התזמורת הסימפונית ראשל"צ התחילה את העונה בפרויקט שאפתני: ביצוע רב-משתתפים לסימפוניה מס' 2 של מהלר, אחת היצירות המרשימות ביותר ברפרטואר הסימפוני. בשורה תחתונה זה היה ביצוע טוב, לעיתים אפילו יותר מכך. משמח לדעת שיש בארץ עוד גוף, חוץ מהפילהרמונית, שמסוגל לבצע את יצירת הענק הזו בצורה כה מקצועית. עם זאת, אם הסטנדרט שלכם מבוסס על הקלטות מובילות, יש להניח שלא תיפלו מהכסא.
הסימפוניה השנייה של מהלר כתובה לתזמורת גדולה, מקהלה גדולה ושתי סולניות. היא בנויה מחמישה פרקים, שהולכים ונבנים לקראת שיא קולוסאלי בפרק האחרון. מהלר מנסה לענות בסימפוניה על כמה מהשאלות העומדות ביסוד הקיום האנושי: לשם מה נולדנו? לשם מה אנו חיים וסובלים? את התשובה הוא נותן בהמנון האדיר המסיים: חייך החולפים בעולם הזה הם רק הכנה לתחייתך בעולם הבא, האלוהי.
התזמורת גייסה לצורך הפרויקט אורחים לא מועטים מתזמורות אחרות, שתיגברו את שורותיה עקב דרישות התיזמור המופלגות. גם את תפקיד המקהלה מילאו שתי מקהלות שאוחדו לצורך הפרויקט- מקהלת האופרה והמקהלה הקאמרית רמת גן. זו היתה נקודת פתיחה מבשרת רע, אך שתי המקהלות המאוחדות היו ההפתעה הגדולה של הביצוע. הצליל המקהלתי היה חזק, עשיר ומלא, והדיקציה הגרמנית טובה. כתוצאה, פרק הסיום הכביר עם המקהלה היה שיאו הבלתי מעורער של הערב.
הביקורת הזו נכתבת על ביצוע הבכורה במוצ"ש, שסבל מכמה מחלות ילדות. דוגמא בולטת היתה העובדה שהמקהלה לא קמה יחד במקום הדרוש, מה שנראה חובבני למדי. יש לקוות שבביצועים הבאים העניין יוסדר. בנוסף, כפי שקורה פעמים רבות בערבי בכורה, הביצוע הלך והשתפר עם הזמן. הפרקים הראשונים היו די שטוחים מבחינה רגשית, ונתנו תחושה של נגינת התווים בצורה מקצועית ולא הרבה יותר. בפרק השלישי כבר ניתן היה להצביע על פרשנות מעניינת, ובפרק האחרון היה אפילו ממה להתפעל. בכל מקרה, חשוב לציין שלאורך כל היצירה איכות הנגינה והשירה – מבחינה טכנית לפחות- היתה ללא רבב. בהתחשב במורכבות היצירה ובתנאים בהם עובדים המוזיקאים בארץ, זהו הישג לא מבוטל.
מי שפחות הבריקו במוצ"ש היו הסולניות. מסיבה לא ברורה שתיהן שרו בצורה מאופקת ו"מוחזקת", ולא הפיקו את הברק והעומק הנדרשים. זה הפריע במיוחד בפרק הרביעי, בו יש תפקיד סולו לזמרת האלט. נועה פרנקל הציגה בו קול יפה ומיוחד, אבל שרה בצורה סגורה וחסרת הבעה רגשית מספקת. הערכה דומה היתה לזמרת הסופרן הילה בג'יו בפרק האחרון, שהפוטנציאל הרגיל שלה לא בא בערב זה לידי מיצוי.
בכל הנוגע לניצוח, לא נרשמו הפתעות. דן אטינגר הוא מנצח שיודע היטב את עבודתו, וגם הפעם שלט בהרכב הענק ביד רמה. הניצוח שלו היה בהיר, מדויק ונמרץ, עם העדפה ברורה לטמפי מהירים. התזמורת עצמה צילצלה היטב, למרות שבעיני חסרו לה הסאונד האלגנטי, החום והאיזון התזמורתי שמצליחה להשיג הפילהרמונית במוזיקה הזו. יתכן שהערכה זו קשורה גם לאולם בראשל"צ, שאינו מושלם ליצירה כה גדולה.
לסיכום: ביצוע מקצועי ומהנה, ברמה שמהווה תעודת כבוד לכל המעורבים. עם זאת, למעט רגעים בודדים הוא אינו מתעלה לכדי חוויה רגשית עמוקה.
הקונצרט יבוצע שוב הערב (יום א') בשעה 20:00 בבית האופרה בת"א, ובימים שני ושלישי בהיכל התרבות בראשל"צ בשעה 20:30.
מהלר- סימפוניה מס' 2 ("התחייה"). התזמורת הסימפונית ראשל"צ. מנצח: דן אטינגר. היכל התרבות ראשל"צ, מוצ"ש 11 בספטמבר.
המלצה חמה: במוצ"ש 18 בספטמבר, 18:30 זמן לוצרן, ישודר בשידור חי קונצרט הסיום של פסטיבל לוצרן. הקונצרט הוא בביצועה של התזמורת הפילהרמונית הוינאית, בניצוחו של גוסטבו דודאמל האהוב. התכנית כוללת יצירות מאת רוסיני, Julián Orbón, ליאונרד ברנשטיין ומוריס ראוול.
ככל הנראה זהו הקישור שיהיה לקונצרט, ואם הוא לא עובד, נסו להיכנס דרך דף הבית של הפסטיבל.
זהו ככל הנראה אלבום המתנה האולטימטיבי למי שאוהב לראות מוזיקה ולא רק לשמוע אותה. הוא מוקדש כולו לקרלוס קלייבר (Kleiber), הנחשב בעולם הניצוח לאגדה. קלייבר, יליד 1930, נולד בגרמניה ועבר עם הוריו לארגנטינה לאחר עליית הנאצים. הוא חזר לגרמניה בשנות החמישים, ולאורך השנים צבר לעצמו מוניטין של גאון מטורף. הוא ביטל הופעות והקלטות בסיטונות, ערך עם התזמורות חזרות אינסופיות, וגבה על הופעותיו סכומים אסטרונומיים. אבל התוצאות המוזיקליות שהפיק היו כל כך מדהימות, עד שכולם היו מוכנים לספוג את הקפריזות שלו בסלחנות.
