פורסם ב"גלובס", 9.11.2010
יוליה פישר מנגנת קונצ'רטי של גריג וסן-סנס. מנצח: מתיאס פינצ'ר. די.וי.די DECCA.
קשה להתעלם מגל היפהפיות שמציף כיום את עולם המוזיקה הקלאסית. מדובר בדרך כלל בסולניות צעירות, שבורכו בהופעה זוהרת ונעזרות בה כמנוף לקידום הקריירה. במקרה הטוב, הן גם מנגנות יפה. במקרה הפחות טוב, תמיד אפשר להחליף בהפסקת הקונצרט רשמים על השמלה והפריזורה שלהן.
המוזיקאית הגרמניה יוליה פישר (27) הוא דוגמא מצוינת לתופעה. פישר היא אישיות מוזיקלית יוצאת דופן: היא מופיעה כסולנית גם בפסנתר וגם בכינור, עניין נדיר בעולם המוזיקה. בנוסף לכשרון המוזיקלי היא גם בלונדינית טובת מראה, שנחמד לראות ולא רק לשמוע.
האלבום מתעד קונצרט שצולם בפרנקפורט לפני שנתיים, בו הופיעה פישר לראשונה הן ככנרת והן כפסנתרנית. ככנרת היא מנגנת את הקונצ'רטו מספר 3 של סן-סנס, וכפסנתרנית- את הקונצ'רטו האהוב של גריג (Grieg). מלווה התזמורת הפילהרמונית הצעירה של גרמניה, בניצוחו של מתיאס פינצ’ר (Pintscher).
כסולנית, פישר מגלה יכולת טובה בשני הכלים. היא אולי נראית שברירית, אבל מנגנת עם הרבה עוצמה פיזית ומפגינה שליטה טכנית גבוהה. אישית התרשמתי יותר מנגינתה בכינור, כיוון שהיא נראית מחוברת אליו יותר מההיבט הרגשי. עם זאת, גם הביצוע בפסנתר מבריק ומיומן מבחינה טכנית. יתרון נוסף טמון באיכות ההקלטה הפנטסטית, שמציעה צילום HD מלא צבע ואיכות סאונד מעולה.
מה שפחות אהבתי אלו הפרשנות והליווי התזמורתי. התזמורת הצעירה נשמעת סביר לכל היותר, והמנצח מתיאס פינצ’ר לא מצליח להרים את הביצוע למקום נשגב באמת. בקונצ'רטו של גריג חסרו לי פיוט ועומק גם אצל פישר עצמה, בעיקר בהשוואה לביצוע הוידאו הותיק של ארתור רובינשטיין ליצירה (שזמין גם הוא ב- DVD). מצד שני, מבחינת ברק ויזואלי ואיכות סאונד הביצוע החדש של פישר עולה על זה של רובינשטיין פי אלף.
Resonances. פסנתר: הלן גרימו. דיסק DECCA.
גם הצרפתיה הלן גרימו (Grimaud), בת 41, היא מתחרה רצינית על תואר הפסנתרנית היפה בעולם. גרימו סובלת בתקופה האחרונה מבעיות רפואיות, ולכן ממעטת להופיע. הדיסק הזה היה עשוי להוות פיצוי מסוים למעריצים, אבל עושה את העבודה בצורה חלקית.
את הדיסק פותחת הסונטה מס' 8 של מוצרט בלה מינור. הביצוע מפורק, היסטרי, ולטעמי ממש גרוע. הסונטה של אלבן ברג (אופוס 1) משפרת מעט את ההערכה לביצוע, אבל המוזיקה עצמה לא תקסום לכל אוזן. במרכז הדיסק עומד ביצוע מרשים לסונטה בסי מינור של ליסט, יצירת ענק בת כחצי שעה בפרק אחד. הביצוע מצוין, אבל הדובדבן בדיסק הוא דווקא ביצירה המסיימת- המחזור "מחולות רומניים עממיים" מאת בלה ברטוק, שש מיניאטורות חמודות בסגנון עממי שזוכות לנגינה זורמת ומהנה.
Beau Soir. כינור: ג'נין יאנסן. פסנתר: איתמר גולן. דיסק Decca.
יפהפייה אחרונה להיום היא הכנרת ההולנדית ג'נין יאנסן, בת 32. גם היא הוציאה כעת דיסק חדש, בליווי הפסנתרן איתמר גולן. הדיסק מוקדש לרפרטואר צרפתי, ומשלב יצירות בנות-זמננו עם רפרטואר מוכר יותר מהמאה ה- 19 (ראוול, פורה ודביוסי).
לטעמי, מדובר בדיסק לא מוצלח. הצליל של ינסן חד מדי וחסר חום, הליווי של גולן דומה, והרפרטואר בחלקו לא יפה ובחלקו האחר סתם לא מתחבר לכלום. קנייה מיותרת.
פורסם ב"גלובס", 1.1.2010
המיטב של לאנג לאנג. דיסק כפול "דויטשה גרמופון".
את לאנג לאנג לא צריך להציג בארץ: הפסנתרן הסיני הנפלא, כיום בן 28, מוכר כאן היטב מהופעותיו עם הפילהרמונית ומהקלטות. הפסנתרנות שלו יוצאת דופן באיכותה, ונעה בין קלילות וגמישות מעוררי פליאה לבין רוך אינסופי. לדעתי, הוא הרוויח את ההצלחה הפנומנאלית שלו בעולם בצדק גמור.
לאנג עבר השנה להקליט בחברת "סוני", לאחר שבע שנים מוצלחות ב"דויטשה גרמופון". ל"דויטשה גרמופון" לא נותר אלא לשווק מחדש את ביצי הזהב שהטיל בשנים האחרונות, וזהו בדיוק ההיגיון מאחורי האלבום. זהו אוסף בן שני דיסקים, שערוך במיטב מסורת "המיטב של". בדיסק הראשון יש מבחר קטעים מיצירות קלאסיות (ליסט, שופן, סאטי, רחמנינוב ועוד), הן לפסנתר סולו והן לפסנתר ותזמורת. הדיסק השני כולל יצירות מודרניות של מלחינים סיניים ומערביים בני זמננו, שרובן המכריע נגיש וקליט. ההיילייט של הדיסק הוא ביצוע מלא של קונצ'רטו לפסנתר מאת נייג'ל הס (Hess), יליד 1957, בהקלטת בכורה עולמית.
הדיסק הראשון, הקלאסי, יפה מאד. הוא מאפשר להכיר את פרשנותו של לאנג במגוון סגנונות, ואיכות הביצוע בו מעולה. שימו לב רק שבחלק מהמקרים מדובר בפרקים ולא ביצירות שלמות, כך שהוא אינו בשבילכם אם המטרה היא להכיר את היצירות. הדיסק השני יותר בעייתי, כיוון שחלק מהיצירות בו מציעות בעיקר קיטש מיופייף. בדרך כלל הקיטש הזה דווקא נעים מאד לשמיעה, כך שההסתייגות רלוונטית רק למאזינים אניני טעם במיוחד. בשורה התחתונה האלבום מספק חלון הצצה מוצלח לעולמו של לאנג לאנג, שנחשב לכוכב הבלתי מעורער של הדור הצעיר בעולם הפסנתרנות כיום.
