בעיקר מוזיקה

בשורה רעה ובשורה טובה לבאי הפילהרמונית. הרעה היא שזמר הבריטון תומאס קווסטהוף, שהיה אמור להופיע בארץ החל מיום חמישי הקרוב, ביטל את בואו. הטובה היא שמחליפתו תהיה זמרת האלט הנהדרת שרה מינגארדו (Mingardo), שמוכרת היטב מהקלטות עם מנצחים מובילים כמו ג'ון אליוט גרדינר, ריקרדו מוטי ורבים אחרים. ברוב הקונצרטים  התכנית לא תשתנה, ומינגארדו תשיר (אמנם באוקטבה אחת גבוה יותר) את המחזור "שירים על מות ילדים" מאת מהלר, אותו היה אמור לשיר קווסטהוף.

למי שרוצה לערוך היכרות בזק עם יכולותיה של מינגארדו בשירה מרגשת כדאי להיכנס ללינק הבא, הלקוח מתוך הפקת הדי.וי.די המרהיבה של "אורפאו" מאת מונטוורדי בניצוח ג'ורדי סבאל. בערך דקה לתוך הקטע אפשר לשמוע את מינגארדו שרה את תפקיד סילביה, השליחה המבשרת על מותה של אאורידיצ'ה, בביצוע נפלא.

השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא לגבי התכנית החד-פעמית בה היה אמור קווסטהוף לשיר את קנטטת הבאס מס' 56 מאת באך ("בעונג אשא את מוט הצלב"). הקנטטה של באך כתובה במקור לזמר באס, ובניגוד לשירים של מהלר לא מקובל לבצע אותה בקול אחר. מהפילהרמונית עידכנו היום כי טרם הוחלט מה תשיר מינגארדו בתכנית זו. כדאי מאד לעקוב. נקווה שתבחר לשיר את אחת מקנטטות האלט של באך.

ולסיום שאלה לקוראי הבלשנים (או אלו שמכירים אותה אישית): האם מישהו יכול לומר בודאות האם יש לבטא את שמה Min-Gardo או Min-Yardo? התהייה היא כיוון שיש בשם NGA, אשר באיטלקית אמור תיאורטית להיות מבוטא NYA.

תקופת החורף היא העונה החמה בסצינת המוזיקה הקלאסית באילת. פסטיבל "קלאסי קאמרי" של מלונות ישרוטל הוא הוותיק שבין שלושת הפסטיבלים הקלאסיים שמציעה העיר, והוא מבוסס על אירוח ברמה גבוהה בשילוב קונצרטים. בניגוד לעמיתיו, "קלאסי קאמרי" אינו מתיימר למשוך אמנים והרכבים גדולי עולם. תחת זאת הוא מציע תכנית סימפטית המבוצעת על ידי התזמורת הקאמרית הישראלית, שהיא תזמורת מקומית צנועה. הפסטיבל מושך אליו קהל אמיד ושוחר תרבות, ובין האורחים ניתן בד"כ לראות בכירים במערכת המשפט והמשק.

הפסטיבל יתקיים גם השנה בשני סופי שבוע, עם תכניות מוזיקליות שונות בכל אחד. התוכניות מגוונת מאד, ומשלבות יצירות תזמורתיות לצד קונצרטים קוליים. את החלק התזמורתי תבצע כאמור התזמורת הקאמרית הישראלית, בניצוח מנהלה המוזיקלי רוברטו פטרנוסטרו (Paternostro). בין האמנים האורחים שיופיעו בפסטיבל בולטים הפסנתרנים איאן פונטיין ואלון גולדשטיין, זמרת הסופרן שרון רוסטורף (Rostorf) ואחרים. השנה יבוצעו בפסטיבל גם קונצרטים של ג'אז ושל מוזיקה אתנית, בהם תופיע בין היתר תזמורת "צ'וקרליה" (Chukarelia) עם מוזיקה בלקנית, טנגו ומוזיקה יהודית.

מרבית הקונצרטים יתקיימו במלון ישרוטל רויאל ביץ'. בשנים הקודמות קידמו את פני הבאים לקונצרטים שלל מטעמים וכיבודים, כנגזר מהעובדה שמדובר בפסטיבל המבוסס על אירוח ולא רק על מוזיקה. אם אתם הולכים, שימו את הדיאטה בצד לסוף השבוע הזה.

 

מי שכן מעוניין בגדולי עולם מוזמן להגיע לפסטיבל הקלאסי השני באילת- "הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית". הפסטיבל מציע השנה מגוון קונצרטים קאמריים וקוליים, בהשתתפות שורת מוזיקאים מצוינים מחו"ל. הדגש בו אינו על האירוח אלא על איכות הביצוע, ולכן רשימת המשתתפים מרשימה מאד.

השנה יתפרס הפסטיבל על פני עשרה ימים ויציע מגוון קונצרטים: מוזיקה קאמרית, מוזיקה עתיקה, מחווה לנינו רוטה, חגיגות לרגל יום הולדתו של באך, מופע פלמנקו, מופע בארוקי לכבוד פורים ועוד. כן יתקיימו בו כיתות אמן, בהשתתפות 120 סטודנטים מהארץ ומחו"ל. הפסטיבל נדחה השנה לסוף חודש מרץ, מה שמבטיח גם מזג אוויר מושלם.

ההרכב הבולט ביותר בפסטיבל השנה הוא "גבריאלי קונסורט" מבריטניה, בניצוחו של פול מק'ריש (McCreesh). ההרכב יבצע בישראל את ה"יוהאנס פסיון" היפהפה של באך, בהשתתפות ארבעה סולנים מובילים מחו"ל. מק'ריש התפרסם בזכות ביצועיו ליצירות הקוליות של באך עם סולנים במקום מקהלה, וזו תהיה הזדמנות לשמוע את פרשנותו בביצוע חי.

עוד שמות בולטים בפסטיבל הם אנסמבל הפלמנקו של מאריה חונקל (Juncal) מספרד, שיעלה מופע פלמנקו חדש; תזמורת אי-פלפיטי מארה"ב, שתבצע בין היתר מחווה למלחין נינו רוטה; הצ'לן ההולנדי פיטר ויספלוויי (Wispelwey), שיופיע עם הפסנתרן פאולו ג'קומטי; הפסנתרן דז'אן לאזיץ'; הרביעייה הירושלמית; הקלרניתן אנתוני פיי (בריטניה); זמרות הסופרן יעלה אביטל וקלייר מגנאג'י ורבים אחרים. זו רשימת שמות מפוארת, שמעוררת סקרנות גדולה וממצבת את הפסטיבל כאירוע מוזיקלי בינלאומי חשוב.

הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית. תיאטראות אילת. 17 – 26 במרץ. אתר הפסטיבל: http://www.eilat-festival.com

 

 

קטן עם קול ענק

התזמורת הפילהרמונית הישראלית תארח בתחילת פברואר את זמר הבריטון הגרמני תומאס קווסטהוף (Quasthoff), אחד הזמרים המרגשים ביותר של זמננו. קווסטהוף, בן 52, הוא גמד הלוקה במומים קשים כתוצאה של תרופת התאלידומיד שלקחה אמו במהלך הריונה. קומתו נמוכה באופן חריג (120 ס"מ), רגליו קצרות ומעוקמות, וידיו נראות כמו סנפירים. החלקים היחידים הנראים רגיל בגופו הם בית החזה והראש. באוסף קלטות הווידאו שלי יש עדיין הקלטה ישנה מהטלוויזיה הגרמנית בה הקפידו לצלם אותו מהצוואר ומעלה בלבד, בלי להראות את הגוף המעוות. כנראה חששו שהקהל לא ידע איך להתמודד עם המראה. כיום, הוא מופיע בגאווה כמי שהצליח לגבור על נכות נוראית ולהפוך לזמר בינלאומי המופיע על הבמות המבוקשות ביותר.

קווסטהוף ישיר בפילהרמונית, תחת ניצוחו של זובין מהטה, את המחזור קורע הלב "שירים על מות ילדים" מאת מהלר. לאוהבי לידר גרמניים, יש להניח שהביצוע יהיה אחת מנקודות השיא של העונה.

נקודה לתשומת לב: ברוב הקונצרטים, היצירה המרכזית לאחר ההפסקה תהיה הסימפוניה התשיעית של שוברט ("הגדולה"). מניסיון העבר, לא צפויה התרגשות גדולה מהביצוע של מהטה ליצירה הזו. לכן כדאי להעדיף את הקונצרט בסדרת ה"גאלה", שיתקיים ב- 3 וב- 8 בפברואר בהיכל התרבות בת"א. בקונצרט זה תבוצע הסימפוניה מס' 5 של מהלר, שהיא גם יצירה מעניינת בהרבה וגם הפרשנות של מהטה לה צפויה להיות הרבה יותר מרגשת.

"שירים על מות ילדים" מאת מהלר ויצירות נוספות. בריטון: תומאס קווסטהוף. מנצח: זובין מהטה. 3.2, 5.2, 8.2 ו- 9.2, היכל התרבות ת"א. 6.2, אודיטוריום חיפה. כל הקונצרטים בשעה 20:30. אתר התזמורת: http://www.ipo.co.il

 

 

מוורסאי באהבה

גם לאוהבי מוזיקה מוקדמת יש במה לנעוץ שיניים בתקופה הקרובה. מדובר בסידרת המופעים הקרובה של תזמורת ה"בארוקדה", בה יתארח הכנר והמנצח הצרפתי פטריק כהן-אקנין (Akenine) בהופעת בכורה בישראל.

פטריק כהן-אקנין מוכר היטב לאוהבי מוזיקת הבארוק. הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של ההרכב הצרפתי המעולה Les Folies Francoises, ומנצח באופן קבוע גם על תזמורות בארוק מובילות אחרות. הניצוח שלו נמרץ, מלא מעורבות וכריזמטי, וכמקובל בסגנון התקופתי- נטול מניירות מיותרות. כהן-אקנין מוכר היטב מהקלטות, בין היתר אלו שעשה בארמון וורסאי. ניתן להתרשם מהניצוח שלו גם ביו-טיוב (בקשו את השם patrick cohen akenine).

במרכז הקונצרט יעמדו שתיים מיצירותיו המוכרות של באך: הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר 4 ו"קנטטת החתונה". בנוסף ינצח כהן-אקנין גם על רפרטואר פחות מוכר, פרי עטו של המלחין ז'אן פיליפ ראמו (Rameau). הקטעים של ראמו הם מתוך האופרות "פיגמליון" ו"היפוליט ואריסי", אשר מציגים את סגנון הבארוק הצרפתי בשיאו וביצועם בארץ נדיר למדי.

תזמורת הבארוקדה. מנצח: פטריק כהן-אקנין. אודיטוריום וייל, כפר שמריהו, 25.1 בשעה 20:30. מוזיאון תל אביב, 26.1 בשעה 20:30. כנסיית קרית יערים, אבו גוש, 29.1 בשעה 12:00. אולם רפפורט, חיפה, מוצ"ש 29.1 בשעה 20:30.
אתר התזמורת: http://www.barrocade.co.il

הכתבה פורסמה ב"גלובס", 23.1.2011

להפקה הזו של "ארנני" (Ernani) מאת ורדי יש לא מעט נקודות זכות וגם לא מעט נקודות חובה. רוב נקודות הזכות הן לצוות הזמרים, שהוא הפעם מוצלח במיוחד. נקודות החובה הן לבימוי, לתפאורה, ובמידה מסוימת גם ליצירה עצמה. בסופו של יום, כדאי ללכת כדי לשמוע את תצוגת התכלית המהממת שנותנים שלושת הזמרים בתפקידים הראשיים.

"ארנני" היא אופרה מוקדמת של ורדי, ועלילתה חלשה למדי מבחינה ריגשית. בניגוד לאופרות הגדולות של המלחין, אין צורך להצטייד בטישו לניגוב הדמעות: הסיפור בומבסטי מדי מכדי שירגש באמת. הוא עוסק בשלושה גברים שחושקים באשה אחת, ששמה אלווירה. הגבר הראשון הוא ארנני, שודד פורע חוק שמתגלה בסוף כדוכס. השני הוא האציל דה סילווה, קרוב משפחתה המבוגר של אלווירה שנאלץ לוותר עליה. השלישי הוא מלך ספרד בכבודו ובעצמו. מבולבלים? חכו לפרק הבא של "בועות", או לחלופין, לחלק הרביעי של האופרה. ואל תצפו לסוף טוב, כי אין.

