פורסם ב"גלובס", 30.9.2009
הדס פארן, סולני באך הישראליים. צילום: יח"צ
פסטיבל אבו גוש הוא הפסטיבל המוביל בארץ למוזיקה ווקאלית, ומתקיים פעמיים בשנה (סוכות ושבועות). למנהלת המוזיקלית שלו, חנה צור, יש מדיניות קבועה שנשמרת גם בתכנית הקרובה. ראשית- הפסטיבל מבוסס על כוחות מקומיים, אך משתדל להציע גם הרכב בינלאומי אטרקטיבי אחד לפחות בכל פעם. שנית- הרפרטואר משלב את המוכר והאהוב עם תכניות חדשות ופחות מוכרות, מתוך תקווה שבהדרגה ילכו העדפות הקהל וישתכללו.
הפסטיבל הקרוב יתקיים במהלך חול המועד סוכות, ועל הנייר לפחות הוא נראה מושך ועתיר היצע. התכנית כוללת 18 קונצרטים, שחלקם יבוצעו בכנסיית "קרית יערים" על ראש הגבעה בכפר וחלקם בכנסייה הצלבנית במרכזו. 16 מהקונצרטים הם של כוחות מקומיים, וחלקם מעורר סקרנות רבה. שניים נוספים הם של המקהלה הקאמרית המצוינת משטוטגרט, בניצוחו של פרידר ברניוס (Bernius). מקהלה זו, שממלאת את תקן ההרכב הבינלאומי האטרקטיבי השנה, מוכרת היטב בארץ מהופעות קודמות ומהקלטות. זו מקהלה מעולה בכל קנה מידה, וברניוס הוא אחד מהטובים בתחומו.
תכנית הפסטיבל השנה משלבת, כתמיד, בין יצירות ווקאליות מוכרות לבין תכניות מיוחדות. בין היתר בולטים בתכנית קונצרטים עם מוזיקה קולית אתנית, שמוסיפה לפסטיבל נופך אקזוטי שחורג מהמסורת הכנסייתית. השנה אפשר יהיה לשמוע במסגרת זו מוזיקה עממית מספרד, פרו, ארגנטינה, ברזיל, אתיופיה ועוד.
פסטיבל אבו גוש הוא המקום העיקרי בארץ בו יכולים הרכבים ווקאליים חדשים לחשוף את עצמם לציבור אוהבי המוזיקה. השנה בולטים בין המבצעים שני הרכבים חדשים כאלו, המורכבים מטובי הכוחות המוזיקליים הצעירים בארץ. הראשון הוא אנסמבל "מצו", שילווה קבוצת זמרים ישראליים בת שמונה קולות. הזמרים הם מהטובים בתחומם- זמרות הסופרן המעולות איילה סיקרון ויעלה אביטל, זמר הבאס יאיר פולישוק ואחרים.
ההרכב החדש השני הוא "סולני באך הישראלים", בניצוחו של שרון רוזנר. הרכב זה יורה בפסטיבל הקרוב את יריית הפתיחה לפרויקט שאפתני- ביצוע מחזור הקנטטות של באך בכלי תקופה ובגישת ביצוע אותנטית. ארבעת הסולנים בביצוע ישירו גם את תפקיד המקהלה, כפי שהיה מקובל בתקופת באך. כדאי לשים לב לזמרת הסופרן הסולנית בהרכב, הדס פארן, שהיא מוזיקאית מרגשת עם קול יפהפה. גם המלווים הם מטובי מבצעי המוזיקה המוקדמת בארץ.
בנוסף להרכבים החדשים ישתתפו בפסטיבל השנה הרכבים מוכרים ובעלי מוניטין, כמו אנסמבל "פניקס", מקהלת הנשים "סירנות", "האנסמבל הקולי החדש" ועוד.
פסטיבל אבו גוש. 10 – 6 באוקטובר, חול המועד סוכות. מחירי כרטיסים: 75- 130 שקלים. אתר הפסטיבל: http://www.agfestival.co.il
פרגולזי- סטאבט מאטר ועוד. תזמורת מוצרט. מנצח: קלאודיו אבאדו. דיסק "ארכיב".
הביצוע החדש הזה ל"סטאבט מאטר" של פרגולזי, בניצוחו של קלאודיו אבאדו הגדול, זוכה לבאזז רציני בשבועות האחרונים בעולם המוזיקה ולשבחים נלהבים. זהו הראשון בסידרה של שלושה דיסקים בניצוחו של אבאדו, שמוקדשים למוזיקה של ג'ובאני באטיסטה פרגולזי (Pergolesi). הסידרה היא לכבוד "שנת פרגולזי" שתחול ב- 2010, לרגל 300 שנה להולדתו.
סידרת הדיסקים הוקלטה בקונצרטים חיים בהם מנגנת "תזמורת מוצרט" מבולוניה, תזמורת צעירים שאבאדו עצמו הקים וטיפח. לדיסק הראשון נבחרו שתיים מהיצירות הקוליות המוכרות והאהובות ביותר של פרגולזי- ה"סטאבט מאטר" וה"סלבה רג'ינה". ביניהן יש הפוגה אינסטרומנטלית עם הקונצ'רטו הפחות מוכר לכינור, בביצוע כנר הבארוק ג'וליאנו קרמיניולה (Carmignola).
