנער דתי עד גיל 15. הלכתי לבית ספר רגיל, אבל בשבתות הייתי הולך עם המשפחה לבית הכנסת. בגיל 15 התחלתי לשאול שאלות, ובסופו של דבר התרחקתי מהדת לחלוטין. אבל אני שמח שלדת היה חלק בילדות שלי, כי היא פיתחה בי את הכבוד לדברים רוחניים. בסופו של דבר, הדת היא הרקע של המוזיקה. הרי אי אפשר להבין את המוזיקה של באך ודומיו בלי להבין מהי אמונה".

**********

פרהיה התחיל לנגן בפסנתר בגיל ארבע, ואת לימודי המוזיקה עשה במאנס קולג' בניו-יורק. הקריירה שלו התחילה לנסוק בשנת 1972, לאחר שזכה בתחרות הפסנתר של לידס. בעקבות הזכייה עבר להתגורר באנגליה, בה הוא חי עד היום. "החיים המוקדמים שלי היו בניו-יורק, ובשלושים השנים האחרונות הבית הוא לונדון", הוא מספר. הוא נשוי לאישה אנגליה, ואב לשני בנים בוגרים.

הקשר של פרהיה עם הפילהרמונית הישראלית החל אחרי זכייתו בתחרות בלידס לפני כשלושים שנה, וכלל הופעות רבות והקלטות לאורך השנים. הקשר התהדק עוד יותר כשבנו החליט להתגייס לצה"ל לפני כעשור. "הוא היה חייל קרבי בנח"ל, והיה מאוד מסור לישראל. הימצאותו בארץ גרמה לי לחשוב שאולי אוכל להקדיש לישראל יותר זמן, והסכמתי לקבל על עצמי את המינוי לנשיא המרכז למוזיקה בירושלים". במקביל רכשה אישתו של פרהיה דירה במגדלי אקירוב בתל-אביב, בה מתגוררים בני הזוג כשהם מבקרים בארץ.

לאחר שחרורו חזר הבן ללונדון והפך לאיש עסקים. הבן השני  לא התגייס, אך מגיע לישראל הרבה ("הוא רוצה להיות קומיקאי סטנד-אפ", אומר פרהיה. "בחור אמיץ").

למרות הקשר שלך לישראל אתה לא מרבה להביע דעות פוליטיות.

"אני לא אדם פוליטי, ולא רוצה לנצל לרעה את העמדה שלי כדי להביע דעות פוליטיות. אני גם לא יודע מספיק כדי להביע דעה בעניינים האלו. ברירת המחדל שלי תהיה להגן על ישראל, אבל לא תמיד אני יכול לעשות זאת. לדוגמא, קשה להגן על מדיניות ההתנחלויות. אני מאמין שחייבת להיות מדינה יהודית, והייתי רוצה לראות אותה חיה בשלום עם שכניה. זו גם הסיבה שהייתי שמח לעסוק במוזיקה ערבית במרכז למוזיקה בירושלים, ולתת למוזיקה לגשר בין אנשים".

**********

בהופעות הקרובות שלך עם הפילהרמונית תנצח על עיבוד תזמורתי ל"גרנד-דואו" של שוברט. זו יצירה מאוד נדירה באולמות הקונצרטים.

"זו אכן יצירה שממעטים לבצע בקונצרטים. המוזיקולוג דונלד טובי כתב על התיזמור של יואכים שזוהי 'הסימפוניה הכי חשובה ששוברט לא כתב'. זו יצירה יוצאת דופן, שכתובה בארבעה פרקים ואורכה כמעט 45 דקות. היא נכתבה במקור לפסנתר בארבע ידיים, אבל באופי שלה היא יצירה תזמורתית. התזמור של יוזף יואכים נפלא, כי בכל פעם שיש חזרה על נושא הוא משנה צבע ע"י החלפת כלי".

ניצחת על היצירה הזו בעבר?

"כן. אני מנצח מישנה של תזמורת סנט מרטין בלונדון, ועשיתי את זה איתם".

אתה מרגיש נוח עם שרביט באותה מידה שאתה מרגיש נוח להוביל תזמורת מהפסנתר?

"לא. אמנם למדתי ניצוח וניצחתי על תזמורות, אבל אני לא מנצח מקצועי. אני גם לא מתכוון להפוך להיות כזה. יצא לי לנצח לא מעט, אבל אני עדיין מרגיש הרבה יותר ביטחון מאחורי המקלדת מאשר על דוכן המנצח".

אז למה בכלל לנצח?

"אני פשוט אוהב לעבוד עם עוד מוזיקאים ולא רק לבד על הפסנתר. זה נותן עוד גישות ועוד רעיונות, ופותח הרבה יותר אפשרויות".

ועם זאת, אתה כמעט לא מופיע כנגן קאמרי.

