בגיל 38, נמנה דן אטינגר על שורה לא ארוכה של מנצחים ישראלים שעושים את דרכם בביטחה אל הפיסגה העולמית. עד לפני שנתיים הוא כיהן כמנצח בית באופרה הממלכתית המפוארת של ברלין, והחל מהשנה יכהן במקביל כמנהל מוזיקלי של בית האופרה של מנהיים ושל התזמורת הפילהרמונית של טוקיו. בנוסף לתפקידיו כמנהל מוזיקלי, הוא הופיע כמנצח אורח בבתי האופרה של וינה, מינכן, ושינגטון ועוד. בעונה הקרובה יקיים את הופעת הבכורה שלו כמנצח ב"מטרופולין אופרה" בניו-יורק, שנה אחר כך ב"קובנט גארדן" בלונדון, ושנה אחר כך ב"בסטי" בפאריז. יחד עם כל מחויבויות אלו הוא ממשיך לכהן, זו העונה החמישית, כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ראשל"צ.
לאור רשימת המקומות בהם הוא מופיע, שמציעים הרבה יוקרה והרבה כסף, נראית התעקשותו של אטינגר להמשיך לכהן בראש תזמורת ראשל"צ מעט תמוהה. "אמנותית אני באמת לא צריך את זה", הוא אומר בראיון בתל-אביב, בה הוא שוהה בימים אלה כדי לנצח על קונצרט סיום העונה של התזמורת. "יש לי מספיק ריגושים, מספיק עבודה ומספיק אתגרים בחו"ל. ההתעקשות שלי על תזמורת ראשון היא כי גדלתי עם התזמורת הזו, ואני לא רוצה להפסיק לעשות פה מוזיקה. מעבר לזה, המשפחה והחברים הקרובים שלי נמצאים בארץ. מהבחינה הזו התפקיד בתזמורת הוא מזל, כי הוא מחייב אותי לבוא לארץ כמה פעמים בשנה. אני מפחד מהרגע בו איאלץ לעזוב את התזמורת, ואז לא אהיה חייב יותר לבוא הנה".
וזו גם התכנית לעתיד?
"בינתיים אני לא מוותר על המינוי הזה. אוותר רק כשארגיש שאני כבר לא יכול לספק מה שמנהל מוזיקלי צריך לספק לתזמורת שלו מבחינת זמן, אחריות ומסירות".
אטינגר מתגורר בברלין ומבלה חלק ניכר מהשנה גם בטוקיו, שם התמנה לאחרונה למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית המקומית. תכניותיו לעתיד מתפרסות גם לארה"ב. "בקיץ שעבר ניצחתי באופרה של וושינגטון, שמנהלה הכללי הוא פלסידו דומינגו", הוא מספר. "בחזרה הגנרלית בא אלי דומינגו, ושאל בצורה הכי ישירה אם אני רוצה לבוא להיות המנהל המוזיקלי של בית האופרה שלו. בדיוק חתמתי על חוזה עם מנהיים, והייתי לפני חתימת החוזה עם טוקיו. כך שאמרתי לו שהייתי מאד שמח להיענות, אבל כרגע זה בלתי אפשרי מבחינת מחויבויות קודמות. בעתיד אני כן מקווה שזה יצא לפועל. זה יכול להיות עבורי מעולה- לנהל במקביל בית אופרה בגרמניה (מנהיים), בית אופרה בארה"ב (וושינגטון) ותזמורת סימפונית (טוקיו). אם יסתדר מבחינת זמן, הלוואי שאוכל לשלב זאת גם עם המשך ניהול תזמורת ראשל"צ כאן".
אתה עוד בקשר עם דניאל ברנבוים, שהיה המנטור שלך בתחילת הדרך?
"בין ברנבוים לביני יש קשר מיוחד, כמעט מיסטי. הוא התייחס אלי מההתחלה כקולגה, לא כתלמיד. זה יצר מצב מורכב, כי במידה מסוימת הוא היה מתוסכל מזה שלא הייתי מספיק תלמיד שלו. מצד שני הוא העמיס עלי כמויות עבודה עצומות, ומי שכל כך עסוק בעבודה לא יכול להיות תלמיד. למדתי ממנו בעיקר דרך הסתכלות ועשייה, לא דרך שאלות ותשובות. גם כיום אנחנו נמצאים בקשר, אבל זה קשר מסוג שונה. אני עדיין מעדכן אותו לגבי התפתחויות והצעות ומתייעץ איתו. ברנבוים היה ותמיד יהיה המנטור שלי" .
ברנבוים עושה כותרות באופן קבוע בהקשר פוליטי. אתה בכלל לא.
"נכון. אני לא בקטע הזה בכלל. ברור שיש לי דעות פוליטיות, אבל אני לא רוצה לעשות מהן אקט פרסומי. אולי בגיל מאוחר יותר זה יבוא".
הבית שלך בשנים האחרונות הוא בברלין. זה נכון שברלין הפכה בשנים האחרונות למקום מקלט למוזיקאים ישראלים?
"בהחלט. יש בברלין אינפלציה של מוזיקאים מישראל, במיוחד בשנים האחרונות. אם פעם המרכז היה בניו-יורק, כיום הוא עבר לברלין. היא יותר קרובה, יותר זולה, מאד נוחה, ויש בה מורים טובים. מעבר לכך, יש בה משהו שמאד מזכיר את תל-אביב, בעיקר בחלקים המתחדשים של מזרח העיר. אתה לא מרגיש שם כמו עיר גרמנית נוקשה, אלא יש אווירה מאד חופשית. אתה יכול להיראות איך שאתה רוצה ולעשות מה שאתה רוצה. עבור המוזיקאים, הנקודה החשובה ביותר היא שיש בה הרבה יותר פרנסה. היצע העבודה יותר גדול, השכר יותר גבוה, ויש יותר אופציות מכל סוג".
מה מצב הנגנים בארץ, לעומת זאת?
"משכורות הנגנים בארץ הן לא משכורות רעב, ונעשות יותר סבירות ככל שהוותק גדל והמישרה נעשית בכירה יותר. עם זאת, ברור שמדובר במשכורות נמוכות יחסית למשק. המצב הזה גורם תיסכול מתמיד בקרב הנגנים, ומה שיותר גרוע, זה מקשה לבוא אליהם בדרישות. מנצח טוב תמיד שואף למצוינות, אבל גם עם הנגנים הטובים ביותר יש בעיה כשהם נמצאים במאבק יומיומי על שכר. יש פה גם עניין פיזי: הנגנים נאלצים לעשות עבודות אחרות כדי להשלים הכנסה, ומגיעים לחזרה לפני או אחרי עבודת לילה. ברור שהם לא יכולים להיות בריכוז מלא במצב כזה. זה שונה לגמרי מאשר המצב בגרמניה, שם נגן חי ברמה סבירה ומעלה רק מעבודתו בתזמורת".
אתם לא מנסים לדאוג לתוספת הכנסה לתזמורת דרך אגודות ידידים וכדומה?
"זה הצד החלש שלנו. לא קל להשיג תרומות כיום, עם המצב הכלכלי הנוכחי. אבל אנחנו בהחלט מנסים להגדיל את מעגל התורמים והידידים, ועושים ערבים מיוחדים במטרה לגייס כאלו".
בתכנית של התזמורת לעונה הבאה כמעט אין מנצחים וסולנים בעלי שם עולמי. זה רק עניין כלכלי?
"בהחלט. זה בלתי אפשרי להביא מנצחים בעלי שם עולמי בסכומים שאנחנו יכולים להציע. בפילהרמונית זה שונה, כי זובין מהטה מביא קולגות שמופיעים איתו בחו"ל, והם באים בזכות הקשר איתו ובזכות היוקרה של התזמורת. אצלנו פשוט אין כסף לשלם. אני מקווה שבעתיד אוכל גם אני למשוך לכאן קולגות שאיתם אני עובד בחו"ל, ויסכימו לבוא בזכות קשרים אישיים".
ומה לגבי הרמה של התזמורת עצמה?
"התזמורת עשתה קפיצה גדולה בשנים האחרונות. העובדה שהיא מנגנת בקביעות כתזמורת האופרה נתנה לה איכות ייחודית של גמישות. זו תזמורת שיודעת ללוות סולנים גם בלי מנצח, או כשעובד איתה מנצח גרוע. הגמישות של התזמורת הזו בליווי סולנים ראויה להערצה, והיא זו שמייחדת אותה מיתר התזמורות בארץ".
במקביל להופעותיו כמנצח, אטינגר מקפיד להמשיך להופיע גם כפסנתרן. בשנה הבאה ינגן, בין השאר, בסידרה הקאמרית של תזמורת ראשל"צ. "נגנים בתזמורת מתייחסים אחרת למנהל מוזיקלי שגם מנגן", הוא אומר. "הם מתייחסים אליך כמו מוזיקאי מבצע, כלומר אחד מהם. לא רק כמו אל מישהו שמזיז מקל".
אתה שותף פעיל בבניית התכנית המוזיקלית של התזמורת?
"בהחלט. יש תהליך ארוך של סיעור מוחות, שאני שותף מלא בו. אנחנו צריכים לזכור כל הזמן שאנחנו תזמורת פריפריה. אמנם פריפריה קרובה וטובה, אבל פריפריה. יש לנו קהל מעולה, אבל צריך לשמור עליו ולבדוק כל הזמן מה הוא רוצה לשמוע. אחד הדברים שתמיד הולכים טוב הם יצירות ווקאליות גדולות, ובעונה הבאה באמת נעשה את "כרמינה בוראנה" של קרל אורף. בנוסף אנחנו עושים תכניות של שילוב מדיות, לדוגמא קונצרט בשילוב להקת מחול. מבחינת רפרטואר, אני מנסה להגיע לאיזון אופטימלי בין המוכר והחביב לבין האינטלקטואלי והחדש. חשוב לי לשמור על הקהל, אבל חשוב לי גם לאתגר את הנגנים. אני רוצה שיהיה להם לפחות אתגר אחד או שניים בעונה. בעונה הבאה, לדוגמא, נעשה את "פטרושקה" של סטרווינסקי".
והתכניות שלכם באמת עובדות?
"לשמחתי, עד כה, התשובה היא כן. מספר המנויים לעונה הבאה כבר עבר את זה של העונה הנוכחית, וזה סימן טוב. בסופו של דבר אנחנו עוסקים במותרות, ובתקופה שבה אנשים מצטמצמים אלו בשורות טובות".