הבעיה העיקרית של הבימוי נחשפת מיד בהתחלה: רוב הבמה תפוסה על ידי משטח עצום בצורת חלון כנסייה, הנוטה על צידו במשהו כמו 35 מעלות. החלון הזה אמנם צבעוני ומרשים, אבל מציב בפני הזמרים דרישות בלתי אפשריות. לך ונסה לשיר כשאתה מייצב את עצמך על המשטח המפוקפק הזה, וחושש שבכל רגע תחליק ותיפול. את הטענות האלו צריך להפנות לבמאי מיכאל זנאניאצקי (Znaniecki), שהעדיף את האפקט הויזואלי על פני העובדה הפעוטה שבאופרה צריך גם לשיר. החלון הנטוי נעלם בתחילת המערכה השנייה, חוזר אחר כך, ונעלם סופית רק בהמשך. ברוב הזמן שהוא על הבמה, עיקר תשומת הלב מופנית לדאגה כנה לכך שהזמרים לא יחליקו ויישברו את הראש. חבל.

הסיבה העיקרית ללכת לאופרה הזו, כאמור, היא צוות הזמרים. האופרה הישראלית הצליחה לגייס ל"ארנני" צוות חלומות, ובראשם שלושה סולנים מעולים בתפקידים הראשיים. אלו הם הבאס הגיאורגי פאטה בורצ'ולדזה (Paata Burchuladze) בתפקיד דון סילווה, הטנור פיירו ג'וליאצ'י (Giuliacci) בתפקיד ארנני, וזמרת הסופרן מישל קריידר בתפקיד אלווירה. בורצ'ולדזה היה לטעמי מסמר הערב, וגם ג'וליאצ'י וקריידר היו מעולים. שלושתם שרו יפה מאד, והפגינו נוכחות בימתית ומשחק מצוינים. קריידר נוטה אמנם לשיר עם טונות של ויבראטו, אבל במוזיקה של ורדי זה עובר בלי בעיה. בתקציבים אותם יכולה האופרה הישראלית להרשות לעצמה, רמה כזו של ביצוע אינה עניין מובן מאליו כלל וכלל.

מי שקצת איכזב בצוות הכללי היה זמר הבריטון קרלו גואלפי (Guelfi). הוא ניחן אמנם בקול יפה, אך סבל מבעיות ניכרות של חוסר דיוק ריתמי. למען ההגינות יש להדגיש שבעיות אלו התגברו כאשר נאלץ לעמוד במעלה הבמה המוגבהת, ויתכן שפשוט לא שמע את התזמורת בצורה מספקת. מילא.

גואלפי, יש לציין, דומה באופן מפתיע לזמר הבריטון הישראלי נח בריגר, וכשעלה לראשונה לבמה חשבתי שחל חילוף תפקידים מוזר. רק כשהגיע בריגר האמיתי (בתפקיד יאגו, מזכירו של דון סילווה) אפשר היה לנשום לרווחה.

על ההפקה ניצח ג'ורג' פהליבניאן (Pehlivanian), שמוכר היטב בארץ מהופעות קודמות באופרה ובפילהרמונית. זהו מנצח אנרגטי וסימפטי, וגם הפעם לא היו כלפיו תלונות יוצאות דופן. הביצוע אמנם לא היה מושלם מבחינה ריתמית, אבל התזמורת נשמעה טוב מאד. המוזיקה, כאמור, אינה תמיד נשגבת, אבל המתח נשמר לאורך האופרה כולה- וזהו הישג לא מבוטל בהפקה של קרוב לשלוש שעות.

לסיכום: בימוי בעייתי, מוזיקה שנעה בין הבנאלי לבין היפה, וזמרים מעולים. שווה לשמוע, בעיקר אם תצליחו להשיג כרטיסים לקאסט (צוות הזמרים) הראשון.

"ארנני" מאת ורדי באופרה הישראלית. מנצח: ג'ורג' פהליבניאן. בית האופרה, 9.1. הביקורת פורסמה ב"גלובס", 11.1.2011.

לאנג לאנג – קונצרט חי בווינה. די.וי.די סוני.

את לאנג לאנג לא צריך להציג בארץ. המטאור הסיני הצעיר, עוד לא בן 29, מוכר פה היטב בזכות הופעותיו בפילהרמונית והקלטותיו הרבות. לאנג הוא לא רק פסנתרן נפלא, אלא גם פרפורמר שיודע לכבוש את הקהל בזכות שפת גוף שמשדרת התמסרות טוטאלית למוזיקה. היה מי שהגדיר זאת כהתניית אהבים עם הפסנתר, וזו הגדרה לא רעה.

זהו הדי.וי.די הראשון שלאנג מוציא בחברת "סוני", אחרי שנים של הקלטה בלעדית ב"דויטשה גרמופון". הוא צולם בתחילת 2010 באולם ה"מוזיקפריין" (musikverein) המפורסם, אולם הקונצרטים המוזהב של ווינה. הרפרטואר תובעני למדי: שתי סונטות של בטהובן (כולל ה"אפסיונאטה"), הספר הראשון של "איבריה" מאת אלבניז (Albeniz), הסונטה מס' 7 של פרוקופייב, ולקינוח שלוש יצירות קצרות מאת שופן.

הביצוע של לאנג, ברובו, טוב מאד. הוא וירטואוז בחסד עליון, ושפת הגוף שלו – בעיקר הבעות הפנים- משדרת מעורבות רגשית עצומה בעשייה המוזיקלית. יהיו מי שיטענו שמדובר במנייריזם. זכותם. להערכתי גם חלק מהבחירות הפרשניות שלו מבחינת פיסוק, דינמיקה ועיצוב פראזות עשוי להיות שנוי במחלוקת. אבל ככה זה במוזיקה: אי אפשר להשביע תמיד את הטעם של כולם. הבעייה האובייקטיבית היחידה באלבום היא היעדר תאורה מספקת באולם, עובדה המשפיעה על איכות התמונה מהמצלמות המרוחקות. מעבר לכך, זהו אלבום שאוהבי פסנתר חייבים לעצמם.

 

 רוסיני- "הטורקי באיטליה". מנצח: ג'ונתן ווב. די.וי.די ARTHAUS.

 זהו ביצוע חם מהתנור למהתלה האופראית הנחמדה של רוסיני: ההפקה נעשתה בשנת 2009, ויצאה על די.וי.די בחודשים האחרונים. הצילום הוא מתוך ביצוע חי, שהועלה בבית האופרה "קרלו פליצ'ה" בגנואה, איטליה. המנצח הוא ג'ונתן ווב, שזכור לטובה בארץ מהתקופה בה ניצח באופרה הישראלית.

 בהפקה הזו יש כל מה שצריך. איכות הצילום וההקלטה מעולה, הבימוי מסורתי ונטול שטיקים מודרניים מעצבנים, ומבחינה מוזיקלית הביצוע סביר מאד. בצוות הסולנים אין שמות גדולים, אבל כולם שרים יפה ובדיקציה איטלקית מושלמת. גם המקהלה והתזמורת נשמעות טוב מאד.

