פורסם ב"גלובס", 28.1.2009
"דון ג'ובאני" היא אחת האופרות הגדולות ברפרטואר, וביצוע טוב שלה יכול לספק חוויה רגשית ומוזיקלית גדולה. תמצית המנהלים על הביצוע הנוכחי בפילהרמונית היא זו: לא מושלם, אבל יש בו הרבה ממה ליהנות.
לפני הדיון בביצוע, פרט חשוב: המופע מתחיל בשעה שמונה, ולא בשמונה וחצי כמקובל. העובדה הזו לא היה ברורה לדי הרבה אנשים, שבאו באיחור ונאלצו לתפוס מקומות לאחר למעלה מחצי שעה מהפתיחה. מזל שזובין מהטה, שהבין כנראה שיש בעיה, חיכה בסבלנות עד שכולם יתיישבו ורק אז חזר לנצח.
ולעניינים עצמם. מבחינה פרשנית, זהו לא ביצוע חדשני או פורץ דרך. הגישה של מהטה כאן טיפה מיושנת: היא מהוגנת, עגולה, ונטולת קצוות חדים או סערות דרמטיות. התזמורת היתה בסדר גמור וניגנה יפה, אבל מי שמחפש בשורה פרשנית יעדיף את הביצועים המוקלטים של גרדינר או יאקובס. בנוסף, סבל הביצוע מכמה מקומות עם פיקשושים משמעותיים. בתמונה הלפני אחרונה, לדוגמא, שכח מהטה להכניס את מקהלת הגברים, וגם נאלץ לתמוך בזמר בתפקיד דון ג'ובאני שקצת הלך לאיבוד. יש להניח שבמופעים הבאים העניין יסתדר.
כרגיל בפילהרמונית, עיקר העניין היה בסולנים. למרבה הצער, שניים מהשמות הגדולים שהיו אמורים להופיע- רוג'רו ריימונדי בתפקיד דון ג'ובאני וקורט רידל בתפקיד הקומנדטורה- ביטלו, ובמקומם הגיעו זמרים מושכים פחות. ועדיין, היה הרבה ממה ליהנות. מבין הבנים בלט במיוחד מאוריציו מורארו (Muraro) המצוין, בתפקיד המשרת לפורלו (Leporello). הוא היה קומי ומצחיק כנדרש, וגם מבחינה קולית הציג קול באס עשיר ויפהפה. מבין הבנות בלטה כצפוי אנה סמואיל, בתפקיד דונה אנה. היא אומנם לא זמרת מוצרט מובהקת, אבל היתה הכי טובה מבחינה קולית ושיכנעה גם מבחינת אופי ומשחק. האריה האחרונה שלה, "אל נא תאמר", היתה שיא של רגש ויופי.
ניקולה אולביירי, בתפקיד הראשי של דון ג'ובאני, היה ככה ככה. יש לו אמנם קול יפה מאד ונוכחות בימתית נעימה, אבל לטעמי הוא היה אלגנטי מדי ולא נכנס בצורה משכנעת לדמות המרושעת וחסרת הלב והמעצורים של דון ג'ובאני רודף השמלות.
ולתפקידי המישנה. מאריה לואיג'ה בורזי (Borsi), בתפקיד דונה אלווירה, היתה מאד לא משכנעת: לטעמי, חסר לה מאד הגוון הדרמטי והקול הנסער שמאפיין את הדמות. מה שכן, היו לה כמה רגעי פיאנו יפים מאד, אפילו מרגשים. חן רייס הישראלית בתפקיד צרלינה היתה מקסימה כתמיד, עם קול צלול והופעה בימתית חמודה שהצליחה להפיח חיים בדמות למרות היעדר הבימוי. גם דמיטרי קורצ'ק, בתפקיד דון אוטביו הנעבעך, שר יפה מאד. מרקו ספוטי (Spotti), בתפקיד הקומנדטורה, היה פחות מרשים מבחינה קולית. בתפקיד הזה צריך מישהו עם נוכחות באסית יותר גדולה, בדיוק כמו זו של קורט רידל שביטל. סימון אורפילה (Orfila), בתפקיד מאזטו, היה סביר מינוס. הוא לא היה רע חלילה, אבל גם לא משהו.
הביצוע הנוכחי בפילהרמונית הוא ביצוע קונצרטי (כלומר, עומדים ושרים), אבל פה ושם יש בו בימוי מרומז ויצירתי- לדוגמא, שימוש בפודיומים להגבהה, הצבת מדרגות המחברות את הבמה והאולם, מחוות והעמדות שלוקחות בחשבון את המצב הדרמטי ועוד. התרגום של ישראל אובל מעולה, והקהל היה מאושר גם מהשימוש שנעשה פה ושם במילים בעברית (שקל, אוי ווי, חתיכה). למה לא. דון ג'ובאני אמורה להיות "דרמה מבודחת", ואם התרגום תורם לאווירה הטובה אז מצוין.
מוצרט- האופרה "דון ג'ובאני" בביצוע קונצרטי. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות, תל-אביב, 27.1.2009.
בימים אלו הגיעה לארץ אחת ההקלטות המדוברות ביותר בעולם המוזיקה: הביצוע החדש ל"טריסטאן ואיזולדה" של וגנר, בניצוחו של דניאל ברנבוים. ההקלטה נעשתה בבית האופרה של "לה סקאלה" מילאנו בדצמבר 2007, וזכתה לביקורות נלהבות כל כך עד שהוחלט במקום שתחזור גם בעונה הקרובה (והיא אכן תעלה שם במהלך פברואר הקרוב).
האופרות של וגנר לא מבוצעות כידוע בארץ, כך שהקלטות די.וי.די הן האופציה היחידה להתוודע אליהן באופן מלא. "טריסטאן ואיזולדה", בעיני, היא אחת היפות בהן. למעט השפה, אין בה שום דבר גרמני. העלילה מתרחשת בכלל באיים הבריטיים, ומבוססת על סיפור מימי הביניים. זהו סיפור אהבתם הטראגית של אציל (טריסטאן) ושל צעירה (איזולדה), אותה מביא טריסטאן כרעייה לדודו, המלך מארקה (Marke).זו אופרה ארוכה מאד (חמש שעות), ויש בה כמה מהרגעים המרגשים ביותר בעולם האופרה. לדוגמא פתיחת המערכה השלישית, בה ממתין טריסטאן ההוזה בטירתו המוזנחת להגעתה של איזולדה כדי שתרפא את פצעי המוות שלו. או הקטע הדרמטי בו מנסה המלך מארקה להבין איך יכול היה טריסטאן, אחיינו האהוב והנאמן, לבגוד בו בצורה כל כך פוגעת. או האריה המפורסמת וקורעת הלב של איזולדה, שחותמת את האופרה. לא לחינם יש ליצירה הזו מעמד כל כך גבוה ברפרטואר.