ממקום מושבך כיום, איך היית מאפיין את עולם המוזיקה הקלאסית הישראלי?
"יש פה נגנים טובים, אבל התנאים קשים. אם אני מסתכל על תזמורת ראשל"צ כראי של המוזיקאים בישראל, אני רואה הרבה אי יציבות. נגיד שכבר קיבלנו נגן צעיר ומבטיח, הרי שתוך שנה-שנתיים הוא נוסע לחו"ל כדי למצוא עבודה משתלמת יותר. חלק באמת מוצאים עבודה בחו"ל, ואז אנחנו מאבדים אותם לגמרי. חלק אחר מתנסה בחו"ל, ומחליט לחזור לתזמורת כדי להיות בארץ בכל זאת. יש תנודה מתמדת של אנשים שעוזבים וחוזרים. את העובדה שיש נגנים ישראלים מעולים אתה רואה בכל רחבי אירופה, כולל בתזמורות הכי יוקרתיות כמו הפילהרמונית של ברלין. אם הם לא היו טובים, הם לא היו זוכים בתפקידים כאלו".
בשנתיים האחרונות אתה לא מנצח באופרה הישראלית. יש לזה סיבה?
"ההיעדרות שלי מהאופרה הישראלית היא עקב סכסוך אישי עם הנהלת האופרה, על רקע מתיחות שהייתה באותה תקופה סביב תפקיד המנהל המוזיקלי העתידי של הבית. לי זה מוזר, כי גדלתי בבית האופרה הזה אבל אני כבר לא מנצח בו. כיום המתיחות שככה, אבל עדיין יש משקעים עמוקים ועובדה שאני לא מופיע שם".
זה קשור לסכסוך המתוקשר שהיה להנהלת האופרה עם אשר פיש?
"אני לא רוצה להיכנס לפרטים בעניין הזה. אני יכול לומר רק שלאשר פיש ולי יש היום מערכת יחסים טובה מאד. אנחנו אחים לצרה- שני מנצחים ישראלים מובילים, שמנצחים בכל העולם ורק לא אצלם בבית".
תגובת חנה מוניץ, מנהלת האופרה הישראלית:
"אין כיום שום סכסוך ביני לבין דן אטינגר, ואני אפילו לא זוכרת על מה פרץ הסכסוך שהוא מדבר עליו. הסיבה שהוא לא מנצח כרגע בבית האופרה היא כי לא הצלחנו למצוא תאריכים עקב לוח הזמנים העמוס שלו. אין לי שום משקעים כלפיו, וברגע שנמצא תאריכים אשמח מאד אם ינצח אצלנו בעתיד".
ההזמנה הזו פתוחה גם לגבי אשר פיש?
"לא. עם אשר פיש באמת יש משקעים עמוקים".
פיליפ דה לקרואה. צילום: מקסים ריידר
בשנים האחרונות הפך ערוץ "מצו" למדורת השבט האלטרנטיבית של שוחרי המוזיקה הקלאסית, מוזיקת הג'אז והמחול בארץ. הערוץ הצרפתי, הכלול בחבילת הבסיס של הוט ויס, משדר 24 שעות ביממה ומאפשר לרבים להתחבר לעולם המוזיקה האירופאי בלי לצאת מהבית.
"לערוץ מצו יש 1.4 מיליון מנויים בישראל, שזה המון", אומר פיליפ דה לקרואה (de la Croix), מנכ"ל הערוץ, בראיון בעת ביקורו בארץ בשבוע שעבר. "המצב בו מוצע הערוץ בחבילת הבסיס של ספקיות התוכן שונה מהמקובל באירופה, שם בדרך כלל צריך לרכוש את הערוץ בתשלום נפרד".
לדברי דה לקרואה, יש היום ל"מצו" 16.4 מיליון מנויים ב- 39 ארצות. ניתן לצפות בערוץ בכל מדינות אירופה (למעט בריטניה), והוא מגיע גם עד רוסיה, קזחסטן וגיאורגיה. אל המדינות הערביות, למעט לבנון, "מצו" לא הגיע.
לדה לקרואה יש מספר בשורות לצופי הערוץ. לדבריו, בתחילת 2010 יאמץ הערוץ לוגו חדש, שהגרפיקה שלו עדיין נמצאת בשלבי עבודה. בנוסף, יהיו חידושים בלוח המשדרים החל מספטמבר הקרוב. "אנחנו מתכוונים להקדיש ערב לג'אז בפריים טיים, בעוד שעד עכשיו שידרנו ג'אז רק בלילה", הוא אומר. "ערב יום ה' יוקדש לג'אז, וימשיך עם ג'אז כל הלילה. ערב יום ו' יוקדש לקונצרט קלאסי גדול. שבת – לאופרה, ויום א'- לבלט ומחול מודרני. ביתר ימי השבוע יהיו תכניות מתחלפות".
מהו עבורכם פריים טיים?
"הפריים טיים שלנו הוא בין השעות 19:30- 21:30. זה נגזר מהגיל הממוצע המבוגר יחסית של צופי הערוץ, שהוא למעלה מ- 45".
בנוסף לשינויים בלוח המשדרים, דה לקרואה מתכוון להמשיך לתת דגש לשידור קונצרטים חיים ולשדר לפחות קונצרט חי אחד מדי חודש. "עבור המוזיקאים זה מרגש להיות משודרים בטלוויזיה בזמן אמת, ועבור המאזין זה דומה לסיטואציה של קונצרט חי", הוא אומר. "גם מתחרות רובינשטיין בישראל שידרנו שידור חי שהיה מוצלח מאד".
החידוש המסעיר ביותר הוא הכוונה לפתוח בקרוב ערוץ שני של מצו בשם MEZZO HD, שישדר בהיי דפינישן. "זהו ערוץ שישדר 24 שעות, וכל השידורים יהיו ב- HD", אומר דה לקרואה. "הערוץ ישתמש בסאונד של 5.1, שאיכותו אופטימלית. מדובר בערוץ נפרד של מצו, שיוצע לצופים בתשלום נוסף. אני מקווה שחברות התוכן בישראל יחתמו על עיסקה שתאפשר לערוץ החדש להיות זמין בישראל כבר בינואר 2010".
יש לך כל כך הרבה חומר מצולם ב- HD?
"אנחנו מצלמים כבר שלוש שנים ב- HD, כך שיש לא מעט חומרים. אבל זה נכון שאנחנו זקוקים להרבה יותר ממה שיש, ולכן אנחנו קונים 80% מכל מה שמצולם היום בעולם ב- HD".
אם הכל חדש, מה תעשו עם שידורי הקלטות מופת משנות השבעים והשמונים?
"זו באמת בעיה. לסרטי הארכיון יש איכות נמוכה יחסית של הקלטה וסאונד, ואם רוצים לשדר באיכות גבוהה אי אפשר להסתמך עליהם. בערוץ 'מצו' הרגיל יש מדי פעם הקלטות ישנות, אבל בערוץ MEZZO HD החדש לא יהיו קטעי ארכיון כלל".
בוא נחזור לערוץ 'מצו' הרגיל. יש תחושה שאתם מקליטים בעיקר הרכבים צרפתיים, גם כאלו פחות מעולים, בעוד שלתזמורות מובילות בעולם יש ייצוג חסר.
"זה נכון שאנחנו ערוץ צרפתי, ולכן קל לנו יותר לסגור דברים עם אמנים ותזמורות שקרובות אלינו. אבל אנחנו מקליטים גם הרבה דברים רחוקים מצרפת. לדוגמא, בספטמבר נשדר קונצרט חי מאולם ה'קונצרטחבאו' באמסטרדם, ובאוקטובר אופרה של דוניצטי מ'לה סקאלה' במילאנו".
בעבר שידרתם תכניות של מוזיקת עולם. לאן הן נעלמו?
"זה נכון ששידרנו בעבר מופעים של מוזיקת עולם, אבל הפסקנו עם זה ואנחנו לא מתכוונים לחזור לשם כרגע. הבעיה היא של עירבוב תחומים עבור הקהל. מסתבר שמי שאוהב ג'אז לא אוהב קלאסי, ולהיפך. קיבלנו הרבה תלונות מאוהבי קלאסי שהתלוננו שהם צריכים להאזין לג'אז, ומאוהבי ג'אז שהתלוננו על זה שהם צריכים לשמוע אופרה. צריך היום הגדרות מאד ברורות".
איזו תכנית זוכה אצלך להכי הרבה רייטינג?
"באופן מפתיע, מדובר בתכנית של המוזיקה הדתית בימי ראשון בבוקר. נכון להיום היא המשבצת הנצפית ביותר, ועוברת אפילו את אחוזי הצפייה של הפריים טיים".
מה לגבי הכתוביות בשידורי אופרה? כרגע יש כתוביות רק בצרפתית, מה שעושה את הבנת האופרה לבלתי אפשרית לרוב הצופים בישראל. למה לא להוסיף כתוביות באנגלית?
"זו בעיה אמיתית, ולא רק אצלכם. אנחנו ערוץ שבסיסו בצרפת, ויש חוק מדינה שמחייב שיבוץ כתוביות בצרפתית. כשהכנסנו כתוביות באנגלית לא מזמן, באופרות של וגנר, קיבלנו מכתב תלונה מהרשויות בצרפת. כמובן שאפשר לשלב גם אנגלית וגם צרפתית, אבל אז המסך יראה כמו ערוץ בלומברג. זו יוצר בעיה ויזואלית רצינית".
ומה הפתרון?
"בעתיד נציע אופציית שפה מקומית לכל מדינה. התחלנו עם זה בהולנד, והיעד הבא הוא רוסיה. באופציה המקומית אפשר יהיה לבחור שפת תרגום, כולל עברית. אנחנו מתכוונים להציע את הגירסה הרוסית גם בארץ, עקב מספרם הרב של דוברי רוסית בישראל. אבל כל זה יהיה אפשרי רק בעתיד. בכל מקרה, אופרה היא לא העיקר אצלנו, ולשמחתנו לקונצרטים של מוזיקה לא צריך תרגום".
