למי שאוהב באך אינטימי ומעודן, הדיסק הזה יכול להתאים מאד. במרכזו עומדות שתי יצירות קוליות: המיסה הקטנה מספר 234 ברשימת יצירות באך, שהיא דווקא לא יצירת מופת, ו"קנטטת האבל" המופלאה מספר 198 שחוברה לכבוד מותה של מלכת פולין. מה שמיוחד בביצוע הוא שמשתתפים בו רק ארבעה סולנים, אחד לכל קול, מה שנותן לו שקיפות אופטימלית ובהירות גדולה של המירקם.
ארבעת הסולנים מוכרים היטב בשדה המוזיקה המוקדמת: זמרת הסופרן היא קתרין פיוג, האלט הוא הספרדי המעולה קרלוס מנה (Mena), הטנור הוא יאן קובו והבאס הוא סטפן מקלאוד. כולם מצוינים. אליהם מצטרף קונסורט "ריצ'רקר" המצוין לא פחות, המנגן בכלי תקופה בהדרכת פיליפ פיירלו (Pierlot). לאוהבי מקהלות גדולות הביצוע עשוי להישמע חסר נפח מספק, אבל הוא יענג בהחלט את מי שהתרגל לשמוע באך בכלי תקופה ובביצוע סולני.
באך- "מצבת זיכרון למלכת פולין". קונסורט ריצ'רקר וסולנים. מנצח: פיליפ פיירלו. דיסק MIRARE.
פורסם ב"גלובס", 22.5
פורסם ב"תרבות גלובס", 21.5.2008
לאון בוטשטיין יסיים בקרוב את העונה החמישית שלו בראש התזמורת הסימפונית ירושלים. עונה זו היתה דרמטית ביותר בחיי התזמורת, ולאו דווקא מהצד המוזיקלי. התזמורת ניצבה בשנה שעברה מול איום סגירה ממשי, ויצאה רק בתחילת השנה מפשיטת רגל. כעת, בוטשטיין ונגניו מתחילים לנשום לרווחה: האיום לקיום התזמורת הוסר, וניתן להתחיל בזהירות לחשוב על העתיד.
"זו היתה תקופה קשה מאד", אומר המנצח האמריקאי על העונה שעברה. "פעלנו עם בעיות תקציב תמידיות, בלי יכולת לגייס סולנים ומנצחים אורחים. הרגשתי כמו מישהו שנמצא באופן תמידי בדיאטה חריפה".
עם חלוף המשבר הקיומי, בוטשטיין צופה לעתיד בתקווה. לתזמורת מונה דירקטוריון חדש שבראשו עומד אמנון נדב, והציפיה היא שההנהלה החדשה תתן לתזמורת דחיפה מחודשת. "בשנים האחרונות עבדנו בפאזה של הישרדות. לא היו לתזמורת שיווק, פירסום או יחסי ציבור. בעונה הבאה הם יתחילו סוף-סוף לתפקד מחדש".
לאון בוטשטיין (62) נולד בשוויץ וגדל בארה"ב. הוא מוכר בעולם המוזיקה היטב הן כמוזיקולוג והן כמנצח, ומכהן כבר שנים כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית האמריקאית בניו-יורק. בנוסף הוא מכהן מאז שנת 1975 כנשיא מכללת "בארד" בארה"ב. הקשר שלו עם התזמורת הירושלמית התחיל ב- 2001, כמנצח אורח. הקשר עלה יפה, ושנתיים לאחר מכן מונה למנהלה המוזיקלי. "לתזמורת לא היתה מעולם תמיכה פרטית", הוא אומר. "אהוד אולמרט, שהיה אז שר התמ"ת והאחראי על רשות השידור, הבין שהיא חייבת להיעזר בתמיכה חיצונית וביקש ממני לקחת את התזמורת. גם כי היה לי ניסיון כמנצח, וגם כי היה לי ניסיון בגיוס כספים". ואכן, אחת הפעולות המרכזיות של בוטשטיין בתזמורת היתה להקים אגודת ידידים. האגודה שהקים מבוססת על פילנתרופים יהודיים מחו"ל, שמכסים כרגע כ- 15% מתקציב התזמורת.
בוטשטיין משרטט שני מודלים הפוכים של תמיכה בתזמורות. "בארה"ב, יש 100% תמיכה פרטית. הממשלה לא נותנת לתזמורות אגורה. בעיני זה מודל רע, כי לדעתי המדינה חייבת להיות אחראית לתרבות. אסור שצריכת תרבות תהיה תלויה בהכנסה ובהבדלי מעמדות. באירופה, לעומת זאת, התמיכה היא בעיקר ציבורית. יש שם בערך עשרה אחוז תמיכה פרטית. אבל גם שם התמיכה הפרטית הולכת וגדלה בהדרגה".