ברנבוים גייס למשימה צוות מרשים מאד, שבראשו איאן סטורי (טריסטאן), וולטרוד מאייר (איזולדה), מאטי סלמינן (Salminen) בתפקיד המלך מארקה, מישל דה-יאנג בתפקיד האומנת של איזולדה, ברנגנה ((Brangaene, וגרד גרוצ'ובסקי בתפקיד עוזרו של טריסטאן, קורוונאל (Kurwenal). הבימוי ריאליסטי יחסית, והתאורה נוטה לכיוון הכהה והאפל. איכות ההקלטה והצילום אופטימלית, כפי שניתן לצפות מהפקה כל כך חדשה.
וגזר הדין? ובכן, זה ביצוע טוב מאד, אבל לא מושלם. בעיני, ביצוע הדי.וי.די המושלם ל"טריסטאן" מבחינה מוזיקלית היה ונשאר זה בניצוחו של זובין מהטה ממינכן, משנת 1999. בשני הביצועים מופיעה אותה זמרת בתפקיד איזולדה- וולטרוד מאייר, שנחשבת היום לגדולת הסופרניות הוגנריות בעולם. בביצוע של ברנבוים היא אמנם מרגשת ומציגה קול פנומנלי, אבל בביצוע של מהטה היא נראית גם יותר צעירה ואנרגטית- מה שמתאים יותר לתפקיד. מאטי סלמינן אצל ברנבוים, בתפקיד המלך מארקה, מפגין קול יפה, אבל בעיני לא מצליח לשכנע מספיק מבחינה רגשית. אצל מהטה שר את התפקיד קורט מול (Moll), שמפגין לא רק קול באס מדהים אלא גם הפנמה עמוקה של הפסיכולוגיה של הדמות. בעיה נוספת אצל ברנבוים היא בתפקיד קורוונאל, עוזרו של טריסטאן. גרד גרוצ'ובסקי ששר את התפקיד הוא צעיר יחסית, ומופיע עם מן ליפה בלונדינית על הראש. אז הוא אמנם שר יפה, אבל הדמות פשוט לא מתחברת לתפקיד העוזר הנאמן עד מוות. אצל מהטה שר את התפקיד ברנד וייקל (Weikl) הותיק, שמציג בדיוק את התכונות הנדרשות מהתפקיד. ומעל כולם, טריסטאן: אצל ברנבוים זהו איאן סטורי, שאמנם שר נפלא אבל לא משאיר אותך חסר נשימה כמו עמיתו ג'ון פרדריק ווסט, ששר את התפקיד בביצוע של מהטה.
היתרון המרכזי של ברנבוים על מהטה הוא בבימוי. הבימוי אצל ברנבוים ישיר ולעניין, ואילו זה של מהטה הוא בימוי מודרני שנוי במחלוקת. לי זה לא הפריע, אבל מי שסולד מבימוי מודרני עשוי לחשוב אחרת.
לסיכום: החדש של ברנבוים מוצלח וראוי, אבל זה של מהטה גובר עליו בנקודות. קחו בחשבון רק שאת ברנבוים אפשר להשיג בחנויות, ואילו בשביל מהטה צריך את אמאזון.
וגנר- טריסטאן ואיזולדה. מנצח: דניאל ברנבוים. אלבום בן 3 די.וי.די. וירג'ין קלאסיקס.
בימים האחרונים התרוצצו בקהילת המוזיקה שמועות לפיהן תומאש נטופיל (Netopil), הצ'כי הצעיר שמנצח בימים אלו על הפילהרמונית בהופעת בכורה, הוא מעין גוסטבו דודאמל מספר שתיים. זה נשמע מבטיח מספיק כדי ללכת לבדוק. אז הלכנו. מסקנות: הבחור אכן כשרוני וסימפטי, אבל דודאמל זה לא.
נטופיל, בן 34, התגלה כמנצח אלגנטי ומהוקצע. שפת הגוף שלו ברורה מאד, והוא משדר הרבה מוזיקליות ואנרגיה. זו לא האנרגיה הלטינית המחשמלת של דודאמל, אלא כריזמה אירופאית מאופקת יותר. מבחינת סגנון ניצוח נטופיל מזכיר קצת את כריסטיאן טילמן, ואם מתעקשים- גם קצת את קלאודיו אבאדו.
למרבה הצער, יצא שנטופיל מנצח בפילהרמונית על תכנית לא מלהיבה במיוחד. התכנית התחילה עם "טראס בולבה" (Taras Bulba) של ינאצ'ק, יצירה מודרנית יחסית עם בסיס תכניתי מובהק. היא מבוססת על סיפור מזעזע של גוגול, על קוזאק אוקראיני שהוא ושני בניו מתים במלחמה מול הפולנים. ליצירה יש בסיס טונאלי מסוים וחלקים ממנה די מעניינים, אבל זו ממש לא מוזיקה גדולה. זהו ביצוע ראשון של היצירה הזו בפילהרמונית, ובואו נגיד שלא אצטער יותר מדי אם לא יהיו עוד הרבה בעתיד.
היצירה השניה בתכנית היתה הקונצ'רטו לצ'לו של אלגר, הזכור לטוב מביצועי מופת כמו זה של ז'קלין דה-פרה המנוחה. הצ'לן הפעם היה היינריך שיף, שהציג ביצוע יפה אך לא מלהיב. בנגינה שלו היה משהו מופנם, וחסרה לו נוכחות בימתית מהסוג שכובש את הקהל. לא פלא שהקהל לא התעקש על הדרן, ובאמת לא קיבל אותו.
שיאו הברור של הערב נרשם בחלק השני, עם הסימפוניה מס' 8 של דבוז'אק.זו יצירה מהנה וזורמת, עם מנגינות סלאביות מקסימות לכל אורכה. באופן לא מפתיע, נטופיל הרגיש בה הכי משוחרר והכי בבית. פה ושם התזמורת נשמעה לטעמי קצת חזקה מדי, אבל בסך הכל זה היה ביצוע מבריק ומהנה. נטופיל מופיע עם הפילהרמונית עד סוף השבוע הזה, ובהחלט יהיה נחמד לראות אותו שוב גם בעונות הבאות.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: תומס נטופיל. היכל התרבות, תל-אביב, 6.1.2009.
