פורסם ב"גלובס", 9.11.2008
נכון להיום, גוסטבו דודאמל הוא אחד מהנכסים החשובים ביותר של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. סביב המנצח הצעיר מוונצואלה יש באזז בינלאומי אדיר, ולמרבה השמחה גם ישראל היא חלק ממנו. בשנים האחרונות הספיק דודאמל לנצח על התזמורות הפילהרמוניות של ברלין, וינה, ניו-יורק, שיקאגו ורבות אחרות, להופיע ב"לה סקאלה", לקבל את הניהול המוזיקלי של תזמורת לוס-אנג'לס בארה"ב ותזמורת גטבורג בשוודיה, ובמקביל להמשיך לנהל את תזמורת הנוער "סימון בוליבר" בוונצואלה, התזמורת בה צמח. כולם רוצים אותו כמה שיותר, ובצדק גמור.
דודאמל, בסך הכל בן 27, הוא כבר מוזיקאי שלם ובשל. הוא חי ונושם מוזיקה, ומביא איתו משב רוח רענן של אנרגיה וחינניות. מעבר לכך הוא בחור חם, נעים ולבבי בצורה בלתי רגילה, שנהנה מאד מחברת אנשים ומרעיף עליהם חום וקירבה. לדבריו, הוא לא ממש מתרגש מהכוכבות שנחתה עליו. "אין מבחינתי שום הבדל בין עכשיו לעבר", הוא אומר לי השבוע בתל-אביב. "אני חי את חיי ועושה מוזיקה בדיוק כמו קודם. השינוי היחיד הוא שכעת אני נוסע הרבה יותר ולומד הרבה יותר. אנשים מכירים אותי, ויש לי הזדמנות לעבוד עם כל התזמורות החשובות בעולם. בנוסף, החשיפה הזו גורמת לאנשים להכיר גם את התזמורת שלי בוונצואלה, ולדעת מה אנחנו עושים. אבל בי עצמי אין שום הבדל".
בניגוד להרבה מעמיתיו המנצחים, שחיים חיי בדידות המבוססים על טיסות בין בירה אחת לאחרת, דודאמל נוסע בדרך כלל בלוויית אשתו, אלואיזה. "אשתי נמצאת איתי 80% מהזמן", הוא אומר. "התמיכה המשפחתית והאהבה שהיא מעניקה לי עוזרות באופן בלתי רגיל. לשמחתנו, היא יכולה להמשיך לעבוד גם מרחוק. יש לה את העבודה שלה, והיא כל הזמן עם הבלקברי והלפטופ. מבחינתנו מה שחשוב זה להמשיך להיות יחד גם עם כל הנסיעות שלי".
את תכנוניהם העתידיים של דודאמל ואשתו הרבה מתזמורות העולם לא יאהבו לשמוע. "תוך שנתיים אנחנו מתכננים להירגע קצת עם הנסיעות", הוא אומר, "ולהתחיל להקים משפחה. אני מת על ילדים. עבורי, משפחה היא הדבר הכי חשוב שיש בחיים. גם הקשר שלי עצמי עם הורי ומשפחתי הוא חזק מאד. תוך שלוש שנים אהיה בן 30, וזה זמן טוב להתחיל לחשוב על ילדים. התכנון שלי הוא להתמקד אז בכמה תזמורות נבחרות, לנסוע פחות, וביתר הזמן להיות עם המשפחה".
דודאמל הוא הבוגר המפורסם ביותר של ה"סיסטמה", מערכת החינוך המוזיקלי המפוארת של ונצואלה. ב"סיסטמה" נמצאים היום 350,000 ילדים, ועבור רבים מהם היא מציעה חלופה אמיתית לחיים של עוני ופשע. הילדים מקבלים מה"סיסטמה" כלי נגינה, וזוכים לחינוך מוזיקלי מצוין. הטובים ביותר מגיעים לתזמורת הנוער "סימון בוליבר", תזמורת הדגל של הפרויקט, שדודאמל הוא מנהלה המוזיקלי.
בסרט דוקומנטרי על ה"סיסטמה", שיצא לא מזמן, אומר דודאמל כי הרבה מרעיונותיו המוזיקליים נובעים ממורו האהוב, חוסה אנטוניו אבראו (Abreu). אבראו הוא לא רק מוזיקאי אלא גם כלכלן ומחנך, והוא זה שייסד את ה"סיסטמה" הונצואלית שבזכותה הפך דודאמל למה שהוא.
זה לא קצת מוזר, להביא רעיונות של מוזיקאי ונצואלי אלמוני לתזמורת האירופאיות הגדולות ביותר?
"אבראו הוא גאון. הוא זה שהקים את הפרויקט, והוא מוזיקאי נפלא. הוא היה בשבילי בית הספר הכי טוב שאפשר לבקש. אבל זה לא יהיה נכון לומר שאני מעביר את הפרשנות שלו. הוא רק נתן לי את המפתחות. הוא לימד אותי לא רק איך עושים אינטרפרטציה, אלא גם נתן לי את הכלים לעשות זאת לבד".
דודאמל מספר שאת חוויית הניצוח הראשונה שלו חווה בגיל 12. הוא היה אז כנר ב"סיסטמה", ובאחת החזרות המנצח של התזמורת איחר. דודאמל קם מעמדת הכנר, והתחיל לנהל את העניינים. מאז, במשך 15 שנה, לא עזב את השרביט.
בסרט על "הסיסטמה" אפשר לראות שהיחסים בין דודאמל לנגניו מבוססים הרבה יותר על חברות מאשר על היררכיה. הוא משחק איתם כדורגל, טס איתם במחלקת תיירים, ומצהיר שהוא בסך הכל חלק נוסף מהתזמורת. "כשאני טס לבד אני חייב שיהיה לי נוח, כי אני נוסע הרבה", הוא אומר. "אבל שאני טס לסיור עם התזמורת זה תמיד יהיה יחד עם הנגנים, במחלקת תיירים. אנחנו כמו משפחה אחת. גם בישראל זה אותו דבר. אני מאד תובעני כלפי התזמורת, וגם מאד אוהב לתת בחזרה".
בסרט על ה"סיסטמה" רואים מקום מסוים בו אתה ממש גוער בנגנים על כך שהם מנגנים משהו חזק יותר ממה שכתוב בתווים.
"בודאי. בחיים אנחנו חברים, אבל כשעובדים אני המנצח. יש הפרדה ברורה, וזה לא סותר".
לא נכנסת ללחץ כשעמדת לראשונה מול תזמורות גדולות כמו הפילהרמוניות של ברלין או וינה?
"לא הייתי עצבני, אלא בעיקר נרגש. כשאתה עומד לראשונה מול תזמורת תמיד יש את הקטע של "מה יקרה". אבל דרך הניצוח שלי פתוחה. אני עומד מול הנגנים ויש לנו קשר פתוח, גם אם זו התזמורת הכי טובה בעולם. לנגנים יש מה לומר, ואתה צריך להקשיב אבל גם להיות בטוח ברעיונות שלך. תמיד יותר נכון לנסות רעיונות מאשר לומר משהו כמו "אולי זה צריך להיות ככה וככה". אז מנסים. אם זה עובד, טוב. אם לא, לא. אבל אף פעם אסור סתם להתלבט מול הנגנים".