אין מה לצפות פה לחוויה קורעת לב, אבל זו הזדמנות טובה להתוודע לאחת האופרות הקומיות של רוסיני, שלמיטב זכרוני לא בוצעה מעולם בארץ, בביצוע איטלקי אותנטי.

 

 

 

פולנק- "הדיאלוגים של הכרמליטיות". מנצחת: סימון יאנג. די.וי.די ARTHAUS.

"הדיאלוגים של הכרמליטיות" היא האופרה החשובה ביותר של פרנסיס פולנק (Poulenc), מגדולי מלחיני צרפת במחצית הראשונה של המאה העשרים. לטעמי, היא יצירה קצת בעייתית. מצד אחד, היא מרגשת מאין כמוה. היא מספרת את סיפורן של נזירות כרמליטיות בתקופת המהפכה הצרפתית, ומסתיימת בקטע מצמרר בו הן מוצאות להורג בזו אחר זו באיבחת גיליוטינה. מצד שני, היא ארוכה מדי וחסרת מיקוד. למי שעושה היכרות ראשונה עם פולנק הייתי ממליץ על יצירות אחרות לפני שמגיעים אליה.

 לגבי הביצוע החדש – ככה ככה. זהו ביצוע חי מהאופרה הממלכתית של המבורג, שצולם בשנת 2008 ויצא השנה. מובילה אותו האוסטרלית סימון יאנג, שמנצחת על התזמורת הפילהרמונית של המבורג ומקהלת האופרה הממלכתית שלה. הסולנים אלמונים, אך ברובם טובים. הבימוי מינימליסטי, ומתבסס על במה כמעט ריקה בגווני הכחול. זה משכנע בעיקר בתמונת הסיום, בה מחוסלות הנזירות בזו אחר זו.

 איכות הצילום והסאונד מצוינת. עם זאת, מבחינת היצע הדי.וי.די הקיים בשוק אני ממשיך להעדיף את הביצוע בניצוחו של ריקרדו מוטי (Muti), שיצא ב- 2007 בחברת TDK. הוא חם ואנושי יותר, ולטעמי גם עדיף מבחינה מוזיקלית.

הביקורת פורסמה ב"גלובס", 2.1.2011

אוליבייה מסיאן (Messiaen‏) היה מלחין ונגן עוגב צרפתי, שנפטר ב- 1992 ונודע בזכות יצירות שמשקפות אמונה דתית עמוקה. הדי.וי.די הזה, שמיובא כעת לארץ ע"י חברת "הליקון", מציג את אחת מיצירותיו הגדולות: המחזור "עשרים מבטים על ישו התינוק", הכתוב לפסנתר סולו. המחזור כולל עשרים קטעים, ובהם מבטים מוזיקליים על מושגים ורעיונות סביב חייו של ישו. בהרבה מהם אפשר לשמוע הדים לשירת ציפורים, אותה מסייאן העריץ וחקר לאורך שנים.

הפסנתרן המבצע הוא רוז'ה מורארו (Muraro), שעבד עם מסייאן ולמד אצל אשתו איבון לוריו. מורארו נחשב לאחד מהפרשנים המובילים למוזיקה של מסייאן, והוא מבצע אותה בוירטואוזיות ומסירות. הצילום נעשה בחדר הממוקם בטירה פסטורלית בחיק הטבע, בה עבד המלחין עצמו. באלבום מופיע גם דיסק בונוס עם סרט דוקומנטרי, בו מסביר מורארו את המוזיקה של מסייאן וההשפעות עליה.

למרות ההערכה הגבוהה לביצוע, לגבי המוזיקה מתחייבת אזהרה למי שלא מכיר את מסייאן: זו מוזיקה מורכבת, קשה ותובענית, שמיועדת למיטיבי לכת בתחום המוזיקה של המאה העשרים.

אוליבייה מסייאן- "עשרים מבטים על ישו התינוק". פסנתר: רוז'ה מורארו. די.וי.די ACCORD. יבוא: הליקון. הביקורת פורסמה ב"גלובס", 26.12.2010

 

 

השם המוזר "תזמורת נתניה- הקאמרית הקיבוצית" הוא תולדה של מצב כלכלי קשה, שחייב את התזמורת הקאמרית הקיבוצית לקבל את חסותה של עיריית נתניה כדי להמשיך ולשרוד. מעבר לשינוי השם, לא נראה שהשתנה הרבה בתזמורת בתקופה האחרונה. המנצח הוא אותו המנצח (ירון גוטפריד), הרמה המוזיקלית נשארה דומה (סבירה עד טובה), והנישה אותה נישה (ביצוע קונצרטים בכל רחבי הארץ, כולל מקומות שאף תזמורת אחרת לא מגיעה אליהם).

 סידרת  הקונצרטים הנוכחית של התזמורת אטרקטיבית במיוחד בזכות הרפרטואר: שתי יצירות קוליות יפות ("דיקסיט דומינוס" של הנדל ו"שירת הגורל" מאת ברהמס) ואחת כלית (הסרנדה מספר 2 של ברהמס). לביצוע היצירות הקוליות מצטרף לתזמורת "האנסמבל הקולי החדש", הנחשב לאחד ההרכבים הווקאליים הטובים בארץ.

את הקונצרט פתחה "שירת הגורל" של ברהמס, יצירה יפהפייה העוסקת בסבלם של בני התמותה למול שלוותם הנצחית של שוכני השמיים. זו היתה גירסה קאמרית מאופקת, שאמנם קיבלה ציון עובר מבחינה טכנית אבל חסרה נפח צלילי מספק. לטעמי, היצירה הזו משכנעת יותר בפורמט סימפוני, עם מקהלה ותזמורת גדולות יותר. מעבר לכך, הביצוע לא היה מספיק מלוכד ונקי כדי ליצור את האפקט הרגשי החזק שהמוזיקה הזו יכולה לספק. במיוחד איכזבה בהקשר זה חטיבת כלי הנשיפה ממתכת.

 באופן מפתיע, שיא הערב נרשם דווקא עם הסרנדה מספר 2 של ברהמס. הסרנדה הזו כתובה לכלי קשת נמוכים (ללא כינורות) ולכלי נשיפה, וסגנונה משלב צורות קלאסיות ובארוקיות. הפעם, ללא צורך בתיאום ואיזון עם המקהלה, הצליחה התזמורת להפגין יכולת מרשימה בהרבה. גוטפריד הוביל את הנגנים לביצוע נעים וזורם, והציג צבעים יפים ואיזון מצוין בין החטיבות. הסרנדה חשפה גם את יכולתם הסולנית של כמה מנגני כלי הנשיפה של התזמורת, ובראשם האבובנית הראשונה המעולה הילה צברי-פלג. בהחלט ביצוע מהנה.