המיטב של ארוו פארט. דיסק כפול EMI.
ארוו פארט (Arvo Paert) נולד באסטוניה בשנת 1935, ונחשב לאחד המלחינים הבולטים בעולם בסגנון שאפשר לכנות "הרוחניות החדשה". זהו סגנון מינימליסטי שמבוסס על תבניות פשוטות וחוזרות על עצמן, הרמוניות דלילות והבעה מאופקת. היצירות הקוליות שלו מבוססות על טקסטים דתיים נוצריים, שזוכים בדרך כלל להלחנה בעלת אופי מדיטטיבי עם תבנית חוזרת.
אלבום האוסף הזה יצא לכבוד יום הולדתו ה- 75 של המלחין, והוא כולל כמה מיצירותיו המפורסמות ביותר: המגניפיקט, Summa (בשלוש גירסאות), "סולפג'יו", "טאבולה ראסה", Fraters (גם היא בשלוש גירסאות), "מיסה סילאביקה" ועוד. הביצועים הם מהטובים ביותר שיש, עם הרכבים כמו התזמורת הלאומית האסטונית בניצוח פאוו ירווי, מקהלת קינגס קולג' מקיימברידג' בניצוח סטפן קליאוברי, המקהלה הקאמרית-פילהרמונית האסטונית בניצוח טונו קליוסטה (Tonu Kaljuste) ואחרים. סגנון ההלחנה של פארט אינו מתאים לכל אחד ויכול לעיתים לשעמם או לעצבן, אבל למי שאוהב אותו זהו אוסף משתלם בהחלט.
"ביתו של השטן". אנסמבל סולני תל-אביב. מנצח: ברק טל. דיסק בהוצאה עצמית.
אנסמבל סולני תל-אביב הוכתר כאן לא פעם כהרכב הקאמרי הטוב בישראל. ההרכב, בניצוחו של ברק טל, מורכב מטובי המוזיקאים הצעירים בארץ, שמנגנים עם הרבה אנרגיה ושמחת יצירה.
כעת הוציא ההרכב דיסק בהוצאה עצמית, עם הקלטות לשלוש סימפוניות מהתקופה הקלאסית: מס' 25 של מוצרט, מס' 52 של היידן, והסימפוניה ברה מינור ("ביתו של השטן") מאת לואיג'י בוקריני. הביצועים נוטים לצד האנרגטי והמבריק, ואיכות הנגינה גבוהה מאד. המגבלה היחידה היא שכל ההקלטות נעשו בקונצרטים חיים, כך שלעיתים משתרבב ברקע שיעול או רחש ספוראדי. בכל מקרה, ביצועים באיכות כזו מהווים תעודת כבוד אמיתית לאנסמבל ולמנצחו.
השם "טל פרידמן" לא בדיוק מתקשר בתודעה הציבורית לעולם המוזיקה הקלאסית, למרות שהדמויות שהוא ייצר בשנים האחרונות בתוכנית "ארץ נהדרת" כבר הפכו לקלאסיקה בפני עצמן. אלא שלפרידמן יש גם צד שני, פחות מוכר, כמוזיקאי פעיל ונלהב. ואת הצד הזה הוא לוקח השבוע למקום חדש: הופעה כמנצח עם תזמורת הקאמרטה ירושלים, בקונצרט מיוחד לכל המשפחה. תפקידו יכלול ניצוח והנחייה, ויציג באופן הומוריסטי את דמות המנצח. ההשראה למופע הגיעה מהקומיקאי האמריקאי דני קיי, שביצע רעיון דומה בארה"ב בשנות ה-60 וה-70 .
הקונצרט, שיימשך כ-50 דקות, יכלול קטעים קצרים מתוך יצירות קלאסיות מוכרות: "ארבע העונות" (ויואלדי), "מפצח האגוזים" (צ'ייקובסקי), "מולדבה" (סמטנה), "חליל הקסם" (מוצרט) ועוד. כן יבוצע עיבוד לגיטרה חשמלית ותזמורת לשיר של להקת מטאליקה, כשפרידמן הוא הסולן בגיטרה.
"מנכ"ל התזמורת, בנצי שירה, פנה אלי לפני חצי שנה כדי לבדוק אפשרות שאתן מופע ניצוח מונחה בסגנון דני קיי", אומר פרידמן בראיון ל"גלובס". "בהתחלה אמרתי לא, אבל הוא ביקש שאחשוב ונתן לי לצפות בהקלטה. זכרתי תמיד את דני קיי לטובה, כי הוא חתם לאבא שלי שנפצע במלחמת יום הכיפורים. צפיתי בהקלטה, והבנתי שבאמת אפשר לעשות פה משהו יפה".
כדי להתכונן למופע, פרידמן עבד במשך חצי שנה עם מנצח "אמיתי" (יוני פרחי), ולמד ממנו את יסודות הניצוח. בנוסף, ישב שעות ארוכות מול יו-טיוב וצפה בעבודתם של מנצחים גדולים. "זה כמו תחקיר לקראת משחק", הוא אומר.
עם כל הכבוד למוזיקה, בוא נזכור רגע שאתה טל פרידמן. זה יהיה גם מצחיק?
"אני יודע שמצפים ממני להצחיק, ובוא נגיד שאם זה לא יצחיק מצבנו לא טוב", צוחק פרידמן. "אבל אני לא יובב הליצן. אני באמת הולך להופיע כמנצח תזמורת ולהסביר מה מנצח עושה".
יש סיכוי שתעשה בקונצרט גם דמויות מ"ארץ נהדרת"?
"ממש לא. אני לא רוצה למחזר, אלא שיסמכו עלי שאני יכול להביא חומרים חדשים וטובים לא פחות. אנשים יותר מעריכים שמכינים להם קפה חדש מאשר מחממים להם קפה ישן. אני חוצב בסלע כדי שיראו שאני לא רק קומיקאי".
חטא היוהרה
בימים אלו נמצאים פרידמן ושותפו אייל קיציס שוב בכותרות, עם הסדרה החדשה והמפתיעה "מעצר בית" בערוץ 2. פרידמן: "עשינו את 'מעצר בית' בשביל עצמנו. זה סוג של תוכנית שהיינו רוצים לראות בטלוויזיה. משהו שעוד לא ראית בשום מקום. לכן הכנת התוכנית ארכה שלוש שנים. הרגשנו כמו סיזיפוס, שמגלגל את האבן במעלה ההר והיא חוזרת ומתגלגלת למטה".
"מעצר בית", שעד כה שודרו ממנה חמישה פרקים, היא פרודיה שמעוצבת כמו סדרה דוקומנטרית. סיפור המסגרת: 21 סלבריטאים מקומיים נהרגים ברכבת הרים באירוע הפתיחה של פארק שעשועים שהקימו קיציס ופרידמן. השניים מוכנסים למעצר בית עד פתיחת משפטם ומשם מנסים להמשיך לנהל את עסקיהם תוך שהם מפגינים רשעות, יהירות, ציניות, חוסר מודעות עצמית וחוסר רגישות סביבתית ברמה מזעזעת.
