פורסם ב"גלובס", 29.3.2009
לכל תקופה יש את המנצחים הגדולים שלה. פעם אלו היו פורטוונגלר וטוסקניני, אחר כך ברנשטיין וקראיאן, אחריהם מהטה ואבאדו, והיום דודאמל ובני גילו. לכל אחד יש את הקטע שלו והייחוד שלו, ורק הרפרטואר האהוב נשאר אותו הדבר. הדיסק הזה מדגים את התופעה הזו יפה: המוזיקה מוכרת היטב (סימפוניות של מוצרט), אבל הביצוע מציע חוויה חדשה לגמרי.
בדיסק יש שלוש סימפוניות שמוצרט חיבר בזלצבורג בשנת 1773: מס' 25, 26 ו- 29. מס' 25 היא זו שישראלים יכולים להתחבר אליה הכי בקלות, גם בגלל אופייה המיליטריסטי וגם בגלל שהפרק האחרון שלה כולל נושא שמזכיר מאד את השורה "עורו אחים בלב שמח" מתוך "הבה נגילה". הביצוע הוא של התזמורת הצרפתית Le Cercle de L'harmonie, עליה מנצח ג'רמי רורר (Rhorer). התזמורת מנגנת בכלי תקופה, וזה לא חידוש גדול: את הסימפוניות האלו הרי כבר הקליטו בכלים מקוריים גם מנצחים אחרים, מכריסטופר הוגווד ועד טרוור פינוק. אלא שרורר, בן 36, מציע כאן פרשנות מאד לא שגרתית אפילו יחסית לביצוע בכלי תקופה. הביצוע יבש, תזזיתי, מבריק וחשוף, עם הבלטה משמעותית של כלי הנשיפה ממתכת. זהו ביצוע כמעט אנטי-רומנטי, עם זוויות חדות ועם די מעט נשמה. לסיכום: ביצוע מעניין למתקדמים שכבר שמעו הכל, אבל רחוק מלהיות נגיש למתחילים.
מוצרט- סימפוניות מס' 25, 26 ו- 29. מנצח: ג'רמי רורר (Rhorer). דיסק וירג'ין.
רולנדו וילאזון, הכוכב התורן של עולם האופרה הרומנטית, שר מוזיקה של הנדל? נשמע כמו בדיחה, אבל זה אמיתי לגמרי. ולא רק שהוא שר מוזיקה מתקופת הבארוק, אלא שגם מלווה אותו תזמורת "נגני גבריאלי" בניצוח פול מקריש (McCreesh), אחד מההרכבים הטובים ביותר כיום של כלי תקופה.
והתוצאה? אני חייב לומר שלא משהו. וילאזון נפלא ברפרטואר של דוניצטי, ורדי וצ'ייקובסקי, אבל כשזה מגיע לאופרות של הנדל זה לא זה. הוא דרמטי מדי, לא עדין מספיק, והעובדה שאינו מומחה למוזיקת בארוק ניכרת מאד. יש בדיסק לא מעט רגעים יפים, אבל יש למוזיקה של הנדל שגרירים הרבה יותר משכנעים. את וילאזון אני ממשיך להעדיף ברפרטואר שחובר מאה שנים אחרי שהנדל מת.
רולנדו וילאזון (Villazon) שר הנדל. דיסק "דויטשה גרמופון".
את כל העידון והאנינות שחסרים אצל וילאזון אפשר למצא בדיסק חדש אחר, יפהפה, של זמר הקונטרה-טנור הצרפתי המצוין פיליפ ז'ארוסקי (Jaroussky). ז'ארוסקי, בן 31 בסך הכל, עשה כאן תנועה בכיוון ההפוך מוילאזון: בדרך כלל הוא מתמחה במוזיקת בארוק, והפעם הוציא דיסק של שירים צרפתיים מהתקופה הרומנטית (המאות ה- 19 והעשרים). יש בדיסק שירים של קאמיל סן-סנס, סזאר פרנק, וינסנט ד'אינדי, גבריאל פורה ואחרים, אותם שר ז'ארוסקי בקול האלט המדהים שלו וברגישות מופלאה. רוב השירים הם בליווי של הפסנתרן ז'רום דוקרו (ducros), ובחלקם מצטרפים גם מלווים נוספים. שלושתם מוכרים היטב בתחומם: רנו קפוסון בכינור, אחיו גוטייה בצ'לו, ועמנואל פאיו (Pahud) הנפלא בחליל. המוזיקה מעודנת ויפהפייה, והביצוע כנ"ל. ז'ארוסקי מגיש את השירים בצורה אישית ואינטימית, ותופס את הרוח האנינה של הפוסט-רומנטיקה הצרפתית באופן מושלם. בחוברת המצורפת הוא מעיד שהוא נמנע בכוונה מ"אובר-אינטרפרטציה", ובנוסף מקפיד על היגוי הקרוב ככל האפשר לצרפתית המודרנית כדי להפוך את השירים לנגישים ככל האפשר. לא כל השירים מוצלחים באותה מידה, אבל בסיכום כללי זהו אחד הדיסקים הקוליים היפים ששמעתי לאחרונה.
אופיום. פיליפ ז'ארוסקי. פסנתר: ז'רום דוקרו. דיסק "וירג'ין".
צילום: יוסי צבקר
האופרה הישראלית מעלה בימים אלו מחדש את ההפקה של הבמאי פרנקו זפירלי ל"לה בוהם", האופרה האהובה של פוצ'יני. זוהי הפקת ענק שנערכת במסגרת "שנת פוצ'יני" העולמית, ומשתתפים בה למעלה מ- 400 אמנים. האופרה מספרת את סיפורה של קבוצת בוהמיינים בפאריז של המאה ה- 19, ומתמקדת באהבתם של המשורר רודולפו והרוקמת הצעירה והחולה מימי. ספויילר: כמו כל אופרה רומנטית ראויה לשמה, גם "לה בוהם" מסתיימת במותה של הגיבורה. בשורה התחתונה זהו מופע מרהיב ומומלץ, למרות שמבחינה מוזיקלית הוא לא נטול בעיות.