הקונצ'רטי הברנדנבורגיים של באך הם פלא מוזיקלי. זהו מחזור של ששה "קונצ'רטי גרוסי", כלומר קונצ'רטי בהם יש מול התזמורת לא סולן אחד אלא קבוצת סולנים שלמה (קונצ'רטי היא צורת הרבים של "קונצ'רטו", שהיא יצירה לסולן ותזמורת המנגנים יחד). באך כתב את המחזור כך שבכל אחד מששת הקונצ'רטי יש קבוצת סולנים שונה, ובכך השיג גיוון מקסימלי של צבעים וכלים.
כעת הגיע לארץ ביצוע די.וי.די יפה של מחזור הקונצ'רטי האלו, עם תזמורת הבארוק מפרייבורג (גרמניה). הכנר הראשי, גוטפריד פון דר גולץ, הוא גם מדריך ההרכב ומוביל את הביצוע תוך כדי נגינה בכינור. הביצוע צולם ב"אולם המראות" בארמון בעיר קת'ן (Coethen), שם שירת באך כמלחין החצר בעת הלחנת היצירה. הביצוע הוא בכלי תקופה מקוריים ובגישה ביצוע אותנטית, כפי שמקובל לבצע באך בעולם כבר למעלה מעשרים שנה. ההקלטה נעשתה בשנת 2000, ואיכות הצילום וההקלטה מעולות. לטובת ההפקה הזו משחקת גם העובדה שאין לה מתחרים: למיטב ידיעתי, זהו הביצוע המצולם היחיד של הברנדנבורגיים בכלי תקופה שיצא בצורה מסחרית. וזה דווקא חבל, כי זה לא ביצוע מושלם. הכל יפה, צבעוני וזורם, אבל לטעמי הוא קצת דידקטי וצפוי מדי. למרות יתרונותיו הברורים, חסרים בו חשמל וכריזמה שיהפכו אותו לגדול באמת.
באך – הקונצ'רטי הברנדנבורגיים. תזמורת הבארוק של פרייבורג. די.וי.די יורוארטס.
השוק מוצף כעת בהקלטות מחודשות של המנצח האגדי ליאונרד ברנשטיין, שנפטר בשנת 1989. מדובר בהקלטות ותיקות משנות השבעים והשמונים, שהועלו כעת על פורמט הדי.וי.די הנוח. מה שמעניין הוא שההקלטות האלו יוצאות מחברות הקלטה שונות- חלק מ"דויטשה גרמופון", החברה המקורית של ברנשטיין, וחלק אחר מחברות קטנות יותר שקנו מן הסתם את זכויות ההפצה.
לא מזמן סקרתי שני אלבומי די.וי.די עם הקלטות של ברנשטיין ליצירות של מוצרט, ובינתיים יש כבר ערימה נוספת:
צ'ייקובסקי- סימפוניות 4 ו- 5, קונצ'רטו לכינור. כינור: בוריס בלקין. די.וי.די "דויטשה גרמופון".
ברנשטיין לא נחשב למומחה לצ'ייקובסקי, אבל סגנון הניצוח הרגשני והנלהב שלו דווקא מתאים מאד למוזיקה הסנטימנטלית של המלחין הרוסי המפורסם. בתור מי שנולד למהגרים יהודים מרוסיה, זה לא מאד מפתיע. בדי.וי.די הזה מופיעות הקלטות מהשנים 1974 ו- 1975, בהן מנצח ברנשטיין על הפילהרמונית של ניו-יורק (סימפוניה מס' 4 והקונצ'רטו לכינור) והסימפונית של בוסטון (סימפוניה מס' 5). איכות הוידיאו בכל היצירות לא מדהימה, וגם התסרוקות של נגני התזמורות- במיטב אופנת שנות השבעים- לא נראות להיט. אבל כל אלו בטלות לגמרי מול הקסם הברנשטייני, שמפיק משתי התזמורות צליל חם ומלא אנרגיה. והכי חשוב: עורכי הצילומים ידעו מי הכוכב האמיתי, ולכן המצלמה מתמקדת בברנשטיין ומאפשרת לצפות מקרוב בהבעות פניו, בשפת הגוף הייחודית שלו, בהתלהבות האמיתית שלו מהמוזיקה ובמוזיקליות האינסופית שהוא משדר. בתוצאה יש כאן כמה רגעים מלהיבים ממש, למרות המגבלות. הכנר בקונצ'רטו לכינור הוא בוריס בלקין, וגם פה הביצוע מצוין למרות הצילום האנלוגי המיושן.
שוברט- סימפוניה מס' 9. שומאן- הפתיחה "מנפרד". די.וי.די. "יורוארטס".
התשיעית של שוברט ("הגדולה") היא יצירה די משעממת לטעמי. היתרון הגדול של ההקלטה הזו הוא באיכות הצילום: זו הקלטה מאוחרת יחסית, מ- 1987, ואיכות הצבע והוידיאו טובה מאד יחסית להקלטות האחרות של ברנשטיין. לגבי הביצוע אין הערות מיוחדות- הוא בדיוק מה שאפשר לצפות מברנשטיין, עם המחוות הגדולות והביצוע האישי והנלהב. התשיעית של שוברט הוקלטה עם התזמורת הסימפונית של רשות השידור הבווארי, ואילו הפתיחה "מנפרד" של שומאן, שמופיעה פה גם כן, הוקלטה עם הפילהרמונית של וינה. התזמורת הוינאית היתה אז על טהרת הגברים, ובתזמורת הבווארית, הידד, אפשר לזהות גם כמה נשים.
שוסטקוביץ'- סימפוניה מס' 1. תזמורת פסטיבל שלזוויג-הולשטיין. די.וי.די "מדיצ'י ארטס".
היצירה שמופיעה כאן, סימפוניה מס' 1 של שוסטקוביץ', לא משהו. אבל מה שמיוחד בהקלטה הזו היא לא היצירה, אלא החזרה עליה. האלבום כולל צילום מלא של חזרה שערך ברנשטיין (באנגלית) עם תזמורת פסטיבל שלזוויג-הולשטיין, תזמורת צעירים נלהבת ואיכותית. החזרה צולמה שנה לפני מותו של ברנשטיין, ובהתחלה קצת קשה להתחבר אליה: בחלקה הראשון הוא חובש רוב הזמן משקפי שמש כהים מוזרים, ככל הנראה כדי להגן על עיניו. אבל ברגע שהוא פותח את הפה הנערים מתחברים אליו לגמרי. החזרה מרתקת: למרות גילו המתקדם ברנשטיין אנרגטי ומלא אינפורמציה, ומדריך את הנערים עם המון סבלנות וחן. בעבודה על הפרקים הבאים משקפי השמש מתחלפים ברגילים, כך שגם עניין זה נפתר. הקונצרט עצמו נעשה באותה שנה, וגם בו ברנשטיין מנצח עם האנרגיה והקסם האישי הרגילים שלו. הבעיה, כאמור, היא עם איכות המוזיקה- זו בהחלט לא הסימפוניה הטובה ביותר של שוסטקוביץ'. בכל מקרה, הצפייה בחזרה תעניין מאד את מעריצי ברנשטיין כמו גם את כל מי שמתעניין בניצוח.