לבוטשטיין יש תובנות מעניינות נוספות על שיטת התמיכות האמריקאית. "יש בארה"ב תמריץ כלכלי לתרום, כי 100% מהתרומה מוכר במס עד גבול מסוים. אבל זו לא הסיבה בגללה אנשים תורמים. אם תיתן לצדקה, עדיין ישאר לך בשורה התחתונה פחות כסף. לכן, רוב העשירים לא תורמים כלל. הסיבה לכך שבכל זאת יש תרומות היא אחריות חברתית. עבור הפרוטסטנטים, תרומה לקהילה זו עדות שאתה מצליח בעיני אלוהים. אצל היהודים, יש אידיאולוגיה שלמה של אחריות חברתית וערכים של תרומה לקהילה. לכן יש כל כך הרבה פילנתרופים יהודים באמריקה".
גם בוטשטיין עצמו עובד עם התזמורת הירושלמית בהתנדבות. "אני מהגר יהודי שנולד עם קופסת קרן קיימת ביד", הוא אומר. "אני אמנם לא עשיר גדול, אבל הסיבה היחידה שאני בירושלים היא שרציתי לתרום לטובת מדינת ישראל". לדבריו, מצבה של התזמורת הביא לכך ששכר הנגנים קוצץ אפילו יותר מרמתו הקודמת, שהיתה נמוכה מאד גם כך. "נראה לי לא הוגן לקחת שכר לעצמי בעוד ששכרם של הנגנים מקוצץ. אני מקבל שכר נאה במקומות אחרים, כך שבירושלים אני יכול להרשות לעצמי לעבוד בהתנדבות. התזמורת אמנם משלמת מלונות וטיסות, אבל אני לא מרוויח שם כסף. אחת המטרות שלי כעת היא להביא להעלאה בשכר הנגנים. בכל מקרה, אני לא מתכוון לקחת שכר לעצמי עד שמשכורות הנגנים יגיעו לרמה סבירה".
לדברי בוטשטיין, אף אחד לא הולך כיום לעסוק במוזיקה כדי להתעשר. "התופעה של המנצחים המיליונרים, כמו קראיאן או אבאדו, נמצאת בירידה. היום כבר לא מרוויחים הרבה מהקלטות. אין בזה כסף ואין לזה שוק. בדרך כלל דיסקים חדשים ממומנים בכלל ע"י התזמורות, למטרות פירסום. כבר אין היום אף תזמורת בעולם שיש לה חוזה קבוע עם חברת הקלטות. העולם הזה מת. מבחינתי זה מצוין, כי אנשים מעדיפים ביצועים חיים על פני ביצועים מוקלטים. הקלטות בעיני הן חשובות, אבל רק בתור דוקומנטים שנותנים גישה למנצחי עבר או ליצירות לא מבוצעות. הן לעולם לא יכולות להחליף חוויה של נוכחות באולם והאזנה לאקוסטיקה אמיתית".
אחד המאפיינים הבולטים של עבודתו של בוטשטיין בירושלים הוא חשיפה של יצירות לא מוכרות. בעונה שעברה היתה לו סידרה שלמה שהוקדשה לכך, בשם "תגליות". "מוזיקה היא כמו מוזיאון חי", הוא אומר. "אבל משום מה סגרנו את רוב הדלתות של המוזיאון הזה, ואנחנו תמיד מסתכלים על אותן היצירות. זה חבל מאד, כי יש עוד המון מוזיקה שהקהל יכול לאהוב. וזה בדיוק מה שאני מנסה להביא".
לעונה הבאה הוא מתכנן תכנית מורחבת, עם ארבע סדרות. הסידרה "תגליות" תפסיק לעמוד בפני עצמה, ותאוחד עם הסידרה הקלאסית. עם זאת, גם בעונה הבאה תשים התזמורת דגש חזק על ביצוע מוזיקה לא מוכרת מהרפטואר של המאה ה- 19 והעשרים. בין היצירות שיבוצעו תהיה יצירה לא מוכרת של זמלינסקי בשם "טרגדיה בפירנצה", קונצ'רטו לכינור של רגר, אופרה לא מוכרת של היידן, קונצ'רטו לאבוב של מרטינו, יצירה של קבוצת מלחינים יהודיים מ- 1961 ועוד.
בעונה הקודמת היתה לזה הצלחה? הקהל הישראלי לא שמרן מדי בשביל מוזיקה לא מוכרת?
"לדעתי זו היתה הצלחה מסחררת. הרי כל הפרסום עבר מפה לאוזן כי לא היו לנו שיווק ופרסום, ובכל זאת הצלחנו למלא חצי אולם עם התכניות המודרניות. מעבר לכך, בעונה הבאה התגליות המוזיקליות כבר לא יהיו בגטו משלהן אלא ישולבו ברפרטואר הרגיל, ולצידן תהיה גם הרבה מוזיקה מוכרת. כדי להחזיר את הקהל אנחנו חייבים לשלב את החדש עם המוכר ולבנות מחדש אמון עם הקהל".