הנקודה החזקה ביותר בהפקה הזו, ללא ספק, היא הבימוי. הבימוי הזה של פרנקו זפירלי ל"לה בוהם" עלה כאן לראשונה ב- 1997, וכאז גם היום הוא נותר מרהיב עין. זפירלי, כדרכו, הלך כאן על בימוי קלאסי וגרנדיוזי, מעין "אולד סקול" של הפקות אופרה. הבמה עשירה מאד בפרטים, במיוחד במערכה השנייה. התפאורה במערכה הזו פשוט מהממת: על הבמה יש שני מפלסים, אחד של השדרה עמוסת החוגגים והשני של בית הקפה "מומוס", בו יושבים החברים הבוהמיינים. הכל עמוס ועשיר במובן הטוב של המילה, החל מהבימוי וכלה בתפאורה ובתלבושות. בתחילת המערכה יש על הבמה אפילו הופעות אורח קצרות של חמור וסוס, שנראות טבעיות לגמרי. אחר כך, במערכה השלישית, יש תפאורה לא פחות מרהיבה, המציגה חצר פונדק ליד אחד משערי המכס בכניסה לפאריז עם שלג שיורד מהשמיים. באמת יפה. ההצגה אורכת שלוש שעות (כולל שתי הפסקות), אבל חולפת ביעף ומשאירה טעם של עוד.
פלוס נוסף של ההפקה הוא צוות הזמרים. אמש ראינו את הקאסט הראשון, שרובו היה טוב מאד. בין הזמרים בלט במיוחד הבריטון הישראלי בועז דניאל, בתפקיד מרצ'לו הצייר. דניאל הקליט את "לה בוהם" ממש לא מזמן עם אנה נטרבקו הגדולה, וגם בתל-אביב שר ברמה של ליגת-העל העולמית. סקוט פייפר (Piper), בתפקיד המרכזי של רודולפו, הציג קול יפה ומשחק טוב, אבל קצת פחות שיכנע בצלילים הגבוהים. בנוסף, קולו לא תמיד היה הכי יציב. פווארוטי הוא לא. אדינה ארון, בתפקיד מימי, היתה מצוינת מבחינה קולית אבל לא משהו מבחינה דרמטית. היא הציגה קול עשיר ורב-גוונים, אבל לא הצליחה להעביר את הטרגדיה של מימי עד הסוף. אני מהמר שאירה ברטמן הישראלית, ששרה בקאסט השני, תמלא את התפקיד הזה בצורה הרבה יותר מרגשת.
לצד הסולנים משתתפות בהפקה גם שלוש מקהלות- מקהלת האופרה הישראלית, המקהלה הפילהרמונית תל אביב ומקהלת הצעירים "העפרוני". תפקידי המקהלה באופרה הזו לא גדולים במיוחד, והמקהלות ביצעו אותם באופן מספק בהחלט.
האכזבה העיקרית של ההצגה נרשמה דווקא מכיוון דוכן המנצחים. על ההפקה המחודשת של "לה בוהם" מנצחת הקנדית קרי לין וילסון (42), בהופעה ראשונה בישראל. יחסי הציבור של האופרה עבדו שעות נוספות סביב העובדה שעל ההפקה הזו מנצחת אישה, אבל בשטח זו לא היתה כזו אטרקציה. כפי שזה נראה, לוילסון יש עדיין הרבה עבודה בדרך לצמרת. בכמה מקומות הביצוע סבל מבעיות תיאום משמעותיות, בעיקר במערכות הראשונות. באופן כללי היתה תחושה שבמקום לתמוך בזמרים ולהוביל אותם קדימה היא דווקא מושכת אותם אחורה, ושבתנאים אחרים הם היו יכולים להפיק מעצמם יותר. מילא. זה לא היה מספיק מהותי בשביל לקלקל את החוויה.
לסיכום: הפקה מרהיבת עין, וביצוע מוזיקלי לא מושלם אך עדיין טוב מאד. מומלץ בחום.
"לה בוהם" מאת פוצ'יני באופרה הישראלית. מנצחת: קרי-לין וילסון. משכן האופרה, ת"א, 22.3.
ביל מילר. צילום: שאניה הובס
הקאמרית הקיבוצית היא התזמורת הקאמרית היחידה בארץ שעוסקת בשיטתיות במוזיקת עולם, במידה משתנה של הצלחה. סידרת הקונצרטים הנוכחית שלה ממשיכה את הקו האתני, הפעם עם מוזיקה אמריקאית. זה בהחלט לא ערב גדול, אבל יש בו גם רגעים מוצלחים. רובם ככולם בזכות ביל מילר, האורח המרכזי. מילר הוא אמריקאי-ילידי, מה שנקרא כאן פעם "אינדיאני", והוא מצליח לרגש בזכות העברה חזקה ודרמטית של הסיפור הטראגי של בני עמו.
על הקונצרט ניצחה איימי מילס, מנצחת אמריקאית מהסוג החביב והמדויק אך גם הלא מרגש במיוחד. את הבאתה לארץ, כמו גם את הבאתו של מילר, מימנה שגרירות ארה"ב. בקונצרט בו ביקרתי נכח שגריר ארה"ב, ריצ'רד קנינגהם, שנשא דברים קצרים וענייניים. הלוואי על הפוליטיקאים שלנו באירועים כאלו.