נו, אז? בעיני הביצוע של אבאדו ל"סטאבט מאטר" יפה מאד, אבל לא נקי מהסתייגויות. הסולניות כאן הן הסופרן רייצ'ל הרניש (Harnisch) והאלט שרה מינגארדו (Mingardo), המוכרת היטב מהקלטות קודמות. הקולות של שתיהן יפים, ויש בביצוע לא מעט רגעי התעלות ריגשית (לדוגמא בדואט האחרון, שהוא עוצר נשימה ממש). עם זאת, לשתיהן יש נטייה אופראית שלא פעם הופכת את הפרשנות לדרמטית מדי. בעיה נוספת היא עם התזמורת: למי שרגיל לביצועים מעודנים בכלי תקופה ובכיוונון בארוקי נמוך ליצירה, יתכן שיהיה קשה להתרגל לכיוונון הגבוה ולנוכחות התזמורתית החזקה.
הקונצ'רטו לכינור המופיע פה כמעט ואינו מוכר, ולכן מציע אטרקציה מעניינת. זו לא יצירת מופת, אבל יש בו רעיונות נחמדים והביצוע של קרמיניולה- מגדולי כנרי הבארוק כיום- פנטסטי.
היצירה המסיימת היא ה"סלבה רג'ינה", בה מככבת זמרת הסופרן ג'וליה קלייטר (Kleiter). לא הכרתי את הזמרת הזו קודם, וזה גילוי מסעיר: יש לה צבע קולי עמוק ומיוחד, והביצוע מרגש בהתאם. כדאי מאד להכיר.
מוצרט- קונצ'רטי לפסנתר מס' 23 ו-24. תזמורת קליבלנד. מנגנת ומנצחת: מיצוקו אושידה. דיסק "דקה".
וואוו, איזה יופי. מיצוקו אושידה היא אחת מהפרשניות האהובות עלי ביותר במוזיקה לפסנתר של מוצרט, בזכות שילוב של רגישות מוזיקלית ועומק הבעה יוצאי דופן. כשהיא מנגנת היא נמצאת לגמרי בתוך המוזיקה, ואת המעורבות הטוטאלית הזו שומעים גם בביצועי אודיו.
הדיסק החדש של אושידה הגיע ממש בימים אלו לחנויות, והוא מעניק שעה של עונג צרוף. בדיסק יש שניים מהקונצ'רטי לפסנתר היפים והמבוצעים ביותר ברפרטואר של מוצרט: מס' 24 (בדו מינור) ומס' 23 (בלה מז'ור). זו מוזיקה שבביצוע טוב יכולה לתת חוויה מוזיקלית עילאית, וזה בדיוק מה שיש פה. אושידה מנצחת מהמקלדת על תזמורת קליבלנד, שמלווה בצליל חם ועשיר. אבל עיקר העניין נמצא כצפוי בפסנתרנית, שמפגינה גמישות ורגישות שלא מהעולם הזה. התוצאה היא ביצוע נפלא למוזיקה נפלאה, תזכורת טובה לזה שעדיין יש בעולם יופי שאפשר לתאר רק כ"נשגב".
ברוקנר- סימפוניה מס' 7, בטהובן- קונצ'רטו לפסנתר מס' 3. מנצח: קלאודיו אבאדו. די.וי.די EuroArts.
ולסיום- משהו לאלו שאוהבים לראות את המוזיקה ולא רק לשמוע אותה. גם הפעם המנצח הוא קלאודיו אבאדו, רק שהפעם מדובר בהקלטת די.וי.די מצולמת. זוהי הקלטה של קונצרט חי, שנעשה במסגרת פסטיבל לוצרן בשנת 2005. בתכנית שתי יצירות מלב הרפרטואר: הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן עם הסולן אלפרד ברנדל (Brendel), והסימפוניה המונומנטלית מס' 7 של ברוקנר.
הביצועים, כצפוי, טובים מאד. התזמורת מעולה, ואבאדו- שנראה מאושש למדי אחרי שהחלים מסרטן הקיבה- מנצח בסגנון רגיש ובכריזמה מאופקת. ההקלטה חדשה, כך שאיכות השמע טובה והצילום מבריק ומלא צבע. ההסתייגות היחידה והקלה היא מאלפרד ברנדל, הפסנתרן, והיא נוגעת יותר לנוכחות הבימתית שלו (המנותקת קצת) ופחות לנגינה (שהיא דווקא מקורית ומעניינת).
למי שלא מכיר את הסימפוניה השביעית של ברוקנר כדאי לשים לב במיוחד לפרק השני, בו חיבר המלחין מצבה מוזיקלית לזיכרו של ריכרד וגנר. כדי לחדד את ההקדשה מככבת בפרק סוללת "טובות וגנר" (Wagner Tuba)- כלי נשיפה מיוחדים ממתכת, שפותחו באופן ספציפי עבור האופרות של המלחין הגרמני השנוי במחלוקת.