בסדרה משתתפים סלבריטאים רבים בתפקיד עצמם, החל באגם רודברג וכלה בגיא גיאור. הסדרה מציגה את עולם הזוהר הישראלי באופן מאד לא מחמיא: נצלני, אינטרסנטי, עלוב, ריקני – ובעיקר מגוחך.
"הסדרה נועדה להציג את תרבות הסלבס במערומיה", מאשר פרידמן. "היא מראה את חטא היוהרה. מאחורי דמויות הזוהר מתגלים אנשים קטנים ועלובים, ואנו בראשם. אנחנו שוחטים פה את עצמנו. שוכבים על הגדר כדי לומר שלא ככה היינו רוצים להיראות".
חלק מהסלבס שמופיעים בסדרה מוצגים באופן מאד לא מחמיא. לא הייתה להם בעיה עם זה?
"לרובם לא, כי אנו עצמנו מוצגים בסדרה בצורה הכי עלובה ושלילית שיש. הם קראו את התסריט והבינו שהדמויות הרעות בסיפור הן קודם כל אנחנו".
היו כאלו שבכל זאת סירבו להשתתף?
"כן. אבל בלי שמות".
"כמוזיקאי אני לא דמות קומית"
פרידמן, שמזגזג במשך שנים בין בידור למוזיקה, מופיע כבר ארבע שנים עם להקת "הקריות" בשירים שהוא עצמו מחבר. בין היתר, הקליטה הלהקה את שיר הנושא ל"מעצר בית".
כשאתה מופיע עם הלהקה אתה אדם שונה?
"אני לא יכול להפריד בין התפקידים לגמרי, אבל כמוזיקאי אני לא דמות קומית. אני שר על זה שהמים נגמרים, שחיות הבר נכחדות, שיש תחושת אבדון ואלימות. אלו לא טקסטים קלים".
הקהל לא מצפה שתעשה את לובה?
"עכשיו כבר לא. כבר יודעים למה לצפות".
אם הייתי הפסיכולוג ראובן דגן מ"בטיפול", שאותו חיקית כל-כך יפה, הייתי אומר שאולי ההתקרבות שלך לצד המוזיקלי נועדה להראות שאתה לא באמת הסלבריטאי הריקני והנצלן שאתה מציג ב"מעצר בית".
"התיאוריה הזו זה נשמעת יפה", צוחק פרידמן, "אבל אני עוסק במוזיקה יותר מדי שנים כדי שהיא תהיה נכונה. אני מנגן יותר מ-30 שנה. מעבר לזה, אני לא שייך לעולם הסלבריטאות. אני לא הולך לאירועים ולא לפתיחות. זה לא מעניין אותי ואני לא נהנה מזה".
פרטי המופעים עם תזמורת הקאמרטה: ירושלים, אולם ימק"א, יום ד' 27.10. קיבוץ כברי, אולם המופעים, יום ה', 28.10. אשקלון, מרכז הכנסים הבינלאומי, יום א' 31.10. תל-אביב, מוזיאון ת"א לאמנות, יום ב' 1.11. כל המופעים יתקיימו בשעה 17:30. מחיר כרטיס: 75 שקלים. קופת התזמורת: 1-700-55-2000.
פורסם ב"גלובס", 17.10.2010
נוריה פומארס אמש בפילהרמונית. צילום: דן פורגס
סוף השבוע הזה עמד בסימן התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הוא התחיל בחמישי בערב בקונצרט מוצלח במסגרת "הפילהרמונית בג'ינס", המשיך ביום שישי בצהרים בקונצרט שכלל בין היתר את זמרת המצו-סופרן הנפלאה אן-סופי פון אוטר (Otter), והסתיים אמש עם אירועי הגאלה השנתיים בכיכובה של רקדנית הפלמנקו נוריה פומארס (Nuria Pomares). על כל הקונצרטים ניצח זובין מהטה, שנראה דווקא מרוצה למדי מול עומס העבודה שהוטל עליו. לקינוח, הושק היום (א') אלבום חדש של התזמורת ובו הקלטת היצירה "קינה ליצחק" מאת דב זלצר.
הקונצרט בג'ינס ביום חמישי היה ערוך באופן מוצלח במיוחד, והציג ארבעה מהכוכבים של דור העתיד בתחום הקלאסי. את ההצגה גנבה כצפוי הפסנתרנית בת העשר מאיה תמיר, שניגנה עם התזמורת בצורה מרשימה פרק מקונצ'רטו של היידן. ממש תופעה פנומנלית. עם זאת, מילדה בת עשר אי אפשר לצפות לבשלות ועומק אמנותי, ואותם אפשר היה לקבל מהמוזיקאים הצעירים שהופיעו אחריה- התאומים הקלרניתנים לבית גורפינקל (בני 17.5) והצ'לן הרן מלצר. טוב לדעת שיש פה דור עתיד ברמה כזו. עבורי, היה מרגש במיוחד לראות את התלהבותו הכנה של זובין מהטה מהסולנים הצעירים, שתמיכתו בהם ועידודו היו ממש ניכרים לעין.
את צהרי יום שישי היה שווה להקריב כדי לשמוע את זמרת המצו-סופרן השוודית אן-סופי פון אוטר, אחת הגדולות בתחומה בעולם. פון אוטר ביצעה את "שירי ריקרט" (Rueckert) של מהלר בביצוע רגיש ומלא עידון, שהיה יכול להיות מושלם לו היתה בו טיפה יותר עוצמה קולית. פון אוטר תשיר עם התזמורת שוב בהמשך השבוע, ושווה לבוא לשמוע.
במוצ"ש קיימה התזמורת את קונצרט הגאלה השנתי, שהפעם הציג קטעים נבחרים מהאופרה "כרמן" של ביזה. זה היה ביצוע סביר, אך רק לעיתים נדירות הצליח להתעלות מעבר לכך. ההסבר בנאלי למדי- עקב עומס העבודה המטורף של התזמורת, זכתה האופרה לחזרה אחת בלבד. בנוסף, אף אחד מהזמרים בתפקידים הראשיים לא היה מהסוג שאפשר להגדיר "עוצר נשימה". את עיקר ההנאה סיפקה רקדנית הפלמנקו הספרדיה הנהדרת נוריה פומארס, שהובאה במיוחד כדי לבצע שלושה קטעי ריקוד במהלך הנגינה (כולל קטע מהאופרה "החיים הקצרים" של דה-פאייה, שהוסף מן הסתם כדי ליצור עוד הזדמנות ריקוד מעבר לאלו הקיימות ב"כרמן"). גם התזמורת ניגנה היטב, עם רגע קסום במיוחד של החלילן אייל עין-הבר בפרלוד למערכה השלישית. פתחו את המופע דברי ברכה מכובדים של הנשיא פרס לזובין מהטה, באנגלית, שזכורה מהם בעיקר טעות משעשעת שהחליפה את המילה baton (מקל ניצוח, האמור להיות מבוטא עם דגש על ה- ton) עם המילה button (כפתור, המבוטא עם דגש על ה- bu).