גלי ההדף שיצרה התפוצצות פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף (Madoff) הגיעו גם לתרבות הישראלית. בשבועות האחרונים הסתבר כי בין הקורבנות שהשקיעו את כספם אצל מיידוף היתה גם קרן התרבות אמריקה-ישראל, הגוף היחיד בארץ שתומך בכישרונות צעירים בתחומי התרבות והאמנות. בעקבות החדשות העגומות הוקפאו מלגות הקרן לשנת 2009, שנועדו לתמוך במאות אמנים צעירים וגופי תרבות. ללא מציאת מקורות מימון חלופיים קיים חשש לעצירת התפתחותם של כשרונות צעירים אלו, ולפגיעה משמעותית בדור העתידי של יוצרים, אמנים חזותיים, שחקנים, אנשי מחול, מוזיקאים ואדריכלים בארץ.
קרן התרבות אמריקה –ישראל הוקמה בשנת 1939, ומעניקה מילגות לאמנים מצטיינים מגיל עשר. בין 11,000 מילגאי הקרן לאורך השנים נמנים השמות הגדולים ביותר: הכנרים יצחק פרלמן, שלמה מינץ ופנחס צוקרמן, הפסנתרנים דניאל ברנבוים ויפים ברונפמן, אנשי המחול אוהד נהרין ועידו תדמור, אנשי הקולנוע דובר קוסאשווילי ואיתן פוקס, האומנים מנשה קדישמן, מיכל רובנר וסיגלית לנדאו, שחקני התיאטרון איתי טיראן ועודד קוטלר, ועוד עשרות אחרים.
אורית נאור, מנכ"לית הקרן, אומרת כי ההונאה של מיידוף הביאה את הקרן למשבר קיומי. "רוב הכסף שעמד לרשותנו היה מהתשואה של הקרן בארה"ב, שהיתה מושקעת אצל מיידוף", אומרת נאור. "עקב ההונאה הקרן הזו נמחקה, והכסף הזה אבד. גם חלק מהתורמים שלנו היו מושקעים אצל מיידוף, כך שאיבדנו גם אותם. לזה צריך להוסיף את העובדה שזהו זמן של משבר כלכלי גלובלי, שמיתרגם להאטה בתרומות. כל אלו הביאו את הקרן למצב הנוכחי".
המשבר בו נתונה הקרן הביא אותה לצעדים קיצוניים, שהמשמעותי שבהם הוא הקפאת מפעל המלגות. "את החצי הראשון של המלגות הספקנו לתת", אומרת נאור, "אבל החצי השני בסכנה. גם פרויקטים נוספים שלנו, כמו לדוגמא חונכות בפריפריה, נאלצנו להקפיא".
כמה כסף הלך לאיבוד?
"עדיין לא ברור באיזה סכום מדובר בדיוק, אבל אפשר לומר שמיליוני דולרים נמחקו. יש ארבעה עורכי דין, בארה"ב ובארץ, שעובדים כעת עבורנו בהתנדבות כדי להגיש תביעה. הבעיה העיקרית היא שאין לנו זמן, כי אנחנו צריכים לעזור למלגאים בטווח הזמן המיידי".
יש סיכוי שמילגאים שנמצאים בחו"ל יתקעו שם בלי כסף לסיים את לימודיהם?
"זו בהחלט אפשרות ריאלית. יש מילגאים שלנו שזקוקים לסיוע מיידי, כי הסמסטר השני מתחיל בקרוב ואין לנו כסף לתת להם. אנחנו מתכוונים להעביר אליהם את הסיוע שנקבל כעת מתורמים".
כמה כסף אתם נותנים למילגאים?
"חילקנו השנה 800 מילגות. מילגה ממוצעת שווה בין 6,000 – 7,000 שקלים בשנה, שזהו ערכה של שנת לימוד בקונסרבטוריון. תלמידים הלומדים בחו"ל מקבלים הרבה יותר, תלוי איפה ומה לומדים. עלות התואר שם יכולה להגיע ל- 10,000 דולר לשנה".
ומה עם תרומות שהגיעו מתורמים ישראלים?
"הכספים שנאספו מהתורמים בארץ לא נפגעו כלל, כיוון שהם נשארו בארץ ולא הגיעו לארה"ב. חלקם כבר הועבר למילגאים, וחלק נוסף יועבר בקרוב".
עשיתם שינויים ארגוניים בקרן מאז פרוץ המשבר?
"בהחלט. נפרדנו משני שליש מהעובדים. יש לנו עכשיו שלושה עובדים בלבד, לעומת תשעה בעבר. הרעיון היה לצמצם ככל האפשר בכח-אדם כדי להשאיר כסף למלגות. המשמעות של היעדר מפעל מלגות היא בעייתית מאד לקיום חיי תרבות מקצועיים בארץ".
נאור עצמה גדלה בבאר-שבע, ולמדה לנגן בחליל. היא עצמה הייתה מילגאית של הקרן, ועד לפני שבע שנים הופיעה כחלילנית מקצועית. לאחר מכן שימשה כנספחת התרבות בשגרירות ישראל בוושינגטון. "בתקופת שירותי בוושינגטון השתתפתי באירועי גאלה עם יצחק פרלמן ופנחס צוקרמן", היא מספרת. "שניהם דיברו על הקרן בהתרגשות, ואמרו שללא המקפצה שסיפקה להם הקרן לא היו זוכים לעמוד ולהופיע בקרנגי הול".
החדשות על הונאת מיידוף ועל מחיקת כספי הקרן תפסו את קרן התרבות בדיוק בתחילת "תחרויות האביב", אותן היא עורכת למוזיקאים צעירים מצטיינים. התחרויות הסתיימו ביום חמישי שעבר, וטקס הסיום התקיים השבוע. לדברי נאור, הנהלת הקרן החליטה לקיים את התחרויות בכל זאת, למרות המצב הקשה. "הצלחנו לעשות את זה תודות לתורמים פרטיים שהתגייסו לעניין, כולם ישראלים", היא אומרת. "אנחנו מקבלים בימים אלו גם פניות רבות מבוגרים של הקרן שרוצים לעזור, כמו לדוגמא בארגון קונצרט התרמה".
