בעיקר מוזיקה

לא רק לנו יש "אאידה" באוויר הפתוח. הדי.וי.די הזה מציג ביצוע חי של "אאידה" מפסטיבל ברגנץ (Bregenz) שבאוסטריה, שנעשה בשנת 2009. כמו בארץ, גם זו היתה הפקה באוויר הפתוח. אבל איזה הבדל: אצלנו זו היתה אופרה במדבר, ופה זו אופרה שנעשתה על האגם ומנצלת את האפשרויות התיאטרליות הגלומות בו.

 הבימוי בהקלטה מודרני וצבעוני, ומנסה לתת לסיפור של ורדי משמעויות פוליטיות עדכניות. דוגמאות: השבויים האתיופים לבושים במדי אסירים מגואנטנמו; התפאורה מציגה בשלב מסוים דימוי "מפורק" של פסל החירות בניו יורק; הנסיכה אמנריס (Amneris) מוצגת כמלכת סאדו; אאידה מוצגת באופן שמדגיש שבעצם מדובר בעובדת זרה חסרת זכויות; ועוד ועוד. הבימוי עושה שימוש מרשים בעגורנים ומגיע לשיאו בסוף, כאשר האוהבים המתים רדאמס (Radames) ואאידה נישאים מתוך המים אל  מעבר לאופק. כל זה הופך את הצפייה למלאת הפתעות, למרות שלעיתים נראה שהבימוי מתאמץ מדי ואינו משרת את המוזיקה.

הביצוע עצמו סביר למדי. רוב הזמרים אינם שייכים לליגת העל הבינלאומית, אך רובם טובים ומעלה. כך גם התזמורת (הסימפונית של וינה) והמקהלה (איחוד של שלוש מקהלות שונות). כמו אצלנו נעשה פה שימוש בהגברה, ואפילו רואים את ה"מדונות" על הזמרים. התוצאה טובה, אך לעיתים אפשר להבחין ב"דיליי" של ההגברה. האופרה מבוצעת ללא הפסקה, ולכן משך ההופעה קוצר באופן משמעותי (היא אורכת פה קצת למעלה משעתיים). עם זאת, קטעי המפתח נשארו כולם.

לסיכום: גירסה מקוצרת, צבעונית ומודרנית של "אאידה", שסובלת לעיתים מ"עשיית יתר". נחכה לדי.וי.די של מצדה כדי להשווות.

ורדי- אאידה. מנצח: קרלו ריצי. די.וי.די Unitel.

 ===================================================================================

לשיר עם כוכבים 

פוצ'יני- טוסקה. מנצח: פאולו קריניאני. די.וי.די DECCA.

ביצועים של "טוסקה" לא חסרים, גם לא ב- DVD. רק זמר הטנור הגדול פלסידו דומינגו, לדוגמא, מופיע בשתי הפקות די.וי.די שונות של "טוסקה" (ששתיהן צולמו כסרט קולנוע באתרים המקוריים ברומא בה מתרחשת העלילה). לכן, ביצועים חדשים צריכים להתמודד מול תחרות עזה.

הדי.וי.די החדש הזה צולם בביצוע חי באופרה של ציריך לפני שנתיים, ויוצא לחנויות כעת. הסיבה העיקרית שהופכת אותו למעניין היא זהותו של הזמר בתפקיד מריו קווארדוסי: זהו הגרמני יונאס קאופמן (42), אחד הסופר-סטארים הבולטים של הדור הצעיר. קאופמן מתאים מאד למודל האהוב היום של זמרי אופרה. הוא לא רק שר יפה, אלא גם נראה צעיר וכריזמטי וממש יודע לשחק. הקול שלו מעט רך יחסית לזה של דומינגו, ויש לזה סיבה: ההפקה שלו פחות גרנדיוזית ו"גדולה מהחיים" ויותר בהירה וטבעית. מי שמעדיף שירה אופראית כמו פעם, עם הרעדת קול אימתנית, עשוי להעדיף ביצועים ותיקים יותר.

מי שמרשים לא פחות הוא תומאס המפסון, ששר את תפקיד מפקד המשטרה המרושע סקרפיה (Scarpia). ההופעה שלו אמנם פחות שטנית מחלק מהמתחרים, אבל מבחינת נוכחות בימתית ויכולת קולית הוא נהדר. הזמרת בתפקיד טוסקה היא אמילי מגי (Magee), שמתאימה היטב לקו הקולי הנקי של יתר הזמרים אבל לא מפילה מהכסא.

בביצוע משתתפות המקהלה והתזמורת של בית האופרה ציריך בניצוחו של פאולו קריניאני (Carignani), שמפיקות ביצוע סביר מאד. הבימוי נקי וענייני, ולא גונב את ההצגה מהזמרים. איכות הצילום אופטימלית, והמסך מתפקע מרוב צבע וחדות.

לסיכום: לא חוויה מטלטלת, אבל הזדמנות טובה לראות את קאופמן ותומפסון באיכות צילום מעולה.

פורסם ב"גלובס", 12.6.2011

Kristin Lewis (Aida) & Marrianne Cornetti (Amneris) in Masada. Photo by Yossi Zwecker

לאחר ההפקה הגרנדיוזית של "נבוקו" בשנה שעברה, ניתן היה לצפות למשהו דומה עם "אאידה". ובכן- לא. "אאידה" מוגדרת אמנם כ"גראנד אופרה", אבל בסופו של דבר היא ברובה אופרה קאמרית. בחלקים נרחבים ממנה עומדים על הבמה שניים או שלושה זמרים בלבד, והצלחת הביצוע תלויה בעיקר ביכולתם הקולית. הבמאי ואיש התפאורה בהפקה הזו הבינו זאת היטב, והעדיפו לשמור על במה נקייה יחסית ולא להציף את העין באפקטים.

ההחלטה הזו באה לידי ביטוי בכמה דרכים. התפאורה לאורך כל האופרה נשארת כמעט קבועה- ארבעה ספינקסים משני צידי הבמה, שער בצורת ראש פרעוני ענק מאחוריה, ופחות או יותר זהו. גם התאורה די סטטית ומאופקת. ניצבים יש מלא, אבל רק בנקודות מפתח. גם האפקטים המיוחדים מסתכמים בשיירת גמלים שחולפת מול הבמה לאחר ההפסקה, ושתי להקות רקדנים (אתיופית ובדואית) שרוקדות קצת בשביל האקזוטיקה. כל היתר מונח על כתפי הזמרים.