שיא הערב נרשם באירוע הגאלה השנתי של התזמורת, שהתקיים במלון הילטון בהשתתפות רבים מהצמרת העסקית בארץ. קרן התזמורת הטיסה לכבוד האירוע במיוחד מספרד את להקתה של פומארס, הכוללת ארבעה מוזיקאי פלמנקו מעולים. הביצוע שלהם ענה בדיוק על ההגדרה "עוצר נשימה" שהיה חסר ב"כרמן": פלמנקו בועט, אותנטי ומלא רגש, באיכות ביצוע אופטימלית. הייתי שמח לשמוע אותם שוב בהופעה מלאה, ולא רק בין דג לקינוח.
בשורה נוספת שיצאה מהערב נמסרה מפיו של יו"ר קרן התזמורת, מיכאל צלרמאייר: עבודות השיפוץ של היכל התרבות יתחילו באוגוסט 2011, ובמהלך השיפוצים תעבור התזמורת להופיע באולם סמולרש (Smolarz) ברמת אביב. אמן ואמן: ההיכל זקוק לשיפוץ הזה כמו אוויר לנשימה.
לוחץ על בלוטות הרגש
דב זלצר- "קינה ליצחק". התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. דיסק ודי.וי.די "הליקון קלאסיקס".
יום השנה ה- 15 לרצח רבין מתקרב, מה שמן הסתם מסביר את עיתוי יציאת האלבום הזה דווקא כעת. הוא הושק היום (א'), ומכיוון שהצלחתי לקבל אותו להאזנה מוקדמת זוהי ככל הנראה הביקורת הראשונה שמתפרסמת עליו בתקשורת העולמית. והיא לא הכי חיובית.
האלבום, שכולל דיסק ודי.וי.די של אותה הופעה, הוקלט בקונצרט חי ב- 1998. מבחינה תוכנית, היצירה הזו משקפת היטב את מה שכונה בציניות "פסטיבל האבל" סביב רצח רבין. מה אין פה: מקהלת ילדים ששרה "קדיש", מקהלת מבוגרים גדולה, סוללת סולנים, קטעי נאומים של רבין עם מוזיקה קורעת לב ברקע, זמרת עם (חיה סמיר) ששרה כמקוננת עממית, ועוד שלל אפקטים שלוחצים חזק על בלוטת הרגש הישראלי הקולקטיבי. זו לא בהכרח מוזיקה טובה, אבל זה עובד: בדי.וי.די המצולם אפשר לראות שרבים בקהל מוחים דמעות, ונראה לי שגם היום כמה מהקטעים לא ישאירו עין יבשה. מעבר לכך, חייבים להודות שחלק מהמוזיקה (לדוגמא הפרק הרביעי, "קינה") באמת יפה ומרגש. ובכל זאת- טעם טוב, אנדרסטייטמנט ועידון אין מה לחפש פה. זו מסחטת רגשות אפקטיבית, שאמנם עושה את העבודה אבל בפרספקטיבה של 12 שנים נראית מוגזמת ופומפוזית.
פורסם ב"גלובס", 11.10.10
קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 7.10.
על הנייר, לקונצרט פתיחת העונה של הפילהרמונית היה פוטנציאל גדול: ערב משותף עם להקת "בת-שבע", ששיאו ביצוע משותף של הבלט הנפלא "פטרושקה" (Petrouchka) מאת סטרווינסקי. בפועל, רק מעט מהציפיות התממשו.
החלק הראשון של הקונצרט, בו השתתפה רק התזמורת, השאיר רושם אנמי למדי. הוא דווקא התחיל טוב, עם הפרלוד לאופרה "חובנשיצ'ינה" (Khovanshchina) מאת מוסורגסקי. זו פתיחה יפה ולא מוכרת, שזכתה לביצוע עשיר ורך שהזכיר עד כמה יכולה התזמורת להצטיין במוזיקה רוסית רומנטית. היצירה שבאה אחריה, "מחול אזרבייג'ני" של אבנר דורמן (בבכורה עולמית), השאירה אצלי הערכה מעורבת. היצירה מבוססת על נעימת עם אזרבייג'נית, וסוד קיסמה הוא בקצביות תוססת ובתיזמור לא שגרתי שכולל פסנתר ומגוון כלי הקשה. הם יוצרים אפקט שאומנם אינו "נעים לאוזן" במובן השטחי, אבל בהחלט מעניין. הבעיה היתה שבשלב מסוים העומס הזה נשמע מבולגן מדי, והזכיר מנה שהוסיפו לה כל-כך הרבה תבלינים עד שטעמו של חומר הגלם העיקרי נשכח.
היצירה של דורמן הזכירה עובדה כואבת ברפרטואר של רוב התזמורת הישראליות: עקב הניכור של הקהל ממה שמוגדר "מוזיקה מודרנית", הפכו היצירות בנות-זמננו למעין הערת שוליים בתכניות התזמורתיות. הסיכוי לשמוע בתזמורת ישראלית יצירה בת-זמננו שכוללת מספר פרקים, ויש בה פיתוח משמעותי, שואף לאפס. מה שכן מוזמן ומבוצע בדרך כלל זה קטע קצר בן עשר דקות גג, שמאפשר לעשות "וי" על הקטגוריה "מוזיקה ישראלית מקורית" ולמהר הלאה למה שהקהל באמת אוהב. מול המלחינים המקומיים כיום עומד אתגר אמיתי לחזור למרכז הבמה וללב הקהל, ונראה שזה אפשרי רק בעזרת ניסיון כן לכתוב מוזיקה תקשורתית בלי להתבייש בכך.
את החלק הראשון חתם הקונצ'רטו השני לכינור של פרוקופייב, עם הכנר היווני לאונידס קבאקוס (Kavakos) כסולן. זה היה ביצוע מנומנם וחסר זוויות, עניין בעייתי במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בקונצ'רטו שאינו משיאיו של המלחין. קבאקוס ניגן בצליל רהוט ומאופק, שלטעמי היה חסר רגש וטכני מדי. אפילו ניצוחו המרהיב של מהטה לא הציל את המצב.
גם החלק השני, בשיתוף להקת בת שבע, איכזב. הבלט "פטרושקה" של סטרווינסקי הוא יצירת מופת, שאמורה להיות עוקצנית ומלאת צבע. הבלט מספר את סיפורה של פטרושקה, בובה בדמות ליצן נלעג המאוהב בבובת רקדנית יפת תואר. אלא שזוהי אהבה נכזבת, כיוון שהרקדנית נמשכת דווקא לבובת גבר אחר- מוסלמי נאה ואלים, שבסופו של דבר הורג את פטרושקה במכת חרב. בסופו הטראגי של המחזה הופכת הבובה של פטרושקה לאנושית, ורוחו מופיעה כשכולה ליגלוג ושנאה. סביב הסיפור הזה חיבר סטרוויסקי מוזיקה נפלאה, עם הרמוניות צורמות בכוונה, צירופי כלים יוצאי דופן ושלל רעיונות מלודיים וקצביים פורצי דרך.
