את גוסטבו דודאמל (Dudamel) לא צריך להציג לקהל הישראלי. המנצח הצעיר מוונצואלה, שכבש את העולם בסערה בשלוש השנים האחרונות, הפך גם כאן ליקיר התזמורת הפילהרמונית ומנוייה. חברת "דויטשה גרמופון", שאיתה יש לדודאמל חוזה הקלטה בלעדי, הבינה כבר מזמן שיש לה תרנגולת שמטילה ביצי זהב, ומשחררת הקלטות שלו בקצב לא גדול מדי. שיהיה למעריצים למה לחכות.
כעת הגיע למדפים די.וי.די חדש עם דודאמל, ולטעמי זהו אחד האלבומים המרגשים שיצאו בשנים האחרונות. דודאמל מנצח כאן על התזמורת המפורסמת שלו, תזמורת הנוער "סימון בוליבר" מוונצואלה, שנחשבת לתופעה החברתית-מוזיקלית החשובה ביותר כיום בעולם. ההקלטה היא מקונצרט חי, שנערך בפסטיבל זלצבורג היוקרתי בשנה שעברה. כצפוי מהקלטה עדכנית כל כך, איכות הצילום והסאונד אופטימלית. זה היה קונצרט הבכורה של דודאמל ותזמורתו בזלצבורג, ואין ספק שמבחינת האינטרסים הכלכליים של הפסטיבל הוא גם לא האחרון.
באלבום שתי יצירות מרכזיות- "הקונצ'רטו המשולש" של בטהובן ו"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. שתיהן מנוגנות לעייפה ולא חביבות עליי במיוחד, אבל תחת ידיו של דודאמל הן מקבלות חיים חדשים. לביצוע הקונצ'רטו של בטהובן מצטרפים לתזמורת שלושה מהסולנים הבולטים בתחומם- מרתה ארחריץ' הנפלאה בפסנתר, רנו קפוסון בכינור, ואחיו גוטיה בצ'לו. הביצוע מבריק ומלא ניואסים, והניצוח הצעיר והאנרגטי של דודאמל משתלב היטב עם הדרת הכבוד שמשרה שערה האפור של ארחריץ'. המנה העיקרית בקונצרט היא "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי, בתיזמור של ראוול. הביצוע זכה אז בזלצבורג לביקורות סנסציוניות, וכאן אפשר להבין למה: הוא מבריק, מלא צבע ועשיר להפליא, והניצוח של דודאמל מרהיב לצפייה. איזה כישרון ענק.
ההדרנים בקונצרט הם "מארש רדצקי" (הקהל האוסטרי כמעט נמס מרוב התמוגגות), ו"דאנצה פינאל" של חינסטרה. למרבה השמחה, דודאמל ותזמורתו מוותרים כאן על המנהג המעצבן שלהם בקונצרטים קודמים ללבוש בגדים בצבעי דגל ונצואלה, והפעם הם "סתם" משתוללים על הבמה בהדרן האחרון. הקהל מגיב בתשואות אקסטטיות, ואת ההתרגשות וההתלהבות אפשר לחוש בקלות גם דרך המסך. חוויה יוצאת דופן.
באלבום יש גם בונוס נחמד- הקלטה של חזרה פתוחה שעושה דודאמל עם תזמורתו על שני הפרקים האחרונים של סימפוניה מס' 1 של מהלר. הפורמט הוא משהו שבין הרצאה לבין חזרה, שדודאמל מנהל באנגלית די רצוצה אבל עם המון שארם וקסם אישי. הוא מחמיץ לגמרי את הפן היהודי בפרק השלישי, אבל מוצא בו אלמנטים לטיניים של טנגו ומספק כמה תובנות מעניינות על הפקת סאונד תזמורתי. לפי התגובות של הקהל, נראה שגם אם דודאמל היה עושה חזרה על ספר הטלפונים של קריית גת מערב הם היו שואגים בהתלהבות. פשוט מנצח גדול.
בטהובן- קונצ'רטו משולש. מוסורגסקי- תמונות בתערוכה. מנצח: גוסטבו דודאמל. די.וי.די דויטשה גרמופון.
ועוד המלצה חמה: הפסנתרן הישראלי אמיר כץ (36) מנגן את המחזור "שירים ללא מילים" של מנדלסון, בדיסק כפול של חברת Live Classics הגרמנית. ההקלטה נעשתה במינכן ביולי 2008, והגיעה למדפים בימים אלו. כץ מנגן עם מגע קל וזורם, בפרשנות מלאת עומק וחן וללא טיפת אגרסיביות. גם ההקלטה מצוינת- רכה, חמה, לא דחוסה ולא מהדהדת. התוצאה היא אלבום מהסוג שאפשר לשמוע שוב ושוב בלי להתעייף. מקסים.
מנדלסון- "שירים ללא מילים". אמיר כץ. דיסק כפול Live Classics. הפצה: "הליקון".
פולביו בטיני ואולריקה הופבאואר עם אנסמבל ל'ארפג'יאטה במוזיאון תל-אביב. צילום: מקסים ריידר.
פסטיבל "פליציה בלומנטל", שמתקיים עד מוצ"ש הקרוב, הביא השבוע לתל-אביב כמה שמות שתמיד כיף לשמוע ולראות. אחד הבולטים בהם היה אנסמבל "ל'ארפג'יאטה" מצרפת, שהזכיר לקהל הישראלי מהי שלמות ביצועית. הם הגישו ביצוע מסוגנן לעילא, באיכות נגינה ושירה פנטסטית ועם שמירה מתמדת על מתח וקסם. לצערי הצלחתי להגיע רק לתכנית הראשונה של ההרכב ביום שלישי, שכותרתה היתה "אגדת אורפאוס". ברי המזל זכו לשמוע גם תכנית נוספת של ההרכב, אמש, שהתמקדה בשירים נפוליטניים.
חברי ההרכב מנגנים במגוון כלים עתיקים- תיאורבו, פסלתריון, כינור בארוק, כלי הקשה, קורנט ועוד. כהרכב בארוק מתמחה, כל חבריו מנגנים באיכות ביצוע מעוררת התפעלות. במופע ביום שלישי הצטרפו להרכב זמר הבריטון פולביו בטיני (Fulvio Bettini) וזמרת הסופרן הגרמניה אולריקה הופבאואר, שגם שניהם היו מעולים. על כולם ניצחה כריסטינה פלוהר (Pluhar), מדריכת ההרכב, שבמקביל להובלה ניגנה להפליא בתיאורבו (כלי פריטה עתיק עם צוואר ארוך).