החלק הראשון הציג יצירות של מורטון גולד (Gould) ואהרון קופלנד, שניהם יהודים-אמריקאים. היצירה של גולד מבוססת על עיבוד תזמורתי של שירי גוספל אפרו-אמריקאים, וכתובה לתזמורת מיתרים עם פסנתר. המוזיקה רחוקה מלהיות מצוינת, והיא גם לא יושבת על התזמורת מי-יודע-מה. בואו נגיד שעולם הספיריטואלים האפרו-אמריקאים הוא לא בדיוק עולמה הרוחני הקבוע של תזמורת הקיבוצים, והיא באמת נשמעה די רחוקה מהמגרש הביתי שלה. גם הקהל, שהתעקש למחוא כפיים בין פרקי היצירה למורת רוחה של המנצחת, לא תרם. חבל שמילס לא היתה אסרטיבית יותר ולא ביקשה שימחאו כפיים רק בסוף. זובין מהטה עשה את זה פעם בפילהרמונית, וזה עבד יופי.
היצירה של קופלנד, שבאה אחריה, היתה הרבה יותר רועשת. היצירה קיבלה את השראתה מעולם הרודיאו של הבוקרים בארה"ב, ונשמעת בהתאם. היא נעה בין ברק מוגזם של כלי הנשיפה ממתכת לבין קטעים רכים יותר, וקטעי קסם גדולים אין מה לחפש בה. אם אתם אוהבים מוזיקה קלאסית מעודנת ומתוחכמת, זה לא המקום לקבל אותה.
אם לבוא לקונצרט הזה, אז רק בזכות החלק השני. בחלק זה הופיע עם התזמורת ביל מילר, שהכריז כבר בהתחלה שהוא האינדיאני הראשון שמופיע בארץ. מילר (54) הוא אמן רב תחומי: הוא מנגן בגיטרה וחליל, שר ומצייר. היצירה שמבצע מילר עם התזמורת היא סימפוניה בשם "המעוז האחרון" (The last Stand), אותה חיבר עם שני מלחינים עמיתים. הסימפוניה, אם אפשר לקרוא לה כך, מתארת את סיפור הקרב של ליטל ביגהורן (Little Bighorn). הקרב המפורסם התרחש ביוני 1876 בין שבטים אינדיאנים לבין גדוד פרשים של צבא ארה"ב, והסתיים בתבוסתם המוחצת של החיילים האמריקאים. במהלך הסימפוניה מנגן מילר על גיטרות שונות וחלילים, ובמקביל שר ומספר את סיפור המערכה. מילר הוא אמן אמיתי, וההופעה שלו כובשת. ההגשה שלו אישית ונוגעת ללב, וכשסיפר על אביו שנפטר מאלכוהול היה קשה שלא להתרגש. עם זאת, גם "המעוז האחרון" היא לא מוצרט. העיבוד שלה קיטשי למדי, המוזיקה לא מתוחכמת, וברגעים מסוימים אתה מרגיש שנקלעת לפסקול של סרט הוליוודי: גדול, דרמטי, מנסה לרגש בכוח. נהניתי בעיקר מהפרק החמישי בזכות נגינה פנטסטית של מילר בחליל, וגם מעצם החוויה הלא רווחת של אינדיאני אותנטי על במה בתל-אביב.
שורה תחתונה: אף אחת מהיצירות אינה מציעה מוזיקה גדולה, אבל מילר מצליח פה ושם לרגש בזכות האותנטיות והעוצמה הבימתית שלו. בכל מקרה, ערב חובה זה לא. .
התזמורת הקאמרית הקיבוצית עם ביל מילר. מנצחת: איימי מילס. מוזיאון ת"א, 15.3. המופעים יתקיימו ברחבי הארץ עד 21.3 .
פורסם ב"גלובס", 17.3.2009
ברק טל. צילום: יח"צ
"אנסמבל סולני תל אביב", שהוכתר כאן לא פעם כתזמורת הקאמרית הטובה בישראל, נקלע לקשיים המאיימים לפגוע בהמשך פעילותו. בהודעה שפירסם השבוע מנכ"ל האנסמבל, גיא פורת, נמסר כי הקשיים נגרמו עקב המשבר הכלכלי הפוקד את העולם. לדברי פורת, פעילות האנסמבל נשענה עד כה על תמיכות נמוכות יחסית של משרד התרבות ושל עיריית תל אביב, וכן על תרומות של קרנות ושל חוג ידידים שהקים ההרכב. עתה, לנוכח המצב הכלכלי המחמיר, זקוק האנסמבל להגדלה ניכרת של התמיכות כדי שיוכל להמשיך לפעול.
תזמורת "אנסמבל סולני תל אביב" הוקמה בשנת 2001 על ידי המנצח הישראלי ברק טל. היא מאגדת את טובי הנגנים המקצועיים הצעירים בישראל, כולם בשנות העשרים והשלושים לחייהם. חלקם גרים בארץ, וחלק אחר מגיע במיוחד מחו"ל כדי להשתתף בפעילויות. התזמורת מופיעה בתדירות נמוכה יחסית: היא מקיימת בסך הכל 30 – 40 קונצרטים בשנה, משהו כמו רבע ממספר הקונצרטים של תזמורת "רגילה". מסגרת זו מאפשרת לחבריה לשמור על רעננות ואיכות, שניכרות היטב בביצועים שלה. עם זאת, לעובדה זו יש גם מגבלה: משרד התרבות מתגמל תזמורות לפי מספר הקונצרטים שהן עושות בשנה, ולכן התמיכה הממשלתית שמקבל האנסמבל נמוך יחסית למרות רמתו הגבוהה. בנוסף לאיכות מוזיקלית גבוהה, התזמורת מצטיינת גם בהקפדה על ביצוע של רפרטואר לא שמרני, כולל יצירות של מלחינים ישראליים.
