בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 6.5.2008

הדיסק הזה יצא כבר ב- 2003, אבל רק עכשיו עשה עליה מסודרת לארץ והחל להיות מיובא לכאן בשיטתיות (ע"י חברת MCI). זהו עיבוד קיצוני לרקוויאם של מוצרט: היצירה האהובה מבוצעת כאן בגירסה לרביעיית מיתרים, שנעשתה ע"י חובב מוצרט נלהב בשם פטר ליכטנטל (1780 – 1853). ליכטנטל, יליד פרסבורג (ברטיסלבה של היום), היה רופא ומלחין חובב, שחי את רוב חייו במילאנו ובה גם הלחין את העיבוד המבוצע כאן.

הביצוע הוא של רביעיית קאוקן (Kuijken), ששמה ניתן לה בזכות העובדה ששניים מחבריה הם אחים בני משפחת קאוקן: זיגיסוואלד (כינור) ווילאנד (צ'לו). העיבוד מעניין ועשוי היטב, וזוכה לביצוע חם ועשיר של חברי הרביעיה. למרות שמדובר בסופו של דבר בשלד היצירה בלבד- ללא תזמורת,מקהלה או סולנים- מדהים להיווכח שהיופי והעושר של המוזיקה של מוצרט נשמרים במידה רבה. הדיסק מוקלט בשיטת המולטי-צ'אנל, ואיכות ההקלטה אופטימלית.
מוצרט- רקוויאם. גירסה לרביעיית מיתרים. רביעיית קאוקן. דיסק "Challenge Classics".

שלו עד-אל

נגן הצ'מבלו והמנצח הישראלי שלו עד-אל (40) הוא חתן פרס פאש (Fasch) היוקרתי לשנת 2008. הפרס ניתן על שמו של המלחין יוהאן פרידריך פאש, מלחין גרמני בן תקופת הבארוק. זהו אחד הפרסים החשובים בתחום המוזיקה בגרמניה, והוא מוענק כל שלוש שנים על מפעל חיים לקידום המוסיקה המרכז-גרמנית. עד-אל הוא הלא-גרמני הראשון בהסטוריה שזוכה בו.

בהודעה לעיתונות נימקה ועדת הפרס את ההחלטה בתרומתו רבת השנים של עד-אל לביצוע יצירות לא ידועות של פאש ובני זמנו. עד-אל הקליט עד כה כחמישים דיסקים, שבחלקם ביצועי בכורה ליצירות של מלחינים כמו טלמאן, גראון ויוהן כריסטיאן באך. כמו כן ניצח על סדרת קונצרטים קבועה בפילהרמונית של האלה (Halle) וגם שם ביצע השמעות בכורה רבות. לפני מספר שנים העלה בניו-יורק את האורטוריה "אסתר" של הנדל בגירסא עברית מהמאה ה-18, ובשנת 2005 הפגיש לראשונה יותר מ-20 אלף יפנים עם קונצ'רטו לצ'מבלו של גאורג בנדה, בליווי סולנים מהפילהרמונית של ברלין.

במקביל להודעה על הזכיה, הגיע כעת לארץ דיסק של ההרכב "אקדמיה דניאל", שעד-אל הוא מנצחו ונגן הצ'מבלו שלו. הרכב זה הוקם לפני למעלה מעשור, ובמקור ניגנו בו בעיקר נגנים ישראלים שהתמחו בנגינת בארוק. במשך השנים התווספו אליו גם נגנים זרים, אבל ההרכב נשאר ישראלי ברובו. זה המצב גם בדיסק, בו מנגנים פרט לעד-אל גם חמישה נגנים ישראלים אחרים: תמי קראוס (חליל בארוק), עופר פרנקל (אבוב), ליליה סלבני ודפנה רביד (כינורות) ועמוס בועזסון (ויולה). לצד ההרכב הכלי שרים בדיסק שני זמרים מוכרים היטב בעולם המוזיקה המוקדמת: זמר הבאס קלאוס מרטנס (Mertens) וזמרת הסופרן דורותי מילדס (Mields).

דורותי מילדס

הדיסק כולל שלוש קנטטות של טלמאן, מחשובי המלחינים בתקופת הבארוק בגרמניה. טלמאן חיבר במהלך חייו אלפי קנטטות, שאיכותן משתנה למדי. לעיתים יש לו קטעים נפלאים, אבל חלק גדול מהמוזיקה שלו נשמע כאילו יצא מפס יצור תעשייתי וחסר השראה. למרבה הצער, לקטגוריה הזו נופל רובה של הקנטטה הראשונה בדיסק, שחוברה ב- 1751 לכבוד חנוכתה של כנסיה. זו מוזיקה פשטנית ולא מעניינת, שגם איכות הביצוע הגבוהה לא מצליחה להציל. אבל אז מגיעים לקנטטה השניה בדיסק, והתמונה משתנה. הקנטטה כתובה לסופרן, אבוב, שני כינורות ובאסו קונטינואו, ומציעה כמה קטעים של גאונות אמיתית. הקסם מתחיל ברצועה 13, אריית סופרן לירית ועוצרת נשימה ביופייה העוסקת בגעגועים לישו. האריה הזו חוזרת בווריאציות שונות גם אחר כך, ומציגה רמות של פיוט ועידון שמשתוות בקלות לאריות הגדולות של באך. גם בקנטטה האחרונה בדיסק יש לא מעט רגעים יפים, למרות שהיא אינה מגיעה לרמת הריגוש של קודמתה. היא מציגה דיאלוג בין הנשמה (זמרת הסופרן) לבין ישו (זמר הבאס), וכתובה לסופרן, באס, אבוב, מיתרים ובאסו-קונטינואו (חטיבת באס). הקטע הבולט בה במיוחד הוא הדואט המסיים (רצועה 26), בה מחליפים ישו והנשמה הצהרות אמונה ואהבה הדדיות. איכות הביצוע וההקלטה לאורך הדיסק כולו גבוהות מאד. הקהל הטבעי של ההפקה הזו הוא חובבים מושבעים של מוזיקת בארוק, אבל נראה לי שאף אוהב מוזיקה לא ישאר אדיש מול אריות הסופרן מלאות הרגש של הקנטטה השניה.

גיאורג פיליפ טלמאן- קנטטות. אקדמיה דניאל וסולנים. מנצח: שלו עד-אל. דיסק CPO.

פורסם ב"גלובס", 1.5.2008

זהו היכל התרבות בתל-אביב, ביתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית (מינוס הגרפיטי שהוסר):

וזהו היכל התרבות, ה- kulturpalast, בדרזדן, ביתה של הפילהרמונית של דרזדן, כפי שצילמתי אותו בתחילת השבוע:

הדמיון גדול מכדי להיות מקרי, כולל הגבחת חסרת הפשר על גגו של הבניין. ויקיפדיה הגרמנית מלמדת שהבניין הדרזדנאי נבנה ב- 1969, כלומר 13 שנים אחרי זה בת"א (שנחנך ב- 1956). מישהו יודע מה הסיפור?

אגב, העובדה שלפני שני הבניינים יש מנופים ושיפוצים דווקא כן מקרית, אבל זה באמת משעשע שהם דומים גם בקטע הזה.

לפעמים נדמה שדניאל ברנבוים נהנה להרגיז חלק מהישראלים, בעיקר אלו שבגיזרת זבולון אורלב ולימור ליבנת. אבל בעולם המוזיקה הבינלאומי הוא נחשב לאליל בלתי מעורער, ועמדתו הבלתי מתפשרת בסוגית הסכסוך הישראלי-פלשתינאי זוכה להרבה מאד אהדה ותמיכה. ברנבוים הוא היחיד מבין המוזיקאים שלא רק אומר אלא גם עושה: לפני כמעט עשור הקים יחד עם אדוארד סעיד את תזמורת "דיוואן מזרח מערב", בה מנגנים כתף אל כתף מוזיקאים צעירים מכל המזרח התיכון. לשיטתו של ברנבוים, הנגינה המשותפת תביא גם לתקשורת באופן כללי, ותאפשר לשני העמים לחיות יחד בצורה נורמלית. מעמדו הרם של ברנבוים בעולם המוזיקה משך לתזמורת נגנים מצוינים ממצרים, סוריה, לבנון, ירדן וישראל, והודות להדרכתו המסורה היא הגיעה לאיכות גבוהה מאד. סעיד נפטר מאז ההקמה, אבל ברנבוים ממשיך להופיע עם התזמורת ולייצר כותרות בהתאם.

הדי.וי.די האחרון של התזמורת "דיוואן מזרח מערב" הגיע כעת לארץ. זו הקלטה חיה, שנעשתה בארמונו של המלך קרלוס החמישי באלהמברה שבגרנדה, ספרד. הרפרטואר, ברובו, הוא הלחם והחמאה של ברנבוים. הקונצרט נפתח עם הפתיחה "ליאונורה מס' 3" של בטהובן, ואחריה מבוצעת "פנטזיה על נושאים של רוסיני" מאת המלחין בן המאה ה- 19 ג'ובאני בוטסיני. היא מבוצעת פה בעיבוד משונה לצ'לו, קונטרבאס ותזמורת, שההצדקה לו יותר פוליטית מאשר מוזיקלית: הצ'לן קיריל זלוטניקוב הישראלי, ונגן הקונטרה-בס הוא נביל שהאטה ממצרים. שיתוף הפעולה ביניהם מרשים, למרות שהיצירה לא משהו.