התכנית הציגה את אגדת אורפאוס דרך שורת יצירות מראשית הבארוק, פרי עטם של מונטוורדי, קאצ'יני, לואיג'י רוסי ואחרים. זהו רפרטואר שלא מבוצע בארץ כמעט בכלל, כך שגם מבחינה זו הציע המופע אפשרות נדירה להתחבר לעולם רפרטוארי שבדרך כלל שמור להקלטות. הקטעים היו קשורים ביניהם מבחינה תכנית אך לא היוו רצף אורגני של יצירה אחת, והצגתם זה אחר זה העידה של עריכה נבונה והיכרות אינטימית עם הרפרטואר התקופתי.
לגבי הזמרים- אולריקה הופבאואר, שדומה קצת לג'וליה רוברטס בצעירותה, סבלה פה ושם מבעיות קלות של יציבות קולית אבל חוץ מזה הייתה מקסימה לחלוטין. יש לה קול עדין ויפה וחן בימתי יוצא דופן, ויהיה נחמד מאד לראות אותה פה שוב. גם פולביו בטיני, הבריטון, התגלה כזמר מצוין עם הופעה בימתית כובשת וקול יציב ורב-גוונים. מבחינה סגנונית, שניהם מומחי בארוק אמיתיים וביצעו את המוזיקה הזו עם כל הג'סטות והמאפיינים המתאימים. בסיכום כללי העניקו חברי "ל'ארפג'יאטה" לקהל חוויה שלצערנו היא די נדירה בארץ, הן מבחינת רפרטואר והן מבחינת איכות ביצוע.
הנקודה היחידה שמנעה מהמופע לקבל ציון "מושלם" הייתה בהחלטת ההפקה שלא לצרף לתכנית תירגום. תכנית מסוג כזה, שמבוססת על מוזיקה קולית, הייתה יוצאת נשכרת לו לצופים היה טקסט מצורף או הקרנה של תרגום מעל הבמה. בהיעדר טקסט כזה, הרבה מהתוכן והאופי של המוזיקה נשארו בגדר תעלומה למי שלא מכיר את היצירות. אם כבר מביאים הרכב מעולה כמו "ל'ארפג'יאטה", היה נחמד להוסיף עוד קצת להשקעה ולהפיק ערב שהיה מקבל ציון עשר מהדהד.
פסטיבל "פליציה בלומנטל" ימשך עד מוצ"ש, ובמסגרתו אפשר יהיה להאזין מחר (שישי) לקונצרט מחווה לאנטוניו ז'ובים ומוזיקת בוסה נובה (בשעה 21:30) עם הרכב אותנטי מברזיל. מופע מסקרן נוסף יהיה במוצ"ש (בשעה 21:00), עם קונצרט סיום חגיגי בו תבצע תזמורת המיתרים "כינורות המלך" מקנדה תכנית עם מוזיקת בארוק.
"אגדת אורפיאוס" עם אנסמבל "ל'ארפג'יאטה". פסטיבל פליציה בלומנטל. מוזיאון תל-אביב לאמנות. 19.5.
צילום: מיכל ראש בן עמי
קונצרט הפתיחה החגיגי של אירועי חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל-אביב עמד השנה בשני סימנים. הראשון היה חנוכת תכנית חדשה של בית הספר למוזיקה לתלמידים זרים מצטיינים, במסגרתו לומדים כיום בביה"ס (באנגלית) 22 תלמידים ממדינות שונות בעולם. 15 מאותם תלמידים ישבו אמש בשורות התזמורת, וניגנו יחד עם עמיתיהם הישראלים. זהו פרויקט ראשון מסוגו בנוף הישראלי, עם משמעויות ברורות לגבי מיצובו של בית הספר בנוף האקדמי הבינלאומי. לפרויקט יש חשיבות ברורה גם לתדמיתה של ישראל בעולם, אבל במציאות הישראלית מיותר לציין שהוא ממומן ע"י תורמים (יוסף בוכמן מגרמניה ומאריו אדלר מברזיל).
הסימן השני, והמשמח פחות, היה האקוסטיקה המזעזעת של אולם סמולארש. זו אקוסטיקה יבשה באופן קיצוני, שקשה מאד להפיק בה צליל תזמורתי ממוקד ובודאי שלא מבריק. מאחורי התזמורת הוצבו אמנם קירות אקוסטיים ששיפרו מעט את המצב, אבל זה לא עזר במיוחד. בהתחשב בתנאים אלו, לחברי התזמורת מגיעים שבחים של ממש על כך שהצליחו להפיק ביצוע סביר ולעיתים אפילו מרשים.
התכנית כללה שתי יצירות של בטהובן- הקונצ'רטו המשולש וסימפוניה מס' 3 ("ארואיקה"). עקב מגבלות זמן בוצע מהקונצ'רטו רק הפרק הראשון, והאמת היא שזה הספיק. הסולנים עשו בדרך כלל עבודה טובה מבחינה טכנית, אבל האקוסטיקה של האולם עשתה בביצוע שמות והם נשמעו אנמיים ולא ממוקדים. מבין השלושה, הפסנתרן אסף קליינמן היה היחיד שעורר רצון לשמוע שוב בתנאים טובים יותר.
בחלקו המרכזי של הקונצרט בוצעה סימפוניה מס' 3 של בטהובן ("ארואיקה"), הפעם במלואה. במגבלות האולם, זה היה ביצוע טוב ולעיתים אפילו למעלה מזה. יובש אקוסטי יכול לפרק מירקם תזמורתי בקלות, אבל המנצח זאב דורמן הצליח לשמור על לכידות ראויה ולהפיק ברק צלילי וזרימה דרמטית מתקבלים על הדעת. כפי שצוין פה לא פעם, התזמורת הסימפונית של בית הספר למוזיקה נמצאת כיום ברמה הגבוהה ביותר מזה שנים ארוכות.
בין המוזמנים לקונצרט הייתה שורת דמויות מוכרות מהמשק הישראלי, ביניהן אלפרד אקירוב, עמוס שפירא, סמי סגול ואחרים. את הבאים קידמה הפגנה של אנשי בית הספר לרפואת שיניים של אוניברסיטת ת"א העומד בפני סגירה, ובפואייה הוחתמו הבאים על עצומה למען הצלת האקדמיה הישראלית הקורסת. בתנאים הולכים ומתדרדרים של תמיכה ממשלתית, נראה שהפנייה לתורמים נשארה לאוניברסיטה מפלט כלכלי חשוב מתמיד. מציאות ישראלית כבר אמרנו?