ואיך אתה מתכונן למפגש עם תזמורת כזו?
"אני כל הזמן קורא. גם פרטיטורות, גם ספרים. יש לי בבית את כל הפרטיטורות שאפשר, חלק אפילו בכמה מהדורות. כך שאני בא לחזרות מוכן מאד, ויודע מה אני רוצה להשיג".
ואיך היה המפגש הראשון עם הפילהרמונית הישראלית?
"הייתי מאד מתוח, כי ידעתי שזו תזמורת תובענית. אבל אז התחילה החזרה, ופתאום היה קסם".
החל מהשנה הבאה יהיה דודאמל מנהלן המוזיקלי של שלוש תזמורות- בלוס אנג'לס, גטבורג וקראקס. לדבריו, לעבודה עם תזמורות קבועות יש יתרונות רבים. "כשאתה מנצח אורח אתה יכול להשיג רק תוצאות מוגבלות", הוא אומר. "אתה בא לשבוע-שבועיים, עובד לזמן נתון, וחוזר שוב רק אחרי שנה. כשהתזמורת שלך, לעומת זאת, אפשר להשיג תוצאות הרבה יותר עמוקות. זה מאפשר לעשות עבודה ארוכת טווח, ולהכניס לתזמורת גם את האישיות שלך. מעבר לזה, זה מאפשר גם לחיות חיים יותר יציבים ולנסוע פחות".
ואיך ישראל משתלבת בזה?
"אני מגיע לפילהרמונית כמנצח אורח באופן קבוע, ונמצא פה לתקופות ארוכות. יוצא לי לעבוד בישראל הרבה, ואני מאד אוהב לבוא לכאן. אני אוהב את תל-אביב, אוהב את התזמורת, ומת על חומוס. אני כבר מרגיש כאן חלק מהמשפחה, ואחרי קונצרטים אני והמוזיקאים יוצאים יחד לבלות בעיר. אני תמיד שמח לחזור הנה. הבעיה היחידה היא זמן".
בוא נשאל שאלה היפותטית. אם היו מציעים לך עכשיו להפוך למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית, היית מסכים?
דודאמל צוחק ומתחמק באלגנטיות. "אני מאמין שזובין מהטה יחיה חיי נצח", הוא צוחק. "הוא עוד צעיר ואנרגטי, ויהיה בסביבה עוד הרבה זמן. אני אמשיך להיות חלק מהמשפחה, אבל כבן דוד רחוק. חוץ מזה, רק עכשיו קיבלתי את הניהול המוזיקלי של תזמורת לוס אנג'לס, אז צריך להיות משוגע כדי לחשוב על זה. המינוי שם יסתיים עוד חמש שנים, ורק אז נראה מה הלאה. בכל מקרה, התכניות שלי לעתיד הן לאו דווקא להתרחב למקומות נוספים אלא להקים משפחה ולבלות עם הילדים שלי".
למרבה השמחה, הקשר בין דודאמל לפילהרמונית צפוי להמשיך גם בעתיד. בשנה הבאה הוא אמנם לא יבוא לארץ עקב המינוי החדש שלו בלוס אנג'לס, אבל בפילהרמונית מבטיחים שיחזור לכאן שלוש עונות רצופות מיד לאחר מכן- בנובמבר 2010, נובמבר 2011 ונובמבר 2012. אבי שושני, מנכ"ל הפילהרמונית, אומר כי הצדדים כבר התחילו לדון ברפרטואר שיבוצע, אבל התכנית הסופית עדיין בשלבי גיבוש. נמתין בסבלנות.
פורסם ב"גלובס", 6.11.2008
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000395488&fid=3353
פורסם ב"גלובס", 5.11.2008
מנכ"לית האופרה הישראלית, חנה מוניץ, פותחת את העונה החדשה באופטימיות זהירה. האופרה הישראלית תציין השנה את אחת העונות החזקות בתולדותיה, במקביל לחגיגות המאה לעיר תל-אביב. את שיא העונה יסמן ביקור בית האופרה "לה סקאלה" ממילאנו בניצוחו של דניאל ברנבוים, עם "אאידה" ו"הרקויאם" של ורדי. הקהל המקומי לא נשאר אדיש: מספר מנויי האופרה עלה למרות המשבר, ולהצגות של "אאידה" המתוכננות ליולי 2009 כבר לא נשארו כרטיסים. למי שמתעקש לשמוע את חברי "לה סקאלה" בכל זאת, כדאי לרשום לפניו שלהופעה (היחידה) של הרקויאם בפארק הירקון עוד לא התחילו למכור כרטיסים.
חלק מהקהל הישראלי בודאי מתלהב מההיצע המסעיר, אבל לחנה מוניץ יש חיים הרבה יותר קשים מאלו של מנהלי "לה סקאלה" האיטלקים. בניגוד לאיטליה, שחיה ונושמת אופרה, הרי שבישראל אופרה נחשבת עבור רבים לסדין אדום של אליטיסטיות. "אין מסורת של אופרה בארץ", מתארת מוניץ את הבעיה התרבותית המרכזית שאיתה היא צריכה להתמודד. "בגרמניה יש שבעים בתי אופרה, באיטליה יש בית אופרה בכל עיר, וכך גם כמעט בכל מדינות אירופה. כאן לעומת זאת יש רק אופרה אחת, וגם אותה קשה לקיים".
להיעדר המסורת התומכת באופרה יש השלכה כלכלית רצינית. בניגוד לתמיכות המסיביות המקובלות בחו"ל, מתקיימת האופרה הישראלית בעיקר מהכנסות עצמיות. "אנו מקבלים סובסידיה של ארבעים אחוז מעיריית ת"א ומהממשלה. את שישים האחוזים הנותרים אנחנו צריכים להביא בעצמנו, וזהו דבר שאני גם גאה בו וגם מצרה עליו. גאה- כי אין לרמה כזו של הכנסות אח ורע באירופה. לבית האופרה של וינה, לדוגמא, יש הכנסה עצמית של 18% בלבד. התקציב שלו הוא בערך פי עשר משלנו, אבל מבחינת היקף פעילות הוא די דומה לנו. מצד שני אני גם מצרה על המצב הזה, כי זה בהכרח פוגע בתנאי ההעסקה של העובדים".
לדברי מוניץ, דלות התקציב מחייבת אותה לבסס את שיטת הניהול של האופרה על מיקור חוץ. "כמעט כל התקציב כאן מיועד להפקות ולא לאחזקת כח-אדם", היא אומרת. "יש לנו תשעים עובדים קבועים שיושבים על פיי-רול, וכל היתר מוגדרים כעובדים זמניים. זה נכון גם לגבי הליבה הטכנית הכי בסיסית, כמו מקהלה, תזמורת, צוותים טכניים, עובדי הפקה וסולנים. לשם השוואה, בבתי האופרה של "לה סקאלה" או של וינה יש כאלפיים עובדים קבועים. לנו אין מקהלה, אין תזמורת ואין צוות סולנים מוביל. זה מצב מצער מאד, אבל אין לנו ברירה. אם היינו מחזיקים מקהלה, היינו צריכים להצטמצם לשלוש הפקות בשנה ואז לא היינו יכולים לקבל הכנסות מספיקות".