ואכן, לאתר "פייסבוק" עלתה בשבועות האחרונים קבוצה חדשה, ששמה לעצמה למטרה לצאת לעזרת הקרן. הקבוצה צברה כבר קרוב ל- 700 חברים, שכמה מהם מוזיקאים ישראלים בולטים. הגיוס כללי ונרחב: חלקם נמצאים בארץ, וחלק אחר הצטרפו ממקום מושבם בחו"ל. בין חברי הקבוצה נמצאים הצ'מבליסט שלו עד-אל, המנצח ברק טל, הכנר גיא פיגר (Figer), המלחין גלעד הוכמן, הכנר זוהר לרנר ונגן הבסון מור בירון מהפילהרמונית של ברלין, החלילן אייל עין-הבר והצ'לן מיכה הרן מהפילהרמונית הישראלית, ועוד רבים.
"למיטב ידיעתי, הקרן לא רק נפגעה קשות אלא כמעט נכחדה כליל", אומר נגן הצ'מבלו והמנצח שלו עד-אל, שכיהן גם כשופט ב"תחרויות האביב" שהסתיימו בשבוע שעבר. "מצב שבו המדינה שלנו תחיה ללא קרן אמריקה-ישראל הוא בלתי מתקבל על הדעת. 11,000 המלגאים של הקרן הם חוט השדרה האומנותי והתרבותי של המדינה, והשגרירים החשובים ביותר שלה. בעידן שבו ההסברה הישראלית יכולה להשתמש בכל עזרה, המצוינות האומנותית שהקרן מטפחת היא קריטית. אם תבחן את העניין מבחינה מספרית ואיכותית, תגלה שהמימדים של המצוינות הישראלית מדהימים. הקרן הזאת, שטיפחה כל ניצוץ של כשרון בארץ, היא האחראית העיקרית לכך".
לדברי עד-אל, זהו בדיוק הזמן להחזיר לקרן את מה שנתנה לאורך השנים. "לדוגמא", הוא אומר, "את השכר שלי כשופט בתחרויות האביב אני תורם לקרן, והוא מספיק למלגה מלאה ללימודי מוזיקה לתלמיד במצפה רמון כמעט לשנתיים. אם כל אחד מהאנשים שצריכים להודות לקרן על תרומתה לחייהם יפריש משהו להחייאתה, ואם כל אחד משוחרי התרבות והאמנות שזוכה לקורת רוח מפעילות הקרן ייתן משהו, יש סיכוי שהקיר השחור שאנחנו עומדים להתנגש בו יעלם".
אורית נאור, מנכ"לית הקרן, מגלה אופטימיות זהירה לעתיד. "אני מאמינה שהקרן תמשיך להתקיים", היא אומרת. "אנחנו מקבלים פניות מהרבה בוגרים, בכל רחבי העולם, שרוצים להתגייס לעזור. כל עורכי הדין שמנסים לעזור לנו בתביעה עובדים בהתנדבות, גם בארה"ב וגם בארץ. אלו אנשים חמים ותרבותיים, שמבינים את החשיבות של הקרן ומאמינים שאסור לתת לה ליפול. פנינו גם למינהל התרבות במשרד החינוך, וגם לגורמים פרטיים בארץ ובחו"ל. חשוב שכולם יבינו שזהו המפעל החשוב ביותר בארץ לבניית התשתית של הדור הבא בתרבות ובאומנות. אני רוצה לפנות לשוחרי תרבות ותורמים: אנחנו במשבר אמיתי וצריכים התגייסות מלאה".
למי שהיה צריך הוכחה נוספת לכך ש"אנסמבל סולני תל-אביב" הוא ההרכב הקאמרי הטוב בארץ, הקונצרט הזה סיפק אותה שוב. הרכב הסולנים התל-אביבי כולל כמה מהנגנים הצעירים הטובים ביותר בארץ, שחלקם עושים קריירה מצליחה בחו"ל ומגיעים במיוחד כדי לנגן עם חבריהם מספר פעמים בשנה. ההרכב מבצע מספר מוגבל של תכניות בכל עונה,מה שמאפשר לו לשמור על רעננות ועל היעדר שחיקה. ואכן, בניגוד להרבה מהתזמורות האחרות בארץ, הוא מאופיין באווירה חיה ותוססת של נגנים צעירים שאוהבים את מה שהם עושים.
התכנית נפתחה עם סימפוניה מס' 25 של מוצרט, זו שתחילת הפרק האחרון שלה מזכירה את השורה "עורו אחים בלב שמח" ב"הבה נגילה". המנצח, ברק טל, בחר בפרשנות זוויתית ומתפרצת- ככל הנראה במסגרת הקו הכללי של הערב, שהציג ברובו יצירות בסגנון "הסער והפרץ" שרווח במחצית השניה של המאה ה- 18. לטעמי זו היתה פרשנות קצת קיצונית, אבל עדיין מהנה.
ובכל זאת, עם כל הכבוד לטל, מסמר הערב היה האורח מאיטליה, הבאסוניסט סרג'יו אזוליני (Azzolini). השיא הבלתי מעורער של התכנית נרשם כאשר אזוליני, נגן פנומנלי ומוזיקאי בחסד, הוביל את ההרכב בקונצ'רטו לבאסון וכלי קשת של ק.פ.ע. באך. אזוליני הוכיח שכאשר יש נגנים מספיק טובים, לא ממש צריך מנצח. הוא סחף את ההרכב בתנודות ראש קלות, תוך כדי שהוא אוחז את הבאסון ומנגן בו. היה כיף לראות את המוזיקליות שנשפכה ממנו, ואת ההתלהבות וההשראה שהעביר לנגנים.
בחלק השני של הקונצרט ניגן אזוליני בתוך התזמורת, תחת שרביטו של ברק טל. תחילה נוגנה סימפוניה קונצ'רטנטית של זלנקה (Zelenka)- אמנם לא יצירה מדהימה, אבל כזו שאיפשרה לרבים מסולני ההרכב להראות את יכולתם. וכאמור, היה מה להראות: מדובר בנגנים מעולים. בהמשך נוגנה סימפוניה מס' 52 של היידן, יצירת "סער ופרץ" מובהקת, שלמרות בעיות תיאום קלות- ובמקום מסוים אפילו די חמורות- נשמעה ברובה מבריקה וסוחפת כנדרש. עם זאת, אני חייב לציין שהנגנים היו הרבה יותר משוחררים וזורמים כאשר ניגנו עם אזוליני כהרכב קאמרי, ללא מנצח.