קלייבר נפטר ב- 2004, והשאיר אחריו מורשת מצומצמת מאד של הקלטות וידאו שנחשבות אצל חובבי המוזיקה לאוצר. הן הועלו לפורמט DVD כבר לפני שנים, אך עד כה ניתן היה להשיגן בנפרד ובמחיר מלא. כעת, לכבוד שמונים שנה להולדתו, יצאו ההקלטות האלו לשוק יחד במארז מוזל, במהדורה מוגבלת. המארז כולל עשרה תקליטורי DVD, ובהם כל מה שקלייבר הקליט ל"דויטשה גרמופון" במהלך חייו. יש בו את שני קונצרטי השנה החדשה הנפלאים שעשה עם הפילהרמונית של וינה, ב- 1989 וב- 1992; את הקונצרט עם תזמורת בוואריה, לדעתי הגדול מכולם, שבמרכזו סימפוניה מס' 4 של ברהמס; קונצרט נוסף, קצת פחות מרשים, שבמרכזו הסימפוניה השניה של ברהמס; קונצרט נפלא עם סימפוניות מס' 4 ו- 7 של בטהובן, עם תזמורת הקונצרטחבאו מאמסטרדם; האופרה "אביר הורד" של ריכרד שטראוס בשני ביצועים שונים, בהם רואים בעיקר את הזמרים ולא את המנצח; והאופרטה "העטלף", שגם בה המיקוד הויזואלי הוא בזמרים על הבמה.
הצפייה בקלייבר היא חוויה גדולה. סגנון הניצוח שלו חופשי מאד, מחשמל ומלא כריזמה. לעיתים הוא פשוט נשען לאחור, ונהנה לתת לנגנים לעשות את העבודה. נראה שכלל אין לו עניין בזוטות כמו ספירה או כניסות, ותחת זאת הוא עסוק בעשיית מוזיקה ברמה כמעט מיסטית. צריך לראות אותו רוקד ב"מארש רדצקי" (בקונצרט השנה החדשה של 1992) כדי להבין באיזה גאון מדובר. מתנת חג נהדרת לאוהבי מוזיקה.
קרלוס קלייבר- מכלול הקונצרטים והאופרות ב- DVD. אלבום בן 10 תקליטורי DVD. "דויטשה גרמופון".
אגדה גם בדיסקים
במקביל לאלבום ה- DVD של קלייבר, הוציאה חברת "דויטשה גרמופון" אלבום מוזל נוסף שמרכז את הקלטות האודיו שערך לאורך השנים. הפעם אפשר רק לשמוע ולא לראות, אבל גם כאן ניכרת גאונותו של קלייבר בקלות. האלבום כולל את ההקלטה המיתולוגית שלו לסימפוניות מס' 5 ו- 7 של בטהובן; את הדיסק הכביר עם הסימפוניה הרביעית של ברהמס, בנגינת הפילהרמונית הוינאית; את ההקלטה לסימפוניות מס' 3 ו- 8 של שוברט, שמתאפיינת באנרגיה ודחף יוצאי דופן; את האופרטה "העטלף" של שטראוס (בביצוע שונה מזה שמופיע באלבום ה- DVD); את "לה טרוויאטה" של ורדי, בביצוע מצוין בו מככבים איליאנה קוטרובאש (Cotrubas) ופלאסידו דומינגו; את האופרה "הקלע החופשי" של ובר; וכמובן את ההקלטה שלו לאופרה הגדולה מכולן, "טריסטאן ואיזולדה" (Tristan und Isolde) של ואגנר.
ההקלטות המקוריות לכל הדיסקים נעשו ברובן המכריע בשנות השבעים, ומבחינה טכנית נשמעות מצוין. מדובר בהקלטות שכבר מזמן הפכו למיתולוגיות, ולכן הן אינן זקוקות להמלצה. צריך פשוט לשמוח על כך שיש הזדמנות להשיג אותן באלבום מרוכז, ובזול. לאוהבי דיסקים קלאסיים זו מתנה נהדרת, וכדאי רק לוודא שאין להם בספרייה את הדיסקים המקוריים שיצאו בעבר במחיר מלא.
קרלוס קלייבר- מכלול הקלטות האודיו. אלבום בן 12 דיסקים "דויטשה גרמופון".
רוברט הול בירושלים. צילום: דן פורגס
הפסטיבל הקאמרי הבינלאומי, שנפתח אמש בירושלים, הציג תכנית לא אחידה מבחינת איכות ביצוע. לקונצרט היו שני שיאים ברורים: מחזור השירים "זר שירים" של שומאן, וביצוע הבכורה של "לירות בפיל" מאת מתן פורת. הראשון- בגלל הביצוע הפנטסטי של זמר הבריטון רוברט הול, והשני בזכות הסיפור קורע הלב של ג'ורג' אורוול. יתר הביצועים היו חלשים בהרבה.
בהתאם למסורת הפסטיבל הירושלמי, גם תכנית אמש היתה ארוכה מאד- אפילו ארוכה מדי, בהתחשב בעובדה שהחלק הראשון ארך למעלה משעתיים. מסמר הערב, ללא עוררין, היה זמר הבריטון ההולנדי רוברט הול. הול אולי כבר לא צעיר, אבל מבחינת איכות ביצוע הוא מאסטר אמיתי. אמש הוא ביצע שני מחזורי שירים: שירי מריקה (Moerike) של הוגו וולף ו"זר שירים" מאת שומאן, שניהם בליווי אלנה בשקירובה בפסנתר. בעיני, הביצוע ל"זר שירים" היה הישג נדיר. הול שר בדיקציה מושלמת ובהגשה מלאת הבעה, ובחלק מהשירים היתה הרגשה שאפשר לחתוך את האוויר בסכין מרוב אינטנסיביות רגשית. בשקירובה ליוותה ברגישות נהדרת, והתוצאה היתה אירוע מוזיקלי בלתי נשכח. כדאי מאד לשמוע את הול גם בקונצרטים הבאים שייתן בפסטיבל. חבל רק שהתרגום לשירים שחולק לקהל היה זה של עדה ברודסקי- תרגום מיושן, נמלץ להחריד ומאוד לא ידידותי למשתמש. הגיע הזמן שהפסטיבל הירושלמי, וגופי המוזיקה בארץ בכלל, יחליפו אותו בתרגום עדכני.
שתי היצירות הנוספות בחלק הראשון זכו לביצועים חיוורים למדי. רביעיית המיתרים בלה מינור של שומאן, בביצוע רביעיית ארלנבוש (Erlenbusch), נשמעה חסרת אנרגיה ומתח, למרות איכותם הגבוהה של רוב נגני ההרכב. גם הסונטה השנייה של ברהמס לכינור ופסנתר, עם הפסנתרן קיריל גרשטיין והכנרת לטיצה הונדה-רוזנברג, השאירה אותי אדיש לחלוטין. מדובר במוזיקאים טובים כשלעצמם, אבל נשמע שמאחורי הביצוע שלהם לא עמדה כל תפיסה מוזיקלית מגובשת. בניגוד לרוברט הול ואלנה בשקירובה, שביצועם נגע בנשגב, נשמע היה שיתר המבצעים בחלק הראשון מנגנים את התווים ולא יותר.
חלקו השני של הקונצרט סיפק עניין מסוג אחר, פוליטי יותר. בחלק זה בוצעה, בבכורה עולמית, יצירתו של הישראלי מתן פורת "לירות בפיל". זוהי הלחנה לסיפור מאת ג'ורג' אורוול, שעוסק בהשחתה שעושה כיבוש קולוניאליסטי לנפשו של הכובש. הסיפור מתרחש בבורמה, ומציג את חיבוטיו של איש צבא לבן הנאלץ לירות בפיל תועה עקב לחץ של ההמון המקומי. היצירה כתובה לקריין והרכב כלי יוצא דופן, הכולל כלים בעלי אופי אקזוטי לרבות שופר.