בארה"ב זה עובד?
"ועוד איך. אנשים שם כבר סומכים עלי, ויודעים שלא אביא להם יצירות לא טובות. היום הם באים גם אם מדובר בחומר חדש לגמרי שהם לא שמעו מעולם".
יהיו בעונה הבאה שלכם הפתעות גם מבחינת סולנים?
"בעיקרון אנחנו מביאים סולנים צעירים, כי התעריפים לסולנים המפורסמים עדיין גבוהים מדי עבורנו. הכוכב המפורסם היחיד יהיה הצ'לן יו-יו מא, שהסכים להופיע איתנו בהתנדבות".
ומה דעתך על מה שקורה בפילהרמונית?
"הפילהרמונית היא תזמורת מצוינת, וזובין מהטה הוא מנצח ענק. אבל לדעתי הרפרטואר שלהם מאד שמרני. אם רוצים קהל חדש אי אפשר לבצע כל הזמן את אותו הדבר".
Paata Burchuladze as Elvise in La Gioconda
שלל התחייבויות קודמות הביאו אותי לבקר באופרה רק אמש (ג'), כמה ימים טובים לאחר ההצגה הראשונה. אבל, כמו שאומרים, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. לשמחתי, הצגת יום ג' כללה את הקאסט (צוות הזמרים) הראשון, שרובו התגלה כמעולה. ולחדשות בהרחבה, בפורמט האהוב של "למה כן-למה לא":
למה כן: 1. כמעט כל הזמרים מעולים. מישל קריידר בתפקיד לה ג'וקונדה היתה מהממת ממש, עם קול צלול ויפהפה שהצליח לרגש בכמה וכמה מקומות. אריית ההתאבדות שלה לקראת הסוף, לדוגמא, היתה ממש סוחטת דמעות. זמר הבאס הגדול פאטה בורצ'ולדזה (Burchuladze) בתפקיד אלוויזה (Alvise), מעין גירסה תקופתית לראש השב"כ, היה מעולה כתמיד. יו סמית' האמריקאי היה מצוין בתפקיד הנסיך אנצו גרימלדי, עם קול חזק ויפה ונוכחות בימתית מרשימה. לאורה אדורנו, בתפקיד אשתו הבוגדת של אלוויזה, הציגה שירה כובשת ומשחק משכנע. גם לגבי היתר אין תלונות. ממש בראבו כללי. 2. פיטוריו הדרמטיים של אשר פיש הביאו לדוכן המנצחים את עומר ולבר הצעיר, ואני שמח לבשר כי הוא עשה עבודה נהדרת. הניצוח שלו היה אנרגטי ומדויק, ומה שיותר חשוב, תזמורת ראשל"צ צילצלה מצוין. 3. התפאורה יפה מאד. זו תפאורה תקופתית עשירה ונטולת שטיקים, שמתארת מקומות שונים בונציה עם הרבה צבע ודמיון. 4. הבימוי של "מחול השעות" המפורסם, עם רקדנים ותפאורה מתחלפת, מקסים.
למה לא: כי לא כל המוזיקה מוצלחת. יש באופרה הזו כמה אריות יפות, ואת "מחול השעות" תמיד כיף לשמוע. אבל בדרך אליהם צריך לצלוח די הרבה רגעים חלשים למדי מבחינה מוזיקלית. ככלל אצבע, שתי המערכות הראשונות פחות מוצלחות ושתי האחרונות יותר. בכל מקרה, אין מה לחפש פה את הגאונות של ורדי, פוצ'יני או דוניצטי.
ממה לא להתעצבן: מהנטייה של המתרגם להחליף לשון ציווי בלשון עתיד ("תשתי את זה", "תניחו אותה שם", "תמצאו את עקבותיה", "תקשיב לשיר").
שורה תחתונה: כדאי מאד בזכות הזמרים והתפאורה. תשתדלו רק לא להתבאס מהרגעים בהם המוזיקה לא הכי מבריקה, ויש הרבה כאלו.
פונקיילי (Ponchielli) – לה ג'וקונדה. מנצח: עומר ולבר. האופרה הישראלית החדשה. 20.5.