קונצרט חגיגי לחנוכת התכנית הבינלאומית ע"ש אדלר-בוכמן לתלמידי מוזיקה מחו"ל. תזמורת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. מנצח: זאב דורמן. אולם סמולארש, 16.5.
לאוהבי מוזיקת בארוק כדאי לשים לב להפקה מפתיעה, שהגיעה בימים אלו מ"הרמוניה מונדי". זהו אלבום כפול עם ה"ברוקס פסיון" (Brockes Passion) של טלמאן, מחשובי המלחינים בגרמניה של המאה ה- 18.
היצירה מבוססת על טקסט של היינריך ברוקס, שבחלקים ממנו השתמש גם באך הגדול ב"יוהאנס פסיון" שלו. בדומה לבאך, גם היצירה של טלמאן כתובה לסולנים, מקהלה ותזמורת. איכות המוזיקה אמנם אינה מגיעה לזו של באך, אבל יש ביצירה אריות סולניות וקטעי מקהלה מפתיעים ביופיים.
על ההפקה מנצח רנה יאקובס, שהפך בשנים האחרונות לאחד מהמנצחים החדשניים ביותר בסצינת מוזיקת הבארוק העולמית. איש מששת הסולנים אינו מוכר, אבל רובם טובים מאד. גם למקהלה (המקהלה הקאמרית ריאס) וגם לתזמורת (האקדמיה למוזיקה עתיקה מברלין) מגיעים בעיקר שבחים. באך זה לא, אבל יש כאן לא מעט רגעים יפים ואפילו מרגשים. בהחלט גילוי סימפטי.
טלמאן- ברוקס פסיון. מנצח: רנה יאקובס. אלבום כפול "הרמוניה מונדי".
התפוח נפל רחוק
בדרך כלל אני לא טורח לכתוב על הקלטות גרועות. אבל הפעם מתבקשת חריגה מהמנהג, לכבוד הדיסק החדש של פראן סבאיי (Ferran Savall). לסבאיי ג'וניור יש זכות אבות רצינית: הוא בנם של ג'ורדי סבאיי, מגדולי המוזיקאים של תנועת המוזיקה המוקדמת, ושל זמרת הסופרן המדהימה מונסראט פיגראס. זו הפעם הראשונה בה אפשר לשמוע את פראן בדיסק שלם משלו בחברת ההקלטות של אבא ואמא, כך שבאופן טבעי נוצרה סקרנות.
סבאיי הצעיר מבצע בדיסק גם חומר מקורי וגם עיבודים שעשה לכמה מהשירים המוכרים שמזוהים עם הוריו, במיוחד שירים מסורתיים מקטלוניה. הוא עצמו שר ומנגן בגיטרה ופסנתר, ולצידו משתתפים בקטעים שונים שישה נגנים עמיתים.
למרבה הצער, התוצאה מאכזבת. הקול של סבאיי לא יפה במיוחד, והעיבודים מיופייפים ולעיתים אפילו מעצבנים. זה נראה כאילו הוא פשוט לקח את התווים מההורים, ונתן לביצוע טוויסט לא מוצלח. לאוזן ישראלית בולט לרעה הביצוע שלו לשיר הערש העברי "נומי נומי", ברצועה 5. פראן עושה לו עוול כפול: גם עיבוד מזרחי מכוער, וגם עברית שנשמעת כמו ג'יבריש ("אבא הלך לחבודה, ישוב עם זת הלבנה, אבה לך מתנה"). זמר רציני היה מברר לפחות איך מבטאים את המילים.
בשלב זה, נראה שמוטב להישאר עם הדיסקים של ההורים.
פראן סבאיי- Mireu el nostre mar ("שימרו על הים שלנו"). דיסק "אליה ווקס".
רק בזכות פווארוטי
עוד אכזבה יחסית באה מכיוון הפקה מחודשת של "שיקוי אהבה", האופרה הקומית המקסימה של דוניצטי. זו הפקה שצולמה ב"מטרופולין אופרה" בניו-יורק בשנת 1981, ועלתה כעת לפורמט הדי.וי.די הנוח. המנצח הוא ניקולא רסיניו (Rescigno) האלמוני, וגם רוב הזמרים לא מוכרים במיוחד. יש רק הצדקה אחת להוצאה המחודשת הזו, וקוראים לה לוצ'יאנו פווארוטי. הטנור האיטלקי האהוב שר כאן את תפקיד נמורינו (Nemorino), נער הכפר התמים המאוהב באדינה, יפהפיית הכפר.
נו, אז? כאמור, לא משהו. פווארוטי אמנם שר נפלא, למרות מימדי הגוף הגדולים שניכרו עליו כבר אז. אבל כל היתר- ההפקה, איכות הצילום, הפרשנות המוזיקלית- פשוט מיושנים. זה נכון גם להופעתה של ג'ודית בלגן (Blegen) בתפקיד אדינה, וגם לשני הזמרים בתפקיד הסמל בלקורה וה"דוקטור" השרלטן דולקמארה.
למי שמעוניין בביצוע מוצלח באמת ל"שיקוי אהבה", מומלץ להעדיף את ההפקה החדשה והמופלאה בכיכובם של אנה נטרבקו ורולנדו וילאזון (בחברת "וירג'ין"). על הדי.וי.די הנוכחי אפשר להמליץ למעריציו המושבעים של פווארוטי, ולהם בלבד.
דוניצטי- "שיקוי אהבה" עם לוצ'יאנו פווארוטי. די.וי.די "DECCA".
המנצח הגרמני הגדול קורט מאזור הוא, ככל הנראה, האוהד מספר אחד שיש היום למוזיקה של מנדלסון. גם במרכז התכנית הנוכחית בפילהרמונית עומד מנדלסון, עם יצירתו האהובה "חלום ליל קיץ". שורה תחתונה לממהרים: זה לא ביצוע מושלם, אבל יש הרבה ממה ליהנות. ועוד דבר קטן שכדאי לדעת- הקונצרט מבוצע ללא הפסקה, מה שאומר שבעשר וקצת כבר תהיו בדרך לאוטו.