לערוץ "מצו" יש קשר הדוק עם ישראל, ודה לקרואה מתכוון להמשיך אותו ולהעמיקו. "בשנים האחרונות צילמנו בישראל את תחרות רובינשטיין שזכתה להצלחה גדולה, ומספר קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית", הוא אומר. "השנה נצלם בישראל בספטמבר, בפסטיבל המוזיקה הקאמרית בירושלים. אנחנו רוצים לצלם בשידור חי גם את האופרה "נבוקו" שתעלה במצדה ביוני 2010, ואת קונצרט הזריחה למחרת. רק שזו הפקת ענק שצפויה לעלות המון כסף, ולכן אשמח לסיוע כלכלי מגופים ישראלים שיאפשרו לנו להרים את הפרויקט הזה כראוי".
אתה מצליח לעשות כסף מערוץ שמתבסס על תרבות גבוהה?
"כן. הערוץ מרוויח. ולא רק זה, אלא שהמודל העיסקי שלנו מבוסס על 100% הכנסה עצמית. אנחנו לא מקבלים תמיכה ציבורית או פרטית. 97% מההכנסות מתבססות על מנויים שמשלמים עבור הערוץ, ושלושת האחוזים הנותרים הם הכנסה מפרסומות. לכן נשארנו חזקים גם במשבר האחרון. מי שחטף חזק היו אלו שהתבססו על הכנסות מפירסום, שצנחו בצורה דרסטית".
דניאל ברנבוים בחזרה על "אאידה" בבית האופרה. צילום: מקסים ריידר
נתחיל בשורה תחתונה: הפקת "אאידה" של בית האופרה "לה סקאלה" היא אירוע אופראי אדיר, שמגבלתו העיקרית היא אורך מופלג (למעלה מארבע וחצי שעות). אם תצליחו לנמנם קצת אחרי הצהרים לפני המופע ותפנו את לוח הפגישות למחרת בבוקר, צפויה לכם חוויה גדולה.
המצב הנורמלי של אופרה בישראל מוכר היטב: כדי לשמוע את הסולנים הגדולים הולכים לפילהרמונית, ואילו כדי לראות תפאורה ובימוי מגיעים לאופרה הישראלית. למה? כי הפילהרמונית מעלה ביצועים קונצרטיים ומשקיעה בסולנים הטובים ביותר, ואילו האופרה צריכה הרבה כסף לבימוי ולכן מביאה סולנים ומנצחים מדרגה נמוכה יותר. טרייד-אוף הגיוני ומתבקש.
הביקור של "לה סקאלה" טרף מבחינה זו את הקלפים: הוא סיפק גם סולנים גדולי עולם, גם תפאורה גרנדיוזית של פרנקו זפירלי (Zeffirelli), וגם מנצח ענק כמו דניאל ברנבוים. התוצאה, בדרך כלל, היתה בהתאם.
בית האופרה "לה סקאלה" הגיע לתל-אביב בהרכב מלא של מאות אנשים, כולל תזמורת, סולנים, מקהלה ורקדנים. למי שרגיל לשמוע באופרה את צליליה של תזמורת ראשל"צ נכונה חוויה מתקנת: תזמורת "לה סקאלה" נשמעה מבריקה ומלאת עוצמה, עם עומק ועושר צלילי יוצאי דופן. באנלוגיה למערכות הגברה, זה נשמע כאילו איזה מומחה לסאונד יושב על הכפתורים ומצליח גם להגביר את הצליל וגם לנקות אותו. מדהים.
ואם כבר עוסקים בהשוואות קשה להימלט מההשוואה הכואבת ביותר, זו של המקהלה. מקהלת "לה סקאלה" הראתה אמש מהי הפקה מקהלתית אופראית מושלמת: ניקיון, נפח צלילי, דיקציה, גיבוש, ליטוש- כל המילים היפות שהופכות ביצוע למעולה. בדרך כלל יש לי הערכה גדולה למה שמצליח בית האופרה הישראלי לעשות עם משאביו הדלים, אבל בכל הנוגע למקהלה נשאר רק לקנא.
גם בכל הנוגע לסולנים זו היתה תצוגת תכלית מרשימה. עבורי, הגיבורה הבלתי מעורערת של הערב היתה ויולטה אורמנה (Urmana), בתפקיד הראשי של המשרתת האתיופית אאידה. אורמנה היא ילידת ליטא, והופעתה עם עור שחור היא תוצאה של איפור מיומן במיוחד. היא היתה אאידה כמעט מושלמת מבחינה קולית ודרמטית, והשאירה רושם מיוחד בזכות יכולתה לשיר סופי משפטים ב"פיאניסימו" (שירה שקטה מאד) בעל עוצמה ריגשית אדירה. סלבטורה ליצ'יטרה (Licitra) בתפקיד מפקד הצבא רדמס (Radames) סבל בהתחלה מחוסר יציבות קולית, אבל הפגין צבע יפהפה ולקראת הסוף היה מעולה. את תפקיד אמנריס (Amneris), בת מלך מצרים, שרה זמרת המצו-סופרן יקטרינה גובנובה (Gubanova), שהחליפה את הזמרת המקורית בהתראה קצרה. היא סבלה מטיפה מבטא רוסי, אבל לקראת הסוף היתה חזקה מאד מבחינה דרמטית. צל"שים נוספים מגיעים לג'קומו פרסטיה (Prestia) בתפקיד הכוהן הגדול רמפיס (Ramfis) ולמרקו ספוטי (Spotti) בתפקיד מלך מצרים, שהיו שניהם מעולים. האמת היא שגם ליתר אין תלונות.
לגבי התפאורה: זפירלי הוא זפירלי, ואפשר להבין למה דווקא הוא נבחר. התפאורה גרנדיוזית, עמוסה וקצת מיושנת, עם סוסים ותלבושות תקופתיות. בתור תצוגת תכלית לסיורים בחו"ל, היא מספקת בדיוק מה שהקהל בעולם מצפה מ"לה סקאלה". הדבר היחיד שקצת הפריע לי היה מחול הרקדנים השחורים במערכה השניה, שהזכיר את בני האומפה-לומפה במפעל השוקולד של ווילי וונקה והיה קולוניאליסטי ומיושן. לפחות הסוסים הפעם לא נזקקו לנקביהם, בניגוד להצגת "כרמן" לפני חודש.
לסיכום: תזמורת ומקהלה מעולות, תפאורה קצת מיושנת אבל אפקטיבית, וסולנים מצוינים. הבעיה העיקרית לשוחרי שנת לילה טובה היא האורך המופלג של ההפקה, הנובע מהצורך בהחלפת תפאורות מרובה.
"אאידה" מאת ורדי עם בית האופרה "לה סקאלה" ממילאנו. מנצח: דניאל ברנבוים. בית האופרה ת"א, 14.7.
בתחילת החודש סקרנו את היצע התזמורות הסימפוניות לעונה הבאה, והיום נסקור כמה מהתזמורות והגופים הקאמריים. הסקירה מתייחסת בעיקר לתזמורות הפועלות באיזור המרכז, שם נעשה רובה המכריע של הפעילות המוזיקלית בארץ. היא אינה כוללת תזמורות עירוניות שפונות באופן מובהק לקהל מקומי, כמו הסימפונט רעננה, הסינפונייטה באר-שבע ואחרות.
הקאמרטה ירושלים
עבודה קפדנית. אבנר בירון. צילום: דן פורגס
הקאמרטה הירושלמית היא אחת משתי התזמורות הקאמריות המובילות בארץ כיום, לצידו של "אנסמבל סולני תל-אביב". מבחינה סגנונית, לדעתי, היא נשמעת משכנעת יותר במוזיקה מהתקופה הקלאסית על פני יצירות מוקדמות יותר. עם זאת יש לה צליל אחיד ומגובש, בזכות עבודה קפדנית של מייסדה ומנהלה המוזיקלי, אבנר בירון. העונה הקרובה מסקרנת במיוחד מבחינת רפרטואר- הקאמרטה מעזה ללכת על תכניות מיוחדות ולא שגרתיות, שעל פניו עושות רושם מעניין.
השיאים של העונה הבאה: תכנית יוצאת דופן עם אמן הנבל הקולומביאני אדמר (Edmar) קסטניידה; ארבע קנטטות מ"אורטוריית חג המולד" של באך עם מקהלת "קלייר קולג'" מקיימברידג'; תכנית ספרדית, בה תבוצע בין היתר האופרה "תיאטרון הבובות של דון פדרו" מאת מנואל דה פאייה; ערב עם הלחנות שונות לטקסט של ה- Te Deum ("אותך אלוהים, נשבח"); ועוד רבים. נראה שיהיה מעניין בקאמרטה בעונה הזו.
שמות גדולים: החלילן ג'יימס גאלווי (Galway), שיהיה החל מהשנה אורח כבוד של התזמורת; נגן הנבל אדמר קסטניידה, שהתגלה לציבור הישראלי בפסטיבל הג'אז באילת בשנה שעברה; זמרת הסופרן סוזן רידן (Ryden); מקהלת קלייר קולג' מקיימברידג'; המקהלה הפילהרמונית מאסטוניה; וגם זמרים ישראלים צעירים ומצוינים כמו אלון הררי, דניאלה לוגאסי, יעלה אביטל, איילת אמוץ ואחרים.
ממה להיזהר: כתמיד, מי שמעדיף מוזיקת בארוק בכלי תקופה (הגישה שנקראה פעם "אותנטית") עשוי להתאכזב מהצליל הכבד יחסית המופק מהכלים המודרניים בהם מנגנים חברי הקאמרטה. הם נשמעים טוב ומלוטש, אבל תזמורת בארוק זו לא.
שורה תחתונה: הקאמרטה היא תזמורת טובה מאד, שמציעה השנה רפרטואר לא שגרתי ושורה ארוכה של סולנים מצוינים ומקהלות באיכות גבוהה.
אתר הקאמרטה: http://www.jcamerata.com
אנסמבל סולני תל-אביב
הופעת אורח בלתי נשכחת. סרג'יו אזוליני. צילום יח"צ
בשנים הראשונות לקיומו נהנה אנסמבל סולני תל-אביב ממעמד של מטאור: הרכב סולנים צעיר ומבריק, שניגן באיכות מוזיקלית חסרת תחרות. גם היום זהו אחד ההרכבים הקאמריים הטובים בארץ, שמאופיין בצליל גמיש ואיכות נגינה גבוהה. עם זאת, בשנה האחרונה סבל ההרכב מתחלופת נגנים ומבעיות כלכליות קשות, שהשפיעו על שימחת החיים שלו ומיתנו קצת את ההתלהבות הראשונית. למרות הבעיות עדיין מדובר בהרכב מוביל, שמצליח להביא אורחים בקנה מידה עולמי. קונצרט סיום העונה האחרון שלהם, לדוגמא, היה אחד מהקונצרטים המוצלחים שהיו בארץ השנה.