עם האנסמבל הופיעו בשנים האחרונות מוזיקאים בינלאומיים מהשורה הראשונה, כמו זמר הקונטרה-טנור אנדראס שול, נגן הבסון הוירטואוז סרג'יו אזוליני, כנרת הבארוק קתי דברצני ואחרים. לדברי ברק טל, מנהלו המוזיקלי של האנסמבל, האורחים מגיעים לארץ עבור סכומים נמוכים מאד יחסית למה שהם מורגלים בו. "יחסית למה שהם מקבלים באירופה, הם מגיעים לפה כמעט בהתנדבות", אמר טל השבוע בראיון ל"גלובס". "הם לא באים לפה כדי להרוויח, אלא בגלל שהם נהנים לעבוד עם האנסמבל".
לדברי טל, הסולנים הבינלאומיים איתם הופיעה התזמורת בשנים האחרונות הסכימו להמשיך להופיע איתה גם בעונה הקרובה. לעונה הבאה כבר שובצו זמר הקונטרה-טנור אנדראס שול, נגן הבסון סרג'יו אזוליני וסולנים ישראליים בולטים כמו הקלרניתן חן הלוי, דואו הנקשנים "פרקדו", הפסנתרן מתן פורת, הצ'לן עמית פלד ועוד.
טל בישר לאורחי התזמורת על המצב הקשה בקונצרט האחרון, ופנה לקהל בבקשה לסייע. לדבריו, הוא מעריך כי התזמורת זקוקה לסכום של כחצי מיליון שקלים כדי לקיים את עונת 2009 – 2010 כמתוכנן. "התזמורת נמצאת במצב של גירעון, שהלך וגדל עקב המצב", אומר טל. "חוג הידידים של התזמורת לא גדל, והגירעון עלול לסכן את המשך קיום התזמורת".
טל אומר כי הדברים שנשא בקונצרט עוררו תהודה וכבר נקבעו פגישות לבדיקת אפשרות סיוע, אך טרם התקבלו תרומות קונקרטיות. בעקבות פרסומים לפיהם האנסמבל עומד לפני סגירה אפשרית מסר טל, כי סגירת התזמורת אינה האופציה המועדפת כרגע. "התכנית היא לא לוותר, אלא להיאבק על השגת התרומות ולקיים את העונה הבאה כמתוכנן".
אנדרו פארוט. צילום: ג'ניפר טיילור
השבוע מתקיים בארץ אירוע רב חשיבות בתחום ביצועי המוזיקה העתיקה: תזמורת הבארוק ירושלים מבצעת את ה"יוהאנס פסיון", מיצירותיו הנשגבות והדרמטיות ביותר של יוהאן סבסטיאן באך. הביצוע מעורר עניין מיוחד עקב זהותו של המנצח: זהו אנדרו פארוט (Parrott), מחוקרי ופרשני באך החשובים בעולם. בין הסולנים שרה גם אשתו, זמרת הסופרן אמילי ואן אוורה (Van Evera), שנחשבת לאחת הטובות בתחומה.
הביצוע של פארוט למוזיקה הקולית של באך ייחודי מאד, כיוון שהסולנים מופיעים הן בתפקידי הסולו והן בתפקידי המקהלה. בקטעי המקהלה יחזקו את ארבעת הסולנים ארבעה זמרים נוספים, כך שבסך הכל ישתתפו בביצוע שמונה זמרים בלבד. זהו הבדל גדול יחסית לביצועים המקובלים, בהם משתתפת מקהלה גדולה בת עשרות זמרים. את הטענה שלו לפיה המקהלה של באך היתה מורכבת מסולנים בלבד ביסס פארוט לאחר מחקר מקיף, ומאז הוא מקפיד לבצע בהתאם.
"אני לא טוען שיש רק דרך אחת לבצע באך", אומר פארוט בראיון בתל-אביב השבוע. "אבל אני כן טוען, שחשוב להבין מה עבר לו בראש כשהוא כתב את המוזיקה שלו. קשה לי לקבל טענה שאומרת שמותר לנו לבצע את המוזיקה של באך בלי להתחשב במה שהוא עצמו רצה".
פארוט (62) מספר, שלמד על חשיבתו של באך דרך מחקר על הכוחות הביצועיים שעמדו לרשותו. כך, לדוגמא, הוא הצליח להפריך את הדעה שבאך כתב את היצירות הקוליות הגדולות שלו עבור מקהלת הילדים של כנסיית "תומאס" בלייפציג. "מקהלת בית הספר תומאס, שקיימת עד היום, היתה בסך הכל בית ספר להכשרת מוזיקאים", הוא אומר. "באך לא השתמש במקהלה הזו לביצוע היצירות שלו. הוא השתמש רק בארבעת הזמרים הטובים ביותר שהיו לו. אם רצה חיזוק לקטעי המקהלה, צירף ארבעה זמרים נוספים וזהו. הוא עבד רק עם נבחרת של זמרים שאותם הצליח לשכנע לשיר איתו, אם בגלל שהיו תלמידיו לשעבר או שהצליח להשיג עבורם תשלום. אבל בהחלט לא עם מקהלה".
פארוט מבסס את גישתו על מחקר שעשה עמיתו האמריקאי ג'ושוע ריפקין, שהקליט גם הוא כמה מיצירותיו הקוליות הגדולות של באך עם סולנים בלבד. "במשך תקופה ארוכה גם ריפקין וגם אני זכינו להתנגדות, בעיקר בגרמניה", הוא אומר. "לגרמנים היה קשה לקבל מחקר שהראה שדרך הביצוע שלהם לבאך שגויה. לשמחתי, כיום יותר ויותר מנצחים כבר מקליטים באך עם סולנים ודעתנו יותר מקובלת".