היכולות של הסולנים האלו אמנם מרשימות מאד- לפחות של שלושה מהם- אבל המגבלות האובייקטיביות של שירה מרחוק ועם הגברה מנעו מראש אפשרות של התרגשות אמיתית. הרגע היחיד שהתקרב לריגוש היה במערכה הרביעית, בה הרוח שככה מספיק כדי לאפשר הנאה שלמה מהקולות.

למרות המגבלות, רמת השירה היתה ברובה גבוהה מאד. מבין הנשים בלטו זמרת הסופרן קריסטין לואיס בתפקיד אאידה, שהפגינה שליטה קולית נהדרת למרות תנאי השדה, ומריאנה קורנטי (Cornetti) בתפקיד אמנריס (Amneris). קורנטי הלכה וצברה עוצמה ריגשית ככל שחלף הזמן, ובמערכה הרביעית סיפקה את אחד משיאי האופרה. מבין הגברים בלטו פאטה בורצ'ולדזה (Burchuladze) הפנטסטי בתפקיד הכהן הגדול רמפיס (Ramfis), ואלברטו גזאלה (Gazale) בתפקיד המלך האתיופי אמונסרו (Amonasro). מי שאיכזב היה זמר הטנור מרקו ברטי (Berti), בתפקיד רדאמס (Radames). הוא לא שיכנע מבחינה קולית, וסבל גם מבעיות תיאום וקצב. זה נכון אגב לא רק לו- נראה שעוד כמה חזרות לא היו מזיקות לביצוע הזה.

במגבלות האקוסטיקה וההגברה ראוי לציין גם את תזמורת ראשל"צ ואת מקהלת האופרה הישראלית, שנשמעו טוב מאד. דניאל אורן הוכיח שוב שהוא המנצח המושלם להפקות כאלו, עם שפת הגוף המתלהבת שלו והנטייה להגביר את המתח הדרמטי דרך פרמאטות ארוכות בסופי משפטים.

בקיצור, ההפקה הזו מעוררת קצת דילמה. מצד אחד, אתה לא נוסע למצדה כדי לשמוע אופרה בביצוע מעולה. בשביל זה יש אולמות אופרה "אמיתיים" והקלטות. למצדה אתה נוסע בשביל חוויה של צבע וגרנדיוזיות, ואלו, כאמור, הגיעו הפעם במשורה.

לכן, לדעתי ההפקה הזו נפלה קצת בין הכסאות. היא לא היתה מרגשת מספיק מבחינה מוזיקלית בגלל התנאים האובייקטיביים, ולא מרשימה מספיק מבחינת הצד הויזואלי. מה שכן, בכל הנוגע לצד הארגוני היא היתה מעוררת התפעלות. זה היה שיאו של מאמץ משותף עצום של אלפי אנשים והכל בו תיקתק למופת, החל מהארגון וכלה בהגברה המצוינת. בתרבות הפרטאץ' הכללית שאנו חיים בה, זה היה מחזה מלבב ומעורר הערכה.

פורסם ב"גלובס", 5.6.2011

תכנית העונה הבאה של הפילהרמונית טרם פורסמה, אך עיון באתרו של גוסטבו דודאמל מגלה כי המנצח הונצואלי האהוב צפוי לחזור ולנצח על התזמורת כבר בסוף שנה זו. תאריכי הקונצרטים הצפויים הם 29 ו- 30 בנובמבר ו- 1, 2 ו- 3 בדצמבר 2011.

הדבר היחיד שקצת מאכזב הוא התכנית: בניגוד לשלל היצירות המודרניות והמסקרנות עליהן מנצח דודאמל ברחבי העולם, תבוצע כאן תכנית שמרנית למדי. היא תכלול את "וריאציות היידן" של ברהמס, הקונצ'רטו לפסנתר מספר 25 של מוצרט (עם הפסנתרן רודולף בוכבינדר, Buchbinder), וסימפוניה מס' 3 ("הסקוטית") של מנדלסון. לא בדיוק רפרטואר מסעיר, אבל עם דודאמל על הפודיום הכל נסלח.

כריסטוף וינקל בת"א. צילום: נועה בן שלום

ערוץ "מצו" (Mezzo) הפך בשנים האחרונות לערוץ ברירת המחדל של אוהבי מוזיקה רבים בארץ. הערוץ הצרפתי מתמקד בשידורי מוזיקה קלאסית, ג'אז ומחול ברמה גבוהה. הוא מאפשר ליהנות מקונצרטים ומופעים מצוינים מהכורסא בסלון, בלי לסבול משלל ההפרעות המעצבנות המאפיינות את אולם הקונצרטים הישראלי הממוצע.

בסוף השבוע החולף התארח בארץ כריסטוף וינקל, המשמש מנכ"ל הערוץ בשנתיים האחרונות. לביקורו בישראל כעת יש שתי סיבות עיקריות. הראשונה- ללוות את תחרות רובינשטיין, ששלב הגמר שלה שודר בערוץ בשידור חי. השנייה – לקדם את שיווקו בארץ את ערוץ חדש מבית Mezzo, הנקרא Mezzo Live HD.

וינקל, בן 38, אומר כי לערוץ "מצו" יש כיום 17 מיליון מנויים הפרוסים על פני ארבעים ארצות. במזה"ת, למעט ישראל, נמצאת ברשימה רק לבנון. בארץ יש לערוץ 1.3 מיליון מנויים- מספר שנראה דמיוני, אבל מוסבר בקלות בעובדה שהערוץ נמצא בחבילת הבסיס של שתי ספקיות התוכן (הוט ויס).

לדברי וינקל, ישראל היא מדינת מפתח עבור הערוץ בגלל מעמדם החשוב של תרבות ומוזיקה בארץ. "הקשר בין המנויים בישראל לבין הערוץ חזק באופן מיוחד", הוא אומר. "כשאנחנו משדרים תכניות מישראל או מופעים עם אמנים ישראלים יש קפיצה בהתעניינות ממנה".