פורסם ב"גלובס" של היום:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000343659&fid=3353
פורסם ב"גלובס" של היום:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000343207&fid=3353
היום פורסמה ב"תרבות גלובס" רשימת המלצות על המופעים הצפויים בפסטיבל ישראל. הכותבים הם קובי ניב, בועז כהן, חגית פלג-רותם ואני, כל אחד בתחומו. הנה הלינק:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000343280&fid=3317
אולם מוזיאון ת"א היה כמעט מלא לגמרי ביום שלישי בערב, ויש להניח ששמו של גיא בראונשטיין היה זה שהביא את מרבית המאזינים. בראונשטיין, כנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית המהוללת של ברלין, הוא אכן אטרקציה. גם אם נניח לרגע להילת ה"כנר הראשון בפילהרמונית של ברלין" המרחפת מעל ראשו, הוא באמת מוזיקאי עמוק ובשל. אין ספק גם שהנגינה ברביעייה עושה לו טוב מבחינת יכולת הבעה אישית. ברביעייה קאמרית הוא כאילו משתחרר מהמגבלות של נגינה אחידה בתזמורת, ומרשה לעצמו להפגין אישיות סולנית ויכולת הובלה מרשימה. בקונצרט הוא היה מעט חולה, אבל לא במידה מספיקה כדי לפגוע ברמת הביצוע. בכל מקרה, בראונשטיין היה רק חוליה אחת בשרשרת של ארבעת הנגנים המעולים שמרכיבים את רביעיית "פרגמון". לא פחות משכנעים ממנו היתה הפסנתרנית קים ברבייה (Barbier), שנגינתה היתה מלאת ביטחון ועוצמה פנימית, והויולן הישראלי גיא בן-ציוני שריגש ממש בנגינה רכה, עגולה ומדויקת. אם בראונשטיין היה ה"ילד הרע" והרומנטי של הרביעייה מבחינת יצירתיות ומקוריות, הרי בן-ציוני היה המשלים המעודן והקלאסי שמאזן אותו וברביה היתה הדינאמו שפועל ברקע. גם הצ'לנית ג'ינג ז'או השתלבה היטב בצוות, עם הקשבה ותמיכה בקו שהוביל בראונשטיין וללא יומרות הובלה או התפרצויות של אגו. היא צ'לנית מעולה אמנם, אבל מבחינת הדינמיקה הקבוצתית היה ברור ששני הישראלים הם אלו שנותנים את הטון.
גם הרפרטואר שנבחר לתכנית היה מוצלח: החל מרביעיית הפסנתר השניה והאופטימית של מוצרט ק. 493, המשך ברביעייה היפה אופוס 67 של טורינה, וכלה ברביעיית הפסנתר בדו מינור של ברהמס- ללא ספק אחת היצירות החזקות ביותר ברפרטואר הקאמרי. בראונשטיין הוביל את ההרכב לביצועים מצוינים, ולמרות שמבחינה טכנית לא כולם היו מושלמים הערב הזה סיפק רגעים של חוויה גדולה. לטעמי, שיא הקונצרט היה בפרק האיטי של הרביעיה של ברהמס, הרבה בזכות ההקשבה ההדדית בין ז'או הצ'לנית לברבייה הפסנתרנית. יופי של קונצרט, שמזכיר כמה חשוב שתהיה כאן מסגרת קבועה לנגנים ישראלים בינלאומיים להופיע בפני הקהל המקומי ולהזכיר לו מהם הסטנדרטים האמיתיים לנגינה קאמרית.
רביעיית פרגמון. מוזיאון ת"א לאמנות. יום שלישי 13.5.
ג'ורדי סבאל. צילום: Laurent Thurin Nal
ג'ורדי סבאל הוא אחד המוזיקאים המוערכים ביותר בשדה המוזיקה המוקדמת בעולם, ובצדק גמור. הוא התחיל את דרכו המוזיקלית כנגן ויולה דה-גמבה, ומאוחר יותר הפך גם למנצח המתמחה במוזיקה עתיקה. הוא נחשב למומחה עולמי לנגינה בכלי מיתר עתיקים ולמנצח אנרגטי ומקורי. לצידו מופיעה לאורך השנים אשתו, זמרת הסופרן הפנטסטית מונסראט פיגראס, ובשנים האחרונות מצטרפים מדי פעם להרכב המשפחתי גם בתו אריאנה (סופרן ונבל) ובנו פראן. בנוסף לבני המשפחה יש לסבאל הרכבי ביצוע קבועים: ההרכב הכלי "הספריון XXI" ומקהלת ה"קאפלה ריאל מקטלוניה". בדרך כלל סבאל מנצח ומנגן במקביל, כשהוא משתמש בקשת של הכלי בתור אלטרנטיבה לשרביט ניצוח.
בישראל הופיע סבאל לאחרונה לפני עשור, במסגרת סידרת "אותנטיקה" המנוחה למוזיקה עתיקה. בסוף החודש יחזור לכאן שוב, לשתי הופעות במסגרת פסטיבל ישראל. "לא הופעתי בישראל עשר שנים, אבל ביקרתי בה בנובמבר האחרון", הוא מפתיע בראיון טלפוני מביתו בברצלונה. "באתי כדי להכין את אחת התכניות שאיתה נופיע בפסטיבל, שעוסקת בהיסטוריה המוזיקלית של ירושלים. באנו להקשיב לטקסים בבתי כנסת ומסגדים, קנינו שופרות, ונפגשנו עם מוזיקאים וחוקרים".