אצל הפילהרמונית הכל היה בסדר, אבל השילוב עם בת שבע לא ממש עבד. את המוזיקה הצבעונית פגשו רקדנים שהיו אמנם טובים כשלעצמם, אך לבושים בתלבושת משעממת בצבע קרם וחבושים בפאות שחורות אחידות. גם מבחינה תנועתית וחזותית שום דבר ממה שהיה על הבמה לא היה מובן ולא התחבר לכלום. לטעמי, הפרויקט שעשתה הפילהרמונית בעבר עם "פולחן האביב" של סטרווינסקי היה מוצלח פי אלף.
השבחים שכן חשוב לתת הפעם הם למהטה והתזמורת על הביצוע המוזיקלי, לרקדנים על המאמץ, ולמעצב התאורה (אבי יונה בואנו) על התאורה הנהדרת.
לסיכום: הכוונות מאחורי הקונצרט היו אולי טובות, אבל התוצאה פחות. לא חובה.
פלסידו דומינגו – "תפקידי הגדולים ביותר". חלק ראשון. אלבום מוזל בן 3 DVD של חברת NVC ARTS.
תעשיית ההורדות והצריבות מכה בחברות התקליטים בצורה אנושה. כתוצאה, עיקר הפעילות שלהן כיום מתמקדת בעריכת אוספים מוזלים של הפקות ישנות. כך גם האלבום הזה, שכולל שלוש אופרות מאת פוצ'יני בכיכובו של זמר הטנור הגדול פלסידו דומינגו.
האופרות המופיעות באלבום הן "טוסקה", "מנון לסקו" ו"הנערה מהמערב הפרוע". האטרקטיבית ביותר ביניהן היא "טוסקה", עליה מנצח זובין מהטה. היא מוצגת כסרט קולנוע, שצולם במקומות המקוריים ברומא בהם מתרחשת העלילה. דומינגו שר את התפקיד הראשי של קוורדוסי (Cavaradossi), ולצידו מככבים קתרין מלפיטאנו (Malfitano) בתפקיד טוסקה ורוג'רו ריימונדי בתפקיד מפקד המשטרה המרושע סקארפיה (Scarpia).
ההפקה יצאה במקור בשנת 1992, ונהנית מאיכות תמונה גבוהה. זהו גם היתרון המרכזי שלה על הפקה כמעט זהה של "טוסקה" משנת 1988, שגם בה השתתף דומינגו וגם היא צולמה באתרים המקוריים. ההפקה המתחרה, בניצוחו של ברונו ברטולטי (Bartoletti), טובה יותר מבחינה מוזיקלית, אך נופלת מבחינת איכות התמונה והצבע.
נקודת התורפה העיקרית של הביצוע הנוכחי היא הזמרת בתפקיד טוסקה, קתרין מלפיטאנו. לטעמי הופעתה אינה מצטיינת לא מבחינה ויזואלית ולא מבחינה מוזיקלית, בלשון המעטה. דומינגו וריימונדי, לעומתה, מצוינים.
הביצועים לשתי האופרות האחרות באלבום, "מנון לסקו" ו"הנערה מהמערב הפרוע", סבירים ולא יותר. שניהם צולמו בשנת 1983, ואיכות התמונה דהויה וחסרת ברק. ב"מנון" יש בעיה נוספת, והיא שהסולנית בתפקיד מנון- קירי טה-קנאווה- חלשה למדי. הם מעניינים בעיקר כדי לראות את דומינגו בשיאו, כשהיה בתחילת שנות הארבעים לחייו.
לסיכום: "טוסקה" מוצלחת והמחיר משתלם, אך האלבום מומלץ בעיקר למשוגעי דומינגו.
מוצרט זה לא
כרוביני- המיסות הגדולות. מנצח: ריקרדו מוטי (Muti). אלבום בן 7 דיסקים של EMI.
ועוד אוסף חדש. זהו אלבום מרשים בן שבעה דיסקים, שבמרכזו המיסות הגדולות של לואיג'י כרוביני (Cherubini). המלחין האיטלקי, בן זמנו של מוצרט, הלחין בסגנון ניאו-קלאסי שנוטה לביטוי מקהלתי גרנדיוזי ולמרקמים פשוטים. הוא נחשב בזמנו למלחין מוערך, אך כיום רק חלק קטן מיצירותיו מבוצע.
באלבום מופיעות שבע מיסות, ביניהן שתי הלחנות מיסת ה"רקוויאם" שחיבר כרוביני. עוד יש באלבום יצירות דתיות אחרות, קצרות יותר, וכן יצירות תזמורתיות עליהן מנצח נוויל מארינר.
על המיסות מנצח ריקרדו מוטי (Muti), מנצח יליד נאפולי שניצוחו בדרך כלל מרהיב עין אך שמרני למדי מבחינה פרשנית. הביצועים לוקטו מאלבומים שרובם הופיעו במקור בין השנים 1980 ו- 2006, ואיכות הביצוע טובה מאד. עם זאת, האזנה מרוכזת מוכיחה מדוע נחשב כרוביני כיום למלחין שולי יחסית: הרבה מהמוזיקה שלו פשוט לא מספיק מעניינת, בעיקר לא בהשוואה לבני זמנו כמו מוצרט או היידן. מומלץ רק למי שכבר שבע מהמאסטרים הגדולים.
לכבוד סנטה ססיליה
פרסל, הנדל, היידן- מוזיקה לסנטה ססיליה. מוזיקאי הלובר. מנצח: מארק מינקובסקי. דיסק כפול "נאיב".
הפעם זהו לא אוסף, אלא הפקה חדשה ומצוינת. האלבום כולל שלוש יצירות מופת, שכולן הוקדשו לסנטה ססיליה, פטרונית האמנויות: האודה “Hail, bright Cecilia” מאת הנרי פרסל, ה"אודה לסנטה ססיליה" מאת הנדל, ו"מיסת סנטה ססיליה" מאת היידן.
הביצוע הוא בניצוחו של הצרפתי המצוין מארק מינקובסקי שמוביל את ההרכב הקבוע שלו, תזמורת ומקהלת "מוזיקאי הלובר". אליהם מצטרפים חמישה סולנים טובים, ביניהם בולטת זמרת האלט נטלי שטוצמן. הביצוע מבריק וזורם, והוא מומלץ מאד לאוהבי מוזיקת בארוק.
קשה שלא להתפעל מהמופע של חברי להקת "קודו" (Kodo) מיפן, המופיעה בימים אלו בארץ. פירוש המילה "קודו" ביפנית הוא "הלמות לב", והמופע מבוסס כולו על קצב ואנרגיה. עם זאת, לפני שהולכים כדאי לדעת למה לצפות.
חברי הלהקה מנגנים על תופים יפהפיים הנקראים Taiko, העשויים מעץ דובדבן. ההופעה בנויה מ"נאמברים", השונים זה מזה במספר הנגנים ובאופי הכלים המשתתפים. המופע שומר על אופי יפני מובהק ונראה אותנטי לגמרי; עם זאת, אל המוזיקה קל מאד להתחבר.