השיאים של העונה הבאה: קונצרט מיוחד לפתיחת העונה בניצוחו של מרק מינקובסקי עם תכנית שכולה מוצרט, וערב עם נגן הבאסון סרג'יו אזוליני שגם ינצח על חלק מהתכנית (על חלקה האחר ינצח ברק טל, מייסדו ומנהלו המוזיקלי של האנסמבל). בכל חמשת הקונצרטים שיבוצעו העונה יש שילוב יפה של מוזיקה קלאסית ומודרנית, עם מחויבות אמיתית למוזיקה בת-זמננו ולמלחינים ישראלים.
שמות גדולים: השנה יגיע לנצח על האנסמבל התל-אביבי לראשונה המנצח הצרפתי מארק מינקובסקי, מחשובי המנצחים הנמנים על אסכולת הביצוע התקופתית. מינקובסקי יצרף לאנסמבל את הכנר הראשי ואת נגני כלי הנשיפה של תזמורתו, "תזמורת הלובר" מצרפת, וזהו מופע שאסור להחמיץ. עוד יגיע השנה נגן הבסון המעולה סרג'יו אזוליני, שהופעת האורח שנתן בעונה שעברה היתה בלתי נשכחת. בנוסף להם יופיעו סולנים ישראלים מהטובים שיש, כמו הקלרניתן חן הלוי, הצ'לן עמית פלד ואחרים.
ממה להיזהר: מזה שההרכב לא מציע אף תכנית מקהלתית, אולי בגלל שאין בארץ אף מקהלה ברמתו. למי שסולד ממוזיקה מודרנית, כדאי לקחת בחשבון גם שההרכב כולל יצירה מודרנית כמעט בכל קונצרט. כאן זה לא הקהל המנומנם של הפילהרמונית.
שורה תחתונה: אנסמבל סולני תל-אביב עבר לאחרונה תקופה לא קלה, אבל הוא עדיין מציע את אחת האופציות הרעננות והמבריקות בנוף המוזיקלי הישראלי.
אתר אינטרנט: אין, אבל אפשר לקבל פרטים במייל הבא: tlv.soloists@gmail.com
הקאמרית הישראלית
כנרת בארוק מעולה. אליזבת וולפיש. צילום: יח"צ
בניגוד לתזמורות האחרות, לקאמרית הישראלית אין נישה ספציפית משלה. זו די בעיה, כי שוק התזמורות הישראלי רווי וכדי למשוך קהל צריך איזה מאפיין ייחודי. השנה מנסה הקאמרית לחזק את תחום מוזיקת הבארוק אצלה, ומציעה סדרת בארוק חדשה. הקלף העיקרי בסדרה זו היא כנרת הבארוק האנגלית המעולה אליזבת וולפיש, שתופיע עם התזמורת במספר קונצרטים שונים ככנרת ומנצחת. סדרה חדשה נוספת היא "קלאסירוק", בה תשתף התזמורת פעולה עם להקות רוק מקומיות. במסגרת זו היא תבצע את המוזיקה מתוך האלבום "סרג'נט פפר" של החיפושיות עם להקת הסיקסטיז, ואת "החומה" של פינק פלויד עם להקת אובלינס.
השיאים של העונה הבאה: קשה להמר, כי איכות הביצוע בקאמרית לא תמיד אחידה. על הנייר, יש לא מעט תכניות יפות.
שמות גדולים: נגן החצוצרה המצוין סרגיי נקאריאקוב, המנצח ונגן הקונטרבס נאביל שהאטה (Shehata) שכיהן שנים בפילהרמונית של ברלין, כנרת הבארוק אליזבת וולפיש, המנצח הצרפתי פרדריק שאזלן, והיועץ המוזיקלי של התזמורת, רוברטו פטרנוסטרו (Paternostro). בקאמרית יופיעו גם כמה זמרות ישראליות שתמיד כיף לשמוע, כמו דניאלה לוגאסי, שרון רוסטורף-זמיר, קלייר מגנאג'י ואחרות.
ממה להיזהר: מרמה מוזיקלית לא אחידה, עקב היעדר מנהל מוזיקלי קבוע וקשיים תקציביים כרוניים.
שורה תחתונה: שמות מעניינים יש ותכניות מעניינות יש. נחכה רק לראות איך זה ילך ביחד.
אתר התזמורת: http://www.ico.co.il
תזמורת הבארוק ירושלים
מנצח אנגלי מעולה. אנדרו פארוט. צילום: דן פורגס
"תזמורת הבארוק ירושלים" נוסדה ע"י דוד שמר לפני עשרים שנה, והיתה תזמורת הבארוק הראשונה בישראל. היא היחידה בארץ שמציעה סדרת קונצרטים מסודרת של מוזיקה מתקופת הבארוק, המבוצעת בכלי נגינה של התקופה ובפרשנות בעלת מודעות היסטורית. רמתה של התזמורת עלתה בשנים האחרונות מאד, והיא מצליחה להביא לארץ בקביעות מוזיקאי בארוק בעלי שיעור קומה עולמי. השנה מקיימת התזמורת שש סדרות קונצרטים, שיבוצעו בירושלים ובת"א. היא תחגוג בהם 350 שנה להולדתו של הנרי פרסל ותציין 250 שנה למותו של הנדל.
השיאים של העונה הבאה: האורטוריה "משתה אלכסנדר" של הנדל; תכנית קולית וכלית יפה בניצוחו של האיטלקי המעולה רוברטו ג'יני; תכנית בניצוחו ונגינתו של שלו עד-אל; והסמי-אופרה "המלך ארתור" של פרסל בניצוחו של אנדרו פארוט.
שמות גדולים: התזמורת תארח בעונה הקרובה כמה מהמוזיקאים המוכרים ביותר בתחום ביצועי מוזיקת הבארוק בעולם. ביניהם בולטים המנצח ונגן הויולה דה-גמבה האיטלקי רוברטו ג'יני, הצ'מבליסט והמנצח הבינלאומי יליד ישראל שלו עד-אל, הכנר והמנצח וולטר רייטר והמנצח האנגלי המעולה אנדרו פארוט, המוכר היטב מהופעותיו הקודמות עם התזמורת.
ממה להיזהר: האזהרה לגבי תזמורת הבארוק ירושלים קבועה- רמת התזמורת לא אחידה, ומשתנה מאוד על-פי המנצח שניצב מולה והנגנים והזמרים הספציפיים שמשתתפים בכל קונצרט.
שורה תחתונה: תכניות מיוחדות ויפות ואורחים מעוררי ציפייה. למי שאוהב מוזיקת בארוק, התזמורת הירושלמית היא האופציה המועדפת מבין כל המתחרות.
אתר התזמורת: http://www.jerusalem-baroque.org.il
התזמורת הקאמרית הקיבוצית
רוקדת עם תזמורות. רננה רז. צילום: אייל לנדסמן
התזמורת הקאמרית הקיבוצית תפסה לה שתי נישות. הראשונה היא גיאוגרפית: היא מופיעה בכל קצות הארץ, כולל בית שאן, נהריה, אשקלון ועוד. השניה היא סגנונית: זו תזמורת שמבצעת לא רק מוזיקה קלאסית אלא גם מוזיקה אתנית, ג'אז ואפילו מוזיקת בארוק.
השיאים של העונה הבאה: קונצרט מולטימדיה בו תתארח להקת המחול של רננה רז לביצוע סוויטת מחול של ראמו; קונצ'רטו לציפורים ותזמורת של המלחין הפיני ראוטווארה; האורטוריה "בריאת העולם" של היידן עם מקהלת "פוטסדאם קנטוריי" מגרמניה; ומעל כולם, תכנית עם זמרת הלדינו הישראלית המהממת יסמין לוי, שתבצע שירי לדינו בליווי תזמורת.
שמות גדולים: זמרת הלדינו יסמין לוי, שהיא לדעתי הגדולה בתחומה כיום; מקהלת "פוטסדאם קנטוריי"; ניר קברטי, מנצח ישראלי המתגורר באיטליה ועושה חייל באירופה וארה"ב; והרקדנית רננה רז, שעושה העונה כמה פרויקטים משותפים עם תזמורות.
ממה להיזהר: רמת התזמורת סבירה, אבל לא תמיד יש לה את הניצוץ שהופך קונצרט לחוויה מרגשת.
שורה תחתונה: הקאמרית הקיבוצית מציעה למנוייה אוסף מעניין של סגנונות, אבל מבחינת רמה מוזיקלית יש תזמורות טובות ממנה. היתרון הגדול שלה הוא בתכניות יוצאת הדופן, וכן בהגעה הבלתי מתפשרת אל הפריפריה.
אתר התזמורת: http://www.kibbutz-orchestra.co.il
המרכז למוזיקה קאמרית בתל-אביב
רמה בינלאומית. טריו מונדריאן. צילום: יח"צ
המרכז למוזיקה קאמרית בתל-אביב יקיים גם את העונה הקרובה שלו במרכז עינב בת"א, תחת השם "שטריקר בעינב". המרכז מארח מדי שנה הרכבים קאמריים מובילים, ומיועד לחובבי מוזיקה רציניים שיודעים להאזין למוזיקה נטו ללא תוספות מסיחות דעת. בעונה הקרובה תצטרף להיצע הרגיל של המרכז גם סדרת רסיטלים לפסנתר לציון 200 שנה להולדתו של פרדריק שופן.
השיאים של העונה הבאה: קשה לנבא, אבל מעיון בסעיף "השמות הגדולים" למטה אפשר לשער שיהיו לא מעט. נכון שלא שומעים את זה בחדשות, אבל ישראל הוציאה מתוכה כמה הרכבים קאמריים ברמה בינלאומית. "שטריקר בעינב" הוא אחד המקומות העיקריים לשמוע אותם.