בהתאמה, הערוץ מתכוון לפתח בעתיד את הקשר עם אירועי מוזיקה מהארץ. תחרות רובינשטיין היא דוגמא בולטת, ובעתיד ישודרו גם קונצרטים של הפילהרמונית, של הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים ועוד. בתחום הג'אז ישודרו הופעות של אחינועם ניני, אבישי כהן ושלישיית ירון הרמן.

בין החידושים האחרונים בערוץ נמנית הרצועה החמודה Mezzo Voce, בה מספרים מוזיקאים מובילים על העדפותיהם המוזיקליות. "מקובל לומר לאמן לעשות מוזיקה ולא לדבר", אומר וינקל. "הרצועה הזו מאפשרת גם לשמוע מה יש לו לומר".

החידוש המסעיר ביותר בדבריו של וינקל הוא השקת ערוץ ה- HD החדש של מצו. ערוץ חדש זה משדר ברמת איכות הנקראת Native Full HD – כלומר, שידורים המוקלטים מראש באיכות הקלטה אופטימלית. כרגע מתנהל מו"מ על הבאת הערוץ לארץ, וההערכה היא כי יגיע לישראל לקראת סוף השנה. טרם נסגר באיזו חברה ישודר ובאיזה מחיר.

הערוץ הושק בצרפת באפריל, ומהווה ערוץ נפרד לגמרי מ"מצו" המקורי. הוא משדר 24 שעות ביממה, ומתמקד בשידורים מהבמות החשובות ביותר בעולם. "הרעיון הוא לתת הרגשה של להיות על הבמה", אומר וינקל. "בערוץ הזה משודרים רק קונצרטים חדשים, עם המבצעים הטובים ביותר, שמוקלטים באיכות פרימיום. אנחנו רוצים למשוך את הצופים שחשובה להם חווית הצפייה ב- HD".

בניגוד לחדשות המשמחות על הערוץ החדש, בנושא המטריד ביותר את צופי "מצו" בישראל- תרגומי אופרות- לוינקל דווקא אין בשורה. לדבריו, בטווח הנראה לעין ימשיך המצב של תרגום אופרות לצרפתית בלבד. "ההשקעה בטכנולוגיה שתאפשר תרגום לשפות שונות היא ענקית", הוא אומר. "בשלב זה אין לנו את המשאבים לכך".

פורסם ב"גלובס", 29.5.2011

דניל טריפונוב. צילום: אברהם קביליו

1. בגדול, ניתן לסכם את תחרות רובינשטיין האחרונה כהצלחה גדולה: רמת המשתתפים היתה גבוהה מאד. הצד הארגוני היה מופתי. בשלב האחרון הושג גיוון מירבי, כיוון שכל אחד מהמתמודדים ניגן קונצ'רטו אחר. הפילהרמונית ליוותה בצורה טובה, למרות מיעוט חזרות. התקשורת המקומית והבינלאומית שיתפה פעולה בהתלהבות. ולגבי זהות הזוכה, דניל טריפונוב (Daniil Trifonov), היתה הסכמה כללית. קשה לבקש יותר מזה.

2. השנה נכחתי רק בשלב האחרון של הגמר, זה שכלל את שני הערבים האחרונים עם הפילהרמונית. למה? כי לדעתי תחרויות נגינה הן דבר לא מוזיקלי ולא אנושי. המשתתפים הצעירים טסים מתחרות לתחרות כדי להשיג הכרה בינלאומית, והעומס הנפשי והפיזי עליהם נראה מפחיד. זו כמובן זכותם, אבל מבחינת המאזין אוהב המוזיקה נראה לי הרבה יותר הגיוני לשמוע פסנתרנים בשלים, בתנאים נורמליים של קונצרט, בלי כל הלחץ והתחרותיות. ברור לי שיש מאזינים שדווקא האדרנלין של התחרות עושה להם את זה, וגם זה בסדר. כל אחד והעדפותיו.

3. כל ששת הפסנתרנים בגמר היו מעולים מבחינה טכנית. אז למה דניל טריפונוב זכה? כי הוא היה היחיד שהיה עם ניצוץ בעיניים, ושהציע לקהל חוויה רגשית מעבר לנגינה וירטואוזית. הבחירה בו היתה טבעית ומתבקשת. מבחינת נוכחות מוזיקלית, בשלות ועומק הבעה התרשמתי מאד גם מאיליה רשקובסקי, שקיבל אצלי נקודת זכות נוספת על כך שבחר קונצ'רטו שעוד לא יצא לגמרי מהאף (מס' 2 של פרוקופייב).

4. ואם כבר מדברים על רפרטואר: עם כל הכבוד לסוסי העבודה הותיקים של ברהמס, צ'ייקובסקי, רחמנינוב ועמיתיהם ז"ל, הנהלת התחרות צריכה לשקול להוסיף עוד יצירות לבחירה בשלב האחרון. ההיצע הקיים של קונצ'רטי רומנטיים ומודרניים אמנם אינו עצום, אבל יש את סן-סנס, שוסטקוביץ' ואחרים. ההיצע המוגבל הנוכחי הופך את השלב האחרון לצפוי ושמרני.

5. המלצה חשובה לצוות התחרות לקראת הפעם הבאה: קצרו את טקס חלוקת הפרסים. הטקס היה אמנם מושקע ומוקפד לפרטי פרטים, אבל בשעה 11 בלילה אין לאף אחד כוח לשמוע נאומים. בעיקר לא כשכל נאום מתחיל באיזכור כל המכובדים באולם, ומוקרא בעברית ואנגלית. בהקשר זה מגיע חן-חן לרון חולדאי, שהבין זאת היטב ומיהר לפנות את הבמה לאחר נאום קצר ונלהב; וגם לעידית צבי, הרוח החיה מאחורי התחרות, שהעבירה את דבריה בצורה אישית ומרגשת.