המופע של "קודו" הוא מפגן מרשים של קואורדינציה אישית, תיאום קבוצתי, כוח פיזי, חוש קצב ויכולת מוזיקלית. בקטעים הקבוצתיים, המתוזמנים להפליא, ברור שכל טעות הכי קטנה תביא לקריסת הקטע כולו; ומצד שני, ברור גם שטעות כזו לא תתרחש. הנגנים הם אמנים פנטסטיים, שמציגים יכולת כמעט על-אנושית מבחינת כוח ותיאום. מדהים לשמוע איך כולם עוברים יחד, בתיאום של שבריר שנייה, בין הקשה כמעט בלתי נשמעת לבין "פורטיסימו" עוצמתי.
למרות התשבחות לביצוע המושלם, החוויה הכללית היתה מעט מונוטונית. חלק מהנאמברים היו לטעמי קצת ארוכים מדי, ולעיתים חסר לי גיוון של כלים וצבעים אחרים. נראה לי שהדרך הנכונה לחוות את המופע של "קודו" הוא להתייחס אליו כמדיטציה דרך תיפוף, ולהתחבר לצד החוויתי-חושי ולמוזיקליות הקדומה של הלמות התופים.
להקת קודו (יפן). 1 באוקטובר. המשכן לאומנויות הבמה ת"א. המופע האחרון של הלהקה יהיה הערב (5 באוקטובר) בבנייני האומה בירושלים, בשעה 20:30.
דברי ימי מנזר
המופע של "סוטרה" (Sutra) מציע חוויה מסוג אחר: המבצעים הם 17 נזירים בודהיסטים ממנזר שאולין (Shaolin) בסין, והמופע משלב מוזיקה, תנועה ואמנויות לחימה.
בניגוד למה שאפשר לחשוב, "סוטרה" היא יצירה עכשווית. יש לה כוריאוגרפיה מודרנית, ועיצוב הבמה נקי מכל סממן סיני. התפאורה מבוססת על תיבות עץ גדולות, שמשמשות לחלופין רקע וכלי קיבול לנזירים הרקדנים. אחת מחולשות המופע, לטעמי, היא בכך שהתפאורה הזו לא מספיק מגוונת.
הכוריאוגרף הבלגי שיצר את "סוטרה" חי תקופה במנזר השאולין, ולמד את תרבותו. התוצאה היא שילוב מעניין של מזרח ומערב: המופע מציג רקדן מערבי למראה, המנסה למצוא את דרכו בין שורת לוחמי שאולין. מסייע לו בכך ילד- נזיר שנראה בן פחות מעשר, שמשמש כחוט מקשר בינו לבין תרבותם של הנזירים. ילד זה, לטעמי, היה הכוכב האמיתי של הערב.
שפת התנועה של הנזירים מבוססת על אמנויות לחימה או חיקוי של חיות, והיא מרשימה מאד לצפייה. לטעמי, המופע היה נשכר אם הצד האותנטי שלהם היה מקבל חשיפה גדולה יותר על חשבון הכוריאוגרפיה ה"מערבית", שלא תמיד היתה מספיק מעניינת.
את "סוטרה" מלווה מוזיקה מקורית חיה, בביצוע הרכב מצומצם של כלי מיתר, פסנתר וכלי הקשה. היא משמשת בעיקר כרקע, ונעה בין משיכות קשת נוגות ודיסוננטיות לבין קטעים ניו-אייג'יים בפסנתר. זו לא מוזיקה גדולה, אבל היא מתחברת לא רע עם המופע.
באופן מפתיע, את קורת הרוח הגדולה ביותר במהלך הערב סיפקה לי התכנייה. הגיעו ימות המשיח: כל השמות הזרים בתכנייה היו מנוקדים לעילא, וחסכו את הצורך לנחש איך אמורים לבטא אותם או לדפדף לעמודים באנגלית. הלוואי על כל תכניות המופעים בארץ.
להקת "סוטרה" (סין). המשכן לאומנויות הבמה, תל-אביב. 4.10. מופעים נוספים יתקיימו במשכן היום (5.10) ובמהלך כל יתר ימי השבוע.
לכל השואלים לגבי קורסים שאני מעביר בשנה"ל הקרובה: ניתן לראות את רשימת הקורסים המעודכנת בתגית "קורסים לקהל הרחב" באתר זה. את תיאורי הקורסים ניתן לראות באתרי המוסדות המארחים, אליהם מצורפים לינקים. לשאלות נוספות ניתן לפנות גם אלי, במייל המופיע בתגית "צרו קשר".
פורסם ב"גלובס", 20.9.2010
במהלך חודש אוקטובר יגיע לארץ מופע הקברט "הלילה או לעולם לא", בכיכובו של המוזיקאי הגרמני מקס ראבה (Raabe). ראבה גילה עניין במוזיקת הקברט הגרמנית של שנות העשרים כבר בתקופת לימודי המוזיקה שלו בברלין, ולימים הפך אותה לתחום עיסוקו העיקרי. כיום הוא נחשב בגרמניה לאייקון תרבותי והמופע שלו עם תזמורתו, הנקראת Palast Orchester ("תזמורת הארמון"), הפך ללהיט כובש במות ברחבי אירופה וארה"ב.
במופע "הלילה או לעולם לא" צפיתי בעיר בון (גרמניה), לקראת הגעתו ארצה. המופע כולל מוזיקה פופולארית שחוברה במהלך התקופה שבין מלחמות העולם, סופה של רפובליקת ויימאר. תקופה זו, בניגוד גמור לעשור הטראגי שבא אחריה, היתה עליזה ועשירה במוזיקה קלה. חלק ניכר מהמלחינים שחיברו את המוזיקה הזו היו יהודים, שבמהלך שנות השלושים מצאו עצמם במלכודת הנאצית. בני המזל ביניהם, כמו קורט וייל, נמלטו בזמן לארה"ב. חסרי המזל נשלחו למחנות וניספו. השירים עצמם נאסרו להשמעה עם עליית הנאציזם, כיוון שעבור הנאצים היו יהודיים מדי או שחורים מדי.
ראבה ותזמורתו עוסקים ברפרטואר הזה כבר משנות השמונים, ומחיים אותו במיטב מסורת הרטרו. ראבה עצמו, המופיע כזמר ומגיש, הוא הציר המרכזי במופע. הוא עולה על הבמה לבוש בטוקסידו, עם שיער חלק משוך לאחור ובשפת גוף שמשדרת ריחוק ואירוניה. המיקרופון, כמו גם יתר אביזרי הבמה, נראים כלקוחים מחנות וינטג'.
המופע מבוסס על רצף שירים, שביניהם מספר ראבה קטעי קישור משעשעים בפנים חתומות ובהבעה משועממת. לקהל ישראלי, סביר שזה יזכיר קצת את מתי כספי. גם הקול שלו אינו יפה במובן הרגיל של המילה: זהו קול מלאכותי ומוזר בכוונה, שמשלים את אווירת הקברט. בגרמניה זה עובד מצוין, ובכמה מהמקומות הקהל ממש נקרע מצחוק. במופע בארץ, כמו במופעים בארה"ב, קטעי הקישור יהיו באנגלית. בנוסף, לשירים יהיו כתוביות תרגום לעברית.