היצירה המרכזית שחותמת את הקונצרט היא הסימפוניה הראשונה של ברהמס- מוזיקה דרמטית ומלאת עוצמה, בדיוק כמו שברנבוים אוהב. הוא מנצח עליה, כדרכו, בלהט ואפילו בכוחניות מסוימת, עם פרשנות שמזכירה קצת את הביצוע הבלתי נשכח שנתן כאן עם הפילהרמונית בחגיגות השבעים שלה לפני שנה וחצי.

הבעיה העיקרית עם ההקלטה היא שמדובר באתר פתוח, שלא מותאם במיוחד להצבת מצלמות. זה בולט בעיקר עם המצלמה המכוונת ישירות לברנבוים עצמו: היא מוקמה נמוך מדי, כך שרואים אותו מזווית לא הכי נוחה. מעבר לכך, אין תלונות. איכות ההקלטה והצילום טובות, וגם הביצוע מפתיע לטובה בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מהנגנים הם סטודנטים. לישראלים יש בדי.וי.די הזה בונוס מיוחד, שכן במקביל למוזיקה אפשר לזהות בתזמורת הרבה פרצופים מוכרים של נגנים ישראלים: החלילן גי אשד (היושב כבר שנים באנגליה), האבובנית תמר ענבר, הויולן עמיחי גרוס ועוד רבים.

תזמורת "דיוואן מזרח מערב". מנצח: דניאל ברנבוים. דיוידי "יורוארטס".

אם אני מהמר נכון, מור קרבסי (Karbasi) היא ככל הנראה הדבר הבא בשירת לדינו. קרבסי, ילידת ירושלים, חיה כעת בלונדון ומופיעה בעיקר באנגליה. את הדיסק הנוכחי הוציאה ממש כעת, בהפקה איכותית מאד ובאיכות הקלטה מצוינת. יש בדיסק מגוון שירים די גדול, החל משירי לדינו מסורתיים ("שחרחורת", "כמו ציפור שעפה" ועוד) וכלה בשירים מקוריים שנכתבו ע"י הזמרת ו/או אמה שושנה, והולחנו בשיתוף עם בן זוגה, ג'ו טיילור.

לא כל השירים המקוריים מצוינים, אבל בסך הכל יש כאן גילוי מענג: לקרבסי יש קול יפה מאד, והיא משכנעת במיוחד במקומות בהם היא מרשה לעצמה להתפרע איתו עד הסוף (כמו בשיר "אני איש מודרני", רצועה 5). גם הביצוע שלה ל"שחרחורת", שנעשה בעברית ולדינו (רצועה 2) מרגש ממש. סימן ההיכר שלה הוא הרעדת קול קלה במקומות אסטרטגיים, שנעשית בטעם טוב וללא הגזמה. קרבסי אמנם לא מגיעה עדיין לרמות הריגוש שמעוררת יסמין לוי, זמרת הלדינו הישראלית מספר אחת כיום בעולם, אבל נראה שהיא בדרך הנכונה. כדאי להכיר.

The Beauty and the Sea. מור קרבסי. הפצה: MCI.

הביקורות פורסמו ב"גלובס" ב- 24.4 (קרבסי) ו- 27.4 (ברנבוים).

בשורות מצוינות: מעתה אפשר לשמוע את "קול המוזיקה" גם באינטרנט. הנה הלינק, שממנו צריך ללחוץ על "כל המוסיקה" (שזה, בתרגום לעברית, "קול המוזיקה"):

http://www.iba.org.il/media/broadcasts.aspx

תודה לדרורה ברוק על הסבת תשומת הלב.

היכל התרבות בתל-אביב, ביתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נמצא בשנים האחרונות במצב מחפיר. כל מי שביקר באולם לאחרונה מכיר היטב את הבעיות: כסאות צפופים, במה סמרטוטית, היעדר תאי שירותים מספקים, ברזים מטפטפים, רצפה מכוערת ועוד ועוד. הקהל אינו מודע לכך, אבל מצבם של אחורי הקלעים מזעזע עוד יותר. בעיה נפרדת היא בעיית האקוסטיקה: יש באולם מקומות מהם שומעים מצוין, אבל יש בו גם "בורות אקוסטיים" מהם קשה מאד לשמוע בצורה איכותית. על חניה אין בכלל מה לדבר, עקב קדחת השיפוצים המטורפת מסביב להיכל. יש משהו כמעט סוריאליסטי בכך שמסביבו של ההיכל הכל עובר תהליכים של חפירה ושיפוצים, ואילו בהיכל עצמו איש לא נוגע.