6. מי שהצליח ממש לעצבן בטקס הגמר היה שר החינוך, גדעון סער. כבר בהתחלה הקהל קיבל אותו בנרגנות מופגנת- הישראלים לא אוהבים שפוליטיקאים מדברים באירועי מוזיקה, ובצדק. בדבריו הוכיח סער שהנרגנות היתה במקום. המסר העיקרי שלו, בעברית, היה שקיומה של התחרות היא "תשובה להחרמת ישראל בעולם". כשיושבים על הבמה 12 שופטים וששה מתמודדים, שרובם לא מבינים מילה ממה שאתה אומר, זה פשוט לא הוגן לדבר בשמם. מעבר לכך, יש משהו מאד לא תרבותי במינוף תחרות מוזיקלית לטובת ההסברה הישראלית. מוזיקה צריכה להיות מעל הפוליטיקה, בודאי בנושא כל כך רגיש. וחוץ מזה, צריך גם להיות ריאליים: המתחרים באו לתחרות לא בגלל שהיא בישראל, אלא בגלל שזו תחרות חשובה שיכולה לקדם את מעמדם.

בלי שום קשר, התחרות הזו סיפקה הרבה מקום לגאווה לאנשי המוזיקה הקלאסית בארץ. היא גם הדגימה לעולם את היכולות הגבוהות של הישראלים שליוו את המשתתפים (רביעיית אריאל, הקאמרטה ירושלים, הפילהרמונית הישראלית, המנצח אשר פיש), וגם הציגה שלושה פסנתרנים ישראלים מצוינים שהשתתפו בתחרות- שאחד מהם, בוריס גילטבורג, אפילו זכה במקום השני הסופר מכובד.

פורסם בשינויים קלים ב"גלובס", 29.5.2011

רנה פלמינג. צילום אנדרו אקלס, DECCA

ב- 28 ביולי תופיע בארץ זמרת הסופרן האמריקאית רנה פלמינג (Renee Fleming),  בקונצרט חד-פעמי עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. המופע ייערך בבנייני האומה בירושלים בניצוחו של זובין מהטה, החוגג השנה חמישים שנות שיתוף פעולה עם הפילהרמונית. המופע הוא במסגרת אירועי "שנת התרבות בירושלים", פרויקט חדש על אירועי תרבות שייערך בשבועות הקרובים.

לקראת הקונצרט נסעתי לשמוע את פלמינג באתונה, שם הופיעה באולם הקונצרטים המקומי. הקונצרט, כמו גם הפגישה שקיימנו למחרת, הוכיחו שכל קשר בינה לבין תדמית ה"דיווה" המיוחסת לסולניות ברמתה הוא מקרי בהחלט. היא התגלתה כאישה נעימה ולבבית, שמודעת היטב למגבלות הגיל ולסדר העדיפויות הנכון בחיים.

בקונצרט, שבוצע בליווי התזמורת הסימפונית של אתונה, ביצעה פלמינג אריות אופראיות ושירים אמנותיים מאת ריכרד שטראוס, מאסנה, פוצ'יני ואחרים. התכנית שתשיר בארץ טרם נסגרה סופית, אך ככל הנראה תהיה דומה באופייה.

אופי הקול של פלמינג מוגדר בעולם האופרה כ"סופרן לירי מלא". זהו קול מתוק וחינני, שמאפיין תפקידים של נערות תמימות, טובות לב ומעוררות הזדהות. לסופרן כזו יש טווח דומה לזמרות "סוברט" (Soubrette), שהוא קול מתוק וקל המשמש לתפקידים קומיים ושובביים, אך יש לו אופי יותר חזק ויכולת טובה יותר ברגיסטר הגבוה. בנוסף שרה פלמינג תפקידי סופרן ספינטו (Spinto)- סופרן לירי עם יותר עוצמה, שמאפיין תפקידי נשים מעוררות אהדה בעלי אופי יותר דרמטי (כמו לדוגמא ויולטה ואלרי ב"לה טרוויאטה"). במילים אחרות, באים לשמוע אותה לא כדי להתפעם מקול ענק וחודר קירות, אלא דווקא משירה אנושית ומעוררת הזדהות.

הקונצרט הוכיח שעדיין מדובר בזמרת גדולה. היא אמנם כבר בת 52, אבל קולה גמיש ויפה והשליטה שלה בו מעולה. מצד שני, ניכר שהיא מקפידה שלא "לשרוף" אותו. התכנית בנויה כך שלא ייווצר עבורה מאמץ קולי רצוף, ומדי פעם שובצו גם קטעים תזמורתיים בלעדיה (כצפוי, קטעים אלו היו החלק החלש של הערב). גם הופעתה הבימתית שובת לב בישירותה ובצניעותה, ללא שום גינונים של כוכבת. לחלק מהקטעים היא הקדימה דברי הסבר קצרים, שסייעו מאד ליצירת קשר עם הקהל. קשה שלא לחבב את הבחורה הזו.

בראיון למחרת התייחסה פלמינג להופעתה הצפויה בארץ. "זובין מהטה הזמין אותי כבר בעבר להופיע עם הפילהרמונית, אך לוחות הזמנים שלי לא איפשרו זאת", היא אומרת. "מעולם לא הייתי בישראל, ואני ממש מצפה לזה. אני מתכוונת להגיע עם הבנות שלי, ולבלות בישראל גם אחרי הקונצרט".

למה את מעדיפה לשיר בקונצרטים ולא בהפקות אופרה רגילות?

"כדי שאוכל להיות יותר בבית. יש לי שתי בנות, והופעה בקונצרטים מאפשרת לי להיות איתן. כששרתי בהפקות אופרה אף פעם לא הייתי בבית. כיום אני שרה אופרה אחת או שתיים בשנה, וביתר הזמן מעדיפה לשיר בקונצרטים".

איך את בוחרת את הרפרטואר?

"עד היום שרתי 51 תפקידי אופרה, ואני שרה דברים שאני אוהבת. אני בוחרת קטעים שמתאימים לי מבחינה קולית, ושמתאימים גם לתכנית מבחינת האופי שלהם".

פלמינג מסבירה כי ביצוע קונצרטי של אריות אופראיות דורש התכוונות מיוחדת. "בעצם אני מעבירה סיפור דרך השירה", היא אומרת. "זו גם הסיבה שבגללה אני מספרת קצת על היצירות לפני שאני שרה. זה מאד עוזר לי להתחבר לאנשים".