סבאל נשמע נלהב מאד מהתכנית החדשה. לתכנית קוראים 'ירושלים- עיר השלום של מעלה ושל מטה', והיא פרויקט משותף שלו, של אשתו מונסראט פיגראס ושל המוזיקאי הישראלי יאיר דלאל, שמנגן עם סבאל כבר למעלה מעשור. הפרויקט מוקדש לירושלים ולהסטוריה הרב-תרבותית שלה לאורך אלפי השנים, כפי שהיא באה לידי ביטוי במסורות מוזיקליות שונות. בנוסף להרכבי הביצוע הקבועים של סבאל תשתתף בפרויקט גם קבוצה גדולה של מוזיקאים מהאיזור: נגני שופר יהודיים, מוזיקאים סוּפיים מהגליל, ושורה של מוזיקאים מטורקיה, ארמניה ויוון.
התפיסה שהנחתה אותו בבניית הפרויקט, לדבריו, היתה לתת ביטוי למוזיקאים מתרבויות שונות. "זה לא קונצרט רגיל, אלא ערב שמציג קבוצות של מוזיקאים ישראליים, ערבים, יוונים, טורקים וארמנים שמוזיקה היא חלק מהחיים שלהם ומהתרבות שלהם. הרעיון הוא להציג את ירושלים וההסטוריה שלה דרכם".
ואיך היה לעבוד עם אנשים מכל כך הרבה תרבויות?
"המפגש הבין-תרבותי לא היה קל. היו מוזיקאים שהיה קשה להם לקבל שאישה שרה, היו בעיות שקשורות לזה שמוזיקאים ערבים מבקרים בישראל וכדומה. אבל בשבילי, לראות את כל המוזיקאים האלו מתחבקים בסוף הקונצרט היה שווה את המאמץ".
יש פה גם אמירה פוליטית?
"בודאי, וזה מתחבר לזה שהשנה אני שגריר של האיחוד האירופי לדיאלוג רב-תרבותי. התכנית הזו מדגימה לדעתי את הסיכוי האחרון לדיאלוג. הרי במשך 600 שנה היו באיזור הזה רק מלחמות. הגיע הזמן לסיים את תרבות המלחמה ולעבור לתרבות של שלום. ואת השלום הזה אני רוצה לקדם דרך המוזיקה".
אתה רואה בעצמך אדם דתי?
"נולדתי קתולי, כמו כל הילדים בספרד של תקופת פרנקו. אבל אם אתה שואל אם אני הולך למיסה בכל יום ראשון, התשובה היא לא. מצד שני, אני כן מאמין במימד רוחני. כשאני הולך לבית כנסת בטולדו אני מרגיש כח רוחני, וכך גם במסגד בקורדובה או בכנסיה. גם כשאני מנצח על מיסה של מוראלס או של באך אני מתחבר לצד הרוחני שלה".
סבאל מתרגש במיוחד מקטע מוקלט שיושמע בקונצרט, בו שומעים את החזן שלמה כץ. "החזן הזה היה אסיר באושוויץ שעמד לפני הוצאה להורג", הוא מספר. "הוא ביקש לשיר 'אל מלא רחמים' לפני מותו, והקצין הנאצי הסכים. הקצין כל כך התלהב מהשירה, עד שהחליט במקום לשחרר אותו. כך קרה שכץ נשאר בחיים בזכות המוזיקה, ובשנת 1950 הקליט את הקטע שהציל אותו. הקטע הזה יושמע בקונצרט דרך רמקולים, כשבאולם שורר חושך ורק נרות מאירים אותו".
סבאל מספר כי הקונצרט יצא בדיסק כפול בחברת ההקלטות שלו, "אליה ווקס" ("קול אחר"). "רוב הקטעים כבר הוקלטו, אבל אנחנו עומדים להקליט גם את הקונצרט בישראל ולהכניס חלק ממנו לדיסק". את חברת ההקלטות הזו הקים לפני עשר שנים, כשהחליט להתנתק מחברות התקליטים המסחריות. "את ההחלטה הזו קיבלנו כשהיינו בישראל לפני עשר שנים", הוא צוחק. "בישראל הכל נראה אפשרי". לדבריו, הסיבה להקמת החברה העצמאית היתה מסחרית-אמנותית. "כיום, חברה בין-לאומית חייבת לקחת בחשבון שיקולים כלכליים לפני שהיא משקיעה בדיסק. אף אחד כבר לא מוכן לקחת סיכונים. לכן, העבודה עם חברות הקלטה היתה מגבילה מאד".