שמות גדולים: מחו"ל יגיעו למרכז הרביעייה הדורית מבריטניה ורביעיית איזאי מצרפת, שתיהן מעולות ומוכרות היטב לקהל הישראלי. המרכז יארח השנה גם כמה מההרכבים הישראליים החשובים ביותר, שחלק מנגניהם פעילים בעיקר בחו"ל ומגיעים לארץ לגיחות קצרות. ביניהם יופיעו בעונה הקרובה טריו מונדריאן, הפרויקט הקאמרי הישראלי, הרביעייה העכשווית, רביעיית כרמל (בסידרה מוסברת), אנסמבל מיתר ואחרים. המרכז יארח השנה גם את "סולני באך הישראליים", הרכב קולי וכלי מצוין שיבצע ארבע מהקנטטות היפות ביותר של באך בכלי תקופה.
ממה להיזהר: למי שעושה צעדים ראשונים בתחום המוזיקה הקלאסית כדאי לקחת בחשבון שהמרכז מציע רפרטואר תובעני, שדורש יכולת הקשבה וריכוז. אין פה אפקטים או רקדניות.
שורה תחתונה: תכניות קאמריות ברמה גבוהה, שמיועדות לקהל מיטיבי לכת בתחום המוזיקה הקלאסית.
אתר המרכז: http://icm.org.il/chamber
התזמורות השונות פירסמו את עונת המנויים שלהן לעונה הבאה, והסקירה הבאה מיועדת לתת מדריך שיטתי לבחירת זו שמתאימה לכם. התזמורות שמחות מאוד על כל מנוי, שכן כך מובטח להן קהל ששילם מראש עבור עונה שלמה. גם לקהל יש בשיטה הזו יתרונות- הנחות למחדשי מנוי, גמישות בהחלפת כרטיסים, הנחות לקונצרטים מיוחדים ועוד. עם זאת, לבעלי אופי גמיש כדאי לשקול ללכת רק לקונצרטים המוצלחים ביותר של כל תזמורת ולא להתחייב לעונה שלמה מראש. אם בכל זאת בחרתם בשיטת המנויים, כדאי לזכור שהיצע התזמורות מתפקד כשוק לכל דבר: יש טובות יותר ויש טובות פחות, ובדרך כלל מי שיותר טובה גם עולה יותר כסף.
המדריך היום מקיף את התזמורות הסימפוניות. בהמשך יפורסם חלק ב'- סקירה משווה של התזמורות הקאמריות.
הפילהרמונית הישראלית
הפסנתרנית יוג'ה וונג, מהמובילות של הדור הצעיר. צילום: פליקס ברודי, DG
הפילהרמונית הייתה ונשארה התזמורת הסימפונית הטובה ביותר בארץ, כמעט ללא מתחרים. היא התזמורת היחידה בישראל שמביאה מנצחים וסולנים גדולי עולם, והיחידה שמשלמת לנגניה שכר ראוי שמאפשר להם להתמקד במוזיקה ולא בהישרדות כלכלית. עם זאת, גם לה יש כמה בעיות רציניות. המשמעותית ביניהן היא שאולם הבית שלה, היכל התרבות בת"א, נמצא במצב מחפיר. ממש לא נעים לבוא לשם לשמוע קונצרטים, וזה כואב במיוחד מול תנופת השיפוץ העצומה סביב ההיכל. בעיה נוספת העונה היא המשך ההעדפה של הרפרטואר השמרני הקבוע, שכבר מתחיל להיות מגוחך (שוב הקונצ'רטי לכינור של בטהובן ומנדלסון? שוב "תמונות בתערוכה"? שוב "הפסטורלית"?). בעיה אחרונה- הלהיט התורן בשמי הפילהרמונית, המנצח גוסטבו דודאמל, נעדר מהתכנית העונה.
השיאים של העונה הבאה: הפילהרמונית חוגגת העונה ארבעים שנה לזובין מהטה כמנהל מוזיקלי של התזמורת, ויש להניח שהיומולדת הזו תניב כמה רגעים מרגשים. מהטה יפתח את העונה בחגיגת ברהמס, ובמשך העונה יבוצעו גם יצירות סימפוניות נוספות של ברהמס עם מנצחים אחרים. שיאים נוספים צפויים עם הקונצ'רטו לפסנתר של צ'ייקובסקי, הסימפוניה החמישית של מהלר, וביצועים קונצרטיים ל"איל טרובטורה" ו"ריגולטו" של ורדי. את ורדי טוחנים לעייפה בשנים האחרונות באופרה הישראלית, וחבל שהפילהרמונית לא חשבה על משהו יותר יצירתי לשיא העונה שלה.
שמות גדולים: בין המנצחים הגדולים יופיעו העונה בפילהרמונית זובין מהטה, בשורת קונצרטים שונים; קורט מאזור, שכרגיל ינצח על תכנית שכולה מנדלסון; כריסטוף פון דוהנני, שינצח בין היתר על המחזור המופלא "ארבעה שירים אחרונים" של ריכרד שטראוס, עם זמרת הסופרן המעולה כריסטיאנה אלצה (Oelze); והמנצח האיטלקי המצוין ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda), שינצח על שלוש תכניות שונות.
מבין הסולנים מבהיקים שמם של הפסנתרן הסיני הגדול מכולם, לאנג לאנג, שינגן את הקונצ'רטו מס' 3 של בטהובן עם זובין מהטה; הכנר ניקולאי זניידר, שינגן עם קורט מאזור את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון; הפסנתרנית היפהפייה הלן גרימו, שתנגן את הקונצ'רטו השני של רחמנינוב עם יורי טמירקנוב; והכנר ג'ושוע בל, שינגן יצירות של מוצרט ומקס ברוך (Bruch) בניצוחו של ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda). כמו כן אפשר יהיה לראות השנה בפילהרמונית כמה מהסולניות המובילות של הדור הצעיר, כמו הכנרת מיוקו קמיו (Kamio) בת ה- 23, הפסנתרנית יוג'ה וואנג (Yuja Wang) בת ה-22 (בצילום), או הכנרת ליזה בתיאשווילי (30).
יש העונה גם שורה של זמרים מעוררי ציפייה, שישירו בהפקות האופרה השונות. ביניהם בולט במיוחד זמר הבריטון ליאו נוצ'י (Nucci), שישיר את תפקיד ריגולטו בסוף העונה. נקווה שגילו לא ייפגע באיכות השירה שלו, המוכרת מהקלטות כמעולה.
ממה להיזהר: מסיבה לא ברורה כלשהי, הפילהרמונית מקפידה להביא מנצחים לא מעניינים לביצוע יצירות קוליות מהבארוק. השנה זה היה הלמוט רילינג, ובעונה הבאה זה יהיה פטר שראייר. לאחר למעלה משלושים שנה של ביצועים "אותנטיים" תוססים, את מי בדיוק מעניין לשמוע את פרשנותו המיושנת של שראייר למוזיקה של באך? ועוד עם זמרים שלא כולם מומחים לבאך, כמו זמרת הסופרן טליה אור או המקהלה הפילהרמונית מפראג? לפילהרמונית פתרונים. כדאי להיזהר גם מהקונצרטים בניצוחו של יצחק פרלמן, שהוכיח את עצמו בשנים האחרונות כמנצח בינוני למדי ושחק את הקרדיט שניתן לו בזכות קריירת הכנרות הפנומנאלית שלו בעבר.
שורה תחתונה: איכות תזמורתית ללא תחרות, ואפשרות יחידה לשמוע כמה מהשמות הגדולים בעולם. התכנית נוטה לכיוון השמרני, אבל עבור רבים ממנויי הפילהרמונית זה לא בהכרח חיסרון.
אתר התזמורת: http://www.ipo.co.il
הסימפונית ראשל"צ
דן אטינגר. צילום: דן פורגס
תזמורת ראשל"צ השתפרה מאד בשנים האחרונות, הרבה בזכות מינויה הקבוע כתזמורת האופרה. במהלך העונה הבאה היא מציעה שבע תכניות של קונצרטים סימפוניים, שלוש מהן בניצוחו של מנהלה המוזיקלי, דן אטינגר. כתמיד, הקונצרטים הסימפוניים יתקיימו בהיכל התרבות בראשל"צ ובבית האופרה בת"א.
במקביל לסדרה הסימפונית מציעה התזמורת גם סידרה קאמרית יפה, עם שמונה קונצרטים בהם משתתפים מוזיקאים מוכרים.
השיאים של העונה הבאה: שתי תכניות בניצוח דן אטינגר, אחת עם "כרמינה בוראנה" של קרל אורף ואחרת עם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של רחמנינוב ועם "פטרושקה" של סטרווינסקי. את הקונצ'רטו של רחמנינוב ינגן הפסנתרן אלכסנדר קורסנטיה.
שמות גדולים: אין כל כך, למעט המנהל המוזיקלי דן אטינגר והפסנתרן אלכסנדר קורסנטיה. מה שכן, השנה ינצח על תזמורת ראשון- כמו גם על כמה תזמורות אחרות בארץ- המנצח הישראלי הצעיר אילן וולקוב, שהצליח מאד בסקוטלנד ומופיע כעת גם בישראל. עוד מנצח מוביל שיופיע עם התזמורת השנה הוא דיוויד שטרן, מנהלה המוזיקלי החדש של האופרה הישראלית. הוא יבצע תכנית סימפונית מגוונת, בה ישתתף בין היתר הכנר הותיק עברי גיטליס.
ממה להיזהר: כל עוד לא מצפים ליותר מדי, אין אזהרות מיוחדות העונה.
שורה תחתונה: תזמורת ראשל"צ לא יכולה להתמודד עם השמות הגדולים של מנצחים וסולנים שמציעה הפילהרמונית, אבל מציעה איכות ביצוע טובה ותכניות מעניינות.
אתר התזמורת: http://www.isorchestra.co.il
הסימפונית ירושלים
לאון בוטשטיין. צילום: קארל ראבה
הסימפונית ירושלים חוזרת לפעול בעונה הבאה במלוא המרץ, ותנגן למעלה משמונים קונצרטים בשש סדרות וקונצרטים מיוחדים ברחבי הארץ. ספינת הדגל של התזמורת היא "הסדרה הקלאסית", שתכלול 12 קונצרטים. בנוסף תציע התזמורת סדרה חדשה בשם "סדרת המרתונים", ובה חמישה קונצרטים שכל אחד מוקדש למלחין ספציפי: שומאן, שופן, צ'ייקובסקי ורחמנינוב. קונצרט נוסף בסידרה יציג מרתון משותף להיידן וראוול. בנוסף מציעה התזמורת מגוון סדרות נוספות: ליטורגית, קלאסית קלה, סדרה לילדים וסידרת שישי בצהרים.
התזמורת מוותרת גם העונה על רעיון ה"גטו" של יצירות מודרניות בסדרה נפרדת, ומעדיפה לשלב יצירות מודרניות בקונצרטים רגילים. כללית, נראה שהנטייה השנה היא להעדיף יצירות מוכרות ואהובות על פני מוזיקה מודרנית ומאתגרת. מה שכן, התזמורת תמשיך גם העונה לשלב יצירות של מלחינים ישראליים, ותבצע יצירות מאת בטי אוליברו,יהושע לקנר, מרדכי סתר ואחרים.
השיאים של העונה הבאה: הסימפוניה התשיעית של מהלר בניצוחו של ליאון בוטשטיין, מנהלה המוזיקלי של הסימפונית ירושלים; ערב בטהובן וערב שוברט, בהם יבוצעו בין היתר יצירות שלהם שעובדו על ידי מלחינים אחרים; הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של ברהמס, בזכות הסולן הפנטסטי אמיר כץ; וה"סטאבט מאטר" של רוסיני (בסידרה הליטורגית). כדאי לשים לב גם לסדרת "שישי בגובה העיניים" בזכות הנחייתו וניצוחו של רוני פורת, אחד ממגישי מוזיקה האינטליגנטים והנעימים בארץ.
שמות גדולים: גם הסימפונית ירושלים לא מתיימרת להביא מנצחים וסולנים מליגת-העל כמו הפילהרמונית, אבל אפשר יהיה לשמוע בה השנה מוזיקאים מצוינים כמו הכנר גיא בראונשטיין (כנר ראשון בפילהרמונית של ברלין), הכנר הוותיק יוג'ין דרוקר (ממקימי רביעיית אמרסון), המנצח ג'יימס ג'אד, הכנר חגי שחם, הפסנתרן אמיר כץ וזמרת הסופרן שרון רוסטורף-זמיר. במסגרת הקונצרטים המיוחדים מוצע גם קונצרט המוקדש כולו לקורט וייל, בשיתוף הכוריאוגרפית והרקדנית רננה רז. לצידה תשתתף בקונצרט אחותה, זמרת הסופרן שירה רז.
ממה להיזהר: מהביצוע ל"מיסה קריאוז'ה" של אריאל רמירז, בקונצרט הליטורגיקה מס' 3. כדי שהיצירה הזו תעבוד כראוי צריך להביא הרכב ארגנטינאי אותנטי, שיעביר את המימד העממי שלה במלואו. בירושלים בחרו באופציה הקלה והלכו על מבצעים מקומיים, שקשה לי לראות איך יעבירו את הרוח העממית באופן מספק. אבל הלוואי שאתבדה.
שורה תחתונה: תזמורת ירושלים מציעה מגוון תכניות עשיר, עם רפרטואר מעניין שמנסה להיות קצת פחות מודרני וקצת יותר נגיש יחסית לעונות קודמות.
אתר התזמורת: http://www.jso.co.il
הסימפונית חיפה
נעם שריף. צילום: יח"צ
העונה החדשה של הסימפונית חיפה מציגה שבע סדרות, הנעות ממוזיקה קלאסית למוזיקת ג'אז. בין היתר מציעה התזמורת ארבע סדרות קלאסיות, בהן היא תבצע מהרפרטואר הקלאסי המוכר לצד יצירות לא שגרתיות. בין אלו נמנות יצירה של המלחין האיטלקי ניקולה סאני בשם "המעוף המשוגע", או סוויטות "פר-גינט" של גריג עם קריינות של עומר פרנקל. במסגרת העונה החדשה תבצע הסימפונית חיפה שלוש יצירות ישראליות- פרי עטם של משה רסיוק ("עבודה זרה"), אלה מילך-שריף (קונצ'רטו לפסנתר) ומרק לברי (קונצ'רטו לנבל). את יצירתו של לברי תנגן בתו של המלחין, אפרת.
התזמורת מציעה העונה סדרה בשם "שיגעון המוזיקה", סידרה בת ארבעה מופעים שיתקיימו באודיטוריום חיפה. הסדרה מיועדת לאפשר לכל אחד מהמנויים למצוא כיוון קרוב לליבו, ולכן משלבת מופעים ממגוון תחומים: קלאסי, ג'אז, מחזמר וזמר עברי.
סידרה מיוחדת נוספת היא סדרת ג'אז, עם ה"ביג בנד חיפה". תזמורת ה"ביג בנד" צמחה מתוך התזמורת הסימפונית חיפה, והיא מורכבת מקבוצה בת 15 חברים המנגנים בכלי נשיפה וקצב. רפרטואר התזמורת נע מקלאסיקות הג'אז הותיקות ועד למוזיקת ג'אז עדכנית.
השיאים של העונה הבאה: ערב עם שלוש יצירות מסקרנות- סימפוניה מס' 33 המקסימה של מוצרט, הקונצ'רטו לפסנתר של אלה מילך- שריף (עם הפסנתרנית מיכל טל), וסוויטות מס' 1 ו- 2 מ"פר גינט" של גריג. על התכנית ינצח נעם שריף, מנהלה המוזיקלי של התזמורת. שיא נוסף יהיה עם גירסה קונצרטית ל"לה טרוויאטה", האופרה האהובה של ורדי. גם על תכנית זו ינצח שריף, אך שמות הסולנים טרם פורסמו.
שמות גדולים: גם בסימפונית חיפה לא יופיעו בעונה הבאה מנצחים וסולנים גדולי עולם, אבל פה ושם יש שמות מוכרים. בין הבולטים- המנצחת האמריקאית קרי לין וילסון, שניצחה העונה על האופרה הישראלית (לטעמי- לא בהצלחה גדולה מדי); הפסנתרן רומן רבינוביץ, מזוכי תחרות רובינשטיין האחרונה; הכנרים ג'יל אפאפ (צרפת) וחגי שחם; הצ'לנים בנימין שפירא וענבל שגב; ומנהלה המוזיקלי של התזמורת, נועם שריף.
ממה להיזהר: כדאי להתעדכן בשמות הסולנים ב"לה טרוויאטה" לפני שמחליטים ללכת לשמוע. השמות טרם פורסמו, וכדאי לזכור שהאופרה הזו קמה ונופלת על איכות הסולנים.
שורה תחתונה: התזמורת הסימפונית היחידה של איזור הצפון מציעה משהו לכל טעם, כולל אופציה ייחודית של סידרת ג'אז.
אתר התזמורת: http://www.haifasymphony.co.il
טיבודה ומורלו בפילהרמונית. צילום: דן פורגס
הפילהרמונית מעלה בימים אלו סידרה בת מספר קונצרטים בניצוחו של לודוביק מורלו (Morlot), צרפתי צעיר שניצח בשנים האחרונות על כמה מהתזמורות החשובות בעולם. מורלו עשה רושם טוב למדי: הוא בחור צעיר וסימפטי, עם שפת גוף עניינית ושליטה טובה בתזמורת. עם זאת, קשה להגיד שזה היה קונצרט מהסוג שמפיל אותך מהכסא. אולי בגלל הרפרטואר, ואולי בגלל שמורלו הוא לא מסוג המנצחים הכריזמטיים שמשאירים אותך פעור פה.
הקונצרט נפתח ביצירה מודרנית של אוליביה מסיאן (Messiaen) בשם "העלייה השמיימה", יצירה סימפונית בת ארבעה פרקים בעלי אופי מדיטטיבי. למי ששונא מוזיקה מודרנית, אפשר לדווח בשמחה שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. זו דווקא מוזיקה מעניינת, לא מאד דיסוננטית ולא מהסוג שמנסה להכעיס. מסיאן משחק בה הרבה בין קבוצות כלים ובין צבעים תזמורתיים, ולמרות האופי המדיטטיבי משלב גם חלקים יותר דינמיים. הפרק הרביעי, בו מנגנים כלי הקשת בלבד, נושא אופי דתי עמוק במיוחד. זו אולי לא יצירה לשמרנים, אבל היא גם לא מהסוג המעצבן שגורם לך לאבד סבלנות. בסך הכל טוב עושה הפילהרמונית בנסיונות האלו לרענן קצת את הרפרטואר, וזה דבר שצריך לעודד.
את החלק הוירטואוזי בקונצרט מילא הקונצ'רטו מס' 2 של ליסט, עם הפסנתרן הצרפתי ז'אן-איב טיבודה כסולן. טיבודה (Thibaudet) מוכר היטב מקונצרטים והקלטות כפסנתרן מצוין, ולא איכזב גם הפעם. הוא הציג צליל שהיה עדין במקומות הנכונים ומבריק באחרים, והפגין וירטואוזיות מושלמת כפי שדורשת היצירה הסופר-קשה הזו. הבעיה היחידה, כצפוי, היתה עם המוזיקה: הקונצ'רטו הזה, לטעמי לפחות, די חלש. זהו מפגן מרהיב של וירטואוזיות וצבע, אבל מבחינת עומק הבעה הוא די ריקני ולקראת סופו גולש גם לפומפוזיות מיותרת. חבל קצת לבזבז את טיבודה על ליסט: יש מוזיקה יותר טובה בעולם.
חלקו המרכזי של הקונצרט הציג את הסימפוניה המפורסמת ברה-מינור של פרנק, שכתובה בשלושה פרקים. זה היה ביצוע יפה בסך הכל, פה ושם קצת צעקני מדי, שזרם היטב אך לא השאיר רושם יוצא דופן.
לסיכום: מסיאן מעניין ולא נורא קשה; בקונצ'רטו של ליסט הביצוע יותר טוב מהמוזיקה; ופרנק סתם בסדר. קונצרט נחמד, אבל לא חוויה מרוממת נפש.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: לודוביק מורלו. היכל התרבות ת"א, 25.6. הקונצרט יבוצע בת"א ובחיפה עד יום ב' הקרוב.
ישראל אולי אינה מזוהה כמובילה בתחום ההקלטות הקלאסיות, אבל מאחורי שניים מהדיסקים היפים ביותר ששמעתי לאחרונה עומדים מבצעים ישראלים. שני הדיסקים יצאו בחברות זרות, פועל יוצא מהעובדה שטובי המוזיקאים הישראלים עושים את עיקר הקריירה שלהם בחו"ל מטעמי חשיפה ופרנסה.