מצב העניינים הזה יוצר תמונה מוזרה וייחודית. מצד אחד, המקהלה השרה בהפקות האופרה מוגדרת כ"מקהלת האופרה", ותזמורת ראשל"צ המנגנת בהן מוגדרת כ"תזמורת האופרה". מצד שני, אף אחד מהחברים בהן אינו נמנה על עובדי האופרה הקבועים. "הם אמנם מקבלים שכר עם כל התנאים הסוציאליים הנלווים", אומרת מוניץ, "אבל לא באופן חודשי מסודר, אלא לפי פרויקט. אנחנו מפטרים אותם לאחר כל הפקה ושוכרים אותם מחדש לפני כל הפקה חדשה".
למרות מצב התעסוקה העגום של אנשיה, למוניץ יש גם נקודות לא מעטות לשמוח בהן. יש לה מנצח בית חדש (דוד שטרן), יש לה "יועץ מוזיקלי לשם כבוד" מהליגה הגבוהה ביותר (פלסידו דומינגו), ויש לבית האופרה גם הישגים מוזיקליים חשובים. ההישג הראשון הוא השיפור הגדול ברמתה של תזמורת ראשל"צ, המזוהה לגמרי כתזמורת האופרה. "הם עובדים איתנו כבר למעלה מעשרים שנה", היא אומרת, "ובזכות שיתוף הפעולה הצמוד הפכו גמישים בהרבה ומותאמים לצרכי נגינה אופראית". ההישג המוזיקלי השני הוא שבמשכן הותקנה סוף-סוף מערכת אקוסטית, ששיפרה מאד את האקוסטיקה הידועה לשימצה שלו. "לא מדובר במערכת הגברה", מדגישה מוניץ, "אלא במערכת שמטפלת בזמן התהודה. המערכת הזו מתאימה את התהודה לאופי המופע שמתרחש על הבמה, בין אם זה קונצרט סימפוני, אופרה או מחזמר".
מוניץ מספרת כי את המערכת התקינה חברה גרמנית, לאחר בדיקות ארוכות של האולם. המערכת הזו לוקחת בחשבון משתנים מגוונים כמו כמות העץ, סוג הכסאות, מספר האנשים באולם, עונת השנה ועוד, ומתאימה את רמת התהודה בהתאם להם. המערכת הזו מותקנת לדבריה בהרבה בתי אופרה ואולמות בעולם, אבל הרבה ממנהליהם משתדלים להצניע את קיומה מחשש שהקהל יחשוב שמדובר בהגברה לא טבעית.
אנחנו בתקופת בחירות מוניציפליות, ועיריית תל-אביב היא אחת התומכות החשובות שלכם. השינויים הפרסונאליים בעירייה עשויים להשפיע עליכם?
"אני מאמינה שרון חולדאי הוא ראש עיר מעולה. זה נכון גם לגבי התשתיות בעיר, וגם לגבי התרבות. מבחינת תרבות הוא עושה מעל ומעבר. חולדאי אמנם לא הגדיל את תקציבי התרבות, אבל בניגוד לממשלה הוא גם לא הקטין אותם. לכן, בניגוד לממשלה, הוא נתן תחושת יציבות. הרי אנחנו מתכננים שנים מראש, וחייבים לעבוד עם תקציב נתון. הממשלה, לעומתו, נתנה לנו תחושה הפוכה לגמרי. זה הגיע לרמות שלפעמים הם מקצצים לנו תקציב באופן רטרואקטיבי, אחרי שכבר חתמנו על חוזים עם אומנים. נכון להיום, לדוגמא, כבר גמרנו לתכנן עד 2013. יש סגירות מראש עם מנצחים, במאים, סולנים וכדומה. אחרי שחתמת חוזה אתה כבר לא יכול לבטל אותו. קשה מאד לנהל מערך כזה בלי ודאות תקציבית. באירופה, לשם השוואה, יש תקציב קבוע לארבע שנים ואפשר לתכנן בשקט".
זה נכון לכל ממשלות העבר?
"העובדה היא שהתרבות בארץ פרחה רק בשנים שהיא היתה צמודה למשרד החינוך. אני יודעת שזה לא פופולארי לומר את זה, אבל תקציבי התרבות היו הכי נוחים בתקופה של לימור לבנת כשרת החינוך. היום אוהבים לרדת עליה, ולדעתי לא בצדק. ללבנת היה אומץ לעשות רפורמות במשרד החינוך שאף אחד אחר לא העז לעשות".
ואיך היתה התקופה האחרונה תחת שר התרבות הנוכחי, ראלב מג'אדלה?
"לדעתי למג'אדלה היה פחות מדי זמן להרגיל את המערכת אליו ולהתרגל אליה בעצמו. הוא ניסה להעביר כספים למגזר הערבי על חשבון תקציבי תרבות של מוסדות אחרים, וזה משהו שלא היו ערוכים אליו. בעיקרון יש בזה מן הצדק, כי המגזר הערבי באמת מקופח בכל התחומים. אבל זה לא היה נכון לקחת דווקא מהמעט שיש בתרבות. הוא היה צריך להביא עוד כסף ממקומות אחרים, במקום לקחת מהמעט שכבר יש".
לדברי מוניץ, המדיניות הזו הביאה את מג'אדלה למצב עניינים בעייתי מול מנהלי מוסדות התרבות. "אם הוא היה מנסה לגייס כספים נוספים, הוא היה יכול לגייס את כל המערכת התרבותית לצידו. במקום זה, הוא רק קומם נגדו את כולם. אם היה נשאר לו זמן אולי כולם היו מצליחים למצוא דרך לעבוד יחד, אבל כעת הוא הולך ושוב נצטרך להתחיל להתרגל לשר חדש ומנכ"ל חדש. בשבילנו זו כבר רוטינה. זה הרי משהו שקורה אחת לשנה וחצי שנתיים".
כשאת באה לפילהרמונית את לא מרגישה צביטה קטנה על כך שהרמה המוזיקלית גבוהה יותר?
"ברור שאני מצרה שאין לנו מנהל מוזיקלי בקליבר של זובין מהטה, שיכול להרים את האופרה לשיאים גבוהים יותר אפילו ממה שיש היום. אבל עם בדיוק מנצח כזה יעבוד? מנצח שבא לבית אופרה צריך תזמורת, צוות זמרים קבוע ומקהלה, ולנו אין אף אחד מאלו להציע לו. אנחנו למעשה גוף בלי ידיים ובלי רגליים, ומשתדלים לעשות את הכי טוב בתנאים הקיימים".
גם בלי תזמורת ובלי מקהלה הצליחה מוניץ לגייס החל מהעונה מנהל מוזיקלי חדש- דוד שטרן, בנו של הכנר היהודי-אמריקאי המפורסם אייזיק שטרן. דוד שטרן (45) יכנס לתפקיד כבר בתחילת העונה הנוכחית, וימלא בכך את המקום הריק שהותירו פיטוריו המתוקשרים של המנצח הישראלי אשר פיש בעונה שעברה. שטרן כבר ניצח באופרה הישראלית על שתי הפקות, וזכה לשבחים על ניצוח נמרץ ומסוגנן. הוא מכהן כיום כמנהל המוזיקלי של בית האופרה בסט. גאלן בשוויץ ושל אנסמבל "אופרה פואוקו" בצרפת, המתמחה בביצוע אופרות מתקופת הבארוק בכלי תקופה.