מאז שפתח את "אליה ווקס" לפני עשור, הופיעו בחברה כבר שישים כותרים. "מכרנו כבר למעלה ממיליון דיסקים ברחבי העולם, ויש עליה קבועה במכירות. מה שמבדיל בינינו לבין החברות המסחריות הרגילות הוא שאנחנו חושבים קודם כל על איכות ומנסים לעשות הכל הכי טוב. לאחרונה, לדוגמא, שיתפנו את הסופר הפורטוגזי ז'וזה סרמאגו בפרויקט שלנו עם "שבע המילים האחרונות של ישו על הצלב" מאת היידן, בו סרמאגו כתב לנו טקסט פיוטי-אתאיסטי לכל אחד מהמשפטים של ישו. הכל נעשה מנקודת המבט של המוזיקאי, לא של איש הפיננסים".
למרות זאת, סבאל מקליט בשנים האחרונות כמעט רק רפרטואר שאינו דורש תזמורת גדולה. לפני 11 שנים, כשעוד הקליט ב"אובידיס", הוציא ביצוע מסעיר לסימפוניה השלישית של בטהובן, אבל מאז הוא מקליט רק מוזיקה מוקדמת. הסיבה לכך, לדבריו, כלכלית בלבד. "קשה להקליט פרויקטים גדולים מבחינה כלכלית", הוא אומר. "זה מאד יקר לממן ולהקליט תזמורת גדולה. כדי לפתור את זה אנחנו מכינים כעת משכן קבוע בפאריז, בו אפשר יהיה לעשות פרויקטים גדולים. הוא אמור להתחיל לפעול בעונה הבאה".
התכנית של ירושלים תבוצע ב- 4 ביוני, יום רביעי. למחרת, ה- 5 ביוני, יבצעו סבאל וקבוצתו את הקונצרט השני בפסטיבל, "גלות ספרד". התכנית זהה למוזיקה המופיע בדיסק שהוציא בשם זה לפני מספר שנים, ובו מוזיקה של היהודים שהוגלו מספרד בשנת 1492. התכנית כוללת לחנים ושירים של מסורת הלדינו, כפי שהשתמרו במרוקו, סראייבו, סלוניקי, ירושלים ועוד. גם בקונצרט זה תשיר מונסראט פיגראס, ואיתה ארבעה זמרים נוספים מהקבוצה ונגנים בכלים עתיקים.
הקהל הישראלי שונה לדעתך מהקהל במקומות אחרים?
"בהחלט. אני מתרשם שהקהל כאן מאמין מאד בכוח של המוזיקה. אני זוכר שבקונצרטים שלי כאן לפני עשר שנים היו לאנשים דמעות בעיניים. באירופה זה נדיר שאנשים מתרגשים כל כך ממוזיקה. זה קורה דווקא במקומות רחוקים יותר, כמו סט.פטרסבורג ומוסקבה. אולי בגלל שאלו מקומות שבהם יש לאנשים משמעות גדולה יותר לחיים. באירופה יש יותר מדי מהכל, ואנשים כבר לא מתרגשים מכלום. בישראל יש הרגשה שאנשים מתחברים אלינו יותר מבחינה רגשית".
יאיר דלאל, שבנה את תכנית הקונצרט יחד עם סבאל, מדגיש את הצד הישראלי של הפרויקט. "הנקודה המרכזית היא שאני מפה", אומר דלאל. "ג'ורדי יזם את הפרויקט, אבל הוא לא מפה. ברגע שיש בפרויקט אנשים מישראל זה תופס פוקוס אחר לגמרי".
דלאל מציין כי לטעמו הקטעים שנוגעים לישראל וליהדות הם החזקים ביותר בתכנית, במיוחד פייטנות יהודית שישיר ליאור אלמליח. "הקטעים הנוצריים יפים, אבל נשמעים מרוחקים ואירופאיים. דווקא המוזיקה מפה היא הנוגעת במיוחד ללב".
לג'ורדי סבאל יש נטייה להיות סנטימנטלי למדי לפעמים. זה לא קורה הפעם?
"ג'ורדי באמת מאד סנטימנטלי, ובכמה מקומות הייתי צריך למתן אותו. לדוגמא, קיצרתי מאד את הקטע של השופרות שנשמע לי קיטשי מדי. אבל צריך לזכור שסבאל פונה בעיקר לקהל אירופאי, ומה שלנו נשמע קיטש להם נשמע הכי יפה שיש. לשמחתי, בסופו של דבר יצא פרויקט חזק מאד עם חיבור חזק לכאן".
פורסם ב"גלובס", 14.5.2008
מדור התרבות של "גלובס" עלה בשעה טובה לאינטרנט. המדור נמצא בתקופה האחרונה בפריחה חסרת תקדים, וכדאי להעיף עין. ב"תרבות גלובס" כותבים מלבדי אנשים מוכרים ומעולים בתחומם, כמו קובי ניב (ביקורות תיאטרון), בועז כהן (מוזיקה ישראלית), שרון מולדבי (מוזיקה בינלאומית), חגית אברון (אוכל), מירה איתן (יין ואלכוהול), יעל טרגן (אופנה), אסתי סגל,פרופ' ניסים קלדרון, ד"ר קציעה אלון, חגית פלג-רותם ועוד. אני עצמי כותב ומבקר בו מוזיקה קלאסית מיום הקמתו, וכאמור, בתקופה האחרונה זו חוויה שונה לגמרי של פריחה והתפתחות. העלייה לאינטרנט היתה רק היום ויש שיפורים גרפיים תוך כדי תנועה, כך שכדאי להציץ גם בימים הבאים לראות איך המדור מקבל צורה סופית.