זמרת הסופרן הגרמניה ולטרוד מאייר (Meier) נחשבת, ובצדק גמור, לזמרת וגנר מספר אחת בעולם. היא זכתה לפירסום עולמי ב- 1983, לאחר הופעה מסחררת בתפקיד קונדרי מ"פרסיפל" בפסטיבל ביירויית'. מאז היא שרה תפקידים דרמטיים באופרות של מלחינים רבים, אבל הזיהוי שלה עם וגנר הולך אחריה תמיד. אותי היא המיסה לראשונה בתפקיד איזולדה (Isolde) ב"טריסטאן ואיזולדה", לטעמי האופרה הגדולה מכולן. הפקת הדי.וי.די משנת 1999, בה שרה מאייר את התפקיד בניצוח זובין מהטה, היא הקלטת מופת שמצליחה לרגש כל פעם מחדש.
על דמותה של ולטרוד מאייר וחייה כזמרת אפשר ללמוד בדי.וי.די חדש ומומלץ של חברת "מדיצ'י ארטס", שמורכב משני חלקים. הראשון כולל סרט דוקומנטרי ארוך ומרתק, שנקרא "אני הולכת אחרי קול בתוכי". מאייר מספרת בו על אמנותה, ומצולמת בשלבים שונים של תהליך העבודה על אופרות שונות. המסר של הסרט ברור: היא אמנם מזוהה עם וגנר, אבל יודעת לשיר גם עוד הרבה דברים אחרים. אפשר לראות אותה שם עובדת על תפקידים כמו דידו מ"הטרויאנים" של ברליוז, לאונורה מ"פידליו" של בטהובן, אמנריס מ"אאידה" של ורדי ועוד. ובכל זאת, עיקר הסרט מוקדש לעבודתה על אופרות של וגנר, כמו אורטרוד מ"לוהנגרין", זיגלינדה מ"הוולקירות", ונוס מ"טנהויזר", וכמובן קונדרי ואיזולדה.
מה יש בוולטרוד מאייר שמצליח לרגש כל כך? צפייה בסרט מגלה שלא מדובר בצירוף מקרים, אלא בשילוב של כישרון, אינטואיציה והרבה עבודה. "שמונים אחוז מיכולת של זמר זו הטכניקה", היא אומרת בסרט. "עשרה אחוז זה הצבע והאופי של הקול, שזו המתנה שקיבלת מאלוהים. עוד עשרה זה הסגנון והפרשנות. ויש גם את האחוז המאה ואחד, שזהו הניצוץ".
הסרט מדגים היטב את כל 101 האחוזים. מאייר מראה רגישות עצומה לכל מרכיבי ההופעה: הבמה, ההעמדות, זוויות התאורה ועוד ועוד. היא שותפה פעילה בכל המרכיבים, ממש לא מהסוג של הזמרות שנותנות לבמאי לעשות מה שבא לו ואומרות אחריו "אמן". והכי חשוב: יש לה יכולת מופלאה להביע עולם ומלואו דרך הבעות הפנים שלה, ולהעביר בצורה מדהימה רגשות של אקסטזה, התרגשות, התעלות, צער ומה לא. היא זמרת שפשוט שואבת את המאזין מבחינה ריגשית לתוך המוזיקה, וזה באמת יוצא דופן.
הסרט חושף קצת גם את עולמה האישי של מאייר, ומסתבר שגם לאחת מהזמרות הכי גדולות בעולם יש מדי פעם תשוקה להמבורגר וגם לה יש פחד מהזדקנות. עולם השירה הוא תובעני, ובגיל 53 היא כבר צריכה לחשוב על העתיד. למרבה השמחה, בינתיים היא עוד בכושר.
בנוסף לסרט הדוקומנטרי יש באלבום גם הקלטה מלאה של "השיר על הארץ", מחזור השירים המרגש של מהלר אותו שרים לסירוגין טנור ואלט בליווי תזמורת. זוהי הקלטה של התזמורת הסימפונית של קלן משנת 2001, בניצוח סמיון ביצ'קוב. זמר הטנור הוא טורסטן קרל (Kerl) שהוא לכל היותר סביר, ועל ביצ'קוב לא הכי נעים להסתכל (אפשר לומר בזהירות שהוא לא האיש הכי יפה-תואר בעולם). אבל ברגע שמאייר פותחת את הפה כל זה נשכח. היא שרה ברגישות ומוזיקליות יוצאות דופן, שמגיעות לשיא של רגש בשיר המסיים קורע הלב, "הפרידה". מאייר כבר הקליטה את היצירה בהקלטת אודיו מצוינת (עם לורין מאזל), אבל בדי.וי.די אפשר גם לראות את הבעות הפנים שלה ולהבין עד כמה היא חיה את המוזיקה. זמרת נפלאה, ומתנה נפלאה לכל אוהבי השירה האמנותית.
מהלר- "השיר על הארץ", בתוספת סרט דוקומנטרי על ולטרוד מאייר. די.וי.די "מדיצ'י ארטס". יבוא: MCI.