את התכנית פתחה יצירה של המלחין הרוסי אלפרד שניטקה (Schnittke), שנקראת "לא חלום ליל קיץ". זו יצירה מודרנית מעניינת, בעלת יסוד אוטוביוגרפי ברור. מאזור, שטרח להקדים כמה מילים (באנגלית) כדי להכין את הקהל לחוויה, סיפר ששניטקה חיבר את היצירה לאחר שביקשו ממנו להלחין גירסה משלו ל"חלום ליל קיץ". במקום לכתוב מוזיקה שכבר הולחנה לדעתו באופן מושלם על-ידי מנדלסון, שניטקה בחר באמירה אישית- על חלומות שהיו לו כילד והתנפצו. היצירה נפתחת במינואט קליל, שנשמע כמו מוזיקה של מוצרט או היידן. אלא שלאט-לאט המינואט משתנה לקקופוניה, עם דיסוננסים קשים. בשיאו, הוא הופך למארש צבאי רוסי אגרסיבי ומכוער. הרעיון של שניטקה, לדברי מאזור, היה להראות איך חלומות הילדות התמימים שלו הפכו למציאות מסויטת, אותה חווה בתור דיסידנט ברוסיה הקומוניסטית.
היצירה קשה ותובענית, אבל לא שייכת לסוג היצירות שמנסות להכעיס בכוח. זו בהחלט מוזיקה טובה, ומי שיאזין לה באוזן פתוחה יתמלא הערכה אל הדרך בה הופך שניטקה את המינואט הקלאסי למוזיקה דיסוננטית ומעוותת. למי שחושש מהמודרניות יצוין שבפילהרמונית בוצעו כבר יצירות הרבה יותר קשות להאזנה, וגם שהביצוע של מאזור לא מנסה לשבור את הכלים מבחינת ווליום. אורך היצירה הוא כ- 15 דקות, וגם כמי שלא מתחבר בדרך כלל למוזיקה מודרנית הייתי מוכן לעוד ממנה.
מיד לאחר המסר הטראגי של שניטקה הועברנו לעולם הפיות, האבירים וקסמי היער של "חלום ליל קיץ". היצירה של מנדלסון בוצעה בשתי שפות במקביל: השחקן איתי טיראן הקריא את כל התפקידים במחזה בעברית (בתרגומו המצוין של דורי פרנס), והסולניות והמקהלה שרו את הפרקים המולחנים בגירסה האנגלית. זו בחירה משמחת: ליצירה יש גם גירסה בגרמנית, והאנגלית מצלצלת לטעמי הרבה יותר נעים.
לגבי הביצוע: כוכבי ההפקה, ללא ספק, היו קורט מאזור ואיתי טיראן. בין השניים הייתה כימיה מצוינת, שנראתה מהצד כמו כימיה בין סבא טוב לבין נכד אהוב. טיראן שיחק את התפקידים השונים באופן חינני ורהוט, ונוכחותו על הבמה הייתה סימפטית מאד. הבעיה העיקרית אצלו, לדעתי, הייתה של בהירות ושל ווליום. נראה לי שלא היה מזיק להגביר אותו קצת. המקהלה (מקהלת "מורן") הציגה שירה צלולה ומדויקת, אבל גם ממנה ציפיתי לקצת יותר נפח צלילי. עוד בעיה הייתה עם הסאונד של הסולניות, שהוצבו בצד מאחורי התזמורת. לזמרת המצו-סופרן עדנה פרוחניק (Prochnik) יש קול חזק ויפה והיא נשמעה היטב, אבל זמרת הסופרן תמר קליינברגר נשמעה חיוורת יחסית ולא מספיק נוכחת. בכל מקרה, התפקיד שלה קטן מספיק כדי שזה לא יהיה משמעותי. לגבי איכות הנגינה: את הפילהרמונית שמעתי כבר בימים יותר טובים, אבל בסך הכל היא צילצלה בסדר גמור.
פורסם ב"גלובס", 4.5.2009
קורט מאזור
בגיל 82, המנצח הגרמני קורט מאזור (Masur) נראה ונשמע נמרץ כתמיד. מאזור הגיע לארץ בשבוע שעבר, כדי לנצח על הפילהרמונית הישראלית בתכנית שבמרכזה מנדלסון. צחוק הגורל: מי שהיה בגיל 17 חייל בצבאו של היטלר, נחשב כיום למנצח המזוהה ביותר עם מלחין שנולד לאחת המשפחות היהודיות החשובות בהיסטוריה של גרמניה.
עולם המוזיקה חוגג השנה מאתיים שנה להולדתו של מנדלסון, שנולד יהודי והוטבל לנצרות בילדותו. עיון בתכניות הקונצרטים עליהם מנצח מאזור בעולם מגלה מחויבות בלתי מתפשרת למנדלסון. הוא מבצע יצירות שלו בכל מקום אפשרי, ועם כל תזמורת אליה הוא מגיע. כך גם עם הפילהרמונית הישראלית, בה ינצח על יצירתו האהובה של מנדלסון "חלום ליל קיץ". בהופעות בארץ יבצע השחקן איתי טיראן את כל התפקידים במחזה בעברית, ומקהלת הנערות "מורן" עם סולניות תשיר את המוזיקה באנגלית.
המסע המיסיונרי של מאזור למען מנדלסון משקף קשר עמוק ואישי, שנובע הן מהערכה מוזיקלית אמיתית והן מהיות שניהם מחוברים לעיר משותפת, לייפציג. "תמיד הייתי מעוניין לקדם מלחינים מעולים שלא הוערכו מספיק", אומר מאזור. "זה נכון גם למנדלסון וגם לשומאן. המוזיקה של מנדלסון סובלת מהערכת חסר מאז תקופתו ועד היום. הוא מלחין מצוין, אבל יש עדיין מי שאומר שהוא שיטחי מבחינה ריגשית או שהתיזמור שלו גרוע. אני מרגיש מחויבות להגן עליו, כמו על מלחינים אחרים שאמרו עליהם שטויות".
מעבר להערכה מוזיקלית, מאזור מרגיש קשר עמוק למנדלסון גם דרך תזמורת ה"גוונדהאוס" (Gewandhaus) של לייפציג. שניהם כיהנו כמנהלים מוזיקליים מיתולוגיים של התזמורת הגרמנית, בהפרש של מאה וחמישים שנה לערך. "ככל שאני לומד עליו יותר", אומר מאזור, "אני מופתע לגלות עד כמה הוא נלחם עבור התזמורת שניהל".