חברת "נקסוס", הזולה יחסית, יצאה כעת בפרויקט שאפתני שכותרתו The Complete Haydn ("היידן השלם"). זוהי אחת הסנוניות הראשונות לקראת "שנת היידן" שתצוין בשנה הבאה, לכבוד 200 שנה למותו של המלחין. הפרויקט הוא בעל היקף דרמטי: הוא כולל ארבעה אוספים מסיביים, שבכל אחד מכלול היצירות של היידן בז'אנר מסוים של מוזיקה כלית. הראשון מציג את מכלול הסימפוניות (34 דיסקים), השני את מכלול הקונצ'רטי (6 דיסקים), השלישי את רביעיות המיתרים (25 דיסקים), והרביעי את הסונטות לפסנתר (10 דיסקים). כדרכה של "נקסוס" המבצעים אינם גדולי עולם, אבל בדרך כלל רמתם סבירה בהחלט. למי שאין מקום על המדף או שלא מעוניין בהוצאה כבדה, ניתן לקנות כל אלבום בנפרד.
מבין האוספים שמעתי בינתיים את זה עם רביעיות המיתרים- כאמור, אלבום מסיבי שכולל 25 דיסקים. המבצעת של כל הרביעיות היא רביעיית "קודאי" (Kodaly) ההונגרית, שעושה כאן עבודה מעולה. הביצועים שלה חמים, נינוחים ומוקלטים היטב, מהסוג שאפשר להאזין לו לאורך זמן בלי להתעייף. עיון בחוברת המצורפת מגלה את הסוד: לא מדובר בהקלטות חדשות שנעשו בחופזה לכבוד הפרויקט, אלא קיבוץ של הקלטות קיימות שנעשו בין 1989 ל- 2003. האלבום הזה מצריך לא מעט מקום על המדף וגם דורש השקעה כספית לא מבוטלת, אבל מבחינה מוזיקלית הוא מומלץ מאד.
היידן- מכלול רביעיות המיתרים. רביעיית קודאי. אלבום "נקסוס". ציון: 9.
מכלול יצירות נוסף מגיע מחברת "היפריון" האנגלית, הנחשבת לאליטיסטית ומתאפיינת בהקלטות מאוזנות ונטולות הד. הפעם זהו מכלול היצירות הקאמריות של ברהמס, אוסף בן 12 דיסקים שכולל מכל טוב: שישיות המיתרים, רביעיות הפסנתר, שלישיות הפסנתר, הסונטות לכינור, הסונטות לצ'לו, החמישיות ועוד. בניגוד לאוסף של היידן, ההקלטות קובצו ללא סיבה מיוחדת: העולם חגג מאה שנה למותו של ברהמס כבר לפני 11 שנים. אבל למי אכפת.
גם כאן אלו הקלטות שנעשו ברובם בשנות השמונים והתשעים, והפעם עם מגוון מבצעים ששייכים לליגת העל. בין ההרכבים בולטים שלישיית "פלורסטאן", אנסמבל רפאל, רביעיית גבריאלי ואחרים, ובין הסולנים אפשר למצוא את הפסנתרן מארק-אנדרה המלין (Hamelin), הקלרניתנית תיאה קינג, הצ'לן סטיבן איסרליס ועוד.
לגבי הביצועים, ככה-ככה. כולם נהנים מההילה של השמות הגדולים שמשתתפים בהם, אבל לא כולם מרגשים או מעניינים באותה מידה. בחלקם גם ההקלטה נשמעה לי קצת מאופקת מדי, בלי החום העוטף שאני אוהב במוזיקה הזו. בכל מקרה, זהו אוסף יפה מאד עם מוזיקה נפלאה ברובה, שיתרונו המרכזי הוא באפשרות להחזיק את כל יצירותיו הקאמריות של ברהמס בקופסה אחת.
ברהמס- מכלול המוזיקה הקאמרית. מבצעים שונים. אלבום "היפריון". ציון: 8.5.
וגם זה נחת בארץ השבוע: אלבום חדש בו מנגן הפסנתרן הסיני המטאורי, לאנג-לאנג, את הקונצ'רטי לפסנתר של שופן. זו הפעם הראשונה בה לאנג מקליט עם הפילהרמונית של וינה וזובין מהטה, והתוצאה שנויה במחלוקת. מצד אחד, הנגינה של לאנג מרהיבה. הוא מפגין שליטה פנומנלית בפסנתר, עם טמפי מסחררים והמון צבע וברק. מצד שני, הפרשנות קצת בעייתית. מהטה מוביל את התזמורת הוינאית לנגינה מהירה מדי ולא תמיד מעודנת, ונראה כאילו הוא יוצא מגידרו להיות שונה ומיוחד. התוצאה מבריקה ויוצאת דופן, אבל בהרבה מקומות, לדעתי, היא לא מעבירה באופן מספק את הצד העדין והמופנם של שופן. בכל מקרה, איכות ההקלטה אופטימלית ובכל מה שנוגע לצבע ולגמישות פסנתרנית זהו ביצוע אדיר.
שופן – הקונצ'רטי לפסנתר. לאנג לאנג. הפילהרמונית של וינה. מנצח: זובין מהטה. דיסק "דויטה גרמופון". ציון: 9.
פורסם ב"גלובס", 2.12.2008
המלצה חמה: התכנית הנוכחית של סולני אנסמבל "פניקס", בניהולה המוזיקלי של מירנה הרצוג. התכנית היא על טהרת היידן, ומתבססת על רפרטואר מקסים ויחסית לא מוכר. יש בה כמה מהעיבודים היפים שעשה היידן לשירים עממיים סקוטיים- מוזיקה חמודה בתכלית, בשירה צלולה ויציבה של תמר קליינברגר- ושתי שלישיות מקלדת, שמבוצעות בצ'מבלו. המבצעים הם מיכאל בורגשטדה (Borgstede) המצוין בצ'מבלו, יאסוקו היראטה (Hirata) בכינור בארוק, תמר קליינברגר, כאמור, כזמרת סופרן, והרצוג עצמה בנגינה חמה ועשירה בצ'לו בארוק (וגם בכמה דברי הסבר קצרצרים ונעימים). התכנית ערוכה למופת, והביצוע ששמענו אמש היה ברמה גבוהה מאד. החוויה הכללית היתה של בילוי אינטימי עם מוזיקאים מעולים שעושים יופי של תכנית, וזה לא מצרך נפוץ במיוחד בארץ כיום. מומלץ מאד למי שעבר את שלב הבטהובן/ ברהמס/ צ'ייקובסקי בחייו, ופתוח להתנסויות מגוונות יותר. הביקורת הקצרה הזו נכתבת על קונצרט אמש במרכז פליציה בלומנטל בת"א; למי שיכול, יש הזדמנות נוספת לשמוע אותו הערב (ד') בירושלים.