המופע מציע מעין כמוסת זמן של חיי המוזיקה הקלה בברלין של שנות העשרים והשלושים. יש בו שלאגרים בגרמנית, רומבה, פוקסטרוט, צ'רלסטון וטנגו, עם טקסטים אירוניים שרובם עוסקים ביחסים בינו לבינה. תזמורת ה"פלאסט" המלווה כוללת 12 נגנים, ביניהם שבעה כלי נשיפה ממתכת (חצוצרות וסקסופונים). גם היא, כמו ראבה, נראית כאילו נלקחה מאולמות המוזיקה הקלה של לפני שמונים שנה. כל הנגנים בנים למעט אישה אחת, שהיא הכנרת האיטלקיה הזוהרת של ההרכב.
ברוב המקרים המוזיקה משעשעת ונגישה, מהסוג שקל לאהוב. גם איכות הביצוע של ראבה וחבריו גבוהה מאד. הוא אמנם לא זמר גדול, וספק אם היה מצליח כזמר אופרה; אבל יש לו טכניקה קולית טובה, שמאפשרת לו להחזיק מופע שלם בקלות ולדלג בין סוגי הפקה שונים. בין היתר הוא מצטיין בטכניקת פלצט (שירה בקול גבוה בצורה "מזויפת"), שמאפשרת לו לשיר צלילים גבוהים ללא מאמץ. האנגלית שלו היא במבטא גרמני מובהק, אך עם היגוי מדויק ומלוטש. חבריו להרכב מקצועיים לא פחות, והתוצאה היא בידור מהוקצע ואלגנטי.
ראבה (48) נולד בכפר קטן בגרמניה, וכבר כילד שר במקהלת הכנסייה. במסיבת העיתונאים לאחר המופע סיפר כי בילדותו האזין בעיקר למוזיקה קלאסית, ואת האהבה למוזיקה של שנות העשרים קיבל דרך האזנה לתקליטים של אחיו הגדול. בהיותו בן עשרים עזב את הכפר ועבר לברלין, שם הוא מתגורר עד היום. הוא למד זמרה אופראית באוניברסיטה לאמנויות בברלין, ובשנת 1986 הקים את ה"פאלאסט אורקסטר" והחל לבצע להיטים משנות העשרים והשלושים. את העיבודים לשירים הצליח ליצור לאחר שחקר תקליטים ישנים, סרטים ודפי תווים אותם מצא בארכיונים, שוקי פשפשים וחנויות עתיקות.
המופעים זכו להצלחה גדולה בברלין, והחל בשנות התשעים החלו להיות מוצגים ברחבי אירופה וארה"ב. במקביל הוצעו לראבה תפקידים בתיאטרון ובסרטים. בין היתר, הוא הופיע בסרט "המלאך הכחול" עם אוטה למפר (Lemper), בסרט "דודתו של צ'רלי", ובסרטו של ורנר הרצוג "בלתי מנוצחים".
ראבה מדגיש מאד את הצד היהודי החזק שמאחורי המופע. "אני שר שירים של מלחינים יהודים כבר עשרים שנה", הוא אומר. "רוב מלחיני הפופ, הסווינג והג'אז של שנות העשרים והשלושים היו יהודים. זו גם הסיבה שאני מקפיד לציין לפני כל שיר את שמותיהם של המשורר והמלחין".
למה בחרת דווקא את הרפרטואר הזה?
"עבורי, זוהי המוזיקה האלגנטית ביותר. אני לא חי בעבר, ולא אומר שהעבר טוב יותר. אבל המוזיקה הזו ראויה להיות מבוצעת, בדיוק כמו שאף אחד לא שואל היום למה מנגנים את המוזיקה של שוברט או ברהמס".
לדבריו, המופע אינו אמור להיות נוסטלגי. "בודאי שיש פה מבט אחורה, אבל אני רואה אותו כמופע על-זמני", הוא אומר. "הסממן הנוסטלגי היחיד אצלי הוא הטוקסידו. אני לא מגיע עם מונוקל ישן, והכנרת לובשת שמלות מודרניות. המוזיקה חזקה מספיק, ולא צריך יותר. זה כמו שלא מנגנים היום מוצרט עם פאות ובגדים מהתקופה".
מאיפה בא הרעיון לסגנון ההגשה הייחודי שלך?
"באחד המופעים הראשונים הייתי צריך להכריז על השירים. אני לא אוהב את הדרך הרגילה בה מדברים עם הקהל, ולכן מצאתי דרך של דיבור מרוחק ואירוני. כמו רדיו מיושן".
ומאיפה בא השימוש הרב בפלצט?
"בעיקר מעצלנות. התווים המקוריים היו כתובים לקול גבוה, והתזמורת הייתה עצלנית מדי מכדי להתאים את התפקידים לקול הבריטון שלי. לכן, במקום להתאים אותם אלי התאמתי את עצמי אליהם".
הבדיחות תמיד מוכנות מראש, או שאתה מאלתר?
"הכל מוכן מראש. יש רק מקרים נדירים בהם אני מגיב אם קורה משהו יוצא דופן בקהל. אני אוהב להיות בשליטה".
"הלילה או לעולם לא". מקס ראבה ו"תזמורת הארמון". המופע יתקיים בחודש אוקטובר בתל-אביב, חיפה וירושלים.
הפסל "בטון" בכניסה לאולם בטהובן. צילום: עומר שומרוני
בסוף השבוע שעבר נפתח בעיר בון (Bonn) בגרמניה "פסטיבל בטהובן", והוא יימשך עד ה- 9 באוקטובר. זהו אחד הפסטיבלים היוקרתיים בגרמניה למוזיקה קלאסית, והיתרון היחסי שלו נעוץ, בין היתר, בעובדה שהוא מתקיים לאחר תום עונת התיירות המקובלת.
בון – עירו של בטהובן
בון, עיר עשירה ומנומנמת היושבת על גדת נהר הריין, היא עיר הולדתו של בטהובן. המלחין הנערץ אמנם עזב אותה בגיל 22 ואת עיקר חייו בילה בוינה, אבל בון ממשיכה להתהדר בו כאחד מבניה. אחת האטרקציות התיירותיות בעיר היא "בית בטהובן" (Beethovenhaus), הנמצא בעיר העתיקה הקומפקטית של בון. בבית זה נולד בטהובן וגדל, וכיום הוא משמש כמוזיאון מעניין שעמוס בחפצים אותנטיים ופחות אותנטיים מעזבונם של המלחין ובני משפחתו. העובדה הבולטת ביותר בבית היא נומך התיקרה, עדות חיה לקטנות קומתם של בני המשפחה (גובהו של בטהובן המבוגר מוערך בפחות מ- 170 ס"מ). בבית אסור לצלם, לשמחת המוכרים בחנות המזכרות בקומה התחתונה.
באופן לא מפתיע, גם אולם הקונצרטים של בון נקרא "אולם בטהובן" (Beethovenhalle). האולם ממוקם בסמיכות לנהר הריין היפה, ומהמסעדה הצמודה אליו ניתן להשקיף על הנהר. על משטח הדשא הרחב שלפני האולם ניצב פסל בטון גדול, בו משתקף בגאון דיוקנו של בטהובן. שם הפסל הוא "בטון" (Beethon)- משחק מילים בין שמו של המלחין לבין החומר ממנו עשוי הפסל (פירוש המילה "בטון" בגרמנית זהה לזה בעברית).