יחסי ציבור למנדלסון
בשנת 1972 עבר מאזור תאונת דרכים קשה, בה איבד את אשתו דאז. כיום הוא נשוי מזה 34 שנים לטומוקו (Tomoko), ויולנית וזמרת ממוצא יפני. "היא אוהבת את מנדלסון אפילו יותר ממני", הוא מחייך. הזוג מנהל את פעילותה של "אגודת מנדלסון" בלייפציג, ומאזור מכהן כנשיא האגודה. במסגרת פעילות האגודה דאג מאזור לשקם את ביתו של מנדלסון בלייפציג, והפך אותו למוזיאון עם רהיטים ועיצוב מקוריים מהתקופה.
מאזור מסביר כי מנדלסון היה במצב מיוחד: גרמני-יהודי, שהוטבל לנצרות בגיל צעיר בהחלטת אביו. "אבל זה לא הטריד אותו, כי הוא היה מלחין קוסמופוליטי. הוא רצה לחבק את כל העולם, כמו בטהובן. מבחינה זו הוא היה הומניסט אמיתי".
כיום אתה חושב שמנדלסון עדיין זקוק ליחסי ציבור?
"בהחלט. כשאנשים רואים שיש בתכנית קונצרט את ה"ארואיקה" של בטהובן, הם באים. אבל שיש סימפוניה של מנדלסון, הם שואלים מי הסולן שינגן את הקונצ'רטו לפניה. לשמחתי זה הולך ומשתפר, גם כי המודעות עולה וגם כי יש היום ביצועים מצוינים".
אז מאיפה צמחה הביקורת?
"מנדלסון היה מהמלחינים המוצלחים בזמנו, והיה מי שרצה לפגוע בו כי הוא היה חזק מדי. את הדברים הקשים שכתב עליו וגנר, לדוגמא, אני רואה פשוט כאקט של קינאה. וגנר כתב לדוגמא שמנדלסון עשה אינטריגות נגדו בלייפציג, וזה לא היה נכון. הוא פשוט קינא בו".
אם כבר מדברים, מה עמדתך לגבי סוגיית נגינת וגנר בישראל?
"אני חושב שזה חשוב, והייתי שמח לנצח בישראל על יצירות של וגנר. אני תומך לגמרי בדניאל ברנבוים בעניין הזה. מצד שני, ברנבוים הוא מישראל ולכן מותר לו לעשות דברים שלי אסור. אי אפשר להכחיש שהמוזיקה של וגנר נוצלה לרעה על-ידי היטלר, ויש מי שנפגע מזה. זו כבר שאלה פוליטית, שאני לא בעמדה שמאפשרת לי להיכנס אליה".
הרופא החליט על הקריירה
מאזור התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כפסנתרן, אבל בעיה גנטית נדירה גרמה לאצבע הקטנה ביד ימין שלו לצמוח בצורה עקומה עד שנמנע ממנו להמשיך לנגן. "בגיל 16 הרופא החליט בשבילי שפסנתרן אני כבר לא אהיה", הוא אומר. "אבל היה לי ברור שאני חייב להיות מוזיקאי, וכך נולדה קריירת הניצוח".
מאזור מוכר בעולם כאחד המנצחים היחידים שמנצחים ללא שרביט. הוא עושה זאת לא מבחירה, אלא עקב מגבלה רפואית מאז התאונה ב- 1972. "בתחילת הדרך ניצחתי עם שרביט, בעיקר כי עבדתי בבתי אופרה ושם זה היה יותר חשוב. לאחר שנאלצתי לוותר עליו אמרו לי נגני התזמורת שהם דווקא מעדיפים את הניצוח שלי ללא שרביט, כי הם מבינים יותר טוב מה אני רוצה מהם. הביט חשוב, אבל ניצוח זה הרבה יותר מאשר לעמוד ולספור פעמות. יש מנצחים שנותנים ביט מדויק ועדיין התזמורת לא ביחד. אצלי הם תמיד ביחד. זה יותר עניין של הרגשה משותפת בינך ובין הנגנים".
מה עיקר העבודה שאתה עושה על יצירה?
"חשוב לי להאיר ביצירה את המאפיינים הייחודיים שלה ושל המלחין. לכן העבודה היא על בניית המשפטים, הנשימה, הדינמיקה, כל מה שיכול להוציא את האופי של היצירה והסגנון של המלחין החוצה".
מנוער היטלר לישראל
מי שנחשב היום לאחד מהמנצחים הגדולים בעולם היה חבר ב"נוער היטלר", ובגיל 17 גם שירת כחייל בצבא הגרמני. ב"נוער היטלר" הייתי ביחידה של דאונים, וגם ניגנתי בתזמורת סימפונית קטנה", מספר מאזור. "בגלל הרקע בהטסת דאונים הייתי מיועד בצבא להיות טייס, אבל זה היה סוף המלחמה והיה ברור שחיל האוויר כבר לא רלוונטי. לכן הציבו אותי כלוחם חי"ר, בפלוגה שהורכבה כולה מנערים בני 17. נלחמתי בחזית ההולנדית בדצמבר 1944, במשך חודש. 135 אנשים הגיעו לאיזור הקרבות, 27 חזרו".
לאחר ההתנסות הצבאית הקצרה חזר מאזור לעשייה מוזיקלית נמרצת, וניצח על שורה ארוכה של תזמורות ובתי אופרה במה שהיה אז מזרח גרמניה. את פרסומו הבינלאומי צבר החל משנת 1970, בזכות 26 השנים בהן עמד בראש תזמורת ה"גוונדהאוס" של לייפציג. בשנת 1989 קיבל כותרות גם מחוץ לעמודי התרבות, כאשר הצליח למנוע עימות בין כוחות הממשלה לבין המפגינים חודש לפני נפילת חומת ברלין. לאחר איחוד גרמניה הועלה שמו כמועמד לכהן כנשיא הרפובליקה המאוחדת, אבל הוא בחר לדחות אותה ולהמשיך לעשות מוזיקה. התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק הזמינה אותו לכהן כמנהל המוזיקלי שלה במקום זובין מהטה, ובשנת 1991 קיבל את ההזמנה ונשאר בתזמורת הניו-יורקית עד שנת 2002. לאחר מכן כיהן כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של לונדון ושל התזמורת הלאומית של צרפת.
לפילהרמונית הישראלית הוא מגיע כמעט מדי עונה, ונושא בה תואר של מנצח אורח לשם כבוד לכל חייו. "זו תזמורת מצוינת, וזה לא מובן מאליו כיוון שהחיים של הנגנים פה קשים. הם עובדים קשה מאד יחסית לתזמורות עמיתות בעולם, למעט אולי התזמורות בלונדון. אחוזי ההגעה לקונצרטים של הקהל בישראל הרבה יותר גבוהים מהמקובל בעולם, כך שיש כאן הרבה יותר עבודה". אם לא יהיו הפתעות, מאזור צפוי לחזור לנצח על הפילהרמונית גם בפתיחת העונה הבאה.