לדבריו, הביצוע עם סולנים בלבד מאפשר אפשרות ביטוי חדשה לגמרי- לא צליל מקהלתי כבד, אלא בהירות ושקיפות של פרטים. "הצלילות זו לא מטרה בפני עצמה", הוא אומר, "אבל היא מאפשרת לטקסט להישמע הרבה יותר טוב וברור".
תנועת הביצוע אליה שייך פארוט נחשבה לפני שלושים שנה לערך כמהפכנית ופורצת דרך. היא זכתה אז לכינוי "תנועת המוזיקה האותנטית", והרעיון מאחוריה היה לבצע מוזיקה עתיקה בגישת שמשחזרת את דרכי הביצוע שהיו מקובלות בעת כתיבתה. חברי התנועה השתמשו בכלי נגינה מקוריים מהרנסאנס והבארוק או בשיחזורים שלהם, ועשו שימוש במסמכים ובעדויות הסטוריות כדי להתאים את דרכי הביצוע למקובל אז. כיום מעדיפים חברי התנועה את השם "התנועה המודעת מבחינה הסטורית" (בראשי תיבות- (HIP. במידה רבה, התנועה הגדירה מחדש את דרכי הביצוע למוזיקה מהמאות ה- 16 עד ה- 18. כיום המוזיקה המוקדמת נחשבת לתחום ספציפי, והקהל כבר התרגל לשמוע אותה בביצועים מתמחים.
פארוט עצמו הוא אחד משורת מוזיקאים המתמחים במוזיקה מוקדמת לא רק כמבצעים, אלא גם כחוקרים. "אני משתדל להופיע מעט ככל האפשר", הוא צוחק. "אני מקפיד לנצח רק על מה שמעניין אותי. אני לא חושב שהצלחה נמדדת אם אתה מופיע כל יום. חשוב לי יותר לפתח אנשים ולחקור מוזיקה".
למיתון העולמי יש השפעה על מה שקורה היום בעסקי המוזיקה?
"יש השפעה עצומה. אם בעבר חברות ההקלטה מימנו הקלטות ושילמו עליהן, הרי שהיום אתה חייב להשיג מימון חיצוני וחסויות כדי שיסכימו להקליט אותך. מעבר לכך, השיקול היחידי להקלטה הוא האם הדיסק ישתלם כלכלית או לא. בעבר, החברות איזנו את הדיסקים המפסידים עם הריווחיים. היום זה נגמר. כל דיסק שיוצא צריך להרוויח. לכן, כולם כבר הרבה יותר זהירים לגבי רעיונות חדשים. אני לא אוהב לעסוק בגיוס כספים, ולכן אני חי רק מניצוח על קונצרטים. לשמחתי, מנצחים עדיין מרוויחים יפה. זה מאפשר לי שלא להופיע יותר מדי, ולבחור רק את מה שאני באמת נהנה לעשות".
למרות שהוא ממעט בכך יחסית לעבר, פארוט עדיין משתדל להקליט. "הפרויקט האחרון שהקלטתי הוא עם הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן בכלים מודרניים, עם הפסנתרן רונלד בראוטיגם", הוא אומר. "רציתי להראות שמה שחשוב זה לא הכלי אלא הפרשנות, ושגם עם כלים מודרניים אפשר לבצע בטהובן בגישה מודעת מבחינה הסטורית".
אתה מרגיש היום שיש פחות התלהבות כלפי התנועה ה"אותנטית"?
"מצד אחד יש אמנם מיסוד מסוים של התנועה, ולכן גם פחות התלהבות כלפי החידוש. מצד שני, התנועה התמסדה עד כדי כך, שתזמורות סימפוניות "מודרניות" כבר בכלל לא מבצעות מוזיקה מוקדמת אלא משאירות אותה לתזמורות הבארוק המתמחות. יש הכרה ציבורית שתזמורות סימפוניות גדולות הן כבר לא הכי טובות לבצע באך".
לעומת המיסוד שעבר על תנועת המוזיקה המוקדמת בעולם, הרי שבישראל חלה רק בשנים האחרונות פריחה גדולה בתחום. בארץ פועלות כבר שתי תזמורות בארוק, שתזמורת הבארוק הירושלמית היא הותיקה בהן. בשנים האחרונות קיבל פארוט תואר של "מנצח אורח ראשי" של התזמורת, והוא מגיע לארץ לנצח עליה בקביעות.
"בישראל יש מוזיקאים מלאי התלהבות כלפי המוזיקה המוקדמת", אומר פארוט, "ואני נהנה לעבוד איתם ולעזור. באנגליה, אצל חלק מהמוזיקאים יש תחושה ש"כבר עשינו את זה", ושאפשר לחזור לשיגרה. הסכנה בזה היא שהשינוי שהציעה תנועת המוזיקה המוקדמת יהפוך למיינסטרים, ואז האש וההתלהבות כבר לא יהיו מעניינים. לישראל תחושת המיצוי הזו עוד לא הגיעה".
ואיך הרמה בארץ לעומת אירופה?
"קשה להשוות, כי באירופה יש הרבה יותר עבודה להרכבי בארוק. בישראל יש הרבה כישרונות ויש פוטנציאל גדול. מה שצריך זו השקעה גדולה כדי לתת להם מספיק הזדמנויות לנגן ולהתפתח. זו אחת הסיבות שאני פה. יש פה רוח נלהבת שמאד נעים לעבוד איתה".