"זה באמת חבל. בשנות העשרים שלי דווקא ניגנתי הרבה מוזיקה קאמרית. כיום זה קורה הרבה פחות, כי אני עסוק מדי בנגינה סולנית".

למעט ההזדמנות לשמוע אותו בקונצרטים, פרהיה מספר כי חברת "סוני" הוציאה בשבועות  האחרונים מהדורה מוגבלת הכוללת את כל ביצועיו המוקלטים בחברה זו. האלבום כולל 68 דיסקים, ביניהם כאלו הכוללים הקלטות אנלוגיות ישנות ששופצו ומופיעות באלבום לראשונה. עוד יש בו חמישה אלבומי די.וי.די, שגם בהם חומר שטרם פורסם בעבר. "לאלבום קוראים 'ארבעים השנים הראשונות' ", הוא מחייך.

**********

לאחרונה נדמה שעולם הפסנתרנות נשלט ע"י צעירים ממזרח אסיה. זה נכון?

"כן, ואני מאוד שמח על מה שקורה שם. יש בסין ובקוריאה התלהבות נפלאה מהמוזיקה. כשאני נותן שם כיתות אמן אני רואה המון אנשים, רובם צעירים, שמגלים עניין עצום בנגינה. זה נכון גם לארה"ב- נתתי לאחרונה כיתת אמן בג'וליארד, וגם שם רובם סינים וקוריאנים. הם עובדים קשה ומסורים מאוד. מה שכן, הרבה מהם צריכים ללמוד שיש במוזיקה יותר מאשר רק טכניקה. הם צריכים עדיין להכיר את המסורת המערבית. אני לא מדבר על קוקה-קולה והמבורגרים, אלא על האיזורים העמוקים של התרבות המערבית".

מה דעתך על תופעה פסנתרנית כמו לאנג לאנג?

"הוא מאוד מרשים, אבל צריך עוד להתפתח. אני לא אוהב את שפת הגוף המוגזמת שלו. לאנג לאנג תופס את עצמו כ'אנטרטיינר', ורוצה שהקהל יאהב אותו. לדעתי זו שגיאה. בשלב מסוים צריך לשכוח את הקהל ולהתמקד ברגשות של המלחין. זו טעות לנסות לשעשע את הקהל, כי זו פנייה למכנה המשותף הנמוך. כשאתה מנסה לענג אתה מחמיץ את הצד התת-מודע של המוזיקה, שאנשים מתחברים אליו גם אם הם אינם מבינים אותו. ארתור רובינשטיין, לדוגמא, ניגן כמו ספינקס אבל הצליח לרגש. אני מאמין שגם לאנג לאנג ישתנה עם הזמן, והאמת היא שזה כבר מתחיל לקרות אצלו. בגיל מסוים כבר אין ברירה", הוא צוחק, "הגוף כבר לא מספיק גמיש לכל התנועות האלו".

אם כבר מדברים, בזמנו התעוררה דאגה לקריירה שלך בעקבות בעיות רפואיות.

"נכון. היה לי סיבוך ביד בעקבות זיהום, וזה הטריד אותי עד לפני שנתיים. לשמחתי זה מאחורי".

**********

אתה מזוהה עם הקלאסיקנים- מוצרט, בטהובן, שוברט, שופן. יש לזה סיבה?

"העניין שלי בקלאסיקנים התחיל כבר בילדות המוקדמת. מאוחר יותר התעניינתי גם במלחינים מודרניים, אבל אז גיליתי שאני זקוק לבסיס של טונאליות כדי להתחבר למוזיקה. לאחר מכן, בהשפעת ולדימיר הורוביץ, עסקתי תקופה גם ביצירות וירטואוזיות של ליסט, רחמנינוב ודומיהם. הורוביץ טען ש'אם אתה רוצה להיות יותר מוירטואוז – קודם כל אתה צריך להיות וירטואוז'. אבל לא נשארתי שם הרבה, ודי מהר חזרתי אל מה שגדלתי עליו. הוספתי לרפרטואר רק את באך".

עם זאת, לתנועת המוזיקה המוקדמת לא התחברת.

"לא הייתי חלק מהתנועה, אבל אני אסיר תודה על קיומה. בזמנו לקחתי שיעורים על צ'מבלו כדי להכיר את הכלי וללמוד איך אפשר להוציא ממנו אקספרסיביות. הרי באך לא היה מלחין מיכני, בניגוד לדרך בה הוא נשמע בביצועים משנות השישים. אנשי המוזיקה המוקדמת נתנו לביצועים שקיפות וחדות של צליל שלא היו קודם. הסיבה שלא הצטרפתי לתנועה היא שלדעתי אפשר לנגן באך בצורה הרבה יותר מעניינת בפסנתר. יש יותר ניואנסים, אפשר להציג יותר דברים, וזה יותר קל למאזין. באך אמנם לא ניגן בפסנתר מודרני, אבל אני בטוח שהיה מאוד אוהב אותו".

פורסם ב"גלובס", 16.12.2012