פורסם ב"גלובס", 9.9.2009, במסגרת פרויקט של מתנות מומלצות לחג מכל תחומי התרבות
בטהובן- מכלול הסימפוניות. מנצח: קלאודיו אבאדו. אלבום בן 4 די.וי.די של חברת "יורוארטס". מחיר מומלץ: 249 שקלים.
זוהי ככל הנראה המתנה המושלמת למי שאוהב לצפות בקונצרטים קלאסיים ולא רק לשמוע אותם. מדובר בסט בן ארבעה אלבומי די.וי.די, ובו מנגנת התזמורת הפילהרמונית של ברלין את מכלול הסימפוניות של בטהובן בניצוחו של קלאודיו אבאדו. שמונה הסימפוניות הראשונות צולמו ב- 2001 באולם היפהפה של האקדמיה הלאומית סנטה צ'צ'יליה ברומא, והתשיעית הוקלטה שנה לפני כן באולם הבית של התזמורת, אולם ה"פילהרמוני" בברלין.
אבאדו מנצח על כולן בשפת הגוף המיוחדת שלו, שתמיד מרתק לראות: עמוקה, מעודנת ואפילו רוחנית. הפרוייקט מרגש במיוחד נוכח העובדה שבאותה תקופה אובחן אצלו סרטן הקיבה, ובחלק מההופעות ניכר עליו המאמץ הגופני. ממש נוגע ללב לראות את זה. איכות ההקלטה והצילום מצוינת. האלבומים מציעים פיצ'ר נחמד של תמונה רב-ערוצית, שמאפשרת לבחור לצפות במצלמה שמתמקדת רק במנצח. הסט נמכר במחיר מוזל מאד (249 שקלים), מה שהופך אותו למשתלם במיוחד. מומלץ מאד.
מהלר- סימפוניה מס' 4, שנברג- פליאס ומליסנד. מנצח: קלאודיו אבאדו. די.וי.די "מדיצ'י ארטס".
בשנים האחרונות, לאחר שהחלים ממחלת הסרטן, אבאדו מקליט בשיטתיות את הסימפוניות של מהלר בהפקות די.וי.די. זהו האלבום העדכני ביותר במחזור, שהוקלט בוינה לפני שלוש שנים. באלבום שתי יצירות- הסימפוניה הרביעית של מהלר, והפואמה הסימפונית "פליאס ומליסנד" של שנברג. בניגוד ליתר הפקות מהלר שלו, שנעשו בפסטיבל לוצרן, אבאדו מנצח כאן על תזמורת הנוער גוסטב מהלר- תזמורת שהוא נחשב לאביה הרוחני.
האלבום חדש לגמרי, כך שאיכות ההקלטה מעולה והתמונה מבריקה ומלאת צבע. אבאדו נראה מאושש לגמרי ומלא חיים, ומפיק מתזמורת הנוער שלו צליל מפתיע באיכותו וניקיונו. יתרון נוסף של ההפקה הוא שב"פליאס ומליסנדה" עורכי האלבום מציינים בכל מקום ביצירה מהו בדיוק הנושא שמנוגן על פי הסיפור. ההסתייגות היחידה שלי היא מזמרת הסופרן בפרק האחרון של הרביעית של מהלר, ג'וליאנה באנסה (Banse), שגם הפרשנות שלה וגם ההופעה הבימתית שלה די מעצבנות.
היידן- שלישיות פסנתר. טריו פלורסטאן. דיסק "היפריון".
הידד: לאחר שהקליט בשיטתיות את אלו של מוצרט, בטהובן, שוברט ואחרים, התחיל טריו "פלורסטאן" המעולה להקליט את שלישיות הפסנתר של היידן. כעת הגיע לארץ האלבום הראשון בסידרה, והוא מוצלח כצפוי.
שלישיות הפסנתר של היידן הן מהאהובות עלי ביותר ברפרטואר כולו. הן מעודנות ומלאות חן, ומציעות מוזיקה מתוחכמת להפליא במסווה קליט ונגיש. לדיסק הבכורה בסידרה של טריו "פלורסטאן" נבחרו ארבע מהשלישיות היפות ביותר, כולל זו שלדעתי היא הגדולה מכולן (מספר 26:XV ברשימת הובוקן). כולן מבוצעות בצליל יפה וזורם, שנתמך בהקלטה המדויקת של "היפריון".
ההסתייגות היחידה כאן היא מהעובדה שחברי הטריו מנגנים בכלים מודרניים, ומי שהתרגל (כמוני) לכלי תקופה ופסנתר פטישים צריך להתרגל מחדש לשמוע היידן בכלים "רגילים" ובכיוונון המודרני. הפייבוריט שלי ממשיך להיות הביצוע של הנטאי (Hantai) ועמיתיו בכלי תקופה, אבל הביצוע החדש של "פלורסטאן" מקבל גם הוא מקום של כבוד על המדף.
הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית, בניהולה של אלנה בשקירובה- רעייתו של דניאל ברנבוים- מתקיים בירושלים בימים אלו. בעיתוי מושלם הגיע כעת לחנויות די.וי.די חדש, ובו כמה משיאי הפסטיבל הקודם. האלבום כולל שבע יצירות במלואן, שהוקלטו במהלך הפסטיבל של שנת 2008. כולן באיכות הקלטה וצילום אופטימליות.
היצירות באלבום משקפות היטב את מדיניות הפסטיבל: שילוב של יצירות מוכרות מלב הרפרטואר לצד יצירות תובעניות יותר של מלחינים מודרניים. האלבום כולל שלישייה של מוצרט, יצירה לא סימפטית לחליל וקלרינט של המלחין בן-זמננו אליוט קרטר, שישיית המיתרים מס' 1 של ברהמס, רביעייה של הינדמית, יצירה לפסנתר בארבע ידיים של מוצרט, שני פרקים מעוד יצירה לא סימפטית של אליוט קרטר לכינור סולו, ולסיום את חמישיית הפסנתר האהובה של שומאן.
מבחינת הביצועים: רובם טובים עד מעולים, כנגזר מרמתם הגבוהה של המשתתפים. במיוחד התחברתי לביצועים לשתי היצירות הרומנטיות הגדולות – אלו של ברהמס ושומאן- בין היתר בזכות נגינתו מלאת העומק והנוכחות של הכנר הישראלי המעולה גיא בראונשטיין, המכהן ככנר ראשון בפילהרמונית של ברלין.
לאלבום מצורף סרט דוקומנטרי חביב שמתעד את אחורי הקלעים של הפסטיבל, וכולל שיחות עם כמה מהמוזיקאים וצילומים מירושלים. אם ביקרתם בפסטיבל בשנה שעברה עשוי להיות עבורכם בונוס מיוחד: המצלמה מתעכבת לא פעם על הקהל, ובהחלט יתכן שתזהו את עצמכם באחד הפריימים.
הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים. די.וי.די "מדיצ'י ארטס". יבוא: MCI.
בטהובן בלי הומור
המנצח והפסנתרן דניאל ברנבוים,בעלה של בשקירובה, אמנם לא הגיע לפסטיבל השנה, אבל בינתיים אפשר להתנחם בשני אלבומי די.וי.די חדשים שלו. הראשון הוא אלבום שכולו בטהובן, עם הפתיחה "לאונורה" מס' 3 והסימפוניה התשיעית של בטהובן. ברנבוים מנצח פה על תזמורת ה"דיוואן מזרח מערב" שלו, שמורכבת מנגנים ישראלים וערבים מכל מדינות המזה"ת. בסימפוניה התשיעית מצטרפים מקהלת האופרה הממלכתית של ברלין, שגם אותה מנהל ברנבוים מוזיקלית, וארבעה סולנים מעולים. הקונצרט הוקלט באולם ה"פילהרמוני" היפהפה של ברלין לפני שלוש שנים. איכות ההקלטה והצילום אופטימליות, והמסך מתפקע מרוב צבע וחיות.
לגבי הביצוע: כתמיד, ברנבוים מנצח בצורה אגרסיבית וחמורת סבר, שיש בה המון עוצמה אבל מעט מאד חינניות או קלילות. חיוכים או השתובבות אין כאן. עם זאת, מבחינת איכות מוזיקלית התוצאה נשמעת מרשימה, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בתזמורת שנגניה צעירים.
בטהובן- הפתיחה לאונורה מס' 3 והסימפוניה מס' 9. מנצח: דניאל ברנבוים. די.וי.די "מדיצ'י ארטס".
קונצ'רטי בהאנגר
ועוד די.וי.די של ברנבוים ובטהובן, הפעם כסולן ומנצח על מחזור חמשת הקונצ'רטי לפסנתר. ההקלטה נעשתה בפסטיבל הפסנתר של רוהר (Ruhr), מתוך קונצרטים חיים במהלך מאי 2007. התזמורת המלווה היא התזמורת האופרה הממלכתית של ברלין, שברנבוים הוא כאמור מנהלה המוזיקלי. גם כאן איכות ההקלטה והצילום אופטימליות.
מה שמייחד את הביצוע הוא האולם בו הוא מתקיים: זהו "אולם שנת המאה" בעיר בוכום, שנראה כמו האנגר תעשייתי שהוסב לאולם קונצרטים. קצת כמו ההאנגר של גרגייב בנמל אילת, רק שבניגוד לאילת האקוסטיקה בו מצוינת.
גם בהפקה זו הביצוע "ברנבוימי" מאד: חמור סבר, רציני ומהודק, שמבחינה פרשנית מתחבר לאסכולה של המנצחים הגרמנים הגדולים של שנות השישים. נגינת הפסנתר מרהיבה והתזמורת מצוינת, אבל בשפת הגוף של ברנבוים יש משהו נוקשה ולא נוגע, שמקשה על התחברות ריגשית אליו. עם זאת, מבחינה מוזיקלית אלו ביצועים ברמה גבוהה מאד.