את עושה תרגילים מיוחדים לשמירה על הקול?

"אני שרה כל כך הרבה עד שאני צריכה פחות להתאמן ויותר לנוח. אני עושה תרגילים לשמירה על הטווח הקולי, ומשתדלת לא לשיר יותר מדי".

בשנים האחרונות התפרסמה פלמינג בזכות הופעותיה באירועים שזכו לחשיפה תקשורתית גדולה, כולל טקס חלוקת פרס נובל, אולימפיאדת בייג'ין וטקס מינויו לנשיאות של ברק אובמה. לדבריה, הפכה בכך למעין דוברת של התחום. "בארה"ב יש ירידה עצומה בעניין במוזיקה קלאסית. יש תחושה שזה לא רלוונטי לחייהם של צעירים. כשאני הייתי ילדה, חינוך טוב כלל פסנתר בבית ולימודי מוזיקה. היום יש מחשבים והרבה תחרות על תשומת הלב".

בהופעה היא מצליחה ליצור קשר כמעט אישי עם הקהל, ולדבריה מנסה אפילו ליצור קשר עין עם צופים. "אם את שרה לעצמך זה לא טוב", היא אומרת. "חשוב לי לראות אם אנשים משועממים או מחייכים ומגיבים בחיוב. אני מאד תלויה בקהל ותגובתו".

פלמינג מגלה מודעות גדולה למגבלות הגיל, ומספרת בפתיחות על ההשפעה שיש לגיל על היכולת הקולית. "בעולם האופרה מזמינים אותך שנים קדימה, ובינתיים אני עדיין מקבלת הזמנות", היא צוחקת. "שירה אופראית היא כמו אולימפיאדה למערכת ההפקה הקולית, בעיקר כי שרים ללא הגברה. גם בגיל מבוגר אפשר לשיר, אבל צריך להיות זהירים ולהכיר במגבלות". לדבריה, שירתה השתנתה לאורך השנים ככל שצברה ניסיון. "כיום אני מנסה לשמור על פשטות, לא לעשות יותר מדי".

עדיין קורה שאת בלחץ לפני קונצרטים?

"בודאי. עכשיו אפילו יותר מבעבר, כי יש ציפיות. כאילו אומרים לך "תראי לנו מה את שווה".

פורסם ב"גלובס", 19.5.2011

מוצרט- קונצ'רטי לפסנתר מס' 20 ו- 27. תזמורת קליבלנד. פסנתר וניצוח: מיצוקו אושידה. דיסק DECCA.

זהו הדיסק השני בסידרת הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט שמקליטה מיצוקו אושידה (Mitsuko Uchida) עם תזמורת קליבלנד, והוא מצוין כמו קודמו. הדיסק כולל שניים מהקונצ'רטי הגדולים ביותר של מוצרט- מס' 20 הדרמטי ומס' 27, האחרון שהספיק להלחין לפני מותו. אושידה היא מומחית גדולה לרפרטואר הזה, וגם כאן היא נשמעת כמי שמצאה את המפתח לפיצוח הסוד של הקסם המוצרטי. היא מבצעת את הקונצ'רטי בצליל חם, מבריק ועשיר, והליווי של תזמורת קליבלנד מצוין. יופי של דיסק.

הערה חשובה: אושידה היא מסוג הפסנתרניות שמרתק לראות ולא רק לשמוע, מה שכמובן לא מתאפשר בדיסק אודיו. למי שהצד הויזואלי חשוב, כדאי לקחת בחשבון שיש לה גם אלבום DVD מופלא עם קונצ'רטי מספר 13 ו- 20 של מוצרט- בו אפשר ממש לראות את המעורבות הריגשית העצומה שלה בעשיית המוזיקה. בכל מקרה, מבחינה מוזיקלית שניהם מעולים.

=================================================================================

פסטיבל אידיש. SIRBA OCTET. אלבום משולש NAIVE.

מוזיקת הכליזמר היהודית של מזרח אירופה הפכה בשנים האחרונות לענף בקטגוריית "מוזיקת עולם", וזוכה לביצועים עדכניים ברמה גבוהה. הפרוייקט הזה של שמיניית "סירבה" (Sirba Octet) הצרפתית הוא דוגמא טובה לכך. זהו אלבום בן שלושה דיסקים פלוס DVD בונוס, בו מבצע ההרכב מוזיקה יהודית בעיבודים מודרניים. השמינייה כוללת נגני מיתרים, קלרינט וכלי מקלדת, רובם נגנים בתזמורת פאריז. בחלק מהקטעים מצטרפת אליהם גם זמרת.

שמות הדיסקים מלמדים הרבה על תכנם: "יידישע מאמע", "רפסודיית אידיש" ו"מהשטעטל לניו-יורק". היצירות המבוצעות באלבום מבוססות על מוזיקה יהודית לגווניה, החל מנעימות כליזמר מוכרות כמו "ביי מיר ביסט דו שיין" וכלה ב"פתיחה על נושאים יהודיים" של פרוקופייב. המוזיקה הזו רחוקה מאד מלהיות כוס התה שלי, וגם חלק מהעיבודים לא הכי לטעמי. עם זאת, יש להודות שאיכות הביצוע מצוינת. צפייה ב- DVD מלמדת שמדובר בהרכב צעיר ואנרגטי, שמציג את מוזיקת הכליזמר כדבר הכי מגניב בעולם. למה לא.

================================================================================

הנדל- יהודה המכבי. מנצח: רולף בק. 2 דיסקים "הרמוניה מונדי גרמניה". יבוא: NMC.

האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל מוכרת בארץ בעיקר בזכות פרק המקהלה המפורסם בחלק השלישי שלה, שתורגם לעברית במילים "הנה הוא בא עם צבא חילו". אבל הפרק הזה הוא רק אחד מתוך אורטוריה שלמה, שמבוססת  על סיפור יהודה המכבי. הטקסט לקוח  מספר מכבים א', אותו הפך הנדל לאלגוריה לניצחונו של הדוכס מקאמברלנד על הקתולים. הנדל חיבר את האורטוריה ב- 1746, ונימתה הפטריוטית זיכתה אותו באהדת הקהל ובהצלחה פיננסית עצומה.