המוזיקה הקלאסית והמזרח הרחוק
כמי שמנצח בקביעות בכל רחבי העולם, מאזור מאבחן שינוי מהותי בדפוסי צריכת מוזיקה קלאסית. "המוזיקה הקלאסית לא נעלמת, היא פשוט הולכת למקומות אחרים", הוא אומר. "עוד שלושים שנה נשמע בעיקר מוזיקאים מהמזרח הרחוק. יש פעילויות מרשימות של חינוך מוזיקלי בסין ובדרום אמריקה, ולעומתן באירופה יש ירידה. הכסף משחק תפקיד, ולמוזיקאי באירופה נעשה קשה יותר ויותר להתפרנס. אם אתה לא סטאר, לא תרוויח הרבה כמוזיקאי באירופה. הרבה יותר משתלם לבחור בקריירה של מחשבים או כדורגל".
נדמה שבכלל הכסף הפך להיות נושא מרכזי בעשיית מוזיקה היום.
"בודאי, ויש כאן השפעה חזקה של פוליטיקה. העובדה היא שיש פחות כסף לתרבות, וירידה משמעותית בתקציבי תרבות. זה נכון לא רק לישראל, אלא גם לגרמניה, אנגליה ועוד. מעצבי המדיניות לא לוקחים בחשבון שאיכות החיים ואיכות החינוך קשורות קשר הדוק למוזיקה. וזה בעייתי במיוחד באירופה, כיוון שאין מסורת של תמיכה פרטית אלא של תמיכה מהמדינה. אחת התוצאות היא שמחירי הכרטיסים עולים, והרבה אוהבי מוזיקה לא יכולים להרשות לעצמם לבוא לקונצרטים. ממשלות חייבות להבין שיש להן אחריות לעניין הזה. בדרום אמריקה המצב הפוך, ויש השקעה גדולה בחינוך מוזיקלי שמניבה פירות יפים מאד."
מנצח לשם הנאה
מאזור ואשתו מחזיקים בית בלייפציג, אך מקום מושבם הקבוע הוא בניו-יורק. עד השנה שעברה הוא כיהן כמנהל מוזיקלי של התזמורת הלאומית של צרפת, אך כעת סיים את כהונתו שם ועבר להגדרה לא מחייבת של מנצח אורח לשם כבוד. "עכשיו אין לי חובות", הוא אומר בחיוך. "אני יכול לנצח רק לשם ההנאה".
לא היית מעדיף להוריד הילוך ולנוח קצת?
"ממש לא. הניצוח והעבודה הם מה שגורם לי להמשיך לחיות. אם אתחיל לנוח, ארגיש שהחיים נגמרו. בסך הכל אני מרגיש בריא, ויש לי תכנונים לעוד שנים קדימה. אני רוצה לממש אותם, עד כמה שאלוהים ייתן".
מאזור מנתב הרבה מהאנרגיה שלו בתקופה האחרונה לכיתות אמן למנצחים שהוא מעביר במקומות שונים בעולם. "אני כבר לא מחפש קריירה עם תזמורת, ויותר חשוב לי להעביר את המסורת הלאה", הוא אומר. "תלמידי מוזיקה היום לומדים כלי וטכניקה, אבל לא סגנון. חשוב לי שיבינו את רוח המוזיקה, שידעו איך אמורים לנגן את המוזיקה של ברוקנר או של שומאן מבחינה סגנונית". את עבודתו בכיתות האמן אפשר יהיה לראות בפסטיבל "דוקאביב" במהלך מאי, בסירטה של הבמאית הישראלית תושבת קנדה עמית ברוייאר. בהקרנת הבכורה בסינמטק בת"א (שבת 9.5 בשעה 10:00) יבוא מאזור עצמו לשאת דברי הקדמה.
מאריי פרחיה. צילום באדיבות המרכז למוזיקה ירושלים
זו לא תהיה הגזמה לומר שמאריי פרחיה (Perahia) הוא בין שלושת הפסנתרנים הגדולים בעולם כיום. בחלק מהרפרטואר הוא אולי אפילו המוביל מכולם. קשה להגדיר במילים למה, אבל כל מי שהיה אמש בהיכל התרבות המפוצץ הרגיש את הקסם באוויר. זה היה רסיטל מושלם כמעט מכל בחינה, ודאי בכל מה שנוגע לאיכות פסנתרנית.
מוזיקאים, ומבקרי מוזיקה בודאי, נוטים להאזין לביצועים מתוך גישה בסיסית של ביקורת. בדרך כלל, הגישה הזו הכרחית: הרי תמיד יש משהו לומר על הביצוע. הפעם הסיפור היה שונה. כמעט בכל מה שניגן אמש, פרחיה היה באולימפוס ביצועי. השליטה הטכנית שלו מושלמת, והעומק הפרשני קורן מכל פיסקה. לכן, בניגוד לרבים מעמיתיו הצעירים, הוא לא נזקק כלל למניירות או מחוות גופניות חיצוניות. הוא פשוט יושב ומנגן, ונותן למוזיקה להיות זו שעושה את העבודה. וזה לגמרי עובד.
פרחיה, אמריקני ממוצא יהודי, חיזק מאוד את הקשר עם ישראל בשנים האחרונות. הוא התמנה לאחרונה כנשיא המרכז למוזיקה ירושלים, ומגיע לארץ בתדירות גבוהה יחסית לעבר. בארץ הוא מבקש להיקרא "פרחיה", ולא "פרהיה" כפי שהיה מקובל. קצת קשה להתרגל לזה, אבל רצונו כבודו. גם הרסיטל הנוכחי היה חלק ממגמת ההתקרבות לארץ, וכל הכנסותיו הוקדשו לטיפוח נגנים צעירים.
תכנית הקונצרט נבנתה כרונולוגית, כולה סביב מלחינים גרמנים או אוסטרים. היא נפתחה עם ביצוע שאפשר לתאר רק כ"מושלם" לפרטיטה מס' 1 של באך. בעיקרון מקובל היום לנגן באך בצ'מבלו; אבל בהקלטות שלו הוכיח פרחיה שעם פרשנות מתאימה הפסנתר עושה את העבודה הרבה יותר טוב, וזה היה המצב גם אמש.
