בעיקר מוזיקה

תגידו מה שתגידו על הפילהרמונית, אבל לנצל הזדמנויות הם יודעים. עוד לא שככה שערוריית הפרס הראשון שלא הוענק בתחרות רובינשטיין, וכבר הנחיתה אתמול הפילהרמונית הפתעה. מסתבר שהתזמורת הצליחה לגייס את הפסנתרנית הטייוואנית צ'ינג יון הו, זוכת פרס חביב הקהל בתחרות רובינשטיין, לנגן בחלק מסידרת הקונצרטים הקרובה שלה.

בנוסף לזכייה בפרס חביבת הקהל, כזכור, היתה הפסנתרנית הטייוואנית גם אחת מזוכות הפרס השני. לדעתי, ולדעת רבים אחרים, היא הייתה צריכה לקבל את הפרס הראשון: היא הפגינה מוזיקליות יוצאת דופן, והיה לה את הניצוץ הבימתי שכולם מחפשים בתחרויות מהסוג הזה. הפילהרמונית קלטה את הפוטנציאל של אהדת הקהל, ופעלה מהר. כעת אפשר יהיה לשמוע את הו מנגנת ללא הלחץ של התחרות, וככל הנראה עם מנצח מוצלח יותר ועם יותר חזרות.

הו תחליף בשני קונצרטים את הפסנתרנית הלן גרימו, שתופיע עם הפילהרמונית החל מסוף השבוע. גרימו היא פסנתרנית אטרקטיבית מאד בפני עצמה (היא פסנתרנית מצוינת וגם יפהפיה עולמית), כך שהבחירה בין השתיים ממש קשה. שימו לב גם לרפרטואר השונה: גרימו אמורה לבצע את הקונצ'רטו מס' 5 של בטהובן, "הקיסר", שהוא דרמטי והירואי באופיו. הו, לעומתה, תנגן את קונצ'רטו מס' 4 של בטהובן- יצירה מעודנת ולירית בהרבה.

וזה עוד לא הכל: על כל הקונצרטים ינצח הגרמני הצעיר מיכאל גוטלר, יליד דרזדן, שהחליף בהתראה של הרגע האחרון את הפיני הצעיר מיקו פרנק שביטל. עקב שינוי המנצח השתנתה לחלוטין גם תכנית הקונצרטים, והיא תהיה על טהרת בטהובן. בתכנית עם הלן גרימו ינוגנו הפתיחה "קוריאולן", קונצ'רטו מס' 5 ("הקיסר") וסימפוניה מס' 3 ("אירואיקה"). זאת למעט הקונצרטים בחיפה, בהם תבוצע הסימפוניה מס' 8 במקום ה"אירואיקה". בשתי התכניות בהן תשתתף הפסנתרנית הטייוואנית יבוצעו הקונצ'רטו מס' 4, הפתיחה "קוריאולן" והסימפוניה מס' 8. זהו רפרטואר מוכר ואהוב, אפילו שחוק, שיאפשר ליהנות מהכוכבת החדשה בלי להתמודד עם מוזיקה מסובכת מדי.

פורסם ב"גלובס", 1.4.2008

האם ארתור רובינשטיין היה זוכה במקום הראשון בתחרות על שמו? לפי ההקלטות שלו, יש מצב שכן. כמה מהן מופיעות בדי.וי.די של חברת VAI, שמיובא לאחרונה לארץ. רגע, לא להתלהב: צריך ממש לאהוב נוסטלגיה בשביל האלבום הזה. הדי.וי.די הקלאסיים שמפיצה VAI מתמקדים בהקלטות הסטוריות, חלקן בשחור לבן, שאיכות הצילום שלהן, איך לומר, לא תמיד מזהירה.

גם הדי.וי.די הזה של רובינשטיין הוא ממש פינת הביזאר. הוא מתחיל בקונצרט ביתי, בו מופיע רובינשטיין בפני קהל בן שלושה (!) אנשים. רובינשטיין, בפראק ופפיון, מנגן לקהל המוקסם מדגם מייצג מיצירות שופן, ובין לבין גם קצת מפטפט עם אורחיו. ההקלטה היא משנת 1950, והצילום הוא בשחור-לבן. מבחינה מוזיקלית הביצוע של רובינשטיין פנומנלי, אבל הצילום, ההעמדה והפיטפוט האריסטוקרטי מיושנים כל כך עד שהם נראים כשייכים לעולם שנכחד מזמן.

הדי.וי.די ממשיך עם הקלטה מפסטיבל המוזיקה של ה-NBC מ- 1956, בה מנגן רובינשטיין את ה"רפסודיה על נושא של פגניני" מאת רחמנינוב עם תזמורת סימפונית בניצוחו של אלפרד ולנשטיין. גם כאן מדובר בתמונה בשחור-לבן, והפעם גם איכות הסאונד די ירודה (בעיקר הקלטת התזמורת). הדיסק מסתיים בביצוע נוסף לפולונז ה"הרואי" של שופן, שנוגן גם בקונצרט הביתי. הפעם ההקלטה היא באולם, וללא קהל.

הנגינה לכל אורך הדיסק מהממת, ויפה תמיד לראות את שפת הגוף הזקופה והאצילית של רובינשטיין. ובכל זאת, כל העסק מזכיר צפיה בערוץ הראשון בשנות השבעים. יותר נוסטלגי ומיושן מזה אי אפשר להיות, במיוחד שיש גם הקלטות צבע לא מועטות של רובינשטיין שלצופה המודרני נראות הרבה יותר סביר.

ארתור רובינשטיין מנגן שופן ורחמנינוב. די.וי.די VAI. יבוא: MCI.