את תפקיד הקריין מילא איתי טיראן, שמשתף פעולה בקביעות עם אנסמבל "גרופיוס" (Gropius) שביצע את היצירה. בצירוף מקרים יוצא דופן, יצא שטיראן קרא את הטקסט האנטי-קולוניאליסטי בדיוק במקביל לחתימתו על ההצהרה כי יסרב להופיע באריאל, מה שהוסיף לאירוע נימה פוליטית טעונה.
כמו הקונצרט כולו, גם יצירה זו לא היתה אחידה ברמתה. מצד אחד- הסיפור מרתק, וטיראן הקריא אותו בצורה אפקטיבית (למעט בעיות בהיגוי העברי, שנבעו מן הסתם מהיעדר ניקוד). מצד שני, המוזיקה הייתה בעייתית. בעיקרון היא סיפקה ליווי בעל אופי אוריינטלי, שלא התחבר לשום רעיון מהותי שניתן לזכור. בנוסף, בחלק מהמקרים היא עלתה על הטקסט המדובר ופגעה ביכולת להבין אותו. בעיה זו בלטה במיוחד במקומות בהם התיזמור כלל במקביל להקראה חצוצרה או טרומבון: במקומות אלו ממש התעורר חשק לצעוק על הנגנים שיפסיקו רגע, ויתנו לשמוע את הסיפור בשקט. המקום המשכנע היחיד לטעמי היה בסיום היצירה, שם מופיע מהלך יפה שמזכיר מוזיקה כנסייתית עתיקה. בכל מקרה היצירה הזו תיזכר פחות בזכות המוזיקה, ויותר בזכות הסיפור המצמרר של אורוול וההגשה של איתי טיראן.
דוניצטי- "לוצ'יה די למרמור". מטרופוליטן אופרה. מנצח: מרקו ארמיליאטו. 2 די.וי.די "דויטשה גרמופון".
ההפקה הזו של "לוצ'יה די למרמור" היא הצלחה גדולה מהרבה בחינות, ובראשן הבחינה הקולית. את עיקר העניין פה, כמובן, מספקת הסולנית בתפקיד לוצ'יה. זוהי אנה נטרבקו (Netrebko) המדהימה, אחת הזמרות המרגשות ביותר בעולם האופרה היום. לנטרבקו יש לא רק יכולת קולית פנומנלית, אלא גם יכולת יוצאת דופן לעורר אצל המאזינים שלה רגש של חמלה והזדהות. היא עשתה זאת באופן מושלם בהפקות קודמות שהקליטה, ועושה זאת גם כאן. הביצוע שלה ל"אריית השיגעון" המפורסמת במערכה השלישית, לדוגמא, הוא רגע אופראי עוצר נשימה.
לצידה של נטרבקו מופיע צוות מצוין, ובראשו פיוטר בסאלה (Beczala) בתפקיד אדגרדו. בסאלה החליף בהפקה הזו את רולנדו וילאזון, שביטל עקב מחלה, ומתגלה כטנור עם קול מסיבי ומלא הבעה. בולט גם אילדר אבדראזאקוב (Abdrazakov) בתפקיד ריימונדו, איש אמונה של לוצ'יה.
הבעיה היחידה עם ההפקה הזו היא בצד הויזואלי. הבמה נוטה לכיוון האפור, הלבוש מהוגן, ובסך הכל הצד החזותי די משעמם. בעידן היורו-טראש בימוי מהוגן זה דווקא דבר טוב, אבל הפעם הוא קצת מהוגן מדי. פיצוי מסוים לכך מספקת איכות הצילום, שנעשתה בהקלטת HD ומתפקעת מחדות וברק.
פרנק מרטן- האורטוריה "גולגותא". מנצח: דניאל רוס. דיסק כפול "הרמוניה מונדי צרפת".
איזה גילוי נפלא. "גולגותא" (Golgotha) היא "גבעת הגולגולת" עליה נצלב ישו, ולאוהבי מוזיקה ליטורגית היא מוכרת היטב מהפסיונים של באך ובני זמנו. ואכן, האורטוריה "גולגותא" של המלחין השוויצי פרנק מרטן (1974 – 1890) ממשיכה במידה רבה את החשיבה הדתית של באך. זו יצירה דתית-דרמטית לסולנים, מקהלה ותזמורת, שספוגה ברוח של יראת קודש והתעלות. מרטן חיבר אותה בהשראת התחריט "שלושת הצלבים" של רמברנדט, לטקסט המושר בצרפתית. בדומה לפסיונים של באך, "גולגותא" משלבת בין כאב לבין דרמה טעונה. כבר הפרק הפותח, הנדיר בעוצמתו, מזכיר מאד את ה"יוהאנס פסיון". לא מדובר בחיקוי חלילה, אלא באמירה אישית ודרמטית חזקה שמצליחה לתפוס את המאזין בגרון.
"גולגתא" יצאה כעת בביצוע חדש ויפהפה בניצוחו של דניאל רוס (Reuss), שמוכר היטב מעבודתו המשותפת עם המנצח הפלמי הגדול פיליפ הרווגה (Herrweghe). בביצוע משתתפים שתי מקהלות ("קאפלה אמסטרדם" והמקהלה הקאמרית הפילהרמונית האסטונית), התזמורת האסטונית הלאומית, וחמישה סולנים לא מוכרים אך מצוינים. איכות הביצוע מעולה, וכך גם איכות ההקלטה. לאוהבי מוזיקה ליטורגית זהו אלבום חובה.
שוברט- "מסע החורף". מארק פדמור, פול לואיס. דיסק "הרמוניה מונדי".
"מסע החורף" של שוברט הוא מחזור שירים עגמומי, המתאר את מסעו הבודד והטראגי של צעיר שאהובתו עזבה אותו. זהו אחד המחזורים המוכרים ביותר בספרות המוזיקה, והוא הוקלט פעמים אינספור. כעת מצטרף להיצע ביצוע נוסף- של זמר הטנור האנגלי מארק פדמור (Padmore) בליווי הפסנתרן פול לואיס.
זהו אולי לא הביצוע הטוב ביותר שיש, אבל הוא יפה מאד. לפדמור יש קול נעים, וההגשה שלו קולעת הן ברגעי העצב והן ברגעי הדרמה. בחלק מהשירים מצליחים פדמור והפסנתרן המלווה שלו, פול לואיס, להכניס למוזיקה "טוויסט" של ממש. כך לדוגמא בשיר האחרון, המתאר את הגיבור ניצב מול נגן רחוב מסכן ומבקש ממנו ללוות את שירתו, מנגן לואיס את הליווי באופן שמשקף כאב בלתי נסבל, ופדמור שר באיטיות יוצאת דופן. כדאי להכיר.