האלבום הראשון הוא של הפסנתרן הישראלי אמיר כץ (36), המנגן את המחזור "שירים ללא מילים" של מנדלסון (על הדיסק השני, רביעיות מיתרים של היידן עם 'רביעיית ירושלים', בשבוע הבא). המחזור מופיע כאן במלואו (48 קטעים) בדיסק כפול של חברתLive Classics הגרמנית, שהוקלט במינכן ביולי 2008.
כץ מנגן בצליל קל וזורם, בפרשנות מלאת עומק וחן וללא טיפת אגרסיביות. גם ההקלטה מצוינת- רכה, חמה, לא דחוסה ולא מהדהדת. בחוברת המצורפת, כץ מסביר שהמחזור משקף דרך פואטית ואישית בה בחר מנדלסון להביע את עצמו לאורך חייו. לכן יש בין השירים מגוון גדול של דרכי הבעה- חלקם ריקודיים, חלקם הימנוניים וחלקם וירטואוזיים. עם זאת, כץ מדגיש את רעיון ה"קנטבילה"- השירתיות- שמאחד את כולם. התוצאה היא אלבום שהוא גם מגוון וגם שירתי לכל אורכו, מהסוג שאפשר לשמוע שוב ושוב בלי להתעייף. מקסים.
מנדלסון- "שירים ללא מילים". אמיר כץ. דיסק כפול Live Classics. הפצה: "הליקון".
נוריה פומארס בפילהרמונית. צילום: יח"צ
"החיים הקצרים" של מנואל דה פאיה (De Falla) היא יצירה נדירה למדי על במות הקונצרטים, וביצועה בארץ מהווה ריענון מבורך לשיגרת הרפרטואר הסטנדרטי שמאפיין את הפילהרמונית בדרך כלל. בעיני, זו היתה הצלחה גדולה: היצירה יפה, הריקודים הנלווים אליה מהנים, והביצוע מעולה.
כמו החיים, גם האופרה קצרה: שעה ורבע בסך הכל. זוהי אופרה ספרדית בעלת גוון עממי מובהק, המתרחשת בגרנדה וברגעי השיא שלה כוללת ריקודי פלמנקו ונגן גיטרה. סיפור המסגרת פשוט למדי- נערה צוענייה בשם סלוד (Salud) מאוהבת בבחור בשם פאקו, ומנהלת איתו קשר רומנטי. מה שסלוד לא יודעת הוא שפאקו כבר מאורס לכרמלה, בחורה ממעמד חברתי דומה לשלו. סלוד הפגועה מגיעה בלוויית דודה לחתונה של פאקו וכרמלה, ומתעמתת עם אהובה הבוגד. פאקו מעיף אותה לכל הרוחות, וסאלוד עושה מה שכל בחורה במצבה היתה עושה בעולם האופרה- נופלת מתה לרגליו.
לגבי היצירה: המוזיקה לא תמיד נשגבת, אבל יש בה עוצמה דרמטית חזקה וגם כמה רגעים יפים במיוחד של מוזיקה עממית. הסגנון המוזיקלי של האופרה מזכיר טיפה את "כרמן", אבל הרוח הכללית יותר עממית ואותנטית. מה שהכי חשוב הוא שלאופרה יש מתח פנימי לכל אורכה, כך שמשעמם זה לא. הקטע המפורסם ביותר מתוך האופרה הוא הריקוד הספרדי בתחילת המערכה השניה, אותו ביצעה רקדנית הפלמנקו המעולה נוריה פומארס (Pomares). הקהל יצא מגידרו בתשואות לכבודה, ובצדק. רגעי שיא נוספים יש לקראת הסוף, כאשר סלוד מגלה את האמת המרה על אהובה הבוגדני.
לגבי הביצוע: באופן כללי, הביצוע בפילהרמונית מעולה. המנצח הספרדי רפאל פרוהבק דה בורגוס מנצח על היצירה הזו כבר עשרות שנים, גם בקונצרטים וגם בהקלטות. הוא ניצח בעל-פה, והפגין לא רק שליטה מירבית במוזיקה אלא גם התלהבות מידבקת. צוות הסולנים הובא כולו מספרד, ורובו היה מצוין. לציון מיוחד ראויה מאריה רודריגז בתפקיד המרכזי של סאלוד: היא הציגה קול חזק ורב-גוונים, ואותי ממש הצליחה לרגש. עוד בלטו מארינה פארדו (Pardo) בתפקיד הסבתא ופדרו סאנס (Sanz) בתפקיד הזמר העממי, ששר בחתונה של פאקו וכרמלה. דווקא הזמר בתפקיד פאקו, ויצ'נטה אומבואנה (Ombuena), היה חיוור יחסית מבחינה דרמטית. אבל זהו לא תפקיד מרכזי, ולכן זה ממש לא נורא.
מילה טובה מיוחדת מגיעה למקהלה, שהורכבה מזמרי "האנסמבל הקולי החדש" בהרכב מתוגבר מאד. המקהלה נשמעה מגובשת, מלוטשת ועם נוכחות קולית חזקה, ומבחינת רמה מוזיקלית נשמעה שוות כוחות לנגני הפילהרמונית. תפקיד המקהלה ביצירה לא גדול, אבל הוא מפוזר היטב לאורך היצירה ומבוצע למופת.
אה, והיה בקונצרט גם חלק ראשון: הקונצ'רטו לצ'לו של סן-סנס, בביצוע יפה של הצ'לן הגרמני הצעיר יוהאנס מוזר (Moser). מוזר, בן 30, ניגן בצליל קל וזורם, וזכה לליווי מוצלח של התזמורת. החלק האיטי של הקונצ'רטו, זה עם המלודיה הקליטה, היה מוצלח במיוחד. דה בורגוס ניצח בדייקנות גם כאן, אבל היה ברור לגמרי שעם דה פאיה הוא מרגיש הרבה יותר בבית. ובאמת החלק השני של הקונצרט, זה עם האופרה, היה שיא הערב.
שורה תחתונה: יופי של תכנית, יופי של ביצוע, וחריגה מרעננת מהרפרטואר השמרני בדרך כלל של הפילהרמונית. צריך לקוות שההצלחה הזו תעודד את התזמורת להפתיע עם רפרטואר שונה גם בעתיד, ולהפסיק לפחד ממוזיקה שקצת חורגת מהמוכר והמבוצע לעייפה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: רפאל פרוהבק דה בורגוס. היכל התרבות ת"א, 4.6. התכנית מוצגת בת"א, ירושלים וחיפה עד ה- 15 ביוני.
קונרד יונגהנל. צילום: Wolf Nolting
עבור אוהבי מוזיקה מוקדמת, הופעתו הצפויה של ההרכב "קנטוס קלן" בפסטיבל ישראל היא סיבה למסיבה. ההרכב הגרמני נחשב לאחד הטובים בסוגו, בזכות הקלטות מעולות שהוציא לאורך השנים לרפרטואר הווקאלי של הבארוק הגרמני. לארץ יגיעו חברי ההרכב לקונצרט יחיד, שככל הנוגע לתחום הקלאסי צפוי להיות אירוע השיא של הפסטיבל. ההרכב אמנם הופיע בארץ בעבר (במסגרת הסידרה המנוחה "אותנטיקה"), אך מאז חלפו כבר כמה שנים טובות.
"זה באמת רק קונצרט אחד, אבל זה עדיף מכלום", צוחק קונרד יונגהנל (Junghaenel), מייסדו ומנהלו המוזיקלי של ההרכב, בשיחת טלפון מגרמניה. "ניסינו לתאם קונצרט בישראל כבר כמה פעמים בשנים האחרונות, ואנחנו שמחים שסוף סוף זה הסתדר".
מרגיש את הבארוק בבטן
בניגוד לתדמיתו כמוזיקאי כבד ראש, יונגהנל (56) מתגלה בשיחה כאיש חביב ותקשורתי להפליא. את השיחה הוא מנהל משטוטגרט, בה הוא מנצח בימים אלו על אופרה של הנדל בבית האופרה המקומי. "בתקופה האחרונה אני מנצח הרבה על אופרות", מפתיע מי שמזוהה בעיקר עם מוזיקה דתית. "מה שכן, אני מגביל את עצמי לאופרות מוקדמות. מוצרט וגלוק הם הגבול העליון, כיוון שהשפה שלהם דומה לזו תקופת הבארוק. את השפה הזו אני לא רק מבין, אלא גם מרגיש בגוף. מוזיקה מאוחרת יותר אני לא מרגיש, ולכן אני לא חושב שאני צריך לעשות אותה. אי אפשר להיות מומחה לכל דבר. על מה שאני לא מרגיש בבטן אני לא מנצח".
הדרך אל באך
למרות משיכתו לאופרה בשנים האחרונות, התכנית בארץ תוקדש למוזיקה בה רכש את עיקר פירסומו העולמי: יצירות מהבארוק הגרמני התיכון והמאוחר, פרי עטם של יוהאן סבסטיאן באך ומלחינים שקדמו לו כמו רוזנמילר, בוקסטהודה, ווקמן וברונס. בין היתר תבוצע בקונצרט יצירה נפלאה של מתיאס ווקמן ((Weckmann, המבוססת על התרגום הגרמני לקינת איכה ומבוצעת עם שני סולנים והרכב כלי. יונגהנל מבשר כי ממש לאחרונה הקליט ההרכב את היצירה, במסגרת דיסק שלם המוקדש למוזיקה של ווקמן.
"הרעיון בתכנית הוא להראות את הדרך אל באך", הוא אומר. "רוב האנשים מכירים את באך דרך המלחינים שבאו אחריו, כמו בטהובן, ברהמס או וגנר. אותי יותר עניין לראות לא לאן הוא הלך, אלא מאיפה בא. הרבה יותר קל להבין את הגאונות של באך כשמבינים את אלו שפעלו לפניו והשפיעו על הכתיבה שלו".
לקונצרט בארץ יגיעו חמישה סולנים, שישירו בליווי הרכב כלי מצומצם. היצירה המרכזית שתבוצע בקונצרט היא קנטטה 4 היפהפיה של באך, "ישו שכב בכבלי המוות". לדברי יונגהנל, הקנטטות של באך אינן מבוצעות מספיק באולמות הקונצרטים. "הן יפות לא פחות מהפסיונים, אבל לא מסתדרות בתכניות קונצרטים כיוון שהן קצרות. מארגני קונצרטים מעדיפים תמיד את האורטוריות או את המיסה הגדולה. הרבה יותר קשה למכור תכנית של קנטטות, וחבל".