בנוסף לתכנית הקונצרטים העשירה של "פסטיבל בטהובן", העיר מציעה אפשרויות בילוי מגוונות: שייט רוגע על הריין, שורה ארוכה של מוזיאונים, שוק פשפשים נחמד (בשבת), טיול רגלי נעים לאורך הנהר, טיול באופניים שכורות, וכמובן שגם ביקור בערים השכנות קלן (Koeln) ודיסלדורף. שתי ערים אלו, השוכנות גם הן על גדות הריין, נמצאות במרחק של פחות מחצי שעת נסיעה מבון. חובבי ארכיטקטורה עשויים להתעניין גם בביקור בשכונה בה שכנו בזמנו השגרירות הזרות, לפני שעברו לברלין. כיום משמשים בתי השגרירויות המפוארים כבתי מגורים או משרדים לבעלי עסקים אמידים מהעיר.
פסטיבל בטהובן
כצפוי, גם הפסטיבל המתקיים בבון נושא את שמו של בטהובן. הפסטיבל משלב בין מוזיקה סימפונית לבין מוזיקה קאמרית, וכולל אפילו תכניות מיוחדות לילדים. הוא אמנם לא יוקרתי כמו הפסטיבלים של לוצרן וזלצבורג, אבל מארח שמות מהצמרת העולמית ומציע תכנית קונצרטים עשירה מאד.
מבחינת רפרטואר, הפסטיבל נוטה להתמקד במוזיקה קלאסית ורומנטית, שנחשבת קליטה ונגישה יותר לקהל הרחב. בין המלחינים שיבוצעו בו נמנים בטהובן, שומאן, שופן, ברוקנר, מהלר וכדומה, ואילו מלחינים מודרניים זוכים לייצוג מועט יחסית. לבעלי טעם מוזיקלי סולידי, שלא אוהבים להתמודד עם יצירות מודרניות מאתגרות, התכנית הזו היא גן-עדן.
סול גבטה (Gabetta). צילום יח"צ
בין השמות הגדולים הצפויים להופיע בפסטיבל השנה בולטים הפסנתרנית הלן גרימו (Grimaud), שמופיעה לאחרונה רק לעיתים נדירות עקב מגבלות רפואיות; הצ'לנית הארגנטינאית המטאורית סול גאבטה (Gabetta), בעלת המראה המצודד במיוחד; הכנר רנו קפוסון ואחיו, הצ'לן גוטייה קפוסון; תזמורת בוואריה בניצוחו של קנת נגאנו (Nagano); הכנר קוליה בלאכר; תזמורת דרזדן (Dresden) בניצוחו של המנצח האנגלי הוותיק קולין דייוויס; התזמורת הלאומית של צרפת בניצוחו של דניאל גאטי; זמרת המצו-סופרן המצוינת אנג'ליקה קירשלאגר, שתופיע תחת ניצוחו של נוויל מארינר; ועוד שורה ארוכה של מוזיקאים מובילים.
כמו בכל שנה, גם בפסטיבל בטהובן 2010 יבוצעו מחזורי יצירות של בטהובן ומלחינים אחרים. השנה אלו יהיו שלישיות הפסנתר מאת בטהובן ושומאן, וכן הסונטות לכינור ופסנתר שלהם. המוזיקה של רוברט שומאן תבוצע השנה גם בקונצרטים רבים נוספים, לכבוד מאתיים שנה להולדתו. יש להניח שהבחירה בו נתמכה בעובדה ששומאן נפטר בעיר בון. מוקד נוסף יספק המלחין והמנצח הגרמני בן-זמננו פטר רוציקה (Ruzicka), מלחין הבית של הפסטיבל. שיא האירועים לכבודו יהיה בקונצרט בו ינצח רוציקה על הסימפוניה מס' 9 של בטהובן, ב- 30 בספטמבר. קונצרט זה מעניין במיוחד, כי היצירה המונומנטלית תבוצע בו בעיבוד שעשה לה גוסטב מהלר.
חלק מהקונצרטים כבר "סולד אאוט", אך הניסיון מלמד שבדרך כלל ניתן להשיג כרטיסים ממש לפני המופע. פשוט צריך לעמוד עם שלט Suche Karte ("מחפש/ת כרטיס") ליד הקופה, ולקנות מאנשים שמוכרים ברגע האחרון.
אתר הפסטיבל:http://www.beethovenfest.de
מלונות מומלצים
מלון 1- הילטון בון
הבחירה המומלצת ביותר לבאי הפסטיבל היא מלון "הילטון" בון. המלון נמצא במיקום מושלם לבאי הפסטיבל: שלוש דקות הליכה מ"אולם בטהובן" בו מתקיימים מרבית הקונצרטים, חמש דקות הליכה מ"בית בטהובן" בעיר העתיקה, ודקת הליכה לבית האופרה של בון ולבארים האופנתיים הנמצאים לידו.
המלון נמצא ממש על נהר הריין, וניתן לעשות ממנו טיולים רגליים יפים לאורך הנהר.
הוא מציע חדרים גדולים ונוחים, ערוצי טלוויזיה במגוון שפות (כולל אנגלית וערבית- עברית עדיין לא הגיעה לשם), ארוחת בוקר עשירה, מכון כושר ועוד. העובדים בדלפק הקבלה ששים לעזור ודוברים אנגלית טובה, עניין שאינו מובן מאליו כלל בגרמניה. חבל רק ששירותי החיבור לאינטרנט במלון יקרים (שמונה אירו לשעה). הפתרון לחוסכים הוא לגלוש מחדר העסקים, על בסיס דקות (35 סנט לדקה).
למלון יש גם נקודה יהודית טראגית: ממש מול הכניסה האחורית שלו, ליד נהר הריין, נמצאים שרידי בית הכנסת שחרב בתקופת השלטון הנאצי. במקום יש כיום מצבת זיכרון מרגשת לקהילה היהודית שהייתה בעיר לפני המלחמה.
אתר המלון:
http://www1.hilton.com/en_US/hi/hotel/BNJHIHI-Hilton-Bonn/index.do
מלון 2 – סאבוי בון
אם אינכם מוצאים מקום בהילטון, מלון "סאבוי" יכול לשמש חלופה סבירה. המלון נמצא מעבר לכביש מה"הילטון", ויושב על כביש ראשי קרוב מאד לעיר העתיקה. גם הוא נמצא במרחק דקות הליכה ספורות מ"אולם בטהובן", בו מתקיימים מרבית אירועי הפסטיבל, וקרוב מאד לאיזור הבארים האופנתיים של בון.
צוות המלון סימפטי ואדיב, אולם גם כאן האינטרנט עולה שמונה אירו לשעה. למי שסבור (כמוני) שזהו מחיר שערורייתי, עדיף ללכת ל"סטארבקס" ולהתחבר בחינם. יש סניף נחמד שלהם ליד מצבת הזיכרון לבטהובן במרכז העיר העתיקה, וגם הקפה לא רע.
אתר המלון:
