פורסם ב"גלובס", 23.6
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000354224&fid=3317
פורסם ב"גלובס" של היום:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000353240&fid=3353
פורסם ב"גלובס" של היום:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000351508&fid=3353
"דויטשה גרמופון" ממשיכה להעלות הקלטות חשובות של ארתור רובינשטיין לפורמט DVD. האלבום האחרון כולל מספר הקלטות כאלו, שנעשו במקור בשנת 1973. במרכז האלבום שני קונצ'רטי לפסנתר מלב הרפרטואר- מס' 3 של בטהובן ומס' 1 הקולוסאלי של ברהמס. את רובינשטיין מלווה תזמורת הקונצרטחבאו המצוינת מאמסטרדם, בניצוחו של ברנרד הייטינק. הביצועים טובים מאד, ובחלקם אפשר להיתקל גם בפיקשושים הספורים של רובינשטיין שכבר הפכו לפולקלור. בנוסף יש ב-DVD גם מספר קטעי סולו מאת שוברט, ברהמס ושופן.
היתרון היחסי של פורמט ה- DVD הוא שאפשר לראות את רובינשטיין בפעולה, יושב זקוף מול הפסנתר ומנגן באצילות וללא מניירות ושטיקים. הבעיה היא שהסרטים ישנים יחסית, ואיכות הצילום וההקלטה רחוקה מאד מהברק המקובל בהקלטות מודרניות. לכן, להערכתי, ה-DVD הזה יתאים בעיקר לתלמידי פסנתר ו/או לאוהבי נוסטלגיה.
ארתור רובינשטיין בקונצרט. תזמורת הקונצרטחבאו. מנצח: ברנרד הייטינק. DVD דויטשה גרמופון.
פורסם ב"גלובס", 5.6
פורסם ב"גלובס" של היום:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000349494&fid=3317
נתחיל בתמצית מנהלים: המילה המתאימה ביותר לתאר את ההפקה הברלינאית שנחתה כעת בבית האופרה ל"דידו ואניאס" של פרסל היא "מוזרה". מצד אחד המוזיקה של פרסל נפלאה, והביצוע של המקהלה והתזמורת הברלינאים הוא ברמה גבוהה מאד. מצד שני, הבימוי תמוה למדי. זהו בימוי מודרני עם תפאורה משונה, שקשה מאד להבין איך היא מתקשרת לעלילה. הוא מבוסס במידה רבה על מחול מודרני, שלטעמי לא רק שאינו תורם למוזיקה אלא לעיתים ממש פוגע בה. זו אמנם לא הפקה אוטיסטית לגמרי והבמה די מעניינת, אבל זה בהחלט פרויקט שטהרנים צריכים להיות סבלניים כלפיו.
ולחדשות בהרחבה. נתחיל מהמוזיקה. כל המבצעים בהפקה הזו מגיעים מחו"ל, ורמתם מצוינת. תזמורת "האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין" המנגנת בכלי תקופה מוכרת היטב מהקלטות, וגם כאן היא הפגינה נגינה זורמת ויפה. הבעיה המרכזית, לטעמי, היתה שהאולם קצת גדול עליהם. בית האופרה הישראלית מתאים יותר להפקות של אופרות מהמאה ה- 19, עם תזמורות גדולות. כלי הבארוק, לעומתם, נשמעים בו קצת אנמיים וחלשים ולא הגיעו לנפח צלילי מספק. אותו דבר ניתן לומר גם על הסולנים. בית האופרה מתאים לסולנים עתירי דציבלים, וזמרי הבארוק המעודנים הלכו בו לאיבוד. דברה יורק, לדוגמא, היא אחת הסולניות הנפלאות ביותר שיש כיום במוזיקת בארוק, אבל באולם התל-אביבי היתה רחוקה להגיע למלוא פוטנציאל הריגוש שלו. האמת היא שאף אחד מהסולנים לא השאיר אותי פעור פה, כולל אורורה אוגולין (Ugolin) בתפקיד דידו. הבימוי הצליח לחרב אפילו את "קינת דידו", האריה המפורסמת שלה בסוף. הוא דרש ממנה לשיר תוך כדי שהיא מתקשקשת עם צעיפים שעטפו אותה, ובשלב מסוים פשוט העדפתי לעצום עיניים ולהקשיב למוזיקה. הכוכבת האמיתית של הערב בתחום הווקאלי היתה המקהלה הברלינאית, שהציגה סאונד צלול ומלוטש שקשה לשמוע בישראל ביום-יום.
לגבי הבימוי- רוב הזמן לא הבנתי מה הכוריאוגרפית והבמאית סשה וולץ רוצה מחיי. ראשית, לאופרה התווסף קטע פותח לא ברור שאינו מופיע באופרה המקורית, בו חלק מהרקדנים/זמרים שחו בתוך אקווריום ענק. אחר כך, כשכבר התחילה האופרה עצמה, מולא כל תפקיד במקביל על-ידי זמר/ת ורקדן (או רקדניות, במקרה של דידו). למה? ככה. בקיצור, ההפקה הזו דורשת חיבה ועניין במחול לא פחות מאשר במוזיקה, וגם מוכנות לשמוע במקביל למוזיקה הנפלאה של פרסל את החבטות והקפיצות של הרקדנים על הבמה. לא מתאים לכם? בשביל זה המציאו את הקומפקט דיסק.
פרסל- דידו ואניאס. תזמורת האקדמיה למוזיקה עתיקה ברלין ומקהלת ווקאל קונסורט ברלין. מנצח: כריסטופר מולדס. בית האופרה ת"א, 3.6.
פורסם ב"גלובס", 4.6.2008
פורסם ב"גלובס" אמש:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000348521&fid=3317
התפקיד הראשי ב"נורמה" הוא אחד האתגרים הגדולים לזמרות סופרן דרמטי. נורמה היא כוהנת דרואידית בגאליה בתקופת הכיבוש הרומאי, ותפקידה דורש מהזמרת השרה אותו יכולת טכנית והבעתית קיצונית. ההפקה הזו מציגה ביצוע חי מ- 2006, בו שרה את התפקיד זמרת הסופרן המעולה אדיטה גרוברובה (Gruberuva). התפקיד שלה דורש הבעה אפקטיבית של אהבה, תשוקה וצער, והיא עושה את כולם באופן משכנע מאין כמותו. פשוט זמרת אדירה.לצידה יש צוות זמרים מצוין כמו זוראן טודורוביץ' בתפקיד פוליאונה (Pollione), סוניה גנאסי בתפקיד אדלגיסה (Adalgisa) ואחרים. ההפקה היא מה"שטאטסאופר" של בוואריה, עם התזמורת והמקהלה המעולים שלהם. הבימוי מודרני אבל לא מהסוג המעצבן, ומאופיין בדומיננטיות גדולה של הצבע הכחול על הבמה. ההפקה חדשה לגמרי, ואיכות ההקלטה והצילום אופטימלית.
לאוהבי אופרה, ובל-קנטו בפרט, זוהי הפקה מומלצת מאד. ספויילר למי שלא מכיר את הסיפור: העלילה מסתיימת בהתאבדותה של נורמה, שצועדת לעבר הלהבות. הפעם הצבע השולט בבמה הוא אדום, ולמי שמתחבר לעולם האופרה מומלץ להחזיק טישו בהישג יד.
בליני- נורמה. מנצח: פרידריך היידר. DVD כפול "דויטשה גרמופון".
פורסם ב"גלובס", 29.5.2008