את הקונצרט חתמה ה"דיקסיט דומינוס" של הנדל, יצירה בארוקית מפוארת המבוססת על פרק ק"י בתהילים ("אדוני שב לימיני"). התזמורת ניסתה לבצע את היצירה בהתאם לרוח התקופה, כשנגני הכינורות והויולות מנגנים בעמידה. זה היה נחמד ומרענן, אך התוצאה הכללית נחלה הצלחה חלקית בלבד. ראשית, לא כל הסולנים היו ברמה ביצועית מזהירה. שנית, הביצוע היה בכיוונון מודרני ולא בארוקי. למה זה בעיה? כי הכתיבה של הנדל דורשת מזמרי המקהלה, ובמיוחד מזמרות הסופרן, לשיר די גבוה (הוא מגיע עד סי במול). בכיוונון המודרני הגבוה הדרישה הזו הופכת לקשה עוד יותר לביצוע, והתוצאה היתה שהזמרות די קרעו את הגרון. גם התזמורת לא באה לביטוי אופטימלי ביצירה הזו.

 למרות ההסתייגויות, גם הביצוע ל"דיקסיט דומינוס" שיקף הרבה כוונות טובות. חלקים ממנו היו יפים במיוחד, במיוחד הפרק הלפני אחרון הנוגע ללב (זה המתחיל במילים "מנחל בדרך ישתה").

 לסיכום: ערב מהנה בסך הכל, במיוחד הסרנדה של ברהמס וחלקים מה"דיקסיט דומינוס" של הנדל. שווה ביקור.

הקונצרט יבוצע שוב מחר (יום ב') בהיכל התרבות באשקלון, ביום ג' באולם הקימרון, ביום ה' (30.12) בהיכל התרבות נתניה ובמוצ"ש 1.1.11 בגבעת ברנר.

תזמורת נתניה- הקאמרית הקיבוצית עם האנסמבל הקולי החדש וסולנים. מנצח: ירון גוטפריד. מוזיאון ת"א, מוצ"ש 25.12.

הערב הזה באופרה הישראלית מורכב משתי יצירות שונות, שביצועיהן מספקים חוויה ריגשית ברמה שונה לגמרי. הביצוע ליצירה הראשונה, "שירים על מות ילדים" של מהלר, היה החמצה. הביצוע ליצירה השנייה, האופרה "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק, היה אחת החוויות המרגשות שחוויתי בבית האופרה בשנים האחרונות. לו היה הציון מתייחס לברטוק בלבד, הוא היה קרוב לעשר.

יש להניח שהסיבה לשיבוץ השירים של מהלר בתכנית היתה פרוזאית: האופרה של ברטוק פשוט לא מספיק ארוכה כדי להחזיק ערב לבד. אלא שהקשר בין היצירות די קלוש, וכך גם החוויה שסיפקו. הבעיה אינה במוזיקה: בביצוע טוב, "שירים על מות ילדים" יכולה לטלטל לא פחות מאשר "כחול הזקן". הבעיה היתה דווקא בביצוע לא משכנע, שברוב המקרים לא הצליח לרגש. את זמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק (Prochnik) שמעתי שרה את השירים האלו לפני מספר שבועות עם הסימפונית ירושלים, ודעתי על שירתה נשארה דומה. יש לה קול יפה, אבל חסרה לה עוצמה רגשית מספקת כדי להעביר את השירים בצורה משכנעת. לכך התווספו בעיות בליווי- תזמורת האופרה כיסתה אותה לא פעם, וגם התיאום ביניהן לא היה מושלם. ליצירה הזו מגיע יותר.

בעיה נוספת היתה התרגום. אנשי האופרה הלכו על הפתרון הקל, והשתמשו בתרגום הקיים של עדה ברודסקי לשירים של מהלר. זהו תרגום מיושן, נמלץ ומעצבן, שאינו נאמן למקור ושקשה מאד להבינו. לאופרה יש מתרגם מעולה כמו ישראל אובל, שהיה יכול תוך שעה לספק תרגום קולח ונהיר בהרבה. לא חבל?

 החלק השני, לעומת זאת, סיפק חוויה נדירה בעוצמתה הרגשית ובאיכותה. "טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק היא אופרה פסיכולוגיסטית מהפנטת, שכתובה לשני משתתפים בלבד. הראשונה היא יודית, שבאה לגור בטירתו של האציל כחול הזקן ומגלה בהדרגה את סודו האפל. המשתתף השני הוא כחול הזקן עצמו, שמנסה להסתיר מיודית את עברו. באופרה אין עלילה של ממש, אלא התפתחות הדרגתית של הבנתה של יודית עם מי יש לה עסק. ההבנה הזו מגיעה באמצעות פתיחתן של שבע הדלתות הנעולות בטירתו של כחול הזקן, שמאחורי כל אחת מהן מסתתרת, בהפקה זו, יצירת זכוכית יפהפייה אחרת של דייל צ'יהולי.

המוזיקה של ברטוק ב"כחול הזקן" מרתקת, אך אינה קלה או מלודית. בביצוע הקונצרטי של האופרה הזו בפילהרמונית, לפני מספר שנים, רבים יצאו החוצה באמצע. הפעם, הקהל נשאר מהופנט. אולי בגלל התפאורה הנהדרת של צ'יהולי, אולי בגלל שהקהל התבגר, ואולי בגלל הביצוע המעולה. ולדימיר בראון (בתפקיד כחול הזקן) וסבטלנה סנדלר (בתפקיד יודית) היו פנטסטיים, הן מבחינה קולית והן מבחינה נוכחות בימתית. לבראון זה היה ממש תפקיד חייו. התזמורת, בניצוחו המדויק של אילן וולקוב, היתה בשיאה. לי נשמע כאילו הביצוע היה מוגבר מעט, אך גם אם כן זה לא הפריע. להיפך.

 ההערה היחידה על הביצוע היא לגבי שלוש הניצבות המופיעות בסוף האופרה, בתפקיד נשותיו של כחול הזקן. לתפקיד שובצו שלוש נשים מכובדות, חברות אגודת הידידים של האופרה. תפקידן בהפקה הסתכם בהליכה קצרה על פני הבמה, אך בהשתחוויה המסכמת כל אחת מהן זכתה לקידה ומחיאות כפיים משלה- ממש כמו הזמרים והמנצח. על מה בדיוק?