הילה פחימה ב"אליסה בארץ הפלאות". צילום: אייל לנדסמן
כרעיון עקרוני, הפקת "אליסה בארץ הפלאות" כאופרה לילדים היא רעיון נהדר. לא כל יום מעלים עבור ילדים הפקה חדשה לגמרי, עם מוזיקה שהוזמנה במיוחד, עם בימוי מלא, ועוד על הבמה הגדולה. עם זאת, התוצאה בפועל היתה די בעייתית.
הבכורה העולמית ל"אליסה בארץ הפלאות" היא חלק מפרויקט שלם של האופרה, במסגרתו בוצעו שלוש אופרות לילדים על הבמה הגדולה- אותה במה עליה מבוצעות האופרות ה"רגילות". הייחודיות של "אליסה", כאמור, היא בכך שמדובר בהפקה חדשה לגמרי, כולל המוזיקה והבימוי.
הסיפור מבוסס באופן חופשי על הספר של לואיס קרול, על אליסה הקטנה והחמודה שמגיעה לארץ הפלאות ופוגשת במגוון טיפוסים מוזרים: חתול מחייך, שני יצורים שמבלבלים אותה עם כיוונים הפוכים, כובען מטורף, זחל שהופך לפרפר, ולבסוף – מלכת הלבבות האכזרית. את השירה מלווה תזמורת קטנה היושבת על הבמה, וכוללת גם פסנתר. השירה והנגינה מחוזקות בהגברה, שהסתברה כעניין הכרחי עקב הרעש שיצרו הילדים בקהל.
שני דברים היו נהדרים בהפקה הזו. הראשון- הצד הויזואלי, והשני- הזמרים בתפקידים הראשיים. הבימוי של משה קפטן (Kepten), כמו גם עיצוב הבמה והתלבושות, היו כולם מרהיבים. קפטן והמעצבים יצרו על הבמה עולם קסום וצבעוני, עם רעיונות ויזואליים מלאי דמיון. הבימוי מותאם במיוחד לילדים, ולוקח בחשבון את מה שהם רגילים לראות: אנימציה, צבע, דמות להזדהות (אליסה) ועוד. כפי שזה נראה, רוב הצופים הצעירים אכן היו מרותקים.
פלוס נוסף להפקה הוא שיבוץ הזמרים בתפקידים הראשיים. הילה פחימה הצעירה, בתפקיד אליסה, היתה מקסימה ומעוררת הזדהות. ברכה קול, בתפקיד מלכת הלבבות, הוכיחה יכולת תיאטרלית מרשימה ושרה את התפקיד עם הרבה אופי ונוכחות. גם יתר הזמרים, רובם צעירים, היו בסדר גמור.
לצד השבחים, יש גם הסתייגויות. הראשונה, והמרכזית יותר, היא מהעברת הספר של קרול למדיום מוזיקלי. את המוזיקה לאופרה חיבר דוד זבה (Sebba), שגם ניצח על ההפקה. זבה הוא אמנם מוזיקאי מוכשר ורב-אמן בשילוב בין טקסט עברי ושירה, אבל הפעם זה לא כל כך הלך. ראשית, המוזיקה לא היתה מספיק מעניינת ולעיתים לא "ישבה" טוב על הזמרים. שנית, היה קשה מאד להבין את הטקסט המושר. המבוגרים יכלו אמנם לקרוא את הטקסט בכתוביות, אבל ספק אם ילדים שאינם יודעים לקרוא הבינו מה בעצם קורה על הבמה. זה בעייתי במיוחד עקב העובדה שהטקסט עמוס בדקויות לשון ותיחכום, שלהערכתי חלפו מעל ראשי הילדים.
בעיה לא פחות גדולה היא בעצם הגדרת המופע כ"אופרה לילדים", בלי להגדיר גיל מינימום. בפועל, הרבה מהצופים לקחו את ההגדרה "לילדים" כפשוטה, וראו בהצגה סידור נחמד לכל המשפחה. בשורה מתחתינו, לדוגמא, ישבה אם עם שלושת ילדיה, הקטן ביניהם תינוק שלא חדל לבכות. כשאחת מהשכנות שלה לשורה ביקשה שקט, היא ננזפה מיד על ידי האם שלא הצליחה להבין מה הבעיה: היא הרי קנתה כרטיס, ותינוקות בוכים מטיבעם. היא היתה נחושה מספיק כדי לדחות גם תלונות נוספות, והמעירה העדינה, סבתא עם נכדיה לפי המראה, התקפלה בכיסאה באין-אונים.
באותו איזור גיאוגרפי שלנו ישבו גם שתי בנות עשרה, שעם התיישבותן הוציאו סנדוויצ'ים ולעסו בתיאבון. באולם, כמובן, אסור לאכול, אך הפעם נישא בו ריח הפסטרמה למרחקים. באופרה "רגילה" שני הדברים האלו לא היו קורים לעולם, ואולי כדאי להנהלת האופרה לקחת בחשבון שבהפקות לילדים כדאי לחדד קצת את הנהלים.
בכורה עולמית של האופרה לילדים "אליסה בארץ הפלאות". מלחין ומנצח: דוד זבה. בית האופרה תל אביב, 12.8.
אלנה בשקירובה ודניאל ברנבוים בירושלים. צילום: מוניקה ריטרסהאוס
ב- 31 באוגוסט ייפתח בירושלים הפסטיבל הבינלאומי ה- 13 למוזיקה קאמרית, המכונה בפי אוהבי המוזיקה בארץ "הפסטיבל של אלנה". "אלנה" היא אלנה בשקירובה, רעייתו של המנצח דניאל ברנבוים, שמכהנת כמנהלת המוזיקלית של הפסטיבל ומצליחה להביא אליו מדי שנה שורה ארוכה של מוזיקאים גדולי עולם. רשימת השמות המפוארת הופכת את הפסטיבל הירושלמי לא רק לפסטיבל הקאמרי המוביל בארץ, אלא גם מוקד משיכה לערוצי טלוויזיה מחו"ל המתמחים בצילום אירועי מוזיקה. בשנה שעברה יצא אפילו די.וי.די מסחרי (בחברת "מדיצ'י ארטס"), הכולל קונצרטים נבחרים מהפסטיבל של 2008.
השנה יימשך הפסטיבל תשעה ימים, ויתקיימו בו עשרה קונצרטים. "זהו מבחר מצומצם יחסית לשנים קודמות, שנובע מהעובדה שהחגים יוצאים השנה מוקדם", אומר יחזקאל בייניש, מנהלו הכללי של הפסטיבל (ובעלה של דורית בייניש, נשיאת ביהמ"ש העליון). "בשנים הבאות אנו מצפים לחזור להיצע הרגיל".
כעת, כשלושה שבועות לפני תחילת הפסטיבל, בייניש מדווח על תפוסת מקומות של כשמונים אחוזים, כולל קהל שמגיע במיוחד מחו"ל. הוא מייחס זאת בין היתר גם לשידורים הרבים של קונצרטים מהפסטיבל שנעשו לאורך השנה בערוץ "מצו" הצרפתי, המתמחה בשידורי מוזיקה קלאסית ומשודר ברחבי אירופה. לדבריו, השנה לא יצולם הפסטיבל עקב מיעוט הקונצרטים היחסי, אך בשנה הבאה הוא יצולם לערוץ "ארטה".