עם כל הבעיות שאת מתארת, איך הצלחת לגייס בכל זאת את דוד שטרן לתפקיד?
"דוד שטרן מאד רוצה לעבוד פה, אבל לא רק מסיבות מוזיקליות. הוא מגשים פה חלום שהוא לא רק שלו, אלא גם של אבא שלו. אני רק מצטערת שלא פניתי אליו קודם, כי עכשיו הוא קיבל את הניהול המוזיקלי של האופרה של סט. גאלן ויהיה זמין אלינו פחות".
מוניץ מכירה היטב בעובדה ששטרן נמצא עדיין בתחילת הדרך, אבל צופה קדימה בתקווה. "הוא נחשב למוכשר, ומקבל הזמנות לנצח בעולם. עכשיו הוא קיבל גם את האופרה של סט. גאלן. סגרנו איתו על חוזה של שנתיים עם אופציה לשנתיים נוספות, ואם האופציה תתממש הוא ינצח בשנה הרביעית על ארבע הפקות. הבעיה היא שהוא יוכל לעבוד רק באופן ספציפי על האופרות עליהן יבוא לנצח, כי הרי אין לנו מקהלה ותזמורת לעבוד איתה. אבל אין מה לעשות. מה שכן, אנחנו מדברים אולי לעשות בעתיד גם פרויקטים משותפים עם התזמורת שלו בפאריז".
אשר פיש אמור לחזור לפה בקרוב כמנצח אורח?
"לא בזמן הקרוב. צריך לתת לדברים להירגע. זה עדיין פצע פתוח".
והמינוי החדש של פלסידו דומינגו, "יועץ מוזיקלי לשם כבוד"? הוא באמת יבוא לכאן?
"הוא רוצה לבוא, אבל בינתיים הוא יעשה את הייעוץ מרחוק. סביב דומינגו יש סוללת סוכנים ואמרגנים שמכוונים את כל מה שהוא עושה, ועיקר עניינם הוא הכנסה כספית וביטחון. הוא הרי מפעל, לא אדם פרטי. הוא מספק עבודה וכסף להרבה אנשים, ולכן יש מי שדואג מהאפשרות שהוא יבוא לארץ. אבל השם מוסיף לנו מוניטין, ואנחנו גם חושבים על שיתוף פעולה עתידי עם בתי האופרה שהוא עומד בראשם בלוס אנג'לס ובוושינגטון".
אחד הפרויקטים המרכזיים שמעסיק את האופרה הישראלית בשנים האחרונות הוא תכנית חינוכית ענפה, במטרה לקרב את מדיום האופרה לסביבה התרבותית הישראלית. "אופרה אינה דבר טבעי בתרבות הישראלית, ואנחנו מנסים לשנות זאת", אומרת מוניץ. "זה נעשה בדרכים שונות, כמו אופרה בפארק, פעילויות בבתי ספר או הפקות אופרה קהילתיות". ההפקות הקהילתיות מעניינות במיוחד, כיוון שהן מאפשרות לקרב את האופרה למקומות שבאופן סטריאוטיפי רחוקים ממנה שנות אור. "אנחנו לא מביאים אופרה לקהילה, אלא עושים אופרה יחד עם הקהילה", היא אומרת. "חברי הקהילה משתתפים בהפקה כזמרים ורקדנים, ואנחנו מביאים את התזמורת והסולנים. אם מעלים הפקה בנתניה, לדוגמא, אז חודשים מראש יהיו תלויים בה פלקטים בכל העיר שיגידו "נתניה עושה אופרה". לא "האופרה באה לנתניה", אלא "נתניה עושה אופרה". הם עושים אותה לבד, ואנחנו רק עוזרים".
המשבר הכלכלי לא פגע במכירת המנויים?
"השנה יש דווקא עלייה במספר המנויים, כי העונה הזו חזקה במיוחד. למזלנו, מכרנו את רוב המנויים לפני פרוץ המשבר. יש לנו היום 15,000 מנויים, אלף יותר מהעונה שעברה. קשה לי לדעת אם הנתונים היו משתנים אם היו מוכרים את המנויים אחרי המשבר ולא לפניו. אחרי הכול יש בארץ רק אופרה אחת, והמצב הכלכלי בכל זאת לא קריטי. אנחנו עדיין מוכרים מנויים, ולא חשים במשבר משמעותי. אנחנו יכולים רק לקוות שהוא לא יעמיק".
התלונה הקבועה היא שאתם פונים רק לקהל מבוסס, כי מחירי הכרטיסים שלכם גבוהים.
"העובדה היא שהכרטיסים יקרים כי המוצר האופראי יקר. הרי בכל הפקה אנחנו מביאים לפה 500 איש עם תלבושות, אביזרים ובמה. מישהו צריך לממן את זה. לקהל הטבעי שלנו האיכות מאד חשובה, ואנחנו לא רוצים לפגוע בה. עם זאת, אנחנו מנסים להנגיש את עצמנו גם לאוכלוסיה הכללית. יש כרטיסים בחצי מחיר לקשישים, לחיילים ולסטודנטים בערב ההופעה, והחל מהעונה יהיו גם כרטיסים בחמישים שקלים לקהל שמגיע מהפריפריות. קהל האופרה הרגיל אוהב מקומות טובים ומוכן לשלם עבורם, ובדרך כלל נשארים כרטיסים זולים יותר ביציע שאותם אפשר להציע במחירים נוחים".
כמו גורמים אחרים בתחום התרבות הנחשבת "גבוהה", גם מוניץ מביעה חרדה נוכח המתרחש כיום בישראל בתחום התרבות. "זה נראה כמו שני זרמים מנוגדים בתרבות הישראלית", היא אומרת. "מצד אחד, יש פריחה עצומה בספרות, בקולנוע, בתיאטרון, באופרה ובתזמורות. נעשית כאן תרבות ברמה הכי גבוהה שנעשתה אי פעם. לעומת זאת, הטלוויזיה נמצאת במקום הכי נמוך בו היא היתה אי-פעם. אני לא יודעת איך ליישב את הסתירה הזו. הרי אנחנו אותו עם, ויושבים באותו מקום. בכל ענפי התרבות הכל פורח ומשגשג, אנשים גודשים אולמות, ברחבי הארץ נבנים אולמות חדשים, ואילו בטלוויזיה כל מה שרואים זה זבל. מזניחים שם לגמרי את הקהל האחר, את האוכלוסיה שמחפשת תרבות. אני לא מדברת רק על הדברים הכי גבוהים, אלא פשוט על תרבות טובה שאינה זבל. אין אף נישה שאפשר להתחבר אליה כדי לצרוך את זה. קשה לי להבין איך זה קורה".
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000395068&fid=3317
פורסם ב"גלובס", 3.11.2008
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000394190&fid=3353
בתחילת ספטמבר התחיל בירושלים הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית, הנחשב לפסטיבל הקאמרי החשוב בישראל. את הפסטיבל מנהלת הפסנתרנית אלנה בשקירובה, אשתו של הפסנתרן והמנצח דניאל ברנבוים. ברנבוים עצמו מקפיד להופיע בפסטיבל כמעט מדי שנה, ומביא איתו שורה ארוכה של מוזיקאים בינלאומיים נוספים.