פורסם ב"גלובס", 9.3.2009
העולם חוגג השנה את שנת מנדלסון, לכבוד מאתיים שנה להולדתו. מנדלסון אהוב ומבוצע בארץ במיוחד, ככל הנראה לא רק בגלל המוזיקה שלו אלא גם בזכות מוצאו היהודי. גם חברת "הליקון" הישראלית, המוציאה אוספים קלאסיים כבר שנים, יצאה כעת באוסף מחווה לכבוד שנת מנדלסון העולמית. האוסף מבוסס על קטעים מהיצירות הגדולות ביותר של המלחין, ופה ושם הוא מציע גם הפתעות פחות מוכרות. הקונצ'רטו האהוב לכינור מופיע כאן במלואו, בביצוע מעולה משנת 2003 עם הכנר רנו קפוסון והתזמורת הקאמרית "מהלר" בניצוח דניאל הרדינג. זו בחירה מפתיעה ומשמחת, לאור נטייתם של אנשי "הליקון" לשבץ באוספים שלהם ביצועים קלאסיים ותיקים ולעיתים מיושנים. אחרי הקונצ'רטו מופיע באוסף שלל קטעים נבחרים מיצירות חשובות אחרות של מנדלסון: מחזור הקטעים לפסנתר "שירים ללא מילים", יצירות קאמריות, הסימפוניות הגדולות, "חלום ליל קיץ", האורטוריות "אליהו" ו"פאולוס", השמיניה אופוס 20 ועוד. כרגיל ב"הליקון", הקטעים נלקחו מהקלטות של מוזיקאים מהשורה הראשונה בעולם: על המבצעים נמנים קלאודיו אבאדו, דניאל ברנבוים, קורט מאזור, בריגיטה פסבנדר, פרנס בריכן (המנצח על תזמורת כלי תקופה) ואחרים. לאוהבי מוזיקה ותיקים האוסף הזה לא יחדש הרבה, אבל למי שעושה צעדים ראשונים בתחום הקלאסי הוא מציע הרבה מוזיקה מלודית, יפה ונגישה. חבל רק שהפעם, בניגוד לאוספים קודמים, החוברת המצורפת לא כוללת שום הסברים על המלחין ויצירתו. אולי זה מסממני המיתון? לא נורא, את הכל אפשר ממילא למצוא בויקיפדיה.
המיטב של מנדלסון. דיסק אוסף כפול. "הליקון".
לאוהבי אופרטות כדאי לבדוק את ההפקה הזו- ממש טריה מהתנור- ל"עליצות פריזאית" של אופנבאך. היצירה הזו מוגדרת כ"אופרה בופה" (אופרה קומית), אך למעשה היא אופרטה לכל דבר. היא מתארת את החיים הפריזאיים במאה ה- 19 ברוח קלילה ומשועשעת, וכוללת גם את הריקודים הבלתי נמנעים עם הפונפונים והרגליים המתנופפות- אם כי בלבוש מודרני. ההקלטה החדשה היא של בית האופרה של ליון, והיא הוקלטה במהלך כמה הופעות בסוף דצמבר 2007. המבצעים ברובם אינם מפורסמים במיוחד, אך הם טובים מאד. הבימוי, כאמור, מודרני, וההפקה עמוסת צבע ויצירתיות. הבעיה העיקרית היא עם הרצ'יטטיבים (דיאלוגים מדוברים ללא מוזיקה), שלטעמי הם מייגעים למדי למי שלא מבין צרפתית. אבל בדיוק בשביל זה המציאו את כפתור "הרצועה הבאה" בשלט, ובעזרתו אפשר להתמקד רק בקטעי המוזיקה, השירה והריקודים שמציעים בידור חביב וצבעוני.
אופנבאך- "La vie parisienne". מנצח: סבסטיאן רולאנד. די.וי.די "וירג'ין".
די.וי.די חדש נוסף, הפעם של אופרה "רצינית", מגיע מחברת "דקה". זוהי הפקה חדשה של "כרמן" האהובה של ביזה, בהקלטה שצולמה באופרה המלכותית בקובנט גארדן בלונדון. ההפקה עלתה ב- 2007, ואיכות התמונה וההקלטה בהתאם. המנצח הוא אנטוניו פפאנו הנמרץ, וצוות הזמרים כולל שמות גדולים כמו אנה קתרינה אנטונאצ'י (כרמן), יונאס קאופמן (דון חוזה), אילדבראנדו ד'ארכאנג'לו המעולה (אסקאמיו) ונורה אמסלם (מיכאלה). התפאורה ריאליסטית וצבעונית, ומגיע לשיאה כשאסקאמיו הטוריאדור עולה על הבמה רכוב על סוס אמיתי. עיצוב התלבושות מצטיין במחשופים נדיבים של הבנות- אנטונאצ'י, בתפקיד כרמן, מרשימה במיוחד בהיבט הזה. הבימוי נוטה לכיוון הפיזי והסקסי וזה יופי, אבל לאופי השירה והמשחק של אנטונאצ'י פחות התחברתי מבחינה רגשית. יש זמרות יותר משכנעות בשוק לתפקיד הזה. מי שכן מעולים הם דווקא הבנים, קאופמן וד'ארכאנגלו. בקיצור, זו לא הפקה מושלמת, אבל יש בה הרבה ממה ליהנות.
ביזה- כרמן. מנצח: אנטוניו פפאנו. די.וי.די "דקה".
פורסם ב"גלובס", 26.2.2009
קצת קשה לתת המלצה חד משמעית על "השועלה הערמומית הקטנה", האופרה שרצה עכשיו בבית האופרה. מצד אחד, זו הפקה מגניבה. הסיפור, על שועלה קטנה שעוברת את מעגל החיים מלידה ועד מוות, נראה במבט ראשון כמו הצגת ילדים. הוא מבוסס על איורי קומיקס מסביבות שנת 1920, וגם התפאורה בהתאם: צבעונית, קצת נאיבית, ולעיתים ממש ביזארית. הבמה מציגה, לחילופין, קרחת יער וחצר של בית מגורים. לאורך ההצגה מופיעים עליה שלל זמרים ושחקנים, בתפקידים פעוטים של חיות מכל סוג ומין: שפירית, ינשוף, תרנגולות, סמורים ועוד ועוד. שם המשחק הוא האנשה, וזה נעשה בצורה מושכת לב ואוזן. המוזיקה של ינאצ'ק מודרנית אבל לא קשה מדי, הטקסט חצוף ועדכני, הזמרים בסדר, והתרגום העברי (של ישראל אובל) מבריק. אם מתעמקים בטקסט מעבר למשמעות המיידית, אפשר למצוא בו אלגוריה חריפה על העולם האנושי ועל אכזריותו, תאוותו ונצלנותו. זו אופרה קצרה למדי (שעתיים עם הפסקה) שחולפת ביעף.