השאלה החוזרת מדי שנה היא האם תצליח בשקירובה להביא לפסטיבל את בעלה, דניאל ברנבוים, הנהנה ממעמד של סופרסטאר עולמי. התשובה השנה היא "כן" מסויג: ברנבוים ינגן עם בני משפחה וחברים רק בקונצרט מיוחד, מחוץ למסגרת הפסטיבל (ב- 11 בספטמבר). לדברי בייניש, הכרטיסים לקונצרט זה כבר אזלו מזמן.
כתמיד אצל אלנה בשקירובה, בבניית תכניות הקונצרטים בפסטיבל ניכרת השקעה רבה של חשיבה והגיון. התכניות מבוססות של שילוב בין רפרטואר קלאסי-רומנטי, הנגיש יותר לאוזן, לבין מוזיקה בת-זמננו, שהיא בדרך כלל מאתגרת יותר. בצד הקלאסי-רומנטי אפשר למצוא יצירות מאת שומאן, שופן, ברהמס, וולף, מנדלסון, בטהובן ואחרים; ובצד המוזיקה המאוחרת יותר מיוצגים מלחינים כמו בריו (Berio), סטרווינסקי, ווברן (Webern) ופייר בולז (Boulez), החוגג השנה 85 שנים להולדתו.
הרפרטואר המיוצג בפסטיבל נועז יחסית למקובל בארץ, וכולל מספר רב יחסית של יצירות מודרניות (קרי, שחוברו במאה השנים האחרונות ונתפסות כפחות נגישות וקליטות). זה מעניין במיוחד עקב העובדה שהקהל הישראלי נתפס כשמרן, המעדיף מוזיקה קלאסית-רומנטית. הסוד של בשקירובה כדי לשמור שכולם יהיו מרוצים הוא שילוב של סגנונות ותקופות שונים בקונצרט אחד. כך לדוגמא אפשר למצוא השנה שילוב יצירה מודרנית של מתן פורת, בביצוע בכורה, לצד יצירות של שומאן, ברהמס והוגו וולף.
כמו בדרך כלל, גם השנה ישולבו בפסטיבל ביצועי בכורה ליצירות של מלחינים ישראלים. הראשונה היא של המלחינה תמר מושכל, החיה ופועלת בארצות הברית. היצירה, הנקראת "צפוף בזוג", כתובה לזמרת וחמישיית פסנתר. היא הולחנה לטקסט מאת דוד גרוסמן, אשר ישתתף בהקראתה יחד עם השחקנית דליה שימקו. הזמרת בביצוע תהיה הישראלית המצוינת יעלה אביטל.
יצירה ישראלית נוספת שהוזמנה על ידי הפסטיבל היא "לירות בפיל" מאת המלחין הצעיר מתן פורת. יצירה זו תבוצע בערב פתיחת הפסטיבל על ידי אנסמבל "גרופיוס" (Gropius), בניצוח דניאל כהן. היצירה תעלה בבימוי חלקי, בהשתתפות השחקן איתי טיראן.
מוקד המשיכה העיקרי של הפסטיבל היה ונשאר שורת האמנים שמופיעים במסגרתו, שרבים מהם שייכים לליגת העל של הסולנים באירופה. בין האורחים הזרים יש נציגות בולטת לנגנים הפועלים בגרמניה, בעיקר בתזמורת הפילהרמונית של ברלין. בהיבט זה הפסטיבל מרוויח בגדול מהקשרים האישיים של דניאל ברנבוים, שהוא אחד מהדמויות החזקות ביותר בחיי המוזיקה בגרמניה בכלל ובברלין ובפרט. ברשימת המוזיקאים הזרים בולטים זמר הבריטון רוברט הול; זמרת הסופרן הנהדרת דורותיאה רושמן (Roeschmann); הפסנתרנים קיריל גרשטיין ומרטין הלמשן (Helmchen); הכנרים ניקולאי זניידר ולטיציה הונדה-רוזנברג; הויולנים ז'ראר קוסה, יוליה דיינקה (Deyneka) ומדליין קארוצו (Carruzzo); הצ'לנים פרנץ הלמרסון (Helmerson), קלאודיו בוהורקז (Bohorquez) ואליסה ויילרשטיין, שנחשבת כיום לאחת המטאוריות העולמיות של עולם הצ'לו; נגן הקונטרבס נביל שהאטה (Shehata), גם הוא מהפילהרמונית של ברלין; נגני הקלרניט פול מאייר וקרל-היינץ שטפנס (Steffens); נגנית הגיטרה קרולינה דלום (Delume) ואחרים.
לא פחות מעניינת היא רשימת המוזיקאים הישראלים הבינלאומיים המשתתפת בפסטיבל, שלכולם קריירה בילאומית עניפה. הבולטים בהם הם הכנר גיא בראונשטיין, המכהן ככנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית של ברלין ומקפיד להגיע לפסטיבל בירושלים מדי שנה; הצ'לן צבי פלסר (Plesser); הזמרות נעה פרנקל ויעלה אביטל; הפסנתרנים שי ווזנר ובשארה הארוני; הויולנים אורי קם ועמיחי גרוס, שהתמנה לאחרונה לויולן ראשי בפילהרמונית של ברלין; החלילן המעולה גי אשד, הפועל בעיקר באנגליה; נגן הבאסון מאוריציו פאז (Paez), ורבים אחרים.
כל האמנים מופיעים בפסטיבל בהתנדבות, ולדברי יחזקאל בייניש חלקם גם מממנים את הנסיעות שלהם לארץ וחזרה.
למה לאמנים בסדר גודל כזה להופיע בחינם?
"יש לכך מספר סיבות", אומר בייניש. "ראשית, הפסטיבל מאפשר להם להופיע עם עמיתים מהשורה הראשונה בעולם. שנית, יש כאן הרבה חברות ומעורבות. הנגנים הולכים לבריכה יחד, יוצאים יחד, והכי חשוב, עושים מוזיקה יחד. זה שונה מאד מפסטיבלים אחרים בעולם, בהם אתה בא, מנגן, ואח"כ הולך למלון לישון. לפה אתה בא כדי לעשות מוזיקה עם חברים. הם לא באים כדי לקבל צ'ק בסוף, אלא כדי לעשות כיף".
הפסטיבל הבינלאומי ה- 13 למוזיקה קאמרית בירושלים. 31 באוגוסט עד ה- 8 בספטמבר. כל הקונצרטים יתקיימו באולם הקונצרטים ימק"א בירושלים. מחיר קונצרט: 150 שקלים. אתר הפסטיבל: http://www.jcmf.org.il
דיסקים של חברת DOREMI. יבוא: MCI.
"דו-רה-מי" (DOREMI) הוא שמו של כותר דיסקים חדש אותו ייסד יעקב הרנוי, ישראלי תושב קנדה. קטלוג החברה כולל הקלטות ישנות של אמנים בעלי שם, שהועלו כעת על מדיום דיגיטלי.
ארבעת הדיסקים שדגמתי מתוך הקטלוג של "דו-רה-מי" כוללים הקלטות של מוזיקאים ישראלים מיתולוגיים כמו פנינה זלצמן, יונה אטלינגר, פרנק פלג, גארי ברתיני ואחרים. ההקלטות המקוריות נעשו ברובן בשנות החמישים עד השמונים, ואיכות הסאונד בהתאם. כלל האצבע הוא שככל ששנת ההקלטה מאוחרת יותר איכות ההקלטה סבירה יותר, אך אף אחד מהדיסקים אינו עומד בסטנדרט ההקלטה המקובל היום.
מבין ההקלטות, התרשמתי בעיקר מאלו של הקלרניתן האגדי יונה אטלינגר, שעושות כבוד גדול לזיכרו. גם ההקלטה המשותפת שלו ושל פנינה זלצמן, עם נגנים ישראלים נוספים, נשמעת טוב יחסית. לגבי יתר ההקלטות של זלצמן העניין פחות מובהק: בחלק מהן היא נשמעת מצוין (יחסית לאיכות ההקלטה), ובחלק אחר הרבה פחות.
"דו-רה-מי" פונה באופן מובהק למי שרוצה להתרפק על המבצעים הגדולים של פעם, ומוכן לשלם את מחיר הסאונד הבעייתי.
הפילהרמונית הישראלית מנגנת דבוז'אק וריכרד שטראוס. מנצח: זובין מהטה. דיסק "הליקון קלאסיקס".
"הליקון קלאסיקס" ממשיכה להוציא בקצב מסחרר הקלטות מקונצרטים חיים של הפילהרמונית הישראלית. הדיסק האחרון בסידרה, שיצא ממש בימים אלו, כולל שתי יצירות: הסימפוניה האהובה מס' 9 של דבוז'אק ("מן העולם החדש"), והפואמה הסימפונית "כה אמר זרטוסטרא" של ריכרד שטראוס. ההקלטה היא מקונצרט חי במרץ 2007, בניצוחו של זובין מהטה.
האזנה לדיסק מעוררת שאלות מהותיות. הוא לא רע חלילה, אבל קשה למצוא בו עניין צרכני אמיתי. ראשית, בהשוואה להיצע הקיים בעולם ההקלטות כיום התזמורת נשמעת סבירה ולא יותר. שנית, בפרשנות של מהטה ליצירות האלו אין בשורות גדולות, וקל לחשוב על ביצועים מוצלחים בהרבה. שלישית, זו הקלטה מקונצרט חי -כולל שיעולים פה ושם- ואיכותה נופלת מהקלטות אולפן ייעודיות. רביעית, הקלטת "כה אמר זרטוסטרא" מופיעה כולה על אותה הרצועה, באופן שמקשה לעבור בין פרקים שונים.
לקונצרטים החיים של הפילהרמונית אין אולי מתחרים בארץ, אבל בהקלטות המצב שונה; ובהתחשב בהיצע המתחרה הקיים בשוק, די קשה להמליץ על הדיסק הזה.
מתיאס ווקמן- יצירות קודש. קנטוס קלן, קונצ'רטו פלטינו. מנצח: קונרד יונגהנל. דיסק "הרמוניה מונדי".
מתיאס ווקמן (Weckmann) הוא אחד המלחינים המוצלחים והפחות מוכרים מהבארוק הגרמני המוקדם. הוא חי בין השנים 1618- 1674, ועבד כנגן עוגב בכנסיות בדרזדן ובהמבורג. למוזיקה שלו התוודעתי לראשונה לפני כעשר שנים, עם דיסק נפלא של "רביעיית פרסל" וסולנים. במיוחד שבתה את ליבי הלחנתו לטקסט של "איכה ישבה בדד", בגרמנית כמובן.
לפני שנה בוצעה היצירה לראשונה בארץ במסגרת "פסטיבל ישראל", עם ההרכב "קנטוס קלן" בניצוחו של קונרד יונגהנל (Junghanel). זה היה ביצוע מרשים, אך לטעמי מבריק ומוחצן מדי ליצירה כה עגומה.
בימים אלו הגיע לארץ דיסק שלם של יונגהנל והרכביו, המוקדש כולו לווקמן. בראשו, כמובן, ניצבת ההלחנה ל"איכה ישבה בדד". לצערי, ההערכה מהקונצרט החי לא השתנתה. הביצוע מבריק ומלוטש להפליא, אך חסרים בו העצב והזרימה המתונה של "רביעיית פרסל" המתחרה והסולנים השרים בו.
עוד בדיסק החדש של יונגהנל מגוון יצירות קודש של ווקמן, חלקן קוליות וחלקן כליות. גם כאן הביצוע הולך לכיוון המבריק והמוחצן, אבל גם כך הן בהחלט ראויות להיכרות. רובן לא מופיעות בדיסק המתחרה של "רביעיית פרסל", מה שמהווה שיקול רציני בעד החדש של יונגהנל.
פורסם ב"גלובס", 25.7.2010
חודשי הקיץ, המוכרים בשם "עונת המלפפונים", מהווים באופן מסורתי תקופת חופש לגופי המוזיקה הרגילים. עם זאת, במהלך התקופה מתקיימים ברחבי הארץ אירועי מוזיקה מיוחדים, שמאפשרים לאוהבי המוזיקה להישאר מחוברים אליה גם במהלך החופשה. הסקירה להלן משרטטת את מפת אירועי הקיץ בתחום המוזיקה הקלאסית, שיתקיימו בכל רחבי הארץ.
ג'ואן דורנמן בעבודה. צילום: אריאל בשור
סדנת האופרה הבינלאומית ביפו
מתי: עד 31 ביולי.
איפה: רחוב שארית ישראל 10, יפו.
מחירי כרטיסים: מ-50 שקלים לכיתת אמן ועד 89- 199 שקלים לקונצרט הגאלה.
אתר הסדנה: http://www.ivai.org
הסדנה הבינלאומית לאופרה, בניהולה האמנותי של ג'ואן דורנמן (Dornemann) מניו-יורק, מתקיימת השנה בפעם ה- 24. בסדנה משתתפים כמאה זמרי אופרה מרחבי העולם, כולל מישראל.
הסדנה מחולקת לשני חלקים עיקריים, המשולבים זה בזה מבחינת לוח הזמנים. בחלק הראשון (שכבר הסתיים) מתקיימות כיתות אמן פתוחות לקהל, בהן ניתן לראות את תהליך העבודה והלמידה של הזמרים. מומלצות במיוחד כיתות האמן של ג'ואן דורנמן, בהן ממש ניתן לראות את השינוי מתחולל למול העיניים. לדברי המארגנים לכיתות אמן אלו כבר אזלו הכרטיסים, כך שכדאי להתעדכן אם התפנו כרטיסים לפני שמגיעים. בחלק השני יועלו מגוון קונצרטים ואופרות, המועלות בבימוי מינימלי ובליווי פסנתר.
בין האופרות שמועלות השנה- "אידומנאו" (Idomeneo) מאת מוצרט, "ג'אני סקיקי" (Gianni Schicchi) מאת פוצ'יני, "בת הגדוד" מאת דוניצטי, "ורתר" מאת מאסנה ועוד. את הסדנה יחתום קונצרט הגאלה המסורתי במשכן לאמנויות הבמה בת"א, בו יבצעו משתתפי הסדנה קטעים מאופרות בליווי התזמורת הקאמרית הישראלית.
ביקור בסדנה מאפשר לראות כוחות ביצועיים צעירים ורעננים, ולעיתים יש בה הפתעות נעימות מאד מבחינה זו. עם זאת, למי שבא להפקות האופרה חשוב לדעת שאין לצפות להפקות של ממש. הליווי הוא בפסנתר ולא בתזמורת, והבימוי מרומז בלבד. לעיתים דלות התקציב הזו מובילה להמצאות יצירתיות ומשעשעות, אבל חשוב לדעת לתאם ציפיות.
פסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון
מתי: 26 ביולי עד 2 באוגוסט.
איפה: כפר בלום וסביבותיו, הגליל העליון.
מחירים: 0 – 130 שקלים.
אתר: http://www.kol-hamusica.org.il
פסטיבל "קול המוזיקה בגליל העליון" הפך כבר למסורת ארוכת שנים, וזאת למרות החום הכבד ששורר באיזור כפר בלום בתקופה בה נערך הפסטיבל. השנה מציע הפסטיבל חידוש משמעותי, בצורת שיתוף פעולה עם האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים.
תכנית הפסטיבל השנה כוללת מגוון קונצרטים קאמריים, בהם משתתפים אמנים מוכרים מהארץ ומחו"ל. בתכנית בולטים במיוחד תכנית המוקדשת לסונטת "קרויצר" של בטהובן, כולל התייחסות לנובלה של טולסטוי וליצירה של מיכאל וולפה. תכנית מעניינת נוספת תציג את הגירסה הקאמרית של הומל (Hummel) לסימפוניה הרביעית של בטהובן, בבכורה ישראלית.
בנוסף לרפרטואר הקלאסי-רומנטי הרגיל כולל הפסטיבל גם שלל אירועים מיוחדים: יצירות של המלחין הישראלי משה זורמן בביצועי בכורה, קומדיה דל-ארטה בהפקה מוזיקלית-בימתית, רסיטל של אמן הגיטרה הספרדי רפאל אגווירה-מיניארו (Aguirre Miñarro) בהופעת בכורה בארץ, קונצרט של מכלול ה"קפריסים" של פגניני עם הכנר הבינלאומי יהונתן בריק (Berick) ועוד.
בנוסף לתכניות המבוגרים יתקיים השנה בכפר בלום גם פסטיבל "קול המוזיקה לילדים", עם מגוון אירועים השייכים לקטגוריית "לכל המשפחה".
השנה יצורף לפסטיבל קורס הקיץ הבינלאומי של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, בניהולו האמנותי של הצ'לן צבי פלסר (Plesser). שיתוך פעולה זה יניב מגוון גדול של פעילויות פתוחות לקהל, כמו כיתות-אמן, שיעורים, חזרות, תחרות לנגינת קונצ'רטו ואפילו קונצרטים. כל אלו יהיו בהשתתפות סגל של עשרות מורים מחו"ל ועשרות סטודנטים מצטיינים, שחלקם הגדול מגיע מחו"ל גם כן. יש להניח שהנוכחות המאסיבית של הסטודנטים תעניק לפסטיבל אווירה קצת יותר צעירה מזו של השנים הקודמות, וזה דבר שיש לברך עליו. כל אירועי קורס הקיץ יהיו פתוחים לקהל ללא תשלום.
אופרה לילדים. צילום יוסי צבקר (Zwecker)
אופרה לילדים
מתי: 15 ביולי עד 17 באוגוסט.
איפה: בית האופרה, שד' שאול המלך 19 ת"א.
מחיר: 180 – 130 שקלים.
האופרה הישראלית מציעה הקיץ, לראשונה בתולדותיה, מנוי אופרה לילדים. המנוי כולל שלוש הפקות, שיתקיימו על הבמה הגדולה של בית האופרה.
מנוי הקיץ לילדים כולל שלוש הפקות: בכורה עולמית ל"אליסה בארץ הפלאות", בהלחנתו של דודי זבה (Sebba); "חליל הקסם" מאת מוצרט, בעיבוד מקוצר לילדים בתרגומו של אהוד מנור; ו"סינדרלה" מאת רוסיני, גם היא בעיבוד מקוצר. כל ההפקות יושרו בעברית.
ההפקות החדשות יעלו בבימוי ותפאורה מלאים, בביצועם של סולני האופרה הישראלית ובליווי הרכב כלי. ברשימת המשתתפים יש ייצוג נכבד לחברי ה"סטודיו אופרה", זמרים צעירים העובדים בבית האופרה כמקפצה לעתיד סולני.
כדי להפוך את ההפקה לידידותית יותר לילדים, ההופעות ילוו בסיור מאחורי הקלעים לפני המופע ובמפגש עם המשתתפים בסיומו. המופעים עצמם יארכו כשעה ללא הפסקה, כמקובל בהופעות לילדים.
כיתות אמן תל חי. צילום שי שמואלי
כיתות אמן לפסנתר תל חי
מתי: 1 – 18 באוגוסט.
איפה: מדרשת בן גוריון, שדה בוקר, רמת הנגב (וכן קונצרט סיום בת"א).
מחירי כרטיסים: כניסה חופשית לכל האירועים במדרשת שדה בוקר.
אתר הפרוייקט: www.masterclasses.org.il
פרויקט "תל חי – כתות אמן בינלאומיות לפסנתר" חוזר גם השנה אל הדרום, ויתקיים זו השנה ה-19 במדרשת שדה בוקר. הניגוד בין השם לבין המקום נובע מסיבות הסטוריות: הפרויקט התחיל את דרכו בתל-חי, אך עקב המצב הביטחוני עבר אל הנגב לפני מספר שנים – ונשאר שם.
כיתות אמן תל חי כוללות שיעורים אישיים, כיתות אמן פומביות, רסיטלים וקונצרטים. כל אירועי הפרויקט פתוחים לקהל ללא תשלום. השנה ישתתפו ב"כיתות אמן תל חי" כ-75 פסנתרנים מ-15 מדינות שונות, שיגיעו לישראל במיוחד. את השיעורים וכיתות האמן יעבירו 19 פסנתרנים מישראל ומחו"ל, שחלקם מורים בעלי שם עולמי.
במהלך הפרויקט תתקיימנה שתי תחרויות – אחת על הביצוע הטוב ביותר של יצירה מאת בטי אוליברו (olivero), והשנייה- תחרות של ביצוע קונצ'רטו לפסנתר. הפרס לזוכים בתחרות זו הוא הופעה עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון בשנה הבאה וכן פרס כספי.
ב – 19 באוגוסט יערך קונצרט הסיום החגיגי של פרויקט תל-חי, שיתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות.
הפרויקט הוא בעל אוריינטציה ברורה לתלמידי פסנתר ברמה גבוהה, אך עשוי לעניין גם חובבי מוזיקה המעוניינים בחוויית פסנתר אינטנסיבית באווירה המדברית של שדה בוקר.