על זה שצריך לשפץ כולם מסכימים. אנשי הפילהרמונית מתים כבר שישפצו את הבית המתפרק שלהם, וגם העירייה תומכת. הבעיה היא שתכנית השיפוצים הגדולה של ההיכל, שיועדה להיות מיושמת כבר מזמן, נדחתה כידוע על ידי הועדה המחוזית. העובדה הזו שמה את שיפוץ ההיכל בחזרה בנקודת האפס, לאחר שלפי הערכות הוצאו עליה שני מיליון שקלים שירדו לטימיון. שנה לפני חגיגות המאה לעיר תל-אביב, כבר ברור לגמרי שהיכל התרבות לא יהיה אחד מהבניינים שייהנו ממתיחת פנים לכבוד יום ההולדת. "אנחנו נמצאים שוב בשלב מקדמי", אומר יהושע פסטרנק, יו"ר ההנהלה של התזמורת הפילהרמונית. "הועדה המחוזית פסלה את תכנית השיפוץ הגדול של ההיכל, ולכן אנחנו שוב עושים צעדים ראשונים בנוגע לתכנית שיפוץ חדשה".

פסטרנק נשמע היום הרבה יותר זהיר מאשר נשמעו עמיתיו לפני מספר שנים. אז, היו אנשי הנהלת התזמורת בטוחים שיצליחו להעביר את תכנית השיפוץ הגדולה והשאפתנית. במסיבת העיתונאים שנערכה אז השתתף גם זובין מהטה, מנהלה המוזיקלי של התזמורת, שהציג עמדה נחרצת בדבר הצורך בשיפוץ. מהטה אמר אז את מה שנכון גם היום: האולם אינו עומד בשום סטנדרט אקוסטי ביחס לאולמות אחרים בעולם, והשיפוץ מחויב המציאות. לדבריו, בסיורים שעורכת התזמורת בחו"ל היא מנגנת באולמות הטובים ביותר שיש, ולכן נשמעת הרבה יותר טוב דווקא בחוץ ולא בביתה שלה.

אבל כוונות טובות לחוד ומציאות לחוד. התכנית היתה אולי מוצלחת על הנייר, אבל לא נעשתה בתיאום עם גורמי השימור המתאימים. והמכה לא איחרה לבוא: תומכי השימור נתנו לפילהרמונית שיעור שאי אפשר לשכוח, וביטלו את התכנית לחלוטין. כעת הדיון הוא על עניינים מינוריים בהרבה, ותוך התחשבות גדולה וזהירה באנשי השימור. הצעד הראשון לפי יו"ר הנהלת התזמורת, יהושע פסטרנק, הוא לטפל בסוגיית האקוסטיקה של האולם. "הגענו להסכמה עם עיריית ת"א על מומחה לאקוסטיקה, שיתווה את התכנית שתאפשר יציאה מחודשת לדרך", הוא אומר. שמו של המומחה הוא יסוהישה טויוטה (Yasuhisa Toyota), איש חברת "נגאטה אקוסטיקס" (Nagata Acoustics) בטוקיו. טויוטה היה אחראי בין השאר לתכנון האקוסטי של ה"דיסני הול" בלוס אנג'לס, שנחשב לאחד האולמות עם האקוסטיקה הטובה בעולם. לדברי פסטרנק, העניינים כרגע נמצאים בשלב של חילופי דעות בין התזמורת לבין טויוטה. "הוא צריך לחזור אלינו עם תכנית, ואנו צריכים להגיב עליה", אומר פסטרנק. "ואז, התכנית תצטרך לזכות בהסכמת אנשי השימור כדי שנלך יחד בחזית רחבה. אנו רוצים להשיג הסכמה כבר בשלב הגיבוש של התכנית".

אין ספק שהפילהרמונית למדה מהניסיון. לפני מספר שנים, כשנעשתה תכנית השיפוץ הגדולה, הכל נעשה באופן חד-צדדי וללא שיתוף אנשי השימור. כעת הולכת התזמורת עקב בצד אגודל, ומתייחסת לנושא השימור בעדיפות גבוהה. מכאן נגזרות בשורות רעות מאד עבור קהל התזמורת, שקיווה לשיפור מהיר בבעיות הבוערות של האולם. "עד שתאושר התכנית – אנחנו לא נוגעים באולם", פוסק פסטרנק. "העניינים היחידים שמטפלים בהם נוגעים לשיפורי בטיחות. לדוגמא, הותקנו אביזרי בטיחות כדי להתאים לדרישות מכבי האש. אבל דברים שסובלים מבלאי לא מטופלים, כי אנחנו מחכים לשיפוץ. אנחנו יכולים רק לקוות שהם לא יחכו הרבה זמן".

אם אתם מחפשים למי להפנות אצבע מאשימה בשאלה "למה העסק לא זז", הרי שאין כל כך למי. לכולם, כאמור, יש כוונות טובות. אפילו לעירייה. "מצבו של היכל התרבות, המשמש כביתה של התזמורת הפילהרמונית, בכי רע ואינו מכבד את הפעילות התרבותית החשובה המתקיימת בו", נמסר מעיריית תל אביב-יפו בתגובה לפניית "גלובס". "התזמורת והעירייה קידמו תכנית משותפת לשיקום ההיכל, אולם הדבר, כידוע, לא הסתייע. מאחר שמצבו של ההיכל הולך ומדרדר, החליטו שני הגופים, מתוך אחריות משותפת, לבדוק האם קיימת היתכנות לנושא האקוסטיקה בלי לשנות את צורתו של היכל התרבות. הבדיקה מתקיימת בחודשים אלה ועל פי תוצאותיה יוחלט כיצד להתקדם".

מהעירייה נמסר כי לוח הזמנים להתקדמות תלוי בלוחות הזמנים של מספר גורמים שחלקם בעלי התחייבויות בינלאומיות, ולכן לא ניתן כעת לקבוע מועדים סופיים. לדברי דוברות העירייה, עדיין לא ברורה העלות הסופית של השיפוץ: אושרה לו מסגרת של 280 אלף שקלים, ובשלב זה מדובר בהוצאה של כמה עשרות אלפי שקלים. בדיקת ההיתכנות כוללת לדברי העירייה בדיקה של שיפוץ פנימי כולל, מה שמלמד שהם מכירים היטב את הבעיות.

האדריכל אמנון רכטר, בנו של מתכנן האולם יעקב רכטר, היה אחד המתנגדים הגדולים לתכנית השיפוץ הקודמת. "להגיד שמצב האולם גרוע זה האנדרסטיימנט של השנה", הוא אומר. "ברור שהאולם צריך שיפוץ. אבל תומכי התכנית הגדולה דיברו על שינוי מהותי, שכלל גם שינוי של החזיתות. התכנית הזו היתה זרה לאמנת אונסק"ו ולערכי השימור של העיר הלבנה, וטוב מאד שבוטלה".

לדברי רכטר, הוא תיכנן שיפוץ של האולם כבר בתחילת העשור הנוכחי, אך פוטר בשלב מתקדם ע"י עיריית ת"א וקרן ת"א לתרבות. "מה שתיכננתי אז היה שיפוץ רציני, שכלל שיפור של כל מה שצריך בהיכל בלי שום שינויים מבחוץ. אבל מאז שפוטרתי אינני מעורב בעניין בשום צורה".

ומה עמדתך לגבי הליך שיפוץ חדש, אם וכאשר יתוכנן?
"אני לא יודע מה מתכננים כרגע, ובכל מקרה אני לא רוצה ולא יכול לשים מקלות בגלגלים של תהליך שיפוץ. אני מעוניין בטובת הבניין ורוצה לתרום לה. אני מצפה שיפנו אלי להיות חלק מהתהליך, כיוון שכבר עבדתי על תכניות שיפוץ של הבניין ויש לי עליו תכניות מקוריות וידע. אבל אין לי זכות יחודית להטיל וטו על תכניות עתידיות ואין לי מעמד יחודי בגלל שאני בנו של המתכנן. זו זכות של הציבור לדאוג למונומנטים ההיסטוריים שלו. אני רק מאחל למי שיבוא לשפץ שיבוא לבניין מתוך אהבה, וישמור לא רק על המעטפת אלא גם על החללים הפנימיים. מבחינה אדריכלית זה ניתן בהחלט".

והיכן הדברים עומדים כיום? כפי שזה נראה, לא במקום מתקדם במיוחד. טויוטה, מומחה האקוסטיקה, עדיין לא הגיש את הדו"ח. בכל מקרה, הדו"ח לא מוגש כתכתיב אלא כהמלצה, ממנה ימשיך דיאלוג בינו לבין התזמורת. "השיקול המרכזי הוא השגת שיפור אקוסטי תוך שימור צורת האולם", אומר יהושע פסטרנק מהנהלת פילהרמונית. "הכוונה היא לשפץ את האולם ואת אחורי הקלעים. בחזית האולם ובמעטפת לא יגעו. גם בתוך האולם תישאר צורת המניפה. נתוני הפתיחה ישארו".

מה מונע כרגע את המשך ההתקדמות?
"כרגע אין שום בעיה משפטית שמעכבת את השיפוץ. אבל כדי לקדם את ההליך כך שיעבור ללא התנגדויות אנחנו מנסים לגבש מלכתחילה תכנית מוסכמת יחד עם אנשי השימור, כדי למנוע מראש מאבקים. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. לכן גם התהליך הרבה יותר זהיר ואיטי".

ומה לגבי טיפול בבעיות הבוערות? תוספת שירותים, טיפול בכסאות וכדומה?
"בכלל לא מדברים על זה בשלב זה. קודם כל אנחנו רוצים להתחיל עם הדברים ששנויים במחלוקת".

אנשים לא מודיעים לכם שיבטלו את המנוי בגלל מצב האולם?
"אנשים מתלוננים בעיקר על בעיית נגישות לאולם, אבל הם מבינים שבעיית הנגישות נובעת מהשיפוצים באיזור ואינה בשליטת התזמורת. בכל מקרה, לפי הידוע לי אין תופעה של ביטול מנויים בגלל מצב האולם".

לדברי פסטרנק, התחושה הרווחת בתזמורת היא של תיסכול. "רצינו להיות חלק מהשיפוץ של כל איזור ההיכל, וכעת מטפלים בכל השאר ורק בנו לא. זה כמו בפה, שבו מטפלים בכל השיניים מסביב ומשאירים שן אחת מוזנחת".

יש הערכת זמן לגבי מועד השיפוץ?
"לא ממש. כרגע אנחנו נמצאים בקשר עם מומחה האקוסטיקה, ובסוף הדיאלוג איתו נגיע למסקנה מה הכי כדאי לעשות לאור האילוצים. היינו רוצים שזה יקרה כמה שיותר מהר, אבל מדובר באיש עסוק שעובד במקביל בכמה מקומות. להערכתי תעבור לפחות שנה עד שהתכנית תגיע לשלב של גיבוש. לוח הזמנים המקורי של העירייה לאולם המשופץ היה סוף 2009, עם חגיגות המאה של העיר. אבל כבר אין סיכוי שזה יקרה".

פורסם ב"גלובס", 14.4.2008

"מדאם בטרפליי" היא אופרה יפה ומרגשת, אבל למאזין המודרני יש בה גם משהו מעצבן. קצת קשה לקבל היום סיפור בו אשה מחכה שלוש שנים לבעל שנטש אותה, וממשיכה לספר לעצמה סיפורים על כך שהוא הולך לחזור בכל רגע. אבל זהו בדיוק סיפורה של מדאם בטרפליי, גיישה יפנית שנישאה לקצין האמריקאי פינקרטון. הוא התחתן איתה סתם בשביל הקטע, ועזב בלי לחשוב פעמיים. היא מחכה לשובו בנאמנות, ובינתיים מנהלת בית אמריקני למופת. היא גם מסרבת לניסיונות חיזור של אחרים, ודוחה כל ניסיון לרמוז לה על מה שבאמת קורה. בטרפליי כל כך תלושה מהמציאות, עד שאיפשהו באמצע המערכה השניה ממש בא לך לנער אותה ולרענן את בוחן המציאות שלה. אבל כללי המשחק לא עובדים ככה, ולכן אתה נאלץ להמשיך ולעקוב אחר הסיפור עד סופו. לטובת מי שלא מכיר את הסיפור לא נכניס פה ספוילר, אבל רק נרמוז שזהו סוף טראגי, צפוי מראש וסוחט דמעות.

אם נניח בצד את הביקורת על הרלוונטיות של הסיפור בעידן שאחרי ורדה רזיאל-ז'קונט ("תזרקי אותו!!!"), אפשר לומר על ההפקה הזו רק מילים טובות. ראשית, הבימוי. למיטב שיפוטי, ההפקה הזו היא אחת היפות ביותר שהיו באופרה הישראלית החדשה מעולם. הבימוי מודרני, אבל במובן הטוב של המילה. הבמה נותנת אשליה של בית על שפת האוקיינוס, והמשחק בין המים ליבשה מרהיב. כבר בהתחלה יש סצינה נפלאה בה מגיעה בטרפליי בסירה לפגוש את פינקרטון, וזהו ממש רגע ויזואלי עוצר נשימה. לכל אורך האופרה הסימבוליזציה היפנית מרומזת וללא קשקושים אוריינטליסטיים מיותרים, מה שהופך את הסיפור לבעל מסר הרבה יותר אוניברסלי. למרות הבסיס הקבוע המשלב בין המים ליבשה הרי שהרקע משתנה כל הזמן, ומתווספים אליו אלמנטים שונים של בימוי בהתאם להתנהלות הסיפור. זה מדהים ממש עד הרגע האחרון, בו עולה בשמיים ירח אדום כדם כרקע לבטרפליי הלובשת כולה לבן. בנוסף יש כאן שימוש מופלא בתאורה, שברגעי השיא מציפה את הבמה בצבעי יסוד חזקים. בקיצור, לבמאי הפולני מריוש טרלינסקי מגיעות תשואות מכאן ועד ורשה. זו תפאורה שפשוט אסור להחמיץ.

לגבי הביצוע: קצת התאכזבתי מהביצוע התזמורתי, בניצוחו של דניאל ענבל. לתזמורת ראשל"צ חסרו נפח וצבע, והיא הצליחה להתרומם איכשהו רק במערכה האחרונה. ממש שום דבר לכתוב עליו הביתה. עם זאת, רוב הסולנים היו טובים מאד. לריסה טטוייב היתה מרגשת בהחלט בתפקיד בטרפליי, והיתה לטעמי כוכבת ההפקה. ג'ונתן סמרס היה סמכותי כנדרש בתפקיד הקונסול האמריקאי, למרות שבסצינה בה הוא מקריא לבטרפליי את המכתב בקושי שמעו אותו. זוראן טודורוביץ' הסרבי היה מרשים בהחלט בתפקיד פינקרטון, עם קול יפה ועשיר אם כי לא תמיד הכי יציב. האכזבה היחידה מבין הסולנים המרכזיים היתה סבטלנה סנדלר בתפקיד המשרתת סוזוקי, שסבלה מדיקציה איטלקית בעייתית ומנוכחות בימתית לא משכנעת. מילה טובה נוספת מגיעה למתרגם, שלא ויתר על האופציה הנחמדה של משחק מילים על התואר "בונזו". ה"בונזו" הוא דודה המגעיל של בטרפליי, כוהן דת בודהיסטי שמחרים אותה לאחר שהתנצרה. כשהוא יורד לחייה על ההתנצרות, הוא זוכה לתגובה "אף בונזו לא ינבח עלי". שאפו.

לסיכום: תזמורת בינונית, סולנים טובים, ותפאורה ותאורה מהממות. בסיכומו של דבר, רק בזכות הבימוי אפשר להגדיר את ההפקה הזו כ"חובה".

פוצ'יני- מדאם בטרפליי. האופרה הישראלית החדשה. מנצח: דניאל ענבל. בית האופרה ת"א, 12.4.2008.

פורסם ב"גלובס", 15.4.2008

זהו ככל הנראה ה"מגנום אופוס" של האוספים של הליקון עד עכשיו. מדובר באוסף מרשים של 18 דיסקים, שמוקדש כולו למלחין האוסטרי גוסטב מהלר (1911 – 1860). המוזיקה של מהלר אהובה מאד בארץ, וזוהי הזדמנות להתוודע למכלול היצירות שלו מההתחלה ועד הסוף. האוסף כולל את כל היצירות של מהלר, כולל יצירות כמעט לא מבוצעות כמו "שיר קינה" (אותו חיבר בגיל 20), השירים המוקדמים, פרק הרביעיה, או הפרק הסימפוני "בלומינה" שהיה אמור במקור להיכנס לסימפוניה הראשונה. בנוסף יש כאן את כל הלהיטים- תשע הסימפוניות, כל מחזורי השירים, וגירסה משוחזרת של הסימפוניה העשירית אותה לא הספיק מהלר להשלים. כולם מופיעים בביצועים מצוינים של מנצחים כמו אבאדו, הייטינק, ברבירולי, מאזל, שאיי ואחרים. כמה מהיצירות מוצגות ביותר מביצוע אחד, מה שמאפשר למאזין להשוות גישות. לאלבום מצורפת חוברת מושקעת, שכוללת אינפורמציה מקיפה על המלחין, יצירותיו והביצועים השונים להן. ניכר שמי שהכין את האלבום הזה נהנה מאד מהעבודה, והתוצאה בהתאם. לאוהבי מהלר או מי שמבקש להכיר אותו זהו אלבום מומלץ מאד.
מהלר. אוסף בן 18 דיסקים של "הליקון". מחיר: 360 ₪.

פורסם ב"גלובס", 10.4.2008

קיבלתי לינק לסרטון חמוד ומושקע של דבר שנקרא "מקהלת התלונות", או, כפי שהציעה השולחת, "מקהלת הקיטורים".

הנה לינק נחמד לגירסה הפינית המקורית: http://www.youtube.com/watch?v=ATXV3DzKv68

יש גם גירסה ישראלית של סטודנטים מירושלים, נחמדה אבל פחות מקצועית:
http://www.youtube.com/watch?v=gi_RhxhEF1g

תודה לענת זיידמן על ההפניות.

לקונצרט הזה באנו כדי לשמוע את הפסנתרנית הלן גרימו, נקודה. למה? כי עקב השינויים בתכנית, זה היה הדבר המעניין היחיד. כזכור, המנצח הפיני מיקו פרנק ביטל את בואו, ולכן התכנית המקורית, שהיתה דווקא מעניינת מאד, הוחלפה. המנצח הגרמני הצעיר מיכאל גוטלר, שהחליף את פרנק ברגע האחרון, בחר משום מה בתכנית הכי בנאלית שאפשר. לכן נגזר עלינו לשמוע ערב שכולו בטהובן, עם הפתיחה "קוריאולן", קונצ'רטו מס' 5 (ה"קיסר"), והסימפוניה מס' 3 ("ארואיקה"). צר לי, אבל לשמוע את הפילהרמונית מבצעת את ה"ארואיקה" בפעם האלף לא היה לנו כח גם אם אלוהים עצמו היה עומד על דוכן המנצחים. אבל לשמוע ולראות את גרימו, היפה בפסנתרניות תבל, היה גם היה. לכן ויתרנו בלב שקט על החלק השני, ובילינו שעה של אושר עם "קוריאולן" ו"הקיסר". ומה יש לומר, באמת לא התאכזבנו.