אבל יש גם צד שני, שהופך את ההמלצה למסויגת. למה? כי דרמה של ממש אין כאן, וגם לא זמרים גדולים, וגם לא מוזיקה מלודית וסנטימנטלית סטייל פוצ'יני שהקהל הישראלי אוהב. זו הפקה מגניבה ומיוחדת, אבל אם לא מתעכבים על האלגוריות שבטקסט אפשר לטעות ולחשוב שהגעתם להצגת ילדים מושקעת במיוחד.
ינאצ'ק (Janacek)- השועלה הערמומית הקטנה. האופרה הישראלית. מנצח: ג'ונתן ווב. 25.2. ציון: 8.5
קת'רין קינג. צילום באדיבות יח"צ תז' הקאמרטה
איזה יופי של ערב. תזמורת הקאמרטה אמנם אינה תזמורת בארוק, אבל הביצוע שלה ל"דידו ואניאס" של פרסל אמש היה קרוב מאד לדבר האמיתי. זה, פלוס איכותם המצוינת של הסולנים והשקעתה של המקהלה, נתנו תוצאה מהנה ולעיתים אפילו מרגשת.
החלק הראשון של הערב היה דווקא פחות מוצלח. השאקון של פרסל לכלי קשת בוצע בנגינה כבדה וחסרת סגנון, שהזכירה שמוזיקת הבארוק המעודנת לא תמיד יושבת על הקאמרטה כמו כפפה ליד. היצירה שאחריה- הסרנדה של בריטן לטנור, קרן וכלי קשת- כבר ישבה הרבה יותר טוב. אני לא סובל את בריטן ולטעמי גם היצירה הזו מכוערת ברובה, אבל מבחינה סגנונית התזמורת הרגישה בה לגמרי בבית. יש לציין לטובה גם את הסולנים, נגן הקרן אלון ראובן וזמר הטנור אוליבייה דיומא (Dumait). מה שכן, האיזון בינם לבין התזמורת לא היה מושלם, מה שבלט במיוחד במקומות בהם התזמורת כיסתה את דיומא. לא נורא.
הסיבה העיקרית לבוא לשמוע את הקונצרט הזה היא החלק השני, שנותן תמורה מושלמת להשקעה. "דידו ואניאס" היא יצירה בארוקית יפהפייה, אחת הפנינים הרבות שהשאיר אחריו הנרי פרסל. לביצועה הצטרפו לקאמרטה אנסמבל זמרי מורן ושורת סולנים, רובם באיכות מצוינת. הביצוע הוא קונצרטי, אך יש בו בימוי מרומז בטוב טעם ואפילו מעט תלבושות. התוצאה מהנה מכל בחינה.
מבין הסולנים בלטו במיוחד שניים. הראשונה היתה קתרין קינג בתפקיד דידו, מלכת קרתגו המתענה באהבתה לאניאס, נסיך טרויה. קינג מוכרת היטב מהקלטות עם טובי ההרכבים המתמחים במוזיקת בארוק בעולם, וגם בתל-אביב היא השאירה רושם גדול מבחינה קולית ודרמטית. היא נכנסה לתפקיד הטראגי של דידו מיד בהתחלה, ושרה בקול עשיר, בסגנון מושלם ובעומק ריגשי אמיתי. באריית המוות הגדולה שלה בסוף הייתי ממש על סף דמעות. בירון חיבר את האריה הזו בטעם רב ישירות אל קטע המקהלה המהמם שבא אחריה, וכך הצליח לסיים את היצירה באפקט מרגש מאין כמותו. כשמדברים על עצב מתוק, מדברים על זה בדיוק. נפלא.
הסולן השני שבלט בהפקה הזו הוא אלון הררי, זמר קונטרה-טנור ישראלי צעיר (27) שמילא את תפקיד היידעונית המרושעת. הררי הוא מוזיקאי רגיש עם קול יפה וצלול, והיה מסמר הערב גם מבחינה דרמטית. כדאי לזכור את השם, הבחור באמת כשרוני.
יתר הסולנים היו ברובם טובים מאד גם הם. דניאלה לוגסי ביצעה את תפקיד בלינדה עם קול יפה כתמיד והופעה בימתית כובשת, למרות שמבחינה קולית זה לא בדיוק התפקיד שתפור עליה. אוליבייה דיומה, הפעם בתפקיד אניאס, היה היחיד מבין הזמרים שנזקק לתווים. הוא שר יפה ומסוגנן, למרות שפחות ריגש מבחינה דרמטית. הגר שרביט היה מקסימה בתפקיד המכשפה הראשונה, עם קול מרושע ולעגני כנדרש. הדס פארן-אסיה, בתפקיד בת הלוויה, הציגה קול עשיר ונוכחות בימתית בטוחה בעצמה. מי שהיה פחות מוצלח באופן משמעותי היה הזמר בתפקיד המלח, שנשמע הרבה פחות מקצועי מהאחרים. למרבה השמחה, מדובר בתפקיד זניח.