ברשימת המוזיקאים הרבים בפסטיבל בולט שמו של הכנר הישראלי גיא בראונשטיין, שמשמש בשש השנים האחרונות "קונצרטמייסטר" (כנר ראשון) בתזמורת הפילהרמונית של ברלין. בראונשטיין הוא אחד המוזיקאים העסוקים ביותר בפסטיבל: הוא מנגן כמעט מדי יום, לעיתים ביותר מתכנית אחת. כמו כל יתר המשתתפים בפסטיבל, לא יראה תמורת השתתפותו אגורה. "בדרך כלל הייתי אומר לך שצריך להתפרנס", הוא עונה בציניות לשאלה לגבי העומס הגדול שלקח על עצמו בפסטיבל. "אבל, כמו שאתה יודע, בירושלים כל הנגנים מופיעים בהתנדבות".
אז מה בעצם האינטרס שלך לבוא לפסטיבל?
"את השאלה הזו צריך להפנות לנגנים הזרים, שמגיעים לכאן לנגן בחינם ללא סיבה נראית לעין. את האינטרס של הנגנים הישראלים דווקא אפשר להבין. אנחנו מכאן, המשפחה שלנו כאן, ואנחנו מרגישים צורך לבוא לנגן בארץ. לכל אורך התקופה שאני בברלין, וגם לפניה, הייתי מגיע לנגן בישראל בהתנדבות או בשכר שהוא בדיחה. אנחנו לא מתלוננים. את הכסף אנחנו עושים במקומות אחרים".
וגם הסכמת לנגן חמש יצירות שונות וקשות בטווח של פחות משבוע.
"אני פשוט אומר כן לכל מה שאלנה, המנהלת המוזיקלית, מבקשת ממני. אני מנהל בעצמי פסטיבל בגרמניה, ויודע כמה קשה להרכיב תכנית כשכל נגן מנהל מו"מ על מה לנגן. לכן אני משתדל להיות מאד קל. אלנה קובעת את התכנית, ואנחנו מסתדרים".
באופן יחסי לסצינת המוזיקה בישראל, תכנית הפסטיבל כוללת הרבה מאד מוזיקה מודרנית: שניטקה, שוסטקוביץ', פארט, ווברן, שנברג ועוד. "זו המון מוזיקה מודרנית יחסית לישראל", מסכים בראונשטיין, "אבל בהשוואה לאירופה זה מעט. בארץ שמרנים מאד מבחינת הרפרטואר. אפשר לראות את זה בקלות גם אם תשווה את התכנית השנתית של הפילהרמונית הישראלית לזו של התזמורת הפילהרמונית של ברלין".
זה נובע לדעתך מהחלטה של מנהל מוזיקלי או מהעדפה של הקהל?
"גם וגם. אם הקהל בברלין לא היה פתוח לחידושים, אני בטוח שאף מנהל מוזיקלי לא היה נכנס עם ראש בקיר ולא היה מתעקש לנגן מוזיקה מודרנית".
בראונשטיין, בן 35, נולד ברמת-אפעל והתחיל לנגן בכינור בגיל 7. הוא למד אצל חיים טאוב בישראל, ואחריו אצל גלן דיקטרו (Dicterow) ופנחס צוקרמן בארה"ב. "טאוב היה המורה הטוב ביותר שהיה לי, אין כאן בכלל שאלה", הוא אומר. "ממנו קיבלתי הכי הרבה. זה גם פונקציה של גיל וזמן: הוא היה המורה שלי הכי הרבה שנים ועבד איתי בשנים המעצבות. אבל גם היום אני שמח לנגן לו ולשמוע את דעתו על הנגינה שלי. הוא מהמוזיקאים הכי טובים שפגשתי".
כבר בגיל צעיר יחסית החל בראונשטיין לפתח קריירה סולנית וקאמרית. הוא היה חבר ב"רביעיית הוברמן" (שהתפרקה בסופו של דבר עקב הפיזור הגיאוגרפי של חבריה), והופיע כסולן ברחבי העולם. גם כיום הוא מבצע הרבה מאד מוזיקה קאמרית, לצידם של עמיתים מהשכבה העליונה של עולם הביצוע. בין היתר שיתף פעולה עם גדולי עולם כמו מאוריציו פוליני, יפים ברונפמן, דניאל בארנבוים ואחרים.
קבלתו לתפקיד היוקרתי של הנגן הראשי בברלין, לפני למעלה משש שנים, נשמעת כמו סיפור מהאגדות. "לא ניגנתי בתזמורת מעולם לפני שהתקבלתי לברלין", הוא מספר. "זה היה התפקיד התזמורתי הראשון שלי".
מה ההגיון לקחת צעיר בלי ניסיון תזמורתי לתפקיד כל כך רגיש?
"זו המדיניות של התזמורת והיא ממשיכה גם היום. אנחנו לוקחים צעירים בלי ניסיון תזמורתי, ונותנים להם ללמוד דרכנו. זה היה כנראה גם הרקע לבחירה בי. אני לא יודע מה היה תהליך הבחירה, אבל אני יודע שנבחרתי פה אחד".
התפקיד של הקונצרטמייסטר, לדבריו, הוא לקשר בין התזמורת למנצח. "הוא צריך לתרגם לנגנים את המחשבה המוזיקלית של המנצח ולתרגם אותה לפרקטיקה", מסביר בראונשטיין. שני הקונצרטמייסטרים האחרים הם יפני ופולני, עובדה שמעידה היטב על האופי הפתוח והבינלאומי של התזמורת הברלינאית כיום. "התזמורת עברה חילופי דורות מאז ימיו של הרברט פון-קראיאן", אומר בראונשטיין. "היא התחלפה לגמרי וגם נשמעת אחרת". פון-קראיאן, שהיה המנהל המוסיקלי של התזמורת עד מותו ב-1989, ייצג מסורת גרמנית נוקשה והיררכית. כיום, לעומת זאת, התזמורת מאופיינת בקו צעיר, בינלאומי ופתוח. שליש מהנגנים הם זרים, וכך גם המנצח האנגלי סיימון ראטל. ראטל נחשב צעיר מאד בעולם הניצוח- בסך הכל בן 51- ובשנים הראשונות שלו בתזמורת כלל לא דיבר גרמנית. כיום, לדבריו של בראונשטיין, הוא כבר "צולע בגרמנית" ומנהל את החזרות באנגלית וגרמנית לסירוגין.
הסטטוס של בראונשטיין בפילהרמונית של ברלין הוא של שכיר במשרה מלאה, אבל התזמורת מאפשרת לו לעשות גם פרויקטים אחרים. "יש בתזמורת שלושה קונצרטמייסטרים, שמחלקים ביניהם את העבודה", הוא אומר. "בדרך כלל לא צריך יותר מאחד, כך שהשניים האחרים פנויים לעסוק בדברים נוספים".
גם בתחום הזה, מסתבר, נמצאת ישראל הרבה מאחור. "בפילהרמונית של ברלין יש רוטציה גבוהה בהרבה יחסית למה שמקובל בארץ", אומר בראונשטיין. "סידור העבודה שלנו הוא של מקסימום 40% מהעבודה לכל נגן ראשי. בפילהרמונית הישראלית, לשם השוואה, יש רק שני נגנים ראשיים, שעובדים רוב הזמן במקביל ועושים בערך 80%. הכול כמובן מסיבות תקציביות". לנוחות הזו יש לדבריו גם משמעות מוסיקלית. "המטרה המוצהרת בברלין היא לתת לאנשים זמן פנוי כדי להתקדם באופן אישי. התזמורת מפסידה כסף, אבל מקבלת נגנים יותר שלמים ויותר טובים ולכן מרוויחה בטווח הארוך. השחיקה של נגן תזמורת פה הרבה יותר קטנה מאשר בישראל".