לסיכום: המהלר סתמי, אך הברטוק נפלא. אסור להחמיץ.

"טירתו של כחול הזקן" מאת ברטוק ו"שירים על מות ילדים" מאת מהלר באופרה הישראלית. מנצח: אילן וולקוב. בית האופרה, 16.12. הביקורת פורסמה ב"תרבות גלובס".

פורסם ב"גלובס", 30.10.2010

מהלר- סימפוניה מס' 2. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: ג'יימס ליוויין. דיסק כפול "הליקון רקורדס".

 זהו הכותר המוצלח ביותר ששמעתי לאחרונה מחברת "הליקון רקורדס", המתמחה בהקלטות של הפילהרמונית הישראלית. מדובר באלבום כפול עם הסימפוניה מס' 2 של מהלר, זו עם קטע המקהלה האדיר בפרק האחרון. באופן פרדוקסלי לא מדובר בהקלטה חדשה, אלא בהקלטת ארכיון בניצוחו של ג'יימס ליוויין משנת 1989. למה פרדוקסלי? כי "הליקון רקורדס" מוציאה לאחרונה בשיטתיות הקלטות של התזמורת מהשנים האחרונות, והנה, דווקא הקלטת ארכיון מלפני עשרים שנה מעוררת את ההערכה הגבוהה ביותר.

 ככל הנוגע לנגינת התזמורת, זהו ביצוע מפואר. הפילהרמונית מנגנת בהתלהבות ואנרגיה יוצאות דופן, ומפיקה צליל עשיר ומבריק. החטיבות התזמורתיות השונות משתלבות להפליא, והפרשנות של ליוויין מחשמלת. הנגינה נתמכת בהקלטה טובה מאד, שאינה צעקנית או מוגזמת.

 ההערכה הגבוהה הופכת למסויגת בשני הפרקים האחרונים, בהם משולב מרכיב קולי. זמרת האלט בפרק הרביעי, כריסטה לודוויג, היתה כבר מעבר לשיאה בשנת 1989. היא אמנם שרה יפה, אך השילוב שלה עם התזמורת לא משיג את האפקט המיסטי שהפרק הזה אמור ליצור. הבעיה המשמעותית יותר מגיעה בפרק האחרון, בו משולבים בנוסף ללודוויג גם זמרת סופרן סולנית ומקהלת ענק, שהורכבה משלוש מקהלות ישראליות. מבחינה איכות השירה המקהלה המאוחדת סבירה לחלוטין, אך מבחינת דיקציה גרמנית יש מקומות בהם היא נשמעת נורא. דוגמא בולטת היא הגיית האות V, שבגרמנית אמורה להישמע כמו פ' רפה, באופן שנשמע כמעט כמו ו'. גם זמרת הסופרן הסולנית, ברברה קילדאף, לא מפילה מהכסא.

 בעיה נוספת היא בגימור של ההפקה. בדיסק זה בא לידי ביטוי בכך שהפרק האחרון, שאורכו כמעט 40 דקות, לא חולק לרצועות משנה וכך לא ניתן "לקפוץ" לקטעים אהובים בתוכו. נכון שהחלוקה הזו לא מופיעה תמיד גם בדיסקים של חברות אחרות, אבל היא היתה רצויה. בחוברת, באה בעיית הגימור לידי ביטוי בכך שהביוגרפיה של ג'יימס ליוויין מסתיימת עם סיפור פציעתו במרץ 2006 והבטחה שיחזור לנצח בסתיו של אותה שנה, וזאת למרות שהחוברת הופקה בסוף 2010.

 לסיכום: האלבום מציג את הפילהרמונית במיטבה, אך מבחינה ווקאלית ומבחינת גימור הוא אינו מושלם. בשורה התחתונה, הוא מומלץ בזכות הביצוע התזמורתי והפרשנות הנהדרת של ליוויין. 

 

מנצח זה קיר

 ברוקנר- סימפוניה מס' 8. תזמורת NDR. מנצח: גינתר ואנד. די.וי.די ARTHAUS.

המנצח הגרמני גינתר ואנד נודע כתופעת טבע: הוא נפטר ב- 2002 בגיל תשעים, והמשיך לנצח כמעט עד יומו האחרון. ואנד- שפירוש שמו בגרמנית הוא קיר-  נודע כמומחה לסימפוניות של ברוקנר, אותו הגדיר כמלחין הסימפוניות החשוב ביותר אחרי בטהובן.

 הדי.וי.די הנוכחי, שיצא השנה, מציג קונצרט מפסטיבל שלזוויג-הולשטיין משנת 2000. ואנד מנצח בו על תזמורת ה- NDR (רשות השידור של צפון גרמניה), בביצוע הסימפוניה השמינית של ברוקנר. ואנד היה אז בן 88, אבל מנצח על היצירה הארוכה (למעלה משעה וחצי) בריכוז מלא ובאנרגיה מעוררת הערכה. מזכיר קצת את ארתור רובינשטיין, שעשה גם הוא הקלטות ווידאו מצוינות סביב גיל תשעים.

 למרות ההערכה לואנד, ההקלטה עצמה מומלצת למשוגעי ברוקנר בלבד. ראשית, הסימפוניה עצמה ארוכה ובחלקים גם מתישה. שנית, עם כל הכבוד, הניצוח של ואנד די כבד והפרשנות דידקטית ולא מלהיבה. שלישית, הצילום אמנם באיכות טובה אבל חסר השראה ולא מצליח ליצור חוויה מרוממת. בקיצור, מומלץ בעיקר כדי להתפעל מניצחון הרוח על הגיל.

 

 

פורסם ב"גלובס", 23.11.2010

התזמורת הסימפונית ירושלים מבצעת יצירות מאת וברן, מהלר וברוקנר. מנצח: לאון בוטשטיין. אולם הנרי קראון, ירושלים. 17.11.

הסיבה העיקרית לבוא לקונצרט הזה היה התכנית הנפלאה: הפסקליה (Passacaglia) של אנטון וברן (Webern), מחזור השירים קורע הלב "שירים על מות ילדים" של גוסטב מהלר, והסימפוניה התשיעית של ברוקנר- לטעמי, הסימפוניה היפה ביותר של המלחין.

 לעומת התכנית המצוינת, מרמת התזמורת קצת חששתי. אחרי הכל, הסימפונית ירושלים פועלת כבר זמן רב בתנאים כלכליים קשים, ובשנה האחרונה גם אין לה מנהל מוזיקלי. לא בדיוק תנאי פתיחה מבטיחים.