כדי לעיין במדור צריך להיכנס לאתר של גלובס ולבחור בלשונית "תרבות" מצד שמאל למעלה.
אביבה חיימוביץ'-ויינשל
קצת קשה להאמין, אבל גם בישראל 2008 נשארו איים של ציונות אידיאליסטית, כמו של פעם. אחד מהם הוא עמותת "מאסטרו", שהוקמה לפני ארבע שנים כיוזמה פרטית לחלוטין המבוססת על אמונה בכוחה של המוזיקה להשפיע על חיי הרוח והחברה בארץ. לעמותה מספר מטרות: להגדיל את מעגל לומדי המוזיקה בארץ תוך התמקדות באוכלוסיות הפריפריה ובעלי צרכים מיוחדים, להוות סביבה תומכת עבור מוזיקאים צעירים, ולתת בית לפעילות מוזיקאים ישראלים מהארץ ומחו"ל.
המייסדת והמנהלת של "מאסטרו" היא אביבה חיימוביץ'-ויינשל, שהכניסה לעמותה את כל מרצה והרבה מהונה הפרטי. "מאסטרו הוא מפעל ציוני, שעושה שימוש במוזיקה ומוזיקאים", היא אומרת. "תשעים אחוז מההשקעה, סכום של חצי מליון דולר, באו מההון הפרטי שלי ושל בן-זוגי. אנחנו אנשים מן הישוב, לא מיליונרים גדולים, ומכרנו את כל רכושנו לטובת המפעל הזה. אבל מראש שמנו את הכסף הזה בלי לצפות לתמורה. היה לנו ברור שההשקעה הזו תחזיר את עצמה רק מוראלית".
אחת מפעילויותיה המרכזיות של העמותה היא הכשרת מוזיקאים בוגרי אקדמיות כמבצעים ומורים, אשר עובדים כמורים לכלים מוזיקליים שונים בפריפריות. את ההכשרה נותנים להם פרופסורים ישראליים בכירים מאקדמיות מובילות בארץ ומחו"ל, ביניהם שמות מוכרים כמו חגי שחם (כינור), משה אפשטיין (חליל), ארנון ארז (פסנתר), אורי ורדי (צ'לו) ואחרים. שחם, כנר ישראלי בינלאומי, משמש גם כמנהל המוזיקלי של התכנית. המוזיקאים בוגרי התוכנית מתחייבים לעסוק בהוראה ובפעילות חברתית-תרבותית בישובי פריפריה משך שנתיים לפחות מתום שנת ההכשרה, ובמהלך התקופה מקבלים תמיכה מקצועית וכלכלית.
"אני לא מחפשת את הפרלמן הבא", אומרת חיימוביץ'-ויינשל. "מה שאני כן רוצה זה להפיק מהמוזיקה ערך מוסף ולבנות את הדור הבא של צרכני תרבות. מעבר לכך, אנחנו רוצים לתת למוזיקאים ישראלים בוגרי אקדמיות מסגרת להישאר בארץ ולקבל שכר הולם עבור עבודתם. בנוסף, חשוב לנו לאפשר למוזיקאים ישראלים החיים בחו"ל להיות מעורבים בחיי המוזיקה בארץ. ברור לי שאי אפשר להחזיר אותם לפה, אבל אנחנו מנסים לתת להם מסגרת לעבוד פה בצורה מסודרת ולא רק לבוא מדי פעם ולתת קונצרט באופן רנדומלי".
המוזיקאים בוגרי התכנית עובדים כרגע כמורים למוזיקה במקומות כמו דימונה, כפר-ורדים ומעלה-יוסף. "בהתחלה הם היו מאד סקפטיים לגבי העניין", אומרת חיימוביץ'- ויינשל. "אלו חבר'ה צעירים בני 28-30, והרעיון של מפעל ציוני נשמע להם בהתחלה מוזר. אבל אחרי שהם ראו במה מדובר הם התלהבו. הם נדרשים לעבודה של יומיים בשבוע, ומקבלים שכר יפה כדי שהצד הכלכלי לא יעיק".