בטהובן- חמשת הקונצ'רטי לפסנתר. מנצח ופסנתרן: דניאל ברנבוים. 2 די.וי.די של Euroarts.
"לה רונדינה" (הסנונית) היא אחת האופרות הפחות מוכרות של פוצ'יני, וחבל. אחת הסיבות לכך שלא זכתה למעמד של "לה בוהם", "טוראנדוט" ודומיהן הוא ההתייחסות אליה כאופרטה, שהיא צורה קלה ובידורית, ולא כאופרה רצינית של ממש.
האמת היא, שההתייחסות אליה כאופרטה אינה מופרכת. היא עוסקת בסיפור הקלאסי של פילגש שמתאהבת בצעיר בורגני, בטקסט יש לא מעט מקומות משעשעים, ובמערכה השנייה יש אפילו סצינה עם ריקודים סטייל קאן קאן. עם זאת, מבחינת אופי מוזיקלי זהו פוצ'יני לכל דבר ועניין, כולל רגעי קסם כמו האריה היפהפייה של הגיבורה. זו בודאי לא האופרה הגדולה ביותר של פוצ'יני, אבל היא בהחלט שווה היכרות.
ב"לה רונדינה" שלוש מערכות, ועלילתה מתרחשת בצרפת. האופרה מספרת את סיפורה של מגדה (היא הסנונית שעל שמה האופרה), פילגש צעירה ויפה של בנקאי עשיר. מגדה מתאהבת ברוג'רו, צעיר בורגני שמגיע לפאריז ולא יודע שאהובתו היא פילגש של מישהו אחר. מגדה עוזבת את פאריז ואת הבנקאי העשיר למען האהבה, והיא ורוג'רו עוברים לגור בבית מקסים על חוף הים. השניים חוגגים את אהבתם, אך השמחה מוקדמת: רוג'רו מקבל מכתב גורלי, המגלה לו את האמת על מגדה. הוא מתעמת איתה בזעם, מסרב להיענות להסבריה, ונוטש אותה ללא שהיות. מגדה השבורה והמיואשת צועדת לתוך הים, ואתם יכולים להבין שהיא לא נכנסת לשם כדי לדוג.
בחודשים האחרונים הגיע לארץ די.וי.די חדש של "לה רונדינה", בהפקה של בית האופרה של וושינגטון. המנצח הוא עמנואל ויום (Villaume), והבמאית היא מרתה דומינגו. את תפקיד מגדה שרה זמרת הסופרן הספרדיה איינואה ארטטה (Ainhoa Arteta), שלטעמי עושה עבודה מצוינת: יש לה קול יפה ועשיר, והופעה בימתית מלאת נוכחות ונוגעת ללב. את תפקיד רוג'רו שר מרקוס הדוק (Haddock), שלא הכי משכנע מבחינה דרמטית אבל שר יפה. גם לזמרים בתפקידי המשנה אין תלונות. לשבחים מיוחדים זוכה ריצ'ארד טרוקסל (Troxell) בתפקיד המשורר פרונייה (Prunier), הן מבחינה קולית והן מבחינת משחק.
הבימוי של מרתה דומינגו ריאליסטי, עשיר בפרטים ומדויק, בלי המצאות מודרניסטיות מעצבנות. זהו בימוי מהסוג שמשרת את הסיפור ביעילות, ומאפשר להתחבר לעלילה ולדמויות בקלות.
ההפקה צולמה מהופעה חיה בשנת 1998, ולמרות שעברו מאז כמה שנים איכות הצילום וההקלטה מצוינות. לטעמי זוהי הפקה מוצלחת מאד, שמאפשרת היכרות עם אופרה משולי הרפרטואר שבהחלט ראויה לשידרוג במעמדה.
פוצ'יני- La Rondine ("הסנונית"). בית האופרה של וושינגטון בניצוח עמנואל ויום. די.וי.די DECCA.
ובשורות גם מהאגף האתני, הפעם עם דיסק אודיו רגיל שכבר הרבה זמן אני רוצה להמליץ עליו. הדיסק המדובר הוא Um Rio ("נחל"), של המוזיקאי הברזילאי הנפלא מרסיו פראקו (Faraco). זהו דיסק בסגנון ברזילאי רך, עם השפעות של סגנונות כמו סמבה, באיאו ועוד. פראקו שר ומנגן בכלי מיתר, ולצידו חמישה נגנים- בפסנתר, סקסופון סופרן, חליל, כלי הקשה, בס ועוד. המוזיקה היא בסגנון נעים, זורם ואינטימי, מהסוג שאפשר להאזין לו בהקשבה מלאה או לחלופין ליהנות ממנו כמוזיקת רקע. בדיסק 11 שירים, רובם בעלי אופי לירי וחלקם קצת יותר שמח. כולם משרים אווירה רכה, רגועה ואופטימית, שתתאים פיקס לערב רומנטי בבית. מומלץ מאד, ולא רק לאוהבי מוזיקה ברזילאית.
מרסיו פראקו- Um Rio. דיסק של חברת Le Chant du Monde. יבוא: MCI.