 למרבה השמחה, הביצוע הפתיע לטובה: הסימפונית ירושלים הציגה בקונצרט תצוגה מרשימה של צבע, גיבוש תזמורתי וברק. שיא הערב בהקשר זה נרשם עם הסימפוניה התשיעית של ברוקנר, אותה הוליך המנצח ליאון בוטשטיין עם הרבה אנרגיה וביטחון. אמנם היו מקומות בהם הוא בחר טמפי מהירים מדי ועשה החלטות פרשניות שנויות במחלוקת, אך כמכלול זה היה ביצוע סוחף ומהנה.

 החלק היחיד שאיכזב היה "שירי מות ילדים" של מהלר. זמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק (Prochnik) פשוט לא הצליחה לרגש, גם בגלל אופי שירתה וגם כי התזמורת כיסתה אותה לא פעם. כתוצאה, השירים- שאמורים לספק חוויה רגשית מטלטלת- חלפו ליד האוזן. עם זאת, בסיכומו של דבר זה היה ערב שהשאיר הערכה עמוקה לאיכות התזמורתית של הנגנים הירושלמים.

 והערת אגב: כאורח מתל-אביב, קשה היה שלא להתפעל משני מאפיינים של הקונצרט. ראשית- הקהל חיכה בסבלנות עד תום כל סבבי מחיאות הכפיים, והתחיל לצאת רק אחרי שהכל נגמר. ממש עולם אחר בהשוואה לקהל במרכז, שבדרך כלל נמלט מהאולם עם הצליל האחרון. שנית, בסוף הערב שרר בחוץ שקט מבורך, ללא הנגנים הזייפנים שתוקעים באוזן לכל מי שיוצא מקונצרט בתל-אביב. תענוג.  

 

איכותי אך כבד

"בציפייה לתחיית המתים". הקאמרטה ירושלים עם האנסמבל הקולי החדש. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א, 19.11. 

 הקונצרט הזה של הקאמרטה ירושלים השאיר אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד, התזמורת נשמעת טוב. היא אמנם לא נפטרה עדיין מהבעיה הכרונית שלה, שהיא צליל כבד וחסר רכות, אבל המכלול התזמורתי נשמע אחיד ומגובש. בקונצרט הספציפי הזה הצטרף אל התזמורת גם "האנסמבל הקולי החדש", שהפגין איכות שירה גבוהה ותיאום מקהלתי מרשים. בכל הנוגע לרמת ביצוע, מדובר בקונצרט מומלץ בהחלט.

 מצד שני, הקונצרט הזה לא נקי מבעיות. הראשונה היא התכנית. היצירה המרכזית בקונצרט היא ה"רקוויאם" ברה מינור של כרוביני, יצירה חסרת השראה שגם הביצוע המוצלח ביותר לא יכול להפוך למרגשת. וכך היה: ביצוע טוב, אך חוויה כללית משמימה.

 לגבי היצירה המרכזית השנייה, הסיפור הפוך: מוזיקה כבירה, אך ביצוע שנוי במחלוקת. מדובר הפעם בקנטטה מספר 4 של באך, אחת מהיצירות היפות ביותר של המלחין. בירון בחר לבצע אותה עם מקהלה לא קטנה וללא סולנים, בחירה הפוכה לחלוטין מהמקובל כיום בביצועים עדכניים. העובדה הזו, בתוספת לנגינה הכבדה של התזמורת, הפכה את הפרשנות למיושנת למרות רמת הביצוע הגבוהה של המקהלה. הבעיה הגיע לשיא באריית הבאס, שבוצעה עם חטיבה שלמה (שישה זמרים). למי שמורגל בביצועי סולו מעולים, הבחירה הזו היתה תמוהה מאד.

 הפתעת הקונצרט היתה דווקא היצירה הישראלית- בכורה עולמית ל"סינפוניה ברווה" (Breve- קצרה) מאת אהרון חרל"פ. הסינפוניה התגלתה כיצירה מהנה מאד, שמשלבת בצורה מוצלחת קופצניות, אופי חמוץ-מתוק ורכות לירית. אפשר היה לשמוע בה השפעות של ברטוק, גרשווין  וסטרווינסקי, אבל בגישה מקורית ואישית לגמרי. בהחלט יצירה שאשמח לשמוע שוב.

 

השמות הגדולים בפילהרמונית

 התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: קיריל פטרנקו. היכל התרבות ת"א, 20.11.

היתרון היחסי של הפילהרמונית, מעבר לאיכות הנגינה, היה ונשאר יכולתה להביא מנצחים וסולנים מהצמרת העולמית. היכולת הזו מודגמת היטב גם בסידרת הקונצרטים הנוכחית, שנפתחה במוצ"ש. בסידרה מתארחים הפסנתרן הרוסי ניקולאי לוגנסקי (Lugansky), המוכר היטב מהקלטות, והמנצח הצעיר קיריל פטרנקו (Petrenko), רק בן 38 וכבר אחד מהשמות החמים של עולם הניצוח העולמי. את שניהם היה מעניין לשמוע, למרות שהתכנית לא עוררה עניין מיוחד.

 מלוגנסקי דווקא פחות התלהבתי. הוא ניגן את הקונצ'רטו מספר 1 של שופן בגמישות ובשליטה טכנית מרשימה, אבל זהירותו היתרה מסנטימנטליות פגעה קצת באופי החלומי של הקטעים הליריים. פטרנקו סיפק לו ליווי מהיר ונמרץ, שלטעמי היה לעיתים אפילו נמרץ מדי. במקומות מסוימים נרשמו גם ליקויי תיאום מינוריים בין התזמורת והסולן. בקיצור, לא ביצוע מושלם.

 באופן מפתיע, דווקא היצירות הפחות "נחשבות" ברפרטואר סיפקו את שיא הערב. מדובר בעיקר בשתי היצירות האחרונות, שתיהן של צ'ייקובסקי: הפנטזיה הסימפונית "פרנצ'סקה די רימיני" והיצירה "קפריצ'ו איטלקי". אלו אולי לא יצירות נשגבות, אבל הן מאפשרות לתזמורת ולמנצח לעשות "תצוגת תכלית" של צבע וברק. וזה אכן עבד. ניכר היה שפטרנקו נמצא לגמרי בבית עם המוזיקה הזו, והוא ניצח עם הרבה התלהבות, חן ומעורבות. הקהל נראה נלהב בהתאם- אמנם לא בקנה מידה דודאמלי, אבל נלהב. אם ניסיוני אינו מטעה אותי, נראה לי שזו לא הפעם האחרונה בה נראה את פטרנקו עם התזמורת. ברוך הבא. 