הביצוע החדש של "יהודה המכבי" יכול להטעות במבט ראשון. מצד אחד הוא מוקלט בחברה מעולה (הרמוניה מונדי גרמניה), אך מצד שני רוב המבצעים אינם מוכרים. למעשה, הסולנית היחידה שהיתה מוכרת לי מהקלטות קודמות היא הסופרן נוריה ריאל, ששרה כאן את תפקיד האשה הישראלית.

הבשורה הטובה היא שלמרות האלמוניות זהו ביצוע טוב מאד. הוא הוקלט בפסטיבל שלזוויג-הולשטיין בגרמניה בשנה שעברה, ומשתתפים בו מקהלת הפסטיבל, תזמורת בארוק מהמבורג וחמישה סולנים בתפקידים הראשיים. המנצח הוא רולף בק- אלמוני גם הוא- והוא מוביל ביצוע עשיר ומלא צבע, עם איכות שירה גבוהה מאד ודיקציה אנגלית טובה. מבין הסולנים אכן מתבלטת נוריה ריאל, וגם המקהלה מתגלה כנהדרת. שווה להכיר.

פורסם ב"גלובס" 15.5.2011

אנדראס שול. צילום: ג'יימס מקמילן, DECCA

בהמשך חודש מאי יופיע בישראל אנדראס שול, שהוכתר כאן בעבר בתואר ה"רולס-רויס" של זמרי הקונטרה-טנור בעולם. "קונטרה-טנור" הוא שם גנרי לזמרים גברים השרים בקול אלט, קול אותו שרה בדרך כלל אישה. בתקופת הבארוק שימשו זמרי הקונטרה-טנור כדי להחליף את הסריסים, אותם זמרים בישי מזל ששימרו את קול ילדותם באמצעות ניתוח. כיום, נעשית ההפקה הקולית הזו באמצעים הרבה פחות אכזריים.

שול, בן 44, נמנה על הזמרים המובילים שמאחורי תחייתה המחודשת של אמנות שירת הקונטרה-טנור. שירתו מצטיינת בעידון, עוצמה ודיוק, הנתמכים בעומק הבעה ובמוזיקליות נדירה. בארץ הוא יופיע עם אנסמבל סולני ת"א, וישיר אריות וקנטטות מאת הנדל, פרסל וויואלדי.

כיום מתגורר שול בכפר הולדתו בגרמניה, לשם חזר לפני שלוש שנים אחרי עשרים שנה בהם התגורר בבאזל. עימו מתגוררת בת-זוגו הישראלית, תמר הלפרין, נגנית צ'מבלו ופסנתרנית המתמחה במוזיקה מוקדמת. גם היא תגיע להופיע עם סולני ת"א בסידרה הקרובה, ותנגן את תפקיד הצ'מבלו מתוך התזמורת.

בוא נעשה קודם כל סדר עם הקול שלך. איך אתה מגדיר אותו ואיך אתה בדיוק מפיק אותו?

"בגדול זהו קול ראש", אומר שול בראיון טלפוני מביתו בגרמניה. "אני מאמין שכל אדם יכול להפיק קול כזה כאשר הוא מחקה קול גבוה. אצלי הקול הזה פשוט הרבה יותר מפותח מבחינת גמישות וטווח".

יש כאלו שקוראים להפקה הזו בשם "פלצט" (Falsetto).

"זו הגדרה בעייתית, כיוון ש"פלצט" זה בעצם "שגוי". בתקופת הבארוק היתה אבחנה בין המושגים "קונטרה-טנור" ו"פלצטיסט". "קונטרה-טנור" היה טנור גבוה, שהיה יכול להחליף את הסריסים. במילה "פלצטיסט" השתמשו כדי לתאר מישהו שהוא לא מספיק טוב לכך. לכן אני מעדיף את ההגדרה "קול ראש". אבל גם "פלצטו" זה בסדר. יש לתופעה הזו שמות שונים ואין אף אחד שהוא נכון בלעדית".

אתה יכול לשיר גם בקול נמוך, הרגיל יותר לגבר?

"אני יכול, אבל זה נשמע כמו זמר חובב. פחות פיתחתי את היכולת הזו".

שול מספר שהתחיל את דרכו בשירה בגיל 7, כששר במקהלת ילדים בעיר הולדתו. את האופציה שישיר כקונטרה-טנור העלתה המדריכה הקולית שעבדה עם המקהלה שכשהיה בן 16. "היא הבחינה בכך שהקול הגבוה נשמע אצלי טבעי, והציעה שאעשה זאת באופן מקצועי".

ותמיד היה ברור לך שתהיה זמר?

"ממש לא. באותם שנים חשבתי להצטרף לקומנדו, או ללמוד תיאולוגיה. אבל בסוף יצא שהפכתי לזמר".

גיבורי הבארוק

שול אחראי במידה רבה להכרה המחודשת בחשיבותו של תפקיד הקונטרה-טנור, ואף הוציא בעבר דיסק הנקרא "גיבורים" בו שר תפקידים ראשיים מאופרות בארוק. "בתקופת הבארוק, הסריסים היו הגיבורים של האופרות. התפקידים ההרואיים ביותר היו כתובים להם, כולל אלו של מלכים. זה נותן לקהל דמות להזדהות איתה, בין אם אתה גבר או אשה".

לא הפריע לך אף פעם כגבר לשיר בקול נשי?

"אני מאמין שברגעים רבים בחיים אנחנו מדחיקים רגשות כדי שלא יחשבו עלינו דברים רעים. לא נעים לנו לרקוד במקומות ציבוריים כדי שלא יסתכלו עלינו כמו משוגעים, ולא נעים לנו לחבק מישהו יותר מדי כדי שלא יחשבו שאנחנו הומואים. אבל אני מאמין שאם אתה אנושי אתה צריך ללכת עם מה שנכון לך ומה שעושה אותך שמח".