הקלטה מצוינת חדשה יצאה בימים אלו ל"רביעייה הירושלמית", מהרכבי הדגל של המוזיקה הקלאסית בארץ. ההקלטה היא בחברת "הרמוניה מונדי צרפת", חברה אנינה וסופר-איכותית בה מקליטה הרביעייה בקביעות.
הדיסק החדש מוקדש להיידן, שעולם המוזיקה חוגג השנה מאתיים שנה למותו. יכולתה של הרביעייה הירושלמית בביצוע המוזיקה של היידן הוכחה כבר לפני חמש שנים, בדיסק מצוין שזכה לביקורת נלהבות מקיר לקיר. בדיסק ההוא ביצעה הרביעייה רביעיות שלקוחות כולן משנות ה- 1790, שנחשב ל"עשור הזהב" בו ביסס היידן את מעמדו. בדיסק החדש, לעומתו, יש פריסה כרונולוגית הרבה יותר מגוונת, וכל אחת משלוש הרביעיות המופיעות בו לקוחה מעשור אחר: 1772, 1781 ו- 1797. הגיוון הזה מאפשר הצצה יפה אל ההתפתחות של היידן לאורך השנים, ואל ההבדלים הסגנוניים בין תקופה לתקופה.
גם הפעם, הביצוע מעולה. חברי הרביעייה הירושלמית מבצעים את הרביעיות בצליל חם ועוטף, באיזון מופתי בין הכלים, ובגישה זורמת ועדכנית. כמקובל ב"הרמוניה מונדי", גם איכות ההקלטה אופטימלית. ההסתייגות היחידה קשורה לרפרטואר: למי שלא שומע רביעיות מיתרים דרך קבע, המוזיקה יכולה להיות קצת תובענית לאורך זמן.
היידן- רביעיות מיתרים, כרך 2. הרביעייה הירושלמית. דיסק "הרמוניה מונדי צרפת".
אפשרות נוספת לציין יום הולדת להיידן היא עם האוסף "חגיגת היידן", גם היא של חברת "הרמוניה מונדי צרפת". זהו אלבום מעוצב בן שני דיסקים, המציע היכרות עם חייו ויצירתו של המלחין האוסטרי האהוב. יש באלבום קטעים מסימפוניות, קנטטות, מגוון יצירות לפסנתר, קונצ'רטי, רביעיות מיתרים ועוד. מחלק מהיצירות מוצג פרק אחד בלבד, ואילו מיצירות אחרות שולבו מספר פרקים.
לאלבום שלוש נקודות חוזק. ראשית, יש בו מגוון יפה של יצירות, שרובן לאו דווקא מהמפורסמות והשחוקות ביותר של היידן. שנית, הביצועים מעולים. באלבום משתתפים כמה מהשמות המעניינים ביותר בתחום הביצוע התקופתי, כמו תזמורת הבארוק של פרייבורג, שלישיית הפסנתר כהן-הובארת'-קואן, הפסנתרן אלאן פלאנה (Planes), המנצח רנה יאקובס ואחרים. יש כאן ייצוג אפילו לרביעייה הירושלמית, עם ביצועה הפנטסטי לרביעיית ה"קווינטות" מדיסק ההיידן הראשון שלהם ב- 2004. יתרון שלישי הוא בחוברת המהודרת, העמוסה מידע, ציורים וצילומים על המלחין ותקופתו.
חסרונו היחיד של האלבום, לטעמי, הוא ייצוג יתר לאורטוריה "עונות השנה", החלשה יחסית, בעוד שלאחותה הבכורה והיפה יותר- האורטוריה "בריאת העולם"- אין פה ייצוג כלל.
"חגיגת היידן". אלבום אוסף כפול של "הרמוניה מונדי צרפת".
ולסיום, עוד קלאסי ישראלי. חברת "הליקון", מלכת האוספים הבלתי מעורערת של השוק המקומי, השיקה בימים אלו שלושה דיסקי המשך בסידרת "החוויה הקלאסית לילדים". כל דיסק מוקדש למלחין אחר, ומציג קטעים אהובים מיצירותיו המפורסמות. שלושת המלחינים הפעם הם צ'ייקובסקי, ויואלדי ויוהאן שטראוס (זה של "הדנובה הכחולה").
כתמיד ב"הליקון", העריכה מוצלחת ומשקפת היכרות קרובה עם הרפרטואר. הקטעים שנבחרו מייצגים את המלחינים היטב וגם מתאימים לילדים: הם נעימים, לא מפחידים או מורכבים מדי, וברובם מוכרים מאד. עם זאת, רמת הגימור של הדיסקים נופלת מעט מזו של האוספים הקודמים של "הליקון", שרובם מושקעים מאד. בנוסף, בדיסק המוקדש לויואלדי הסאונד נשמע לי קצת חזק מדי. בעיית הסאונד מוכרת במצבים בהם צריך לחבר קטעים מהקלטות שונות לדיסק אחד, אבל במוזיקת בארוק היא כנראה בולטת במיוחד בגלל אופייה המעודן של המוזיקה.