גרימו (Grimaud), ילידת צרפת המתגוררת בשוויץ, היא סוג של נסיכת פסנתר. היא יפה כמלאכית, אבל ההופעה הבימתית שלה משדרת דווקא צניעות ויושרה מקצועית יוצאות דופן. מבחינת שפת גוף היא חסרת כל מניירות, וזה מה שיפה. היא פשוט יושבת זקופה ואצילית, ונותנת לידיים לעשות את העבודה. קצת כמו רובינשטיין בזמנו, רק בלי הטעויות. תענוג לראות את זה. כך גם היתה הפרשנות המוזיקלית שלה ושל גוטלר. שניהם מוזיקאים צעירים יחסית, בשנות השלושים לחייהם, והשילוב ביניהם היה מצוין. הם בחרו בנגינה שרירית, מהירה ונמרצת, בלי ללכת לכיוון המוכר של פומפוזיות מלאת פאתוס בפרק הראשון וגם בלי להתרפק לרגע על סנטימנטליות רומנטית בפרק האיטי. מבחינות רבות זה היה ביצוע היי-טקי, מההיבט החיובי של המילה: ביצוע מודרני, זורם, סוחף וישיר, באיכות ביצוע מצוינת ועם הרבה אנרגיה. גם הפילהרמונית נשמעה כמי שקיבלה זריקה של חומרים ממריצים, בודאי בהשוואה לביצועים העייפים והמשועממים שנתנה בתחרות רובינשטיין רק לפני שבוע. מי היה מאמין, אבל גוטלר הצליח אפילו למצוא בקונצ'רטו השחוק הזה משהו חדש לומר. בפרק השלישי, לדוגמא, הבליט פתאום מהלך מעניין בכינורות הראשונים שבדרך כלל מנצחים אחרים לא שמים אליו לב. זו היתה לגוטלר הופעה ראשונה בפילהרמונית, ואני מתרשם שזו לא הפעם האחרונה שנראה אותו כאן. גרימו הופיעה כאן בעבר, ונקווה מאד שגם בעתיד. האמת היא שנשמח לשמוע אותה שוב גם את תחליט לנגן את "יונתן הקטן" בלופ.

למרבה הצער, ביום רביעי טסה גרימו חזרה לחו"ל ולא תנגן את שני הקונצרטים האחרונים שהיתה אמורה לבצע (עם קונצ'רטו מס' 4 של בטהובן). את הקונצרטים האלו תנגן במקומה הטיוואנית הו צ'ונג יון, אחת מזוכות המקום השני בתחרות רובינשטיין (הפרס הראשון, כזכור, לא חולק). גרימו יש רק אחת, אבל גם יון היא פסנתרנית ברמה גבוהה ויש סביבה את הבאזז הטבעי של מי שזכתה בפרס "חביבת הקהל" בתחרות רובינשטיין. משעמם זה בטוח לא יהיה.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מבצעת תכנית שכולה בטהובן. פסנתר: הלן גרימו. מנצח: מיכאל גוטלר. היכל התרבות, תל-אביב, 5.4.

רקוויאם זמני לגן יעקב
השערורייה סביב היכל התרבות ממשיכה במלוא עוזה. האולם המתפרק זועק לשיפוץ דחוף, אולם בינתיים לא נראה שמשהו משמעותי מתקדם בעניין. מסביב לאולם, לעומת זאת, יש קדחת שיפוצים מטורפת. זה התחיל במדרכות, ממשיך באולם "הבימה", ומסתיים בחניון העצום שנחפר מול שני האולמות. למעט היכל התרבות, בו איש לא נוגע, נראה שאין באיזור אפילו פיסת קרקע אחת שלא נחפרה, הוזזה וקוזזה. מי שמשלם בינתיים את המחיר הוא "גן יעקב" ממערב להיכל. פעם, ממש לא מזמן, זה היה גן מקסים. מוצל, רומנטי, חבוי בלב שיחים, מלא בספסלים נעימים. מקום מושלם לקחת את הדייט הראשון שלך כדי להראות שאתה באמת מבין משהו בפינות הסודיות של תל-אביב, או סתם לשבת בנחת ולפטפט לפני או אחרי קונצרט. ובכן, לא עוד. כעת, בחסות השיפוצים, הגן הקטן מסריח כמו שירותים ציבוריים בתחנה המרכזית הישנה. צריך להיות תתרן גמור כדי להיות מסוגל לעבור בו, ומזוכיסט מאובחן כדי לשהות בו. יש להניח שזה קשור לעובדה שבלילה הופך "גן יעקב" לבית אלטרנטיבי להומלסים, וספסליו מאוכלסים במיטב בחורינו חסרי הבית. כל זה קורה מטר וחצי מהיכל התרבות, שנה לפני חגיגות המאה לעיר תל-אביב. מה יש לומר, יום הולדת שמח!
פורסם ב"גלובס", 7.4.2008