פורסם ב"גלובס", 31.3.2008

אנסמבל נובילה

תנועת המוזיקה המוקדמת, המוכרת כיום בשם "תנועת הביצוע המודע היסטורית", כבר הפכה בעולם לדבר מובן מאליו. היא התחילה באמצע המאה הקודמת, בניסיון לבצע יצירות מתקופת הבארוק והרנסאנס בגישת ביצוע אותנטית ועם כלים מקוריים מהתקופה. מרכזי התנועה היו בהולנד ואנגליה, ומשם היא התפשטה בהדרגה גם לגרמניה, צרפת, איטליה, ספרד ועוד. השפעת התנועה היתה מכרעת: כיום ביצוע מוזיקה עתיקה בפרשנות תקופתית הפך לנורמה המקובלת. המוזיקאים השייכים לתנועה באירופה וארה"ב מציעים מבחר גדול של הקלטות, פסטיבלים וקונצרטים, ולמעשה הגדירו מחדש איך מבצעים מוזיקה שנכתבה לפני שנת 1800 ולעיתים גם אחריה. כיום, מי שמבצע בעולם מוזיקה של באך ובני דורו בכלים מודרניים נחשב למיושן. באופן לא מפתיע, לקבוצה המיושנת הזו שייכות רובן המכריע של התזמורות בארץ.

אבל גם בישראל אפשר להבחין בשנים האחרונות בפריחה עצומה בכל מה שנוגע לביצוע מוזיקה מוקדמת על תקופותיה השונות. בתחום מוזיקת הבארוק, התקופה שבין השנים 1600 – 1750, פעילים כיום בארץ ההרכבים "תזמורת הבארוק ירושלים", "בארוקדה", "אנטיק", "פניקס", "ספיריטו בארוק", "נובילה" (Nobile) ועוד. בתחום מוזיקת הרנסנס, התקופה שבין השנים 1450 – 1600, פעילים ההרכבים "נביאי הקוינטה", "דיסקנטוס" ו"אמריליס". יש בארץ אפילו ייצוג למוזיקה של ימי הביניים, ע"י ההרכב המצוין "קווינאד". גם הרכבים "רגילים", כמו אנסמבל סולני תל-אביב, הרימו את כפפת המוזיקה העתיקה ומבצעים לעיתים מוזיקת בארוק בכלי תקופה ובשיתוף מוזיקאים מובילים מהתחום. הפריחה הזו נובעת בחלקה מחזרתם של מוזיקאים שלמדו בחו"ל, ובחלקה עקב פעילות חינוך של משוגעים לדבר שנעשית מחוץ לאקדמיות הממוסדות.

ההתעניינות במוזיקה מוקדמת בארץ החלה כבר במחצית המאה הקודמת, אולם הפריחה המשמעותית שלה החלה בסוף שנות השמונים. באותה תקופה, בשנת 1989, קמה גם "תזמורת הבארוק ירושלים" של דוד שמר, שבמשך שנים היתה תזמורת הבארוק היחידה בארץ. "בניתי את התזמורת ממש מאפס", מספר שמר. "לא היו כלים, והיו מעט מאד נגנים שידעו במה מדובר. במשך תקופה ארוכה עבדנו עם פשרות, כמו כלים מודרניים עם מיתרי גיד. כולם עבדו בהתנדבות, כולל אני".

גם היום תזמורתו של שמר היא המובילה בישראל בתחום הביצוע של מוסיקת הבארוק. רמתה של התזמורת משתנה מאד, בעיקר על-פי המנצח שעומד מולה ורמת הנגנים המשתתפים בכל פרויקט. בשנים האחרונות השתפרה התזמורת באופן משמעותי, הן בזכות גיוס נגנים "קונבנציונליים" מצוינים שהשתלמו בנגינת בארוק והן בזכות שיתוף פעולה עם סולנים ומנצחים מהשורה הראשונה בעולם.

דוד שמר, מקים התזמורת, הוא גם אחד המורים הקבועים בסדנאות השנתיות למוזיקה עתיקה. סדנאות אלו התקיימו לאורך שנים במרכז למוזיקה "משכנות שאננים" בירושלים, ובשנים האחרונות חזרו לאחר הפסקה ארוכה. המורים בסדנאות היו כמה מטובי המומחים למוזיקה מוקדמת בעולם, עובדה שאיפשרה קשר בלתי אמצעי של התלמידים בארץ עם מי שעמדו בחזית הפעילות העולמית. הד סלע, כיום ראש המרכז, היה הרוח החיה מאחורי הסדנאות, ובזכותו נחשפו עשרות מוזיקאים "קונבנציונליים" לעולם המוזיקה המוקדמת. כמה מהמשתתפים בסדנה לאורך השנים מנהלים כיום קריירות בינלאומיות מצליחות. הדוגמא הבולטת ביותר היא קתי דברצני, ששייכת בשנים האחרונות לצמרת כנרי הבארוק העולמית. לצידה אפשר למנות את הזמרות קרן מוצרי ורויטל רביב, הכנרות ליליה סלבני ודפנה רביד ועוד.

למעט תזמורת הבארוק של דוד שמר, יש כיום כאמור פריחה גדולה של הרכבי בארוק נוספים. השם החם ביותר בשנתיים האחרונות הוא של תזמורת ה"בארוקדה", הרכב בארוק צעיר ותוסס שחלק ניכר מנגניו הוא מיוצאי תזמורת הבארוק הירושלמית. התזמורת מציעה קונצרטים למנויים ברמה גבוהה מאד, אך בשלב זה עדיין מופיעה באולמות קטנים יחסית ונאבקת על הכרת הקהל. גם יתר ההרכבים, כפי שזה נראה, מוטרדים בשיווק התכניות שלהם לא