אנדראס שול יופיע עם אנסמבל סולני תל-אביב באודיטוריום רפפורט בחיפה (21 במאי) ובמרכז עינב בת"א (22 במאי). פרטים מלאים באתר האנסמבל: http://www.soloists.co.il. הראיון פורסם ב"גלובס", 15.5.2011

אריה ורדי. צילום: דניאל פלג

ב- 10 במאי, מוצאי יום העצמאות, תיפתח התחרות הבינלאומית ה- 13 לפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין. התחרות מתקיימת אחת לשלוש שנים, וזוכה בדרך כלל לתהודה תקשורתית גדולה בזכות מרכיבי התחרות והמתח הגלומים בה. השנה יש לתחרות פוטנציאל להיות מוצלחת במיוחד, כיוון שהצליחה לגייס את שתי התזמורות המובילות בארץ לליווי שלב הגמר. את הקונצ'רטי הקלאסיים תלווה הקאמרטה ירושלים בניצוח אבנר בירון, ואת הקונצ'רטי הרומנטיים תלווה הפילהרמונית הישראלית בניצוח אשר פיש. זו תהיה הופעתו הראשונה של פיש כמנצח במסגרת תחרות רובינשטיין, וזו בשורה מצוינת כיוון שמדובר במוזיקאי ומלווה מעולה.

השנה הגישו 173 פסנתרנים את מועמדותם לתחרות.  מתוכם התקבלו 37 משתתפים, המגיעים מ- 16 מדינות (כולל שלושה מישראל). יו"ר חבר השופטים של תחרות רובינשטיין, פרופ' אריה ורדי, מסביר שמדובר בפסנתרנים צעירים מצטיינים, שמנגנים בתחרויות כדרך הכרחית לצבור הכרה בינלאומית.

ורדי מתגורר בישראל, אך נחשב לאחת הדמויות החשובות והמשפיעות בממסד הפסנתרני בעולם. בין היתר הוא מלמד בהנובר שבגרמניה, ובין תלמידיו נמנים כמה מהפסנתרנים הבולטים של הדור הצעיר.

נהוג לחשוב שהמשתתפים בתחרות רובינשטיין פשוט עוברים מתחרות לתחרות, בתקווה שזה מה שיקדם אותם בקריירה.

"מבחינה אידאולוגית אין בכך פסול", אומר ורדי. "הם רוצים לרכוש מוניטין דרך זכייה בתחרות חשובה, וזו דרך לגיטימית. זה מתחיל להיות לא טוב ברגע שמגזימים. אם משתתפים ביותר משלוש תחרויות בשנה, זה רע מאד. אבל השתתפות בתחרות אחת או שתיים, כשאתה בגיל הנכון לכך, זה דבר חיובי. חבל שזה הכרחי, אבל ככה הדברים עובדים היום. מעט מאד פסנתרנים הצליחו בלי שזכו בתחרות".

זה נכון שנגנים מהמזרח הרחוק תופסים מקום הולך וגדל ברשימת המועמדים?

"בהחלט. מבחינה סטטיסטית אין ספק שנגני המזרח, במיוחד קוריאה וסין, תופסים היום מקום מרכזי בעולם המוזיקה. שני שליש מהמועמדים לתחרות היו מהמזרח הרחוק, ואילו מאירופה היו הרבה פחות פונים. העתיד של המוזיקה הקלאסית נמצא במזרח".

אתה מאמין שפסנתרן באמת יכול לבטא את עצמו בתנאי לחץ של תחרות?

"זו בדיוק הסיבה שאנחנו מנסים להעלים את היסוד התחרותי ולחזק את היסוד הפסטיבלי. אנחנו רוצים שהמשתתפים ינגנו את מה שהם אוהבים ואיך שהם אוהבים, בדיוק כמו בקונצרט או פסטיבל. זו גם הסיבה שמותר אצלנו למחוא כפיים בין הקטעים, כדי לראות איך הקהל מגיב. השנה יהיה גם חידוש בכך שנרשה למשתתפים לנגן הדרן, אם הקהל יבקש".

מבחינת השופטים זה אנושי בכלל לשמוע ברציפות כל כך הרבה מוזיקה?

"העול על השופטים לא נורא. אנחנו בונים את היום כך שהם ייהנו ממה שהם שומעים. לכן יש רק שני מקצים ביום, אחה"צ וערב, כל אחד בן לא יותר משעתיים- שלוש. החיים של כל מוזיקאי כוללים כמות כזו של מוזיקה ביום, אם לא יותר, כך שזה סביר מאד".

בתחרות יש שלושה שלבים עיקריים: רסיטלים, מוזיקה קאמרית וקונצ'רטי עם תזמורת. לדברי ורדי,  השלב הראשון הוא האהוב עליו ביותר. "זה כמו מסיבת הפתעה", הוא אומר. "באים נגנים מצוינים אחד אחרי השני, ומציגים את עצמם לראשונה. כשמישהו מהם יהפוך להיות שם גדול, אפשר יהיה לומר ששמעת אותו כשהוא עוד ניגן בתחרות רובינשטיין".

בתחרות הקודמת, לפני שלוש שנים, לא היה זוכה במקום הראשון. מה הסיכוי של מקרה כזה לחזור?

"תיאורטית זה יכול לקרות גם השנה, אבל אף אחד לא מעוניין שבשתי תחרויות רצופות לא יהיה זוכה. אנחנו מקווים שהפעם הבעיה הזו לא תהיה קיימת".

הראיון פורסם ב"גלובס", 4.5.2011

************************************************************************************************

לוח זמנים – תחרות רובינשטיין

הערות:

לתחרות שלושה שלבים:

שלב ראשון – רסיטלים לפסנתר סולו. משך הנגינה: 40-50 דקות. מנגנים: כל המתחרים.

שלב שני- רסיטלים לפסנתר סולו, תכנית שנייה. משך הנגינה: 50-60 דקות. מנגנים: 16 המתחרים שעלו לשלב השני. ההחלטה על הרפרטואר וסדר נגינת היצירות נתונה בידי המתחרה, בתנאי שהרפרטואר יכלול בשלב הראשון או השני יצירה קלאסית או יצירה רומנטית וכן יצירת חובה ישראלית.