הממשלה לא תומכת
הקונצרט בישראל אינו חלק מסיור, אלא קונצרט חד-פעמי. "מאד קשה לנו לעשות סיורים", הוא מפתיע, "כי אין לנו שום תמיכה מהממשלה. בצרפת, בלגיה ואנגליה יש להרכבים מוזיקליים תמיכה מסיבית מהממשלה, ולכן הם יכולים להציע קונצרטים במחירים נוחים וגם מרוויחים פי 2 ויותר. אצלנו זה לא כך. גרמניה אמנם מוציאה הכי הרבה כסף על מוזיקה קלאסית, אבל התמיכה היא רק בתזמורות סימפוניות ובבתי אופרה. ההרכבים הקטנים יותר לא מקבלים כלום. אנחנו חיים רק מקונצרטים, שמהם צריך לשלם גם למשרדים והנהלה שוטפת".
יונגהנל מספר שבעשר השנים הראשונות לקיומו של ההרכב עשה הכל לבד, פשוט בגלל שלא היה לו כסף לשלם לעוזרים. ככל שזה נשמע מפתיע יחסית למוניטין העצום של ההרכב, גם היום הוא מעסיק רק עוזרת אדמיניסטרטיבית אחת.
איך קורה מצב כזה?
"יש בגרמניה 70 בתי אופרה ו- 140 תזמורות סימפוניות. כולם זוכים לתמיכה מהרשויות. זה עולה המון כסף, ולקטנים לא נשאר. זה ממש לא משתלם להיות אנסמבל בארוק בגרמניה, כי צריך לעבוד הרבה יותר קשה. למרות זאת הזמרים והנגנים נשארים איתי לאורך שנים, כי הם אוהבים את ההרכב".
סולנים ולא מקהלה
אתה מבצע את המוזיקה של באך עם סולנים במקום מקהלה. לא עושים לך חיים קשים בגרמניה, עם המסורת המקהלתית שלה לביצועי באך?
"אתה מאד צודק עם האבחנה הזו לגבי הגרמנים, לצערי", צוחק יונגהנל. "כשהקמנו את ההרכב, הרעיון היה לבצע יצירות למקהלה עם זמר אחד בכל קול. זה מאד הצליח עם טלמאן ויתר המלחינים מהתקופה, אבל ברגע שנגענו בבאך התחילה בעיה. לבאך יש בגרמניה מעמד של קדושה, ואם אתה עושה אותו אחרת מהמקובל- זה מיד נראה חשוד. למזלנו, כבר היינו מספיק מבוססים מבחינת מוניטין כך שהיה 'מותר לנו' לעשות באך כמו שאנחנו מבינים. כיום, ההקלטה שלנו לקנטטות של באך היא הנמכרת ביותר בחברת 'הרמוניה מונדי', בה הקליטו גם פיליפ הרווגה ורנה יאקובס עם מקהלות. כיום מזמינים אותנו אפילו ל'פסטיבל באך' בלייפציג, מעוזה של המסורת הגרמנית".
הגישה שלך לביצוע עם סולנים במקום מקהלה נבעה ממחקר היסטורי, או רק מתפיסה ביצועית?
"אני מכיר היטב את המחקרים המוזיקולוגיים שנעשו בעניין הזה, אבל לא משם יצאתי. זו היתה יותר התפתחות טבעית. בהתחלה ביצענו מוזיקה מהבארוק המוקדם, כמו זו של יוהאן-הרמן שיין ותקופתו, ושם ברור שיש רק סולנים. בהמשך ההרכב התפתח והוסיף גם נגנים, ואז חשבנו- למה לא לבצע גם באך באותה צורה? הרי ככה הרב-קוליות של באך נשמעת הרבה יותר טוב מאשר עם מקהלה גדולה, כיוון שהמירקם שקוף והקולות השונים נשמעים הרבה יותר ברור. אז ניסינו, וגילינו שזה באמת עובד".
מה באך היה חושב לדעתך על האסכולות השונות שיש היום לביצוע היצירות שלו?
"אני חושב שהוא היה מרוצה בכל מקרה, כי הסטנדרט הביצועי היום הרבה יותר גבוה מאשר בזמנו. לדעתי אסור שתהיה דוקטרינה אחת. זה טוב שיש הרבה אפשרויות".
תנועת המוזיקה המוקדמת השפיעה לדעתך גם על ביצועי מוזיקה בכלל?
"בהחלט. פרקטיקת הביצוע עברה שינוי דרמטי בשלושים השנים האחרונות. אפילו תזמורות מודרניות, כמו הפילהרמונית של ברלין, מנגנות בצורה שונה לגמרי יחסית לתקופה של קראיאן לפני שלושים שנה. הגישה היום יותר חיה, תוססת וקשורה למקורות. המוזיקאים מבינים שלא צריך לשים רוטב שמנת על הכל, והביצועים נשמעים הרבה יותר מעודנים. אצלנו זה ברור מאליו, אבל זה קורה בהדרגה גם אצל התזמורות המודרניות".
קונרד יונגהנל ו"קנטוס קלן" יופיעו בפסטיבל ישראל ב-7 ביוני, בקונצרט יחיד באולם הקונצרטים ע"ש הנרי קראון בתיאטרון ירושלים. לפני הקונצרט יקיים יונגהנל שיחה עם הקהל (בשעה 19:00).
צילום: מרטי סול
נתחיל בשורה התחתונה: אם אתם אוהבי אופרה מקצוענים שמתעניינים בעיקר באיכות הקולית של הסולנים הראשיים, לא בטוח שתמצאו בהפקה הזו את מבוקשכם. מצד שני, אם אתם בקטע של תפאורה מרהיבה ותלבושות יפות, תצאו מ"כרמן" באופרה הישראלית מרוצים מאד. ועכשיו לחדשות בהרחבה, בפורמט הנוח של "למה כן" ו"למה לא".
למה כן:
1. כי התפאורה של פרנקו זפירלי (Zeffirelli) מרהיבה. זו תפאורה אולטרה-ריאליסטית, שהוכנה במקור עבור ה"מטרופולין אופרה" בניו-יורק. יש בה עיצוב במה צבעוני ועשיר, תלבושות תקופתיות יפהפיות, תחלופה משמעותית של תפאורות בין המערכות, ובימוי שהושקעו בו הרבה מחשבה וכסף. בנקודות מפתח יש אפילו סוסים, שבמערכה הראשונה היו קצת ריאליסטיים מדי וחירבנו על הבמה לקול צהלות הקהל.
2. כי התזמורת (תזמורת ראשל"צ) הייתה מצוינת. לטובתה ניתן לציין שמדובר בעניין די שגרתי לאחרונה, ונעים להודות שהיא הופכת בהדרגה לתזמורת אופרה שתענוג להקשיב לה.
3. כי המנצח, עמנואל ז'ואל-הורנק (Joel-Hornak), עושה עבודה טובה מאד. הוא הוביל את הביצוע ביד בטוחה ומעודנת, והצליח לשמור על מתח מוזיקלי מתמיד.
4. כי מקהלת הילדים "בת קול", זו שהייתה בחדשות בימים האחרונים, הייתה מקסימה. הילדות והילדים שלה היו חמודים לאין שיעור עם השירה התמימה והמתוקה שלהם, וממש הצליחו לרגש.
5. כי היו בהפקה הזו שני סולנים מעולים, ולאו דווקא בתפקידים הראשיים. מדובר בסרנה פראנוקיה (Franocchia) האיטלקית בתפקיד מיכאלה, שהייתה פשוט מהממת, וביוזף וגנר בתפקיד לוחם השוורים אסקמיו (Escamillo). פראנוקיה, לטעמי, קטפה את התואר "מסמר הערב" די בקלות.
למה לא:
1. כי שני הזמרים בתפקידים הראשיים, רינת שחם בתפקיד כרמן וניל שיקוף (Shikoff) בתפקיד דון ז'וזה, הם לא מי-יודע-מה. שחם היא זמרת טובה מאד מבחינה קולית, אבל היו חסרים לה קצת "חוצפה" וסקסיות מתגרה כדי להפוך לדמות הצוענייה הנועזת בצורה משכנעת. הבעיה הזו הלכה והשתפרה ככל שהאופרה התקדמה, אבל אם עושים השוואות בין שחם לבין ה"כרמניות" הגדולות בהסטוריה נראה שהיא לא תיקח את המקום הראשון.
מניל שיקוף התאכזבתי. הוא שווק על-ידי אנשי האופרה כ"טנור הרביעי", והיה אמור להיות מסמר ההפקה. ובכן, לא ממש: בגיל שישים, נראה ששיאו של שיקוף מאחוריו. הוא אמנם שר בקול נקי ויציב, אבל לאור השבחים המוקדמים ציפיתי ממנו להרבה יותר גם מבחינה קולית וגם מבחינת נוכחות בימתית. בחלק מההפקות ישיר את תפקיד דון ז'וזה האמריקאי סקוט פייפר (Piper), ונראה לי שהוא הימור לא פחות ראוי.
2. כי המערכות האמצעיות, במיוחד השלישית, קצת נסחבות ואפילו מעייפות. בהפסקה שאחרי המערכה השלישית ממש צריך קפה או שטיפת פנים. למען ההגינות צריך לציין שזו גם קצת אשמתו של ביזה, המלחין.
3. כי פה ושם היו בעיות תיאום מוזיקליות וריתמיות, אבל יש להניח שזה ישתפר בהצגות הבאות.
למה לשים לב:
לישראלים הצעירים והמוכשרים שמשתתפים בתפקידי משנה. לדוגמא הזמרת הצעירה והמצוינת רחל פרנקל (בתפקיד מרסדס), שעושה כאן צעדים ראשונים ומוצלחים באופרה הישראלית. או לשותפתה הקצת ותיקה יותר, הילה באג'יו, בתפקיד פרסקיטה. או לצמד נח בריגר ויוסף ארידן, שממלאים בהרבה כישרון קומי את תפקיד המבריחים. תמיד נעים לפרגן לכוחות מקומיים, והפעם זה ממש מתבקש.
"כרמן" מאת ביזה באופרה הישראלית. מנצח: עמנואל ז'ואל-הורנק. בית האופרה ת"א, 26.5.