שלמה מינץ בקשת איילון. צילום: אמנון ויינשטיין
קורס הקיץ של "קשת אילון" – כיתות אמן לכינור
מתי: 25 ביולי עד ה- 12 באוגוסט.
איפה: קיבוץ אילון בגליל המערבי.
מחיר: קונצרטים 50 – 100 שקלים, קונצרט גאלה בת"א 175 – 300 שקלים, קונצרט סיום באילון 150 שקלים.
אתר: http://www.keshetei.org.il
מרכז כיתות האמן לכינור "קשת אילון" הוקם בשנת 1990, ועוסק בטיפוח כנרים צעירים מצטיינים. סגל ההוראה של המרכז מבוסס על מורים בכירים לכינור, בחסותו המוזיקלית של הכנר שלמה מינץ.
בתקופת הקיץ מקיים המרכז את פרויקט הדגל שלו: קורס קיץ לכנרים צעירים מכל רחבי העולם, במסגרת של כיתות אמן. הקורס כולל פעילות מוזיקלית ענפה, הכוללת שיעורים אישיים, קונצרטים המתקיימים מדי יום, סדנה לתיקון כינורות וקשתות, כיתות אמן לסולנים עם תזמורת ואפילו שיעורי ירי בחץ וקשת שהוכחו כתורמים לאיכות הנגינה.
במהלך הקורס מתקיים קונצרט גאלה חגיגי בתל אביב, בו מנגנת שורה ארוכה ממשתתפיו. הכנרים מופיעים הן כסולנים והן בהרכבים שונים, ובסיום מוגשת הופעה משותפת של כל עשרות הכנרים משתתפי הקורס עם מוריהם. השנה ייערך קונצרט הגאלה באמצע הקורס ולא בסיומו, ויתקיים בתאריך 4 באוגוסט במשכן לאמנויות הבמה בת"א.
גם סדנאות "קשת אילון" מופנות בעיקר לתלמידי כינור, ופחות לקהל הרחב. עם זאת, חובבי כינור רציניים יוכלו למצוא עניין בכיתות האמן ובקונצרטים.
זובין מהטה. צילום: דן פורגס
הפילהרמונית פתחה השבוע את סידרת הקונצרטים הנוכחית שלה, בה מבוצעת האופרה "איל טרובטורה" ("הטרובדור") מאת ורדי בניצוחו של זובין מהטה. כרגיל בפילהרמונית זהו ביצוע קונצרטי- כלומר, ללא בימוי או תפאורה, אלא פשוט עומדים ושרים. עיקר החדשות: סוללת הסולנים ברובה טובה מאד, המקהלה ככה-ככה, התזמורת מנגנת יפה אך לא תמיד ביחד, ובסך הכול הביצוע די מהנה. עם זאת, יצאתי מהערב הזה בתחושה שמביצוע קונצרטי נדרש קצת יותר כדי לחפות על היעדר התפאורה.
ולחדשות בהרחבה. בהינתן העובדה שמדובר בביצוע קונצרטי, העניין המרכזי בהפקה הזו הוא בסולנים. רובם, כאמור, טובים מאד. הבולטת ביותר היתה אנה סמירנובה (Smirnova), בתפקיד אזוצ'נה (Azucena) הצוענייה. היא הציגה קול אדיר, וגם הצליחה לרגש. ג'וליאנה די ג'אקומו, בתפקיד המרכזי של לאונורה, היתה בתחילת האופרה די פושרת מבחינת הבעה רגשית אך הלכה והתחממה. במערכה האחרונה היא כבר היתה טובה מאד, ובארייה הגדולה שלה סחטה תשואות מוצדקות. ההערכה הזו נכונה גם לסלבטורה ליצ'יטרה (Licitra) בתפקיד מנריקו, הטרובדור. עוד בלטו אלברטו גזאלה (Gazale), בתפקיד הרוזן די לונה, ומאוריציו מורארו (Muraro) בתפקיד פראנדו. הסולן היחיד שהיה חלש היה סיימון קריכלי (Kricheli), אך הוא מילא תפקיד שולי לחלוטין ולא פגם בהתרשמות הכללית.
המקהלה שהשתתפה בביצוע היא "המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני", גוף חדש יחסית שמורכב ברובו מזמרים צעירים. אם לשפוט לפי קונצרט אמש, למקהלה הזו יש עוד די הרבה עבודה. איכות השירה כשלעצמה טובה, אבל זה לא מספיק. ראשית, המקהלה צריכה לעבוד על דיקציה באיטלקית, בעיקר אצל הבנים. שנית, הסאונד המקהלתי לא עבר לאולם בצורה מספיק משכנעת. למרבה המזל, תפקיד המקהלה באופרה הזו לא גדול במיוחד, כך שעיקר המעמסה נופלת על כתפי הסולנים ואלו עושים את עבודתם נאמנה.
בהופעת הבכורה במוצ"ש מהטה הצליח לשמור על מתח וזרימה בלתי פוסקים, אבל במקביל ניכרו גם בעיות תיאום ריתמי לא מועטות. יש להניח שהדברים ישתפרו ככל שהביצוע יהפוך משומן יותר בהופעות הבאות.
לסיכום: זו לא האופרה הגדולה ביותר של ורדי והביצוע לא מושלם, אבל כדאי לבקר בזכות סוללת הסולנים המצוינת.
האופרה "הטרובדור" מאת ורדי. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 10.7.
ילדים זה שמחה
"בין הצלילים". מקהלת הילדים לי-רון ואנסמבל לי-רון. מנצחת: רונית שפירא. אולם עינב ת"א, 9.7.
מרגש, קסום, נוגע ללב- אלו הם שמות התואר המיידיים שעולים לראש לאחר הקונצרט הזה של מקהלת הילדים "לי-רון" מהרצליה. שירת ילדים היא דבר מרגש באופן טבעי, והמקהלה הזו מצליחה לזקק היטב את החוויה.
כמו כל מקהלות הילדים בארץ, גם מקהלה זו מורכבת ברובה המכריע מבנות. אצל בנים שירה זה כנראה לא מספיק "קול". כמה חבל. גיל הבנות במקהלה נע בין 6 ל- 35, וכמובן שככל שהגיל יורד ההתפעמות מההופעה שלהן עולה. מדהים לראות ילדות בנות שש או שבע שרות בהתלהבות ובמוזיקליות כאלו, ועם קולות כה מטופחים. בנוסף לצד המוזיקלי, ניכרות במקהלה גם שלל תכונות חיוביות כמו משמעת, הקפדה על פרטים, עבודת צוות ועוד. אני מניח שרוב הקרדיט מגיע למנצחת, רונית שפירא, שלפי הקונצרט הזה עושה עבודה ראויה לשבח. המלצתי היחידה לשפירא היא להימנע מלפנות לקהל בטקסטים בסגנון "וכעת בקשו משאלה והיא תתגשם", וכן להימנע משיתוף הקהל בהדרן. זיופי הקהל בסוף היו אנטי-קליימקס רציני לאיכות השירה המצוינת של המקהלה.