הבאה בתור היתה הסונטה לפסנתר ק. 332 של מוצרט, יצירה יפה להפליא שזכתה גם היא לביצוע נפלא. את החלק הראשון חתמה סונטת ה"אפסיונאטה" הסוערת של בטהובן, בה הציג פרחיה שילוב יוצא דופן של עוצמה פסנתרנית ושליטה טכנית שלא מהעולם הזה.
האכזבה היחידה בקונצרט היתה עם היצירה בחלק השני, "וריאציות על נושא של הנדל" מאת ברהמס. הטענות הן לא לפסנתרן- הוא דווקא ניגן מצוין- אבל היצירה הייתה לא מספיק מעניינת ולא מספיק יפה. אם בחלק הראשון ישבתי דרוך לכל צליל, הפעם החוויה הייתה הרבה פחות אינטנסיבית. זה דווקא חבל, כי יש ברפרטואר עשרות יצירות שהיו יכולות להשאיר רושם גדול יותר. מצד שני, לירידת המתח הזו היה גם יתרון: היא איפשרה לפרחיה לזהור שוב בשני ההדרנים, שני אימפרומפטי של שוברט, שסיפקו לערב סיום מסחרר.
ותזכורת חשובה: פרחיה יופיע בארץ שוב בחודש יולי, לנגינת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 4 של בטהובן עם הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה. אם לשפוט לפי תפוסת האולם אמש, כדאי כבר כעת לדאוג לכרטיסים.
הוי הה (טוסקה) ואלברטו מסטרומרינו (סקרפיה). צילום: יוסי צבקר
ההפקה הזו של "טוסקה" היא אחת ההצלחות הגדולות שידעה האופרה הישראלית בשנים האחרונות. להצלחה הזו יש שלוש סיבות עיקריות: התפאורה והבימוי של הוגו דה-אנה, אישיותו הסוחפת של המנצח דניאל אורן, ואיכותו המעולה של צוות הזמרים המשתתף בהפקה. זהו צוות שכל בית אופרה בעולם היה מתגאה בו, ובתנאים הכלכליים הנוכחיים זה ראוי לשבח.
העלילה בקצרה: רומא, שנת 1800. מפקד המשטרה המושחת סקרפיה (Scarpia) מנסה לתפוס את האסיר הפוליטי הנמלט אנג'לוטי, ובדרך גם להכניס למיטתו את הזמרת המפורסמת פלוריה טוסקה. סקרפיה עוצר את אהובה של טוסקה, הצייר מריו קוורדוסי (Cavaradossi), שסייע לאסיר להימלט. קוורדוסי אמור להיות מוצא להורג, אבל סקרפיה מציע לטוסקה להציל את חייו בתמורה ללילה במיטתו. הוא מסכם עם טוסקה שההוצאה להורג תהיה עם כדורי סרק, ונותן לה ולמאריו תעודת מעבר המאפשרת להם לעזוב את העיר. טוסקה לוקחת את האישור, אבל במקום הסקס המובטח נועצת לסקרפיה סכין בלב והורגת אותו. אלא שסקרפיה לא יצא פראייר: כשמאריו מוצא להורג, מתברר לטוסקה שהכדורים היו אמיתיים לחלוטין ושאהובה מת. כאשר אנשיו של סקרפיה מגלים את גופת מפקדם הם מנסים לתפוס אותה, אבל היא לא נותנת להם את התענוג ומתאבדת בקפיצה מגג מבצר סט. אנג'לו.
הבמאי הוגו דה-אנה יצר כאן בימוי יוצא דופן, בו מפריד בין הזמרים לבין הקהל מסך שעליו מוקרנים סרטים שצולמו במקומות בהם מתרחשת העלילה ברומא. ההקרנה שלהם מפסיקה רק בנקודות מפתח, כמו לדוגמא המפגש הגורלי בין טוסקה לסקרפיה. הסרטים מוסיפים למעשה להפקה מימד נוסף, קולנועי, ויוצרים בכך עושר ויזואלי בלתי רגיל. עם זאת, יש להם גם חיסרון: המסך בקידמת הבמה יוצר פילטר מתמיד בין הזמרים לקהל, והסרטים המוקרנים עליו מתחילים בשלב מסוים ליצור גודש ויזואלי מבלבל. בשלב מסוים, הגודש הזה מקשה לטעמי על ההתרכזות במוזיקה. אז הנה, ירדה חצי נקודה מהציון "עשר" המקסימלי.
הביצוע המוזיקלי לא פחות מרשים. דניאל אורן, שהמיר את מחלפות התלתלים המפורסמות בכיפת קטיפה אדומה, הגיש את המוזיקה של פוצ'יני בכל הרגש והעוצמה המקובלים אצלו. אורן הוא אחד מהמנצחים הגדולים בעולם לאופרות איטלקיות, והתוצאות היו בהתאם. כבר הרבה זמן לא צילצלה תזמורת ראשל"צ באופן כל כך מבריק וצלול, ממש כמו תזמורת אופרה מובילה. בשנים האחרונות פסק שיתוף הפעולה בין אורן לבין האופרה הישראלית, ומשמח מאד לראות ששני הצדדים הצליחו להתגבר על המשקעים ולחזור לעבוד יחד. אורן הוא נכס מוזיקלי מהמעלה הראשונה, גם בזכות היכולת האישית שלו וגם בזכות יכולתו לגייס סולנים באיכות כזו.
הסולנים, כאמור, היו ברובם מצוינים. מעל כולם בלטה זמרת הסופרן הסינית הוי הה (Hui He), ששרה את התפקיד המרכזי של טוסקה. באריה הגדולה שלה, "חייתי למען האמנות", היא זכתה לתשואות מטורפות שהגיעו לה בצדק גמור. יתר הסולנים בתפקידים המרכזיים היו איטלקים, המוכרים היטב מהופעות קודמות בארץ באופרה או בפילהרמונית. כולם ברמה גבוהה מאד, בעיקר אם מתעלמים ממימדי גופם העצומים – שאצל חלקם לא תמיד מסתדרים עם העלילה.
גם שתי המקהלות צילצלו היטב, בעיקר מקהלת המבוגרים (מקהלת האופרה הישראלית). אצל מקהלת הילדים, מקהלת מורן הצעירה, הפריעה רק בעיית דיקציה: האיטלקית נשמעה כמו עברית. מכיוון שמדובר בתפקיד זניח יחסית, זהו עניין שולי.
לסיכום: יופי של הפקה, עם איכות מוזיקלית מעולה ובימוי מבריק למרות המגבלות. מומלץ בחום.