שלב שלישי (גמר)-

שלב הגמר מורכב משלושה חלקים:

1.  מוזיקה קאמרית – חמישיות פסנתר עם חברי רביעיית אריאל (במוזיאון ת"א)

2. קונצ'רטי מהתקופה הקלאסית עם הקאמרטה ירושלים בניצוחו של אבנר בירון (בהיכל התרבות ת"א)

3. קונצ'רטי מהמאות ה- 19 והעשרים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של אשר פיש (בהיכל התרבות ת"א).

אתר התחרות: www.arims.org.il

דימיטרה תיאודוסיו בתפקיד נורמה. צילום: יוסי צבקר

כבר מזמן לא נשמעה בבית האופרה הישראלית תצוגת תכלית סולנית מרשימה וטוטאלית כל כך. ב"נורמה" יש ארבעה תפקידים סולניים מרכזיים, וכולם מולאו על ידי זמרים שכל בית אופרה בעולם היה יכול להתפאר בהם. יש להניח שאת עיקר הקרדיט לכך יש להעניק למנצח דניאל אורן, שהוכיח בפעם המי-יודע-כמה שהוא נכס אמיתי לאופרה הישראלית לא רק בגלל הניצוח המבריק שלו אלא גם בזכות היותו מגנט לסולנים מעולים.

"נורמה" שייכת מבחינה סגנונית לזרם ה"בל קנטו" האיטלקי, השם את הדגש על יפי הקול ויכולתו. האריה הגדולה של הגיבורה נורמה, שמתחילה במילים "קאסטה דיווה" ("אלה טהורה"), נחשבת לדוגמא מובהקת לסגנון הזה. העלילה, המופרכת למדי, מתרחשת בגאליה בתקופת שלטון רומא. היא מתמקדת בנורמה, הכוהנת הגדולה של הדרואידים הנאנקים תחת הכיבוש הרומאי. נורמה מתאהבת בנציב הרומאי פוליונה (Pollione), ויולדת לו בסתר שני ילדים. אלא שהעלילה מסתבכת כאשר פוליונה מואס בנורמה ומתאהב במקומה באדלג'יזה (Adalgisa), כוהנת צעירה במקדש הדרואידי. הסוף, כמובן, טראגי.

ההפקה מציגה צוות שכמעט כולו איטלקי, כולל רוב הסולנים בתפקידים הראשיים. את תפקיד נורמה שרה דימיטרה תיאודוסיו (Theodossiou) היווניה, שזכורה לטוב גם מהופעתה ב"נאבוקו" במצדה. תיאודוסיו היתה "נורמה" נהדרת, עם כמה רגעים עוצרי נשימה בהם הוכיחה יכולת קולית פנומנלית. גם הזמרים בתפקידים המרכזיים האחרים היו מעולים, במיוחד דניאלה ברצ'לונה הנהדרת בתפקיד אדלג'יזה.

בנוסף לאיכות הסולנים, הצטיינה ההפקה גם בהיבטי ביצוע אחרים. תזמורת ראשל"צ היתה נהדרת, והפיקה תחת ידיו של אורן צליל מבריק במקומות הנכונים ומלא רגש באחרים. במיוחד בלטה לטובה חטיבת כלי הנשיפה מעץ, שחבריה גילו רגישות מוזיקלית נפלאה. גם מקהלת האופרה נשמעה יציבה, בטוחה ומדויקת. מדהים לראות איך מצליח מנצח כמו אורן להרים את האופרה הישראלית לגבהים בכל פעם שהוא מגיע לכאן.

לגבי הצד הויזואלי: שום דבר לכתוב הביתה, אבל גם אין תלונות. התפאורה מודרנית ואסתטית, צבעונית באופן מאופק ולא דחוסה. גם על הבימוי אין תלונות למעט מקומות ספציפיים- לדוגמא, התמונה בה אחד מילדיה של נורמה משחק בכדור כמי שלוקה בתסמונת אובססיבית-קומפולסיבית, או מקום אחר בו נאלץ אחד הלוחמים הדרואידים להחזיק חרב באוויר במשך רגעים ארוכים, עד שנדמה שידו תנשור בסוף. למעט דוגמאות אלו הבימוי היה סביר בהחלט.

ובכל זאת, לא הכל היה דבש. ראשית, הסתייגות קלה מהיצירה. יש ב"נורמה" לא מעט רגעים מרשימים מבחינה קולית, אבל זו ממש לא האופרה הנשגבת ביותר שחוברה בתולדות המוזיקה. היא מופרכת למדי מבחינה עלילתית, צפויה למדי מבחינה רגשית, וסטטית למדי מבחינת זרימה. יש בה אמנם רגעים עוצרי נשימה לסולנים, במיוחד לנורמה, אבל עצירת הנשימה הזו היא רק בגלל ההתפעמות מהיכולת הקולית ולא בגלל התרגשות דרמטית. את הטישו אפשר להשאיר בבית.

שנית, הסתייגות קלה מהתיאטרליות. אורן, מנצח שאוהב את נישת ה"גדול מהחיים", הולך איתה עד הסוף. הוא אמנם מוביל למופת, אבל במקביל "לוחש" לתזמורת בקולי קולות ולעיתים אפילו שר עם הזמרים. אי אפשר שלא לשמוע אותו, וצריך להתרגל. התיאטרליות המוגזמת הופגנה גם בהשתחוויית היחיד של תיאודוסיו לאחר התמונה הגדולה בהשתתפותה, אקט מיושן שהזכיר את פולחן הדיווה של הרומנטיקה. היום השטיקים האלו נראים קצת אנכרוניסטיים.

לסיכום: הצד העלילתי והויזואלי לא מושלם, אבל מבחינה ביצועית-מוזיקלית זהו הישג יוצא דופן לאופרה הישראלית. מומלץ מאד.

הערה: כל הנ"ל מתייחס לקאסט הראשון. את השני לא שמעתי, ומכיוון שהסיבה העיקרית ללכת לאופרה הזו היא היכולת הסולנית זו הסתייגות חשובה.

"נורמה" מאת בליני באופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, 8.4. הביקורת פורסמה ב"גלובס", 11.4.2011