לגבי המקהלה- מדובר בהרכב של זמרים צעירים יחסית, ששרים במסירות, בניקיון ובאיכות קולית טובה. בשירת המקהלה חסרו לי קצת ברק ושקיפות שנדרשים במוזיקה הזו, אבל יחסית למקהלות ישראליות ממש אין מה להתלונן.
לסיכום: החלק הראשון לא מתאים לכל אוזן, אבל הביצוע של "דידו ואניאס" מהנה ומרגש. מומלץ בחום.
תזמורת הקאמרטה ירושלים עם אנסמבל זמרי מורן וסולנים. מנצח: אבנר בירון. מוזיאון ת"א לאמנות, 22.2.
פורסם ב"גלובס", 19.2.2009:
http://globes.co.il/news/article.aspx?did=1000427293&fid=3317
דייקנות והתלהבות. נויה שליין. צילום באדיבות ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה
אם היה בעברית שם תואר מתאים לתרגום המילה Formidable, הוא היה המתאים ביותר לתאר את הערב הזה. בהיעדר שם תואר כזה, נראה שאפשר להשתמש ב"מפעים" או "מעורר השתאות" בלי להגזים. תזמורת בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה היא אולי תזמורת סטודנטים, אבל איכותה המוזיקלית מתקרבת לזו של תזמורת בינלאומית מובילה. בעידן בו מוזיקה קלאסית ותרבות גבוהה נדחקים לשולי העיסוק התרבותי, טוב להיווכח שיש עדיין בישראל מצוינות תרבותית במובן הפשוט ביותר. הקונצרט הזה הדגים זאת בצורה מרגשת ממש, כשהציג עשרות נגנים צעירים, בגילאי העשרים ואפילו פחות, שמנגנים באיכות ובעומק של גדולים. תזמורת ביה"ס נשמעת אמנם פחות מהודקת ומגובשת מהפילהרמונית והצליל התזמורתי שלה קצת פחות חם, אבל היא מצלצלת נפלא והעבודה העצומה שהושקעה בהכנה ניכרה היטב.
תזמורת בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה פועלת במסגרת אוניברסיטת תל-אביב, ונועדה במוצהר לספק עתודת נגנים לתזמורת הפילהרמונית. לנגנים השוקלים קריירה בתזמורת זה מצוין, כי הפילהרמונית היא התזמורת היחידה בארץ שמבטיחה לנגניה קיום כלכלי מכובד והזדמנות לעבוד עם מנצחים מהשורה הראשונה בעולם. כמה מנגניה הבכירים של הפילהרמונית פועלים במסגרת בית הספר כמדריכי סקציות תזמורתיות, כך שהקשר בין שני הגופים הדוק מאד. נגנים-מדריכים אלו השתתפו גם בקונצרט הנוכחי, עליו ניצח זובין מהטה. מהטה נראה בקונצרט כחתן בחופתו: אחרי הכל בית הספר נושא את שמו, וללא ספק היה לו כאן במה להתגאות. כפי שהוא עצמו ציין, הוא לא נזקק להרבה עבודה: את עיקר ההכנות עשו מדריכי הסקציות ומנצח התזמורת זאב דורמן, ולמהטה נשאר לעשות רק כמה חזרות ולקטוף את הפירות. עם זאת, אין ספק שנוכחותו של מהטה נתנה לנגנים הצעירים הרבה עידוד והשראה.
הקונצרט התחיל עם "תעלוליו העליזים של טיל אוילנשפיגל" מאת ריכרד שטראוס, יצירה לא קלה שזכתה לביצוע חי ועשיר. בהמשך בוצע הקונצ'רטו מספר 2 של פרוקופייב עם הסולנית ברניקה גליקסמן, תלמידת תואר שני בפסנתר בבית הספר. גליקסמן נראתה נרגשת למדי בהתחלה, אבל לאחר שנכנסה לעניינים הפגינה פסנתרנות וירטואוזית ומלאת אנרגיה. לאחר הפרק הראשון היה ממש צריך להחניק את מחיאות הכפיים, שהתבקשו למול היכולת המצוינת שהפגינה. עם זאת, כדי להפוך לפסנתרנית גדולה באמת עליה לוותר על המניירות שלה, במיוחד התנועות הקופצניות על הכסא ואופן ההבעה הדרמטי. יש פסנתרנים כמו לאנג לאנג או מיצוקו אושידה שאצלם שפת הגוף המוגזמת נראית טבעית, כזו שנובעת מתוך המוזיקה; אצל גליקסמן זה נראה קצת מלאכותי, והיא פסנתרנית מספיק טובה כדי לא להזדקק להם.
החלק השני האיר אמנית מצוינת נוספת, נגנית המרימבה נויה שליין. היא ביצעה יצירה מודרנית של היפנית קייקו אבה (Keiko Abe) למרימבה והרכב כלי הקשה, עם קבוצה של נקשנים צעירים מבית הספר. היצירה לא מדהימה בעיני והייתי מקצר אותה בכמה דקות, אבל היה תענוג לראות את המוזיקאים הצעירים מבצעים אותה בדייקנות, התלהבות נעורים והרבה כישרון ואהבת מוזיקה. נפלא.
את הערב חתמה הסימפוניה הרביעית של ברהמס, היצירה היחידה בתכנית שאפשר להגדיר כלהיט רומנטי שגם קהל שמרני יכול לעכל בקלות. זה היה ממתק מענג לסיום, עם צליל תזמורתי עשיר ואיזון מעורר התפעלות בין החטיבות. גם הפעם זה לא היה אמנם ביצוע ברמה של הפילהרמונית בכל הנוגע לגיבוש או אחידות צלילית, אבל קשה היה להאמין שמדובר בתזמורת סטודנטים. אם זו העתודה המוזיקלית שלנו, אולי המצב לא באמת כזה רע.
ערב גאלה עם תזמורת בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות, תל-אביב, 3.2.2009.