מנכ"לית האופרה הישראלית, חנה מוניץ, הסתובבה אתמול בבית האופרה עם חיוך גדול של מי שזכתה בפיס. לזכיה שלה קוראים דוד שטרן, שהתמנה השנה לתפקיד המנהל המוזיקלי החדש של האופרה. כפי שנראתה הפגישה איתו אתמול, מדובר בתחילתה של ידידות מופלאה.
שטרן הוא בנו של הכנר הנודע אייזיק שטרן ושל ורה שטרן, שעמדה שנים רבות בראש קרן התרבות אמריקה-ישראל התומכת באמנים צעירים. כיום הוא מנצח בקביעות על בתי אופרה ברחבי העולם, ולאחרונה קיבל את הניהול המוזיקלי של בית האופרה בסט. גאלן בשוויץ. במקביל הוא מנהל את אנסמבל "אופרה פואוקו" בצרפת, הרכב של כלי תקופה אותו הקים כדי לבצע מוזיקה מתקופת הבארוק בגישה אותנטית.
במסיבת עיתונאים, שנערכה אתמול (א') בבית האופרה, נראה המינוי של שטרן טוב מכדי להיות אמיתי. הוא מנצח צעיר, כריזמטי ומבטיח; יש לו רקורד מוכח של הצלחה באופרה הישראלית ומחוצה לה; והכי חשוב, הוא עושה רושם של יהודי טוב מארה"ב שמחויב לישראל ברמה אישית ומוסרית. הוא נולד וגדל בארה"ב כדיוויד, אבל בארץ מקפיד לבקש שיקראו לו דוד. חנה מוניץ מספרת ששטרן מחויב לתפקיד גם ברמה היומיומית, ומקדיש לאופרה הישראלית מקום מיוחד בלוח הזמנים שלו. בימים אלו הוא נמצא בארץ כדי לנצח על הפקת "מסע אל תום האלף" של יוסף ברדנשווילי, ולדברי מוניץ הוא בא להפקה כשהוא מכיר כל תו וכל מילה יותר טוב מכל המבצעים.
שטרן סיפר אתמול כי הגיע לארץ כמנצח לראשונה בשנת 2001, לנצח על "החטיפה מן ההרמון" של מוצרט. "הבמאי לא הגיע כי פחד מפיגועי טרור", אמר שטרן, "היתה אז תקופה קשה באופן לא רגיל. אבל עבורי היה ברור שבישראל אף פעם אין זמן רגיל, והיה לי ברור שאבוא. הביקור ההוא היה מאד חשוב עבורי. התרגשתי אז מזה שאנשים באים לשמוע אופרה למרות פיגועי הטרור, וממשיכים לחיות את חייהם גם בזמנים קשים. מאז אני תמיד שמח לחזור לפה".
הביקורות על "החטיפה מן ההרמון" היו מחמיאות, ושטרן הגיע לכאן שוב ב- 2005 לנצח על "בריאת העולם" של היידן. שנה לאחר מכן, ב- 2006, הגיע לנצח על "יוליוס קיסר" של הנדל. זו היתה הפעם הראשונה שאופרה של הנדל עלתה בארץ בביצוע של כלי תקופה, וגם כאן הביקורות היו אוהדות מאד.
שטרן אומר כי הקשר המיוחד שלו עם ישראל התחיל דרך הוריו. "באתי לישראל לביקורים כבר כילד", הוא אומר, "אבל אז זה היה תמיד דרך ההורים. הפעם אני כאן בזכות עצמי". שתי העונות הראשונות שלו בארץ יהיו מוגבלות יחסית, כיוון שהוא כבר משובץ להתחייבויות קודמות בחו"ל. אם הכל יעלה יפה והחוזה יוארך, יגדל מספר ההפקות עליהן ינצח בהדרגה מדי שנה.
אז מה צפוי לאופרה הישראלית בעונות הקרובות מבחינת רפרטואר? קשה לומר. "אני לא מאמין במדיניות קבועה מראש", אומר שטרן. "הכי חשוב זה לשמור על גיוון. השיקולים לבחירת רפרטואר תלויים ברצון הקהל, במאפייני האולם ובזמרים. באופן טבעי, אני מתכוון להמשיך לבצע מוזיקה מתקופת הבארוק. יש עניין הולך וגדל בזה, ואני רוצה להתחבר אליו. במקביל, אני רוצה להמשיך לבצע את האופרות הגדולות של פוצ'יני ושל ורדי, ולהכניס גם יותר רפרטואר צרפתי. אבל אין לנו תכנית סדורה עדיין. צריך להתאים את הרעיונות האלו לקהל".
על אביו, הכנר הנודע אייזיק שטרן, דוד שטרן מדבר בהערכה גדולה אך ללא סנטימנטליות."אבי היה מוזיקאי טבעי. מוזיקה לא היתה עבורו קריירה, אלא דרך לתקשר. הוא לא עבד בשביל כסף. מוזיקה היתה הכל בשבילו, וזו המורשת העיקרית שלמדתי ממנו. אני אוהב להיות על במה ולעשות מוזיקה. יש את הרגע הזה שבו הכל נשכח, ואתה נמצא לגמרי בתוך המוזיקה. מבחינתי, הרגע הזה הוא המורשת של אבא שלי".
באופן פרדוקסלי, שטרן מתמחה היום בביצוע מוזיקת בארוק בכלי תקופה ובגישה אותנטית, גישה שאביו נחשב לאחד ממתנגדיה העיקריים. "אבא שלי שנא כלי תקופה, נקודה", הוא צוחק. "אני, לעומתו, אוהב מאד לעבוד איתם. זה איפשר לי ללכת לכיוון חדש וליצור קול משלי, בלי להיות תלוי באבי".
לדבריו, לעבודה על מוזיקה מוקדמת עם כלי תקופה יש יתרונות מוזיקליים משמעותיים. "אני חושב שזמרים שרים בצורה שונה כשמלווים אותם כלי תקופה. הם לא צריכים לחשוש שהתזמורת תהיה חזקה מדי, ובגלל הצבע התזמורתי יש גם קשר טוב יותר בין הכלים לזמרים. בעתיד אני מתכנן להביא את הרכב הבארוק שלי לארץ, ולעבוד עם כלי תקופה. אני מתכנן גם שיתוף פעולה עם המרכז למוזיקה בירושלים, שאבי היה מזוהה איתו שנים ארוכות (המרכז למוזיקה בירושלים מקיים זה שנים סדנאות לביצוע מוזיקה מתקופת הבארוק בכלי תקופה- ע.ש.). אבל כרגע זה עדיין בשלב התכנון".