"טוסקה" מאת פוצ'יני באופרה הישראלית החדשה. מנצח: דניאל אורן. בית האופרה, ת"א. 22.4.
אורי רום
בחול המועד פסח ישודר ב"קול המוזיקה" ראיון עם אורי רום, מוזיקאי ישראלי מצוין החי בברלין כבר כ- 15 שנים. רום הוא מלחין, מנצח ומרצה לניצוח תזמורות, ולא פחות חשוב- חוקר מוצרט מהמעלה הראשונה, שבין היתר השלים בצורה מבריקה פרגמנטים שהשאיר מוצרט לא גמורים.
על השלמות אלו אפשר לקרוא בכתבה שפירסמתי בעניין לפני מספר חודשים.
הראיון ישודר במסגרת תוכניתה של ריקה בר-סלע "מפגש עם מוזיקאים", ובין היתר יושמעו בו הקלטות של יצירות מקוריות של רום ושל ההשלמות שעשה לפרגמנטים מאת מוצרט. התכנית תשודר ביום א', 12 באפריל, בשעה שש בערב.
לשידורי קול המוזיקה ניתן להאזין גם באינטרנט.
חברת "הליקון" והתזמורת הפילהרמונית הישראלית השיקו בימים אלו לייבל קלאסי חדש בשם "הליקון קלאסיקס". הרעיון מאחוריו הוא להקליט הופעות חיות של הפילהרמונית לדיסקים, בדומה לתזמורות עמיתות בעולם. ב"הליקון" מתכננים להוציא בלייבל החדש כארבעה אלבומים בשנה, ובעידן בו דיסקים הופכים למוצר הולך ונעלם זו החלטה עיסקית מעניינת שמעניין לראות איך תצליח.
לפני מספר ימים יצא דיסק הבכורה בסדרה. הוא הוקלט בקונצרט סיום העונה הקודמת בירושלים, בניצוחו של זובין מהטה. הקונצרט כלל שתי יצירות: אחת נהדרת שבוצעה רע (קנטטה 140 של באך), והשניה גרועה שבוצעה נהדר ("עבודת הקודש" של ארנסט בלוך).
למרות איכותה הנתונה לויכוח, היצירה של בלוך השאירה בקונצרט רושם כביר. למרבה השמחה, הרושם הזה עובר היטב גם בדיסק בזכות הקלטה איכותית ומלאת נפח. היצירה חוברה בשנת 1933, למילות התפילה של בתי הכנסת הרפורמיים בארה"ב. רובה בעברית בהיגוי אשכנזי ("תפילוס" במקום "תפילות" וכו'), ומיעוטה באנגלית. המוזיקה נוטה לכיוון המלודרמטי והקיטשי ומזכירה קצת פסקול לסרט הוליוודי, אבל דווקא בגלל זה היא יוצרת אפקט ריגשי חזק.
חלק ניכר מההצלחה ניתן לייחס לרמת הביצוע המעולה. זמר הבריטון שמשתתף בהקלטה הוא תומאס המפסון, ששר בצורה מרשימה ומוזיקלית להפליא. להערכה דומה זוכות הפילהרמונית והמקהלה האורחת, "קולג'יאט כוראל" מניו-יורק, שמצלצלות מצוין. נקודת התורפה היחידה של הביצוע היתה הקריין רפאל פרידר, אבל זו נקודה זניחה כיוון שמדובר בתפקיד קטן מאד. בסיכומו של דבר, זהו ביצוע מעולה ליצירה שכדאי להכיר.
עם היצירה השנייה בדיסק, קנטטה 140 של באך, הסיפור הפוך. היצירה גאונית, אבל הביצוע חלש מאד. הפרשנות נסחבת ומשעממת, וזמרת הסופרן הישראלית טליה אור שרה בסגנון משתפך שמתאים יותר לאופרות. היחידים שעוברים איכשהו הם זמר הבריטון הגרמני קלאוס הגר (Haeger) והמקהלה, אבל בגדול זהו ביצוע שהפילהרמונית היתה מעדיפה לשכוח.
לסיכום: מומלץ בזכות הביצוע המרשים ל"עבודת הקודש", אבל את באך כדאי להעדיף בביצועים אחרים.
הפילהרמונית הישראלית מבצעת בלוך ובאך. מנצח: זובין מהטה. הליקון רקורדס.
עוד קונצרט שבוצע בירושלים בשנה שעברה והועבר כעת לדיסקים הוא "ירושלים- עיר השלום הכפול" של המוזיקאי הקטלאני הגדול ג'ורדי סבאיי (Savall). זהו אלבום כפול, שהוקלט ברובו בקונצרט מיוחד במסגרת "פסטיבל ישראל" בירושלים. התכנית הפגישה מוזיקאים מצוינים משלוש הדתות הקשורות לירושלים, וכל אחד ביצע קטעים מתרבותו שקשורים להיסטוריה של העיר. הפרויקט משקף עבודת מחקר מקיפה ונע בין מוזיקה נוצרית עתיקה, שירה עברית, שירת מואזין, שירי לדינו ועוד.
הקונצרט החי בשנה שעברה סבל מבעיות רבות, ולמרבה השמחה הדיסק פותר בצורה אפקטיבית כמה מהן. הבעיה המרכזית היתה שכל אחד מההרכבים והמבצעים היה מצוין כשלעצמו, אבל התכנית היתה ארוכה מדי והחיבור נשמע מאולץ. עצם ההופעה בדיסק פותר את הבעיה של היעדר האחידות: ניתן להאזין לכל אחד מהקטעים בנפרד, לפי ההעדפה האישית. שנית, בניגוד לתכניה המרושלת של הקונצרט, האלבום יצא בצורת ספר מפואר ועמוס מידע. הספר כתוב בשלל שפות, כולל עברית, ומציע מאמרים מאירי עיניים וכן את מילות השירים. שלישית, בקונצרט היו כמה בחירות קיטשיות של לבוש ותאורה, ובדיסק הן כמובן לא רלוונטיות.
שורה תחתונה: מוזיקה מעניינת ולפעמים יפה, מבצעים מצוינים, ספר מפואר, ותכנית יוצאת דופן. הרפרטואר לא מתאים לכל אחד, אבל למאזינים עם ראש פתוח זהו פרויקט שאפשר ללמוד ממנו הרבה.
ירושלים- עיר השלום הכפול. מנצח: ג'ורדי סבאיי. דיסק כפול עם ספר של "אליה ווקס".