 

 

פורסם ב"גלובס", 14.11.2010

בשבוע הבא תבוצע בארץ, בביצוע בכורה, יצירה שעוררה בשנים האחרונות גלים בעולם המוזיקה הקלאסית: שיחזור של הקונצ'רטו מספר 3 לפסנתר של מנדלסון, שעד לאחרונה כלל לא היה ידוע על קיומו. את הקונצ'רטו ינגן הפסנתרן האיטלקי רוברטו פרוסדה (Prosseda), בליווי תזמורת הסימפונט רעננה.  

 "מנדלסון חיבר את הקונצ'רטו בעשור האחרון לחייו, בין 1842 ל- 1844", מספר פרוסדה בשיחת טלפון מביתו בפירנצה. "הקונצ'רטו לא היה ידוע עד לאחרונה, כיוון שמנדלסון לא השלים אותו. בשני הפרקים הראשונים הוא לא השלים את התיזמור, ומהפרק השלישי כתב רק חלק".

 מנדלסון נפטר בגיל צעיר מאד (38), ופרוסדה משער כי פשוט לא הספיק להשלים את היצירה לפני מותו. "במכתבים שכתב למו"ל שלו הוא ציין שבכוונתו להשלים את הקונצ'רטו, אבל כנראה שהיה עסוק מדי בדברים אחרים. יתכן גם שעבר להלחין את הקונצ'רטו המפורסם לכינור, שאותו השלים ב- 1844. בקונצ'רטו לכינור יש באמת הרבה רעיונות דומים לאלו שמופיעים בקונצ'רטו השלישי לפסנתר".

 את היצירה האבודה של מנדלסון השלים, במימונו של פרוסדה, המלחין האיטלקי מרצ'לו בופאליני (Bufalini). היצירה המשוחזרת פורסמה בשנת 2007, ובמשך שלוש שנים היה פרוסדה הפסנתרן היחיד שמורשה לבצע את היצירה. במסגרת הרישיון הבלעדי הוא ניגן את היצירה בעשרות קונצרטים שונים עם תזמורות ברחבי העולם, והקליט את הקלטת הבכורה שלה עם תזמורת ה"גוונדהאוז" של לייפציג בניצוח ריקרדו שאיי (Chailly).

 זה לא קצת בעייתי לאסור על מבצעים אחרים לנגן יצירה כל כך מעניינת?

"הבלעדיות היתה הכרח כלכלי, כיוון ששילמתי לבופאליני הרבה כסף על השלמת היצירה. זו היתה הדרך היחידה לכסות את ההוצאה. כיום תקופת הבלעדיות הסתיימה, וכל אחד יכול לנגן את הקונצ'רטו".  

למה ניגשת לפרויקט רק לפני מספר שנים?

"כתבי היד של מנדלסון היו בספריה במזרח ברלין, ועד נפילת החומה היה קשה לגשת אליה. הספריה הפכה נגישה רק אחרי איחוד גרמניה, וקטלוג יצירות מנדלסון פורסם רק ב- 2003. כשראיתי את הקטלוג הלכתי לשם כדי לראות את כתב היד של הקונצ'רטו, והחלטתי לקדם את עניין השיחזור".

 מה דעתך על היצירה?

"זהו קונצ'רטו מעניין, כי הוא מראה התפתחות משמעותית יחסית לשני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר שכתב מנדלסון שנים קודם לכן", אומר פרוסדה. "הקונצ'רטו הזה מראה צד שונה באישיות המוזיקלית שלו- כהה יותר, פואטי יותר. גם התיזמור מאד צבעוני ומלא, ובמקומות מסוימים ממש מזכיר את צ'ייקובסקי או מהלר. לא היית מצפה שמנדלסון יישמע כך".

פרוסדה ידוע כמומחה מנדלסון, והקליט גם תגליות נוספות של המלחין לפסנתר סולו. בשנתיים הקרובות הוא מתכנן להקליט ארבעה דיסקים נוספים, ובכך להשלים את הקלטת מכלול היצירות של מנדלסון לפסנתר.

איך זה שאף אחד לא הכיר את היצירות האלו קודם?

"כי הן לא פורסמו", אומר פרוסדה. "מנדלסון לא פירסם את כל מה שהלחין. הוא בא מבית עשיר, ולא היה צריך את הכסף. בנוסף, צריך לזכור שמנדלסון לא זכה להכרה כמלחין לפסנתר ולכן עורר פחות עניין. גם הרבה יצירות שלו שכן פורסמו לא מנוגנות ולא מוכרות".

יש סיכוי שתנגן כהדרן משהו מהתגליות האלו לפסנתר סולו, שפורסמו בשנים האחרונות?

"בהחלט. בדרך כלל אני מבצע את אחת התגליות של מנדלסון כהדרן. כמובן שאני מודיע לקהל מהי היצירה, כיוון שאחרת אף אחד לא ידע מה אני מנגן".

אפשר לומר שהקונצ'רטו הזה של מנדלסון עשה לך את הקריירה?

"כן ולא. מצד אחד, ברור שהתגלית תרמה לי לקריירה. תודות לקונצ'רטו הזה של מנדלסון עבדתי עם המנצחים הגדולים ביותר ועם התזמורות החשובות בעולם. מצד שני, תמיד קיים החשש שלא יעריכו אותי בגלל הערך המוזיקלי שלי אלא בגלל הרפרטואר שאני מנגן. לכן, לאחרונה אני חוזר לבצע את הרפרטואר המוכר, כמו שופן או שומאן. אני לא רוצה להיות מוכר רק בזכות זה שביצעתי יצירה אבודה של מנדלסון".

המנצח בקונצרט של תזמורת הסימפונט רעננה יהיה האיטלקי הצעיר קרלו גולדסטין. למעט הקונצ'רטו המשוחזר של מנדלסון יבוצעו בקונצרט גם היצירה "הקוקיה" של המלחין הישראלי מרק לברי (Lavry), והסימפוניה המקסימה מספר 88 של היידן.

הקונצרטים יתקיימו בתאריכים 24, 25 ו- 27 בנובמבר, בשעה 20:30, במשכן העירוני למוזיקה ואמנות ברעננה. ניתן להאזין לגירסת אונליין של שיחזור הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של מנדלסון באתרו של פרוסדה: http://www.robertoprosseda.com