לשנה הקרובה יש ל"מאסטרו" רשימת יעדים מוגדרת היטב. השנה אמורים להצטרף לתכנית כשבעים תלמידי נגינה חדשים, ובכל מרכז מוסיקה בו תפעל התכנית תתבצע תוכנית העשרה גם בעבור צוות המורים המקומי; לצוות המורים תצטרף מורה לכינור שתלמד בקונסרבטוריון של המגזר החרדי בירושלים; בכפר ורדים תוקם מחלקה למוזיקה קלאסית, ובמוקדי הפעילות של העמותה יתקיימו לפחות 15 קונצרטים במהלך השנה. כמו כן תמשיך "מאסטרו" את הוראת הנגינה בכינור וצ'לו במסגרת מיח"א (מרכז לילדים לקויי שמיעה) בתל-אביב. בנוסף תארח העמותה במהלך השנה בישובי הפריפריה מוזיקאים ישראלים מובילים מהארץ ומחו"ל, שמעוניינים להשתתף בפעילותה באופן עקבי.
דרך טובה להתוודע לפעילות העמותה תהיה בסוף השבוע, בו תקיים עמותת "מאסטרו" אירוע רב משתתפים בן חמישה ימים בעין-הוד. התכנית כוללת מגוון רחב של אירועי תרבות: קונצרטים, סדנאות אמנות, סדנאות מוזיקה, נגינת הרכבים קאמריים בחוצות, סרטים מוזיקליים, סיורים במוזיאונים ובגלריות של עין הוד ועוד. במהלך הפסטיבל יתקיימו גם עשרה קונצרטים קאמריים, בהם ינגנו כמה מהמורים בתכנית ההכשרה של הסדנה: חגי שחם (כינור), משה אפשטיין (חליל), אלי חפץ (קלרינט), ארנון ארז (פסנתר), הילה קרני (צ'לו), איתמר דוארי (כלי הקשה) ועוד רבים. כולם, כולל שחם, משתתפים על טהרת התרומה ויופיעו באירוע בהתנדבות.
גם התכנית הפעם מוקדשת, בין היתר, לחשיפת בני נוער מהפריפריות לתרבות. במסגרת התכנית יבקרו בעין-הוד ביום ראשון (18.5) 500 ילדים ובני נוער מדימונה, בית שאן, מצפה רמון, שפרעם, מעלה יוסף וכפר ורדים. הם ישתתפו בסדנאות מוזיקה ואמנות, ויבקרו בקונצרטים ואירועי העשרה. אולם הציונות ממשיכה גם הלאה: יום לאחר מכן, ב- 19.5, יגיעו לעין-הוד משפחות של כ-600 עולים חדשים שעלו לאחרונה לישראל. את הקשר איתם יצרה העמותה דרך הסוכנות היהודית, וביקורם בעין-הוד יהיה חלק מפרויקט בו מאמצות משפחות ישראליות ותיקות משפחות של עולים. משפחות העולים יגיעו לעין-הוד עם המשפחות המאמצות שלהם, וישתתפו ביום של מוסיקה ואמנות שיכלול האזנה לקונצרטים, סיור במוזיאונים וגלריות והשתתפות בסדנאות אמנות.
כצפוי, עמותת "מאסטרו" ניצבת בפני אתגר כלכלי לא פשוט. תשעים אחוז מתקציב העמותה בא מכיסם הפרטי של מייסדיה, ועשרת האחוזים הנותרים מגיעים מתמיכה עירונית. לדברי חיימוביץ'-ויינשל הנסיונות לזכות בתמיכה ממשלתית לא צלחו, ובסופו של דבר הריצות ממשרד למשרד התישו אותה לחלוטין. "יותר חשוב לי כיום לעסוק במטרות העמותה מאשר להתמודד עם הבירוקרטיה של המשרדים הממשלתיים", היא אומרת. במטרה לחסוך בעלויות היא מנהלת את העמותה לבדה, בהתנדבות. "אין לנו מנגנון ארגוני, ואין אפילו מזכירה. אני עושה בעמותה הכל כדי לחסוך בתפקידים שיאכלו את הכסף".
כרגע, המטרה שלה היא למצוא לעמותה מימון חיצוני. "אנחנו אפילו מוכנים להסב את השם "מאסטרו" על שמו של התורם שירצה לפרוס את חסותו על הפרויקט", היא אומרת. "בשלב זה, 200,000 דולר בשנה יספיקו לנו כדי שנוכל להמשיך לעבוד. לצערי, זה קשה. אין ספק שהרבה יותר קל להתרים לילד רעב מאשר לזה שילדינו יחיו בסביבה תרבותית. אבל הילדים האלו הם החברה שלנו, ואנחנו מאמינים שההשקעה בהם תשתלם בטווח הארוך. בסופו של דבר התלמידים שלנו, "ילדי מאסטרו", הופכים לשגרירים הטובים ביותר של הפריפריות".
תכנית "מאסטרו בעין-הוד" תתקיים בין ה- 15 – 19 במאי. הקונצרטים פתוחים גם לקהל הרחב במחירים שבין 40 ל- 90 ₪.
פורסם ב"גלובס", 11.5.2008