שטרן מציין כי אסכולת הביצוע התקופתית תפסה יותר באירופה, ופחות בארה"ב. "מבחינה זו יש לי ביקורת על מה שקורה בארה"ב", הוא אומר. "באירופה יש אסכולות שונות של נגינה, והדברים יותר מגוונים. בארה"ב, בכל מקום בכל אותו דבר. זה נשמע כמו מכונה משומנת של מוזיקה, אבל אין גיוון".
ומה עמדתך לגבי ביצוע וגנר בארץ?
"זו שאלה מורכבת. יש עמדה שאומרת שיש דור שקושר בין וגנר לבין השואה, וצריך לחכות עד שהדור הזה יחלוף. מצד שני, אם לא נבצע מוזיקה של מלחינים אנטישמים או מלחינים שמזוהים עם הנאצים, לא נגיע רחוק. הרי גם מוסורגסקי ובטהובן נופלים לקטגוריה הזו. אישית, אני לא חושב שלקהל הישראלי נגרם נזק בכך שלא מבצעים כאן וגנר. לי אין צורך מיוחד לבצע אותו. יש משהו מאד לא טבעי בוגנר, ותמיד כיף לי לחזור לרפרטואר איטלקי אחרי שאני מנצח על המוזיקה שלו. אני חושב שהאורך והכבדות של האופרות שלו לא מתאימות לקהל הישראלי. אני תמיד נזכר בבדיחה של וודי אלן בהקשר הזה, שאומרת שאחרי שהוא שומע וגנר מיד מתחשק לו לצאת ולכבוש את פולין. אני מעדיף לבצע רפרטואר מהבארוק, או יצירות לא מוכרות מהתקופה הקלאסית או הרומנטית. זה נראה לי לא לעניין לבצע וגנר סתם כדי לעשות רעש. זו לא עדיפות כרגע לא לי ולא לבית האופרה".
שנת 2008 עדיין לא נגמרה, אבל אם לא יהיו הפתעות נראה שאת דיסק השנה שלי כבר מצאתי. זהו הדיסק החדש והיפהפה של זמר הקונטרה-טנור הגרמני אנדראס שול (Scholl), שכבר הוגדר כאן כעבר כ"רולס-רויס" של הקונטרה-טנורים בעולם. קונטרה-טנור, להזכיר, הוא גבר ששר בקול אלט, שמזוהה בדרך כלל עם נשים. השירה הזו נעשית בעזרת טכניקה הפקה מיוחדת, שמדמה באופן מלאכותי את אמנות שירת הסריסים באירופה של תקופת הרנסנס והבארוק. בעולם יש היום עשרות קונטרה-טנורים מצוינים, אבל עבורי שול היה ונשאר הטוב מכולם.
אנדראס שול (41) עשה את מרבית הקלטותיו עד שנת 1998 בחברת "הרמוניה מונדי צרפת", המזוהה כקטנה ואליטיסטית. עקב הצלחתו הגדולה שם החתימה אותו חברת "דקה" הגדולה והמבוססת, בה הקליט באופן בלעדי עד השנה שעברה. דווקא בתקופתו ב"דקה" הוא פחות הלהיב, בעיקר בגלל האופי המסחרי של חלק מהאלבומים שהקליט. למרבה השמחה הוא חזר בשנה שעברה הביתה ל"הרמוניה מונדי", והדיסק החדש מוכיח שזו היתה חזרה מבורכת.
שמו של הדיסק הוא Crystal Tears (דמעות בדולח), שם הנגזר משמו של השיר הראשון באלבום. האלבום מורכב ברובו משירים של ג'ון דאולנד (Dowland), גדול מלחיני השירים האמנותיים באנגליה של תקופת הרנסנס. רובם דווקא לא מהמפורסמים ביותר, מה שמאפשר היכרות עם רפרטואר יפהפה ופחות מוכר. בנוסף לדאולנד יש כאן גם שירים של מלחינים אחרים מהתקופה, וכן קטעים כליים ספורים ללאוטה סולנית. ההרכב המלווה הוא אנסמבל "Concerto di Viole", הרכב בן ארבעה נגנים המנגנים במגוון כלי תקופה. בנוסף להם משתתף נגן הלאוטה יוליאן בהר (Behr), שמנגן מספר קטעי סולו. לאלבום מצורף גם סרט די.וי.די קצר, בו מתואר תהליך הכנת הדיסק עם שול ונגני ההרכב המלווה.
בכל הנוגע לרמת הביצוע, זהו אלבום מושלם. אין מה לומר: מבחינה פרשנית וטכנית, שול נמצא באלבום הזה בשיאו. השירה שלו מעודנת ונוגעת ללב כתמיד, והרגישות הסגנונית המפורסמת שלו מגיעה לשיאים חדשים. כבר בשיר הראשון, Go Crystal Tears, אפשר להבין שמדובר בהקלטת מופת. רצועה 4 (השיר Go nightly cares) מהווה שיא נוסף: זהו שיר עצוב ויפהפה, והביצוע של שול מרגש עד דמעות. תשומת לב מיוחדת מגיעה גם לרצועה 11: יש שם את השיר המתוק ביותר באלבום, בו חוזר שול על הפזמון בשריקה. בדיסק כולו יש 21 קטעים שרובם מוצלחים, כך שאלו רק דוגמאות בולטות. הבעיה היחידה היא שלקראת הסוף הכובד הריגשי מתחיל להיות תובעני, כיוון שהאופי העגמומי נשמר לאורך רוב השירים. ניכר שהחשיבה מאחורי האלבום לא היתה מסחרית-פופולארית, אלא הופנתה בעיקר לקהל אליטיסטי שלא מפחד ממוזיקה רצינית ונוגעת ללב. למי שבכל זאת זה יותר מדי, מומלץ פשוט להאזין במנות קטנות.
לסיכום: אלבום נוגע ללב, שיסב הנאה מובטחת לכל מי שאוהב מוזיקה מוקדמת ושירה אמנותית. לשול מגיעות הרבה ברכות על החזרה הביתה. ורק הערת אזהרה: כאמור, האופי הכללי של הדיסק עצוב ומהורהר. שול אמנם שר באופן מעורר התפעלות, אבל אין מה לחפש פה וירטואוזיות לשמה. הדגש הוא על הבעה מעודנת, רגישות ושירה אינטימית ומופנמת. אם מי שעושים לכם את זה הם מהלר וצ'ייקובסקי, סביר להניח שהוא לא בשבילכם.
Crystal Tears. אנדראס שול, אנסמבל "קונצ'רטו די ויול". דיסק "הרמוניה מונדי".