אתה מחשיב את התפקיד שלך בפילהרמונית של ברלין כשיא הקריירה?
"אני לא רואה שום תפקיד בתור שיא. המצב האידיאלי בקריירה של מוזיקאי הוא להגיע לשיא בכל קונצרט, ולאו דווקא כמשהו שנגזר מהגדרה של תפקיד". עם זאת, הוא אומר שלא היה עובר מברלין לשום מקום אחר. "כשניגשתי לאודיציה, בגיל 28, התלבטתי אם אני בכלל רוצה להיכנס לתזמורת. בסופו של דבר החלטתי שכן, אבל רק פה בברלין ולא בשום מקום אחר בעולם".
ולא היתה לך בעיה להיות ישראלי בגרמניה?
"אני נמצא כאן כבר שש וחצי שנים, ועד היום לא נתקלתי בשום בעיה", הוא אומר. "אני לא מסתיר את הישראליות שלי בשום מקום ובשום מצב. התגובות היחידות שקיבלתי כשסיפרתי שאני מישראל היו בסגנון של "מה, לא מפחיד שם"?
ברלין מהווה בשנים האחרונות מוקד משיכה למוזיקאים ישראלים רבים. "יש כאן בערך מאה מוזיקאים קלאסיים מישראל", אומר בראונשטיין. "בעבר היתה לנו גם תזמורת שהקים גלעד קרני, אבל היא התפרקה כשהוא עבר לציריך. התזמורת הזו לא היתה עבורנו צורך כלכלי, אבל כמובן שיותר כיף לנגן עם ישראלים".
על מצבם של המוזיקאים הקלאסיים בישראל הוא מדבר במעורבות הגובלת בכעס. "בארץ יושבים על מכרה זהב של פוטנציאל מוסיקלי, ולא שמים עליו זין", הוא אומר. "יש בישראל את הפוטנציאל הכי גבוה בעולם של נגנים קלאסיים, והוא מבוזבז בצורה לא נורמלית. הנגנים הטובים מוצאים את עצמם בחו"ל, פשוט כי אין להם אפשרות למצות את עצמם בארץ מבחינה מקצועית וכלכלית. התוצאה היא שיש גם פחות ופחות מורים ברמה גבוהה, כי הטובים עוברים לחו"ל. יש בישראל חומר אנושי מזהב אבל לא איכפת לאף אחד לקדם ולפתח אותו, כך שבלית ברירה אנשים עוזבים למקומות אחרים. זה לא נעשה מתוך רצון".
את הערכתו לעמיתיו מישראל הוא מיישם בקונצרטים קאמריים רבים, בהם הוא מנגן עם נגנים ישראלים כמו אורי קם, עמיחי גרוס, צבי פלסר (Plesser), גלעד קרני ואחרים. "אני מנגן עם ישראלים לא בגלל גחמה פטריוטית, אלא בגלל שהם טובים בכל קנה מידה בינלאומי. ואני אומר את זה כמי שיכול להשוות, אחרי שניגנתי עם אנשים שבאמת נחשבים לגדולים ביותר בעולם. מה שמצחיק אותי כשאני מגיע לארץ זה שאני הופך אוטומטית ל"עוד ישראלי". זה מצחיק, אבל אופייני למדינות קטנות. כל מה שמגיע מבחוץ נחשב לשווה יותר".
בשנת 2003 התמנה בראונשטיין לפרופסור לכינור באוניברסיטה לאמנויות בברלין. "זו משרה חלקית בלבד", הוא אומר. "גם כי אין לי זמן ליותר, וגם כי החוק פה אומר שאם יש לך משרה מלאה בתזמורת מותר לך לקחת רק משרה חלקית במקום אחר. אבל האמת היא שזה מאד מתאים לי כך. אני מרגיש את עצמי קודם כל על הבמה, ורק אחר כך עוסק בהוראה".
והיית חוזר ללמד בארץ?
"הפנטזיה שלי היא לחזור לישראל. אם הייתי יכול לממש את עצמי כאן הייתי חוזר מחר בבוקר. אבל בברלין טוב לי מכל הבחינות, גם מקצועית וגם כלכלית. כדי לחזור לארץ אני אצטרך לעשות פשרות יותר מדי גדולות".
אמש יצאתי עם חברים שהגיעו מחו"ל לשתות משהו. איש מאיתנו לא מעשן, כך שחיפשנו מקום שאפשר לשבת בו בלי לנשום עשן סיגריות. עברנו ארבעה פאבים, ובכולם אותו סיפור: המקום מעושן לגמרי, המארחת אומרת שהעישון במקום מותר, אנחנו שואלים אם יש לפחות חדר שבו אפשר לשבת ללא עישון, היא אומרת שלא, אנחנו הולכים. כמובן שבכולם התנוססו שלטים מאירי עיניים האוסרים על העישון. מגוחך.
כמובן שהדבר הנכון לעשות הוא לתבוע תביעה אישית, או להגיש תלונה לעירייה. יש לתלונה כזו אפילו טופס מוכן שהכינו בעמותת "אוויר נקי". לכאורה אין שום סיבה להרגיש לא נוח עם האופציה הזו: הרי הם עוברים על החוק, והעבירה הזו פוגעת בי באופן אישי, ורק פגיעה בכיס שלהם תשנה דברים וכו'. הרי אם לא יהיו תביעות ותלונות, איך ישתנה המצב? אבל משום מה אני מרגיש מאוד לא נוח עם הגשת תלונה כזו. יש בזה יסוד לא סימפטי של פגיעה בעסק שמנסה להתפרנס, וזה לא מתאים לי.
לכן אני מנסה כיוון אחר: האם מישהו יודע על פאבים בת"א שלא מעשנים בהם? בלי קריצות, ובלי המצאות יצירתיות של כוסות במקום מאפרות, ובלי תליית שלטים בכוונה מלאה להתעלם מהם? שפשוט לא מעשנים בהם? רשימה כזו תעשה את החיים הרבה יותר קלים כי אז אפשר יהיה ללכת מראש למקום שמתאים לך ונגמר הסיפור.
פורסם ב"גלובס", 29.6
את הפילהרמונית שמעתי פעמיים בסוף השבוע הזה. הראשונה היתה ביום חמישי, בסידרת "הפילהרמונית בג'ינס". השניה היתה במוצ"ש, בסדרת המנויים. הפסנתרן היה אותו פסנתרן, המנצח אותו מנצח, אבל ההבדלים היו די גדולים. אולי לא בביצוע, אבל בהחלט באווירה.