אם צריך לבחור בין השלושה, סדר העדיפות לטעמי הוא צ'ייקובסקי-שטראוס-ויואלדי.
החוויה הקלאסית לילדים. דיסקים "הליקון".
חברת "הליקון קלאסיקס" הוציאה בימים אלו אוסף מחווה חדש, המציין ארבעים שנה לכהונתו של זובין מהטה כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. האלבום כולל 12 דיסקים, ובהם הקלטות חיות של קונצרטים של הפילהרמונית שהתקיימו בין השנים 1963 – 2006. כולם, כמובן, בניצוחו של מהטה. ההקלטות עברו שיפוץ ועריכה דיגיטלית, ומבחינת טכנית רמתן טובה בהחלט.
"הליקון קלאסיקס" היא יוזמה של מנהל המחלקה הקלאסית של חברת "הליקון", ירון קרשאי, שהוא גם האיש שערך את האוסף הנוכחי. מבחינת התזמורת, הלייבל הזה הוא מתנה גדולה: חברות ההקלטות היום כמעט ולא מקליטות תזמורות סימפוניות כי זה לא משתלם כלכלית, והיוזמה של קרשאי מאפשרת לתזמורת להציג את יכולתה גם מחוץ לאולם הקונצרטים.
רובן המכריע של ההקלטות רואות אור לראשונה, למעט הפתיחה לאופרה "נישואי פיגארו" בתחילת הדיסק הראשון (שהופיעה גם בסט לכבוד שבעים שנה לתזמורת). כל ההקלטות הן מקונצרטים חיים, אך אפקט הקונצרט החי אינו קבוע: בחלק מהיצירות הושאר קטע קצר של מחיאות כפיים, ובחלק הוא הורד בעריכה. לאלבום מצורפת חוברת מהודרת, עם תמונות וקטעי עיתונות הקשורים למהטה ולפילהרמונית מאז הופעותיו הראשונות בישראל. בכל זאת, חתיכת הסטוריה.
הרפרטואר המוצג באלבום משקף היטב את ההעדפות המוזיקליות של הפילהרמונית לאורך השנים. יש בו הרבה מוזיקה מהמאה ה- 19 (בטהובן, שוברט, דבוז'אק, ברהמס, ברוקנר, ורדי וכדומה); קצת בארוק ומאה 18 (ויואלדי, מוצרט); וגם מוזיקה מהמאה העשרים, בדרך כלל לא מפחידה מדי (פרוקופייב, הולסט, סטרווינסקי ואחרים). בין הסולנים המופיעים בדיסק יש לא מעט גדולי עולם, שחלקם מגיע להופיע עם התזמורת עד היום. ביניהם אפשר למצוא את יצחק פרלמן (בתקופה בה עוד הופיע ככנר ולא כמנצח כושל), מישה מאיסקי, יפים ברונפמן, ראדו לופו, פנחס צוקרמן, אייזק שטרן, יהודי מנוחין (הקלטה מעניינת מ- 1982 של הקונצ'רטו לכינור של אלגר) ואחרים. באמת רשימה יפה.
באופן מפתיע יש באוסף גם דיסק המוקדש למלחינים ישראלים, אליהם נוהגת התזמורת להתייחס כאל רע הכרחי שמבצעים רק כי צריך. אני מניח שאף אחד לא יקנה את האוסף בגלל הסימפוניה השנייה של יוסף טל או הפתיחה הסימפונית של יוסף קמינסקי, אבל יש בדיסק הזה כמה יצירות שדווקא ראוי להכיר (כמו "מוזיקה תכניתית" של צבי אבני או "אקדמות למועד" של נועם שריף, המפורסמת יחסית).
לגבי הביצועים: באופן טבעי, לא ניתן לשפוט את כל היצירות באותו קנה מידה. יש באלבום ביצועים מוצלחים יותר, בעיקר ליצירות מהתקופה הרומנטית, ויש גם ביצועים ברמה פחות גבוהה. הביצועים לויואלדי ומוצרט שמופיעים באוסף, לדוגמא, מיושנים למדי מבחינה פרשנית (למרות שגם שם יש פנינים, כמו נגינת הכינור הנהדרת של חיים טאוב ב"סינפוניה קונצ'רטנטה" של מוצרט). לעומת זאת, יש באוסף כמה ביצועים יפים ליצירות מאוחרות יותר, כמו "מחולות סלאביים" של דבוז'אק או "כוכבי הלכת" של הולסט. הבעיה העיקרית, שנכונה לרוב היצירות, היא של איכות ההקלטה, שבדרך כלל נופלת מזו של הפקות מודרניות ומקצועיות.
לסיכום: מבחינת איכות הקלטה- ובדרך כלל גם איכות ביצוע- קשה להאמין שרוב ההקלטות המופיעות כאן היו זוכות במקום ראשון בהשוואה מול הביצועים המובילים בשוק. עם זאת, בסופו של דבר זהו אוסף יפה ומגוון, ועבור מנויי הפילהרמונית ומעריציה יש לו ערך ריגשי ונוסטלגי ברור.