"הפילהרמונית בג'ינס" היא מוסד משונה. הפילהרמונית יזמה כאן פורמט ייחודי, במטרה מוצהרת למשוך צעירים. הקונצרט מתחיל בעשר, הבמה מוארת כמו בהופעת רוק, את כל העסק מנחה סֶלֶבּ כלשהו, ואחר כך יש מסיבה עם דוריטוס ובירה. וזה עובד. לעומת הקונצרטים למנויים, שסובלים מנטייה גריאטרית מובהקת, ב"פילהרמונית בג'ינס" יש הרבה קהל צעיר. לרובם אין מושג איך להתנהג בקונצרט, מה שבא לידי ביטוי במחיאות כפיים בין פרקים. אבל זה לא נורא. מה שיותר בעייתי זה הקטע עם המנחה הכוכב, שלפעמים יוצא טוב ולפעמים לא.
הפעם המנחה היה אייל קיציס, בהופעה שהמילה "חלטורה" רשומה עליה בענק. זה התחיל בהומור טיפשי על הגברים בקהל שמפסידים כדורגל (הקונצרט נפל על חצי הגמר של היורו), בלי לקחת בחשבון שאנשים שבאו לקונצרט אולי לא מתעניינים בכלל בכדורגל. ההומור הזה המשיך עם עידכונים מאחורי הקלעים על התוצאה, בזמן שהרבה יותר רלוונטי היה לומר מה בעצם מנגנים. שיא הרדידות היה עם שעשועון מביך, שמטרתו למצוא את הנגן הקוּל ביותר בפילהרמונית. הנחת היסוד- רק מי שמבין בספורט ובאס.אמ.אסים יכול להיחשב קוּל. מפגר זה לא מילה. האבסורדיות של השאלון התבררה כשהצ'לנית המקסימה איריס רגב לא ידעה מה פירוש הקיצור "תת" באס.אמ.אס, ואז התברר שבעצם אף אחד באולם (2500 מקומות) לא יודע מה זה. התשובה, אגב, היא "תתקשר". לא ברור לי למה הפילהרמונית מכניסה את עצמה לבוץ הזה מלכתחילה, אבל כבוד גדול זה בטח לא מוסיף לה.
ועכשיו על המוזיקה. ה"פילהרמונית בג'ינס" התחילה עם סימפוניה מס' 103 של היידן- יצירה חביבה, ביצוע סביר, שום דבר לכתוב עליו הביתה. שיא התכנית היה עם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של פרוקופייב, יצירה רצחנית לביצוע וגם לא קלה להאזנה ראשונה. הפסנתרן, אלכסנדר טורדזה (Toradze), לקח את רעיון הג'ינס קצת רחוק מדי. לטורדזה יש מראה קצת קומי גם כך: הוא נראה כמו גירסה ענקית של וואלאס שון, השחקן האמריקאי ששיחק את הפושע הגוץ עם הדיבור המשובש ב"הנסיכה הקסומה". טורדזה הרשה לעצמו להשתעשע עם הז'קט שלו, לעודד את הקהל למחוא כפיים, ולהראות די מוזר באופן כללי. במוצ"ש, בקונצרט הרגיל למנויים, רוב המניירות האלו נעלמו. בכל מקרה, הביצוע היה מעולה בשני הערבים. טורדזה הציג פסנתרנות מאסיבית ווירטואוזית, שלצידה רגעי שקט בלתי נשכחים. במוצ"ש נהניתי ממנו יותר, אולי בגלל שהמוזיקה הזו מסתדרת טוב יותר עם אווירה רצינית.
הקונצרט של מוצ"ש, כאמור, היה כבר למנויים הרגילים. בנוסף לקונצ'רטו של פרוקופייב בוצעה בו "סימפוניית פאוסט" של ליסט, בגירסה המקורית שלה (ללא סולנים ומקהלה). הכוכב הפעם היה המנצח, ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda). נוזדה הוא רק בן 44, אבל הוא כבר אחד מהשמות החמים בבורסת הניצוח העולמית. הוא עבד הרבה עם ואלרי גרגייב הגדול, וללא ספק למד ממנו הרבה. הוא מנצח ללא שרביט וגם שפת הגוף שלו דומה מאד לזו של גרגייב, מינוס הנטייה האובססיבית של גרגייב להזיז את השיער הצידה ופלוס תנועות וכניסות ברורות יותר. הקשר שלו עם התזמורת היה מצוין, והביצוע נשמע מבריק, זורם ועשיר. הסידרה בניצוחו של נוזדה ממשיכה השבוע, ולמי ששוקל לנסות כדאי רק לקחת בחשבון שהמוזיקה של ליסט אינה הכי קלה וכדאי לערוך היכרות מוקדמת איתה כדי ליהנות ממנה עד הסוף.
הפילהרמונית הישראלית. פסנתר: אלכסנדר טורדזה (Toradze). מנצח: ג'אנאנדראה נוזדה (Noseda). היכל התרבות ת"א.
פורסם ב"גלובס", 26.6
פוצ'יני- לה בוהם. נטרבקו, ויאזון ועוד. מנצח: ברטרנד דה-בילי. דיסק כפול דויטשה גרמופון.
הזוג המלכותי הבלתי מעורער של עולם האופרה היום הוא זמרת הסופרן הרוסיה אנה נטרבקו (Netrebko) וזמר הטנור המקסיקני רולנדו ויאזון (Villazon). שניהם באמצע שנות השלושים שלהם, בעלי קולות יפהפיים ויכולת בימתית מופלאה. השילוב ביניהם הוכיח את עצמו כעוצר נשימה לא פעם, כמו ב"שיקוי אהבה" של דוניצטי או בביצוע המדהים שלהם ל"לה טרוויאטה".
כעת יצא דיסק נוסף בו הם מככבים, עם "לה בוהם" של פוצ'יני. ההקלטה היא מקונצרט חי, שנעשה במינכן באפריל 2007. האופרה בוצעה בו בגירסה קונצרטית (ללא בימוי ותפאורה), בניצוחו של ברטרנד דה-בילי. נטרבקו היא מימי, ויאזון הוא רודולפו, וזו לא תהיה הגזמה לקבוע שמדובר בטוען רציני לכתר "הביצוע הטוב ביותר בכל הזמנים" לאופרה הזו. נטרבקו שרה באופן טבעי וכמעט ללא ויבראטו, עם קול חם שאמנם לא תמיד מגיע לשיאי הרגש אבל עדיין נשמע מצליח לשכנע. הטנור של ויאזון, כתמיד, לירי ומלא הבעה. גם יתר הסולנים טובים מאד, כולל הישראלי בועז דניאל בתפקיד הצייר מרצ'לו. בסיכומו של דבר זהו ביצוע טוב מאד, ומגרעתו העיקרית היא שבשלב זה הוא מופיע רק בגירסת אודיו. אבל יש בשורות: ההקלטה הזו אמורה להופיע גם בגירסה קולנועית של האופרה, שנעשתה בפברואר השנה ומן הסתם תצא בקרוב. יש למה לחכות.
ג'ורדי סבאל
היידן- שבעת הפסוקים האחרונים של ישו על הצלב. תזמורת "קונצרט האומות". מנצח: ג'ורדי סבאל. דיסק "אליה ווקס".
ג'ורדי סבאל סיפר לי על הדיסק הזה בראיון שקיימנו לפני הופעתו האחרונה בפסטיבל ישראל, ולכן הסקרנות היתה גדולה. הדיסק הוזכר במטרה להדגים למה הקים סבאל חברת הקלטות משלו ("אליה ווקס") לפני עשר שנים. "חברות הקלטה מסחריות מסתכלות תמיד על שורת הרווח, ולכן לא אוהבות להשקיע בהפקות", כך סיפר. "אבל כשאתה מקליט עבור עצמך, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ולהוציא את המוצר המושלם מבחינתך".
הדיסק הזה מדגים זאת היטב, כיוון שסבאל הלך כאן עד הסוף. "שבעת הפסוקים האחרונים של ישו על הצלב" היא יצירה כלית מדהימה של היידן, שמתארת בצבעים קודרים את משפטיו האחרונים של ישו לפני צליבתו. כמו בהקלטה הקודמת שלו ליצירה (בחברת "אובידיס") גם כאן משלב סבאל קריין, שמקריא את המשפטים האלו בין קטע נגינה אחד למשנהו. את המוזיקה עצמה הוא מבצע בגירסה התזמורתית, עם תזמורת "קונצרט האומות" המעולה שלו. הביצוע חם, עשיר בצבעים ומלא רגש, אבל מה שמייחד אותו הוא דווקא ההפקה מסביב: בחוברת המצורפת מופיעים טקסטים מקוריים של שתי אוטוריטות בתחום הכתיבה על ישו, שחוברו במיוחד עבור ההפקה.
הראשון הוא ז'וזה סארמאגו, זוכה פרס נובל לספרות ומחבר הספר הגדול "הבשורה על פי ישו". סרמאגו, כדרכו, כותב את מילותיו של ישו מנקודת מבט של אתאיסט. הטקסט מסתיים במילים: "בוא נגמור עם זה. עשיתי את שלי. רק העתיד יאמר אם זה היה שווה. ועכשיו, אלוהי, אבי, אדוני, רק שאלה אחת: מי אני? באמת ובתמים, מי אני"?
השני הוא ריימון פניקר, תיאולוג שמבאר את הפסוקים האחרונים מנקודת מבט דתית. הטקסט של סרמאגו ספרותי, של פניקר מחקרי, והשילוב באמת יוצא דופן. בחוברת המצורפת מופיע אפילו צילום משותף של סבאל וסראמאגו, שנראה כאילו צולם במצלמה של טלפון סלולרי. חשבו שם כמעט על הכל, אבל שכחו להביא מצלמה נורמלית. לא נורא, אף אחד לא מושלם. בכל מקרה, הדיסק מציע חוויה הומניסטית רבת-זוויות, ומבחינה מוזיקלית הוא מציע איכות ביצוע פנטסטית.
פורסם ב"גלובס", 25.6
קצת קשה להבין למה בחרה האופרה הישראלית לחזור על "יבגני אונייגין", שעלתה כאן רק לפני חמש שנים, כשיש אופרות רוסיות מקסימות כמו "סדקו", "תרנגול הזהב" ואחרות שמעולם לא בוצעו בתל-אביב. מצד שני, להחלטה השמרנית הזו יש הגיון פנימי די ברור. "יבגני אונייגין", להלן "יבגני", היא אופרה שקל לאהוב. היא מלודית, דרמטית ורומנטית לעילא, ולכן גם למי שלא מטורף על אופרות בדרך כלל קל להתחבר אליה. בקיצור, האופרה הישראלית הבטיחה לעצמה שהקהל יבוא בהמוניו, ולעזאזל החדשנות. ללא ספק שיקול כלכלי נבון.
אם נניח בצד את שיקולי הרפרטואר, האמת היא שההפקה הזו די מוצלחת. ראשית, התפאורה היא מהיפות שנראו כאן לאחרונה. זו תפאורה תקופתית נאיבית, ריאליסטית ונטולת שטיקים, בדיוק כמו שאפשר לצפות מיצירה שמבוססת על הארד-קור של רומנטיקה רוסית (פושקין). גם הבימוי וההעמדות מוצלחים מאד. זו אולי לא הפקה עוצרת נשימה או עתירת אפקטים, אבל נעים לראות אותה בכל שלביה. וזה לא מעט.
לגבי הזמרים: ככה ככה. מהבולטים לטובה אפשר למנות את ולדימיר פטרוב בתפקיד אונייגין, עם קול חם ועשיר ששיכנע גם מבחינה דרמטית. במערכה הראשונה המשחק שלו היה קצת פחות שחצני מהנדרש, אבל ככל שהתקדם הזמן הוא התגלה כשיבוץ מעולה לתפקיד. לא רחוק מאחוריו היה ולדימיר בראון, בתפקיד הנסיך גרֶמין. בראון הוא יקיר המדור כבר שנים וגם הפעם לא איכזב, בין היתר בזכות העובדה שאחרי אינספור אופרות איטלקיות וגרמניות זכה לשיר סוף-סוף בשפת אימו. מצטיינת נוספת היתה סבטלנה סנדלר, שהצטיינה בתפקיד האומנת פיליפייבנה. לריסה טטוייב, בתפקיד הראשי של טטיאנה, השאירה אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד היא הציגה קול גדול וחזק, אך מצד שני במערכה הראשונה קצת חסרו לה עידון ורגישות. הבעיה הזו השתפרה מאד בהמשך, ובמערכה האחרונה כבר אפשר היה ליהנות ממנה בלי סייגים. בקאסט (צוות הזמרים) השני תשיר את תפקיד טטיאנה אירה ברטמן הנהדרת, שמצטיינת בתפקידים ליריים. איתה אני מניח שגם מהמערכה הראשונה אפשר יהיה לרוות נחת. הלאה: סשה קוק (בתפקיד אולגה, אחותה של טטיאנה) היתה סבירה, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה. מבין הזמרים הפחות טובים בלט פליקס ליבשיץ (בתפקיד לנסקי), שהפגין קול חלש ונוכחות בימתית אנמית. הוא היה דוגמא מצוינת לשיבוץ גרוע, כי התפקיד של לנסקי פשוט גדול עליו. איכזב גם יותם כהן בתפקיד טְריקֶה, שהיה סתם לא מוצלח.
נקודת השפל המרכזית של הביצוע היתה הניצוח. המנצח הרוסי הצעיר דימיטרי יורובסקי (29) פשוט לא הצליח להשתלט על העניינים, והתוצאה היתה די מבולגנת. הביצוע סבל מבעיות קשות של תיאום, כניסות וזרימה כללית, בעיקר במערכות הראשונות. זה נשמע כאילו לא היו להפקה מספיק חזרות, או שלחילופין היד של המנצח פשוט לא מספיק מקצועית. מוזר, בהתחשב בעובדה שיורובסקי הוא נצר לשושלת מוזיקאים מפוארת (שתחילתה במלחין הרוסי ולדימיר). אולי הוא ישתפר עם השנים, אבל בהשוואה לניצוח המרהיב של אשר פיש בפעם הקודמת זו היתה אכזבה. אלא שאשר פיש והאופרה הישראלית, כידוע, כבר לא. מי שכן היו טובות הן התזמורת והמקהלה, שצילצלו יפה ועם סאונד עשיר ומלא- בדיוק כפי שנדרש במוזיקה הרומנטית הגדולה של צ'ייקובסקי.
לסיכום: לא ביצוע מושלם, אבל המוזיקה יפה, הסולנים סבירים ומעלה, והתפאורה מקסימה. בהחלט שווה ללכת.
צ'ייקובסקי- יבגני אונייגין. האופרה הישראלית החדשה. מנצח: דימיטרי יורובסקי. בית האופרה, 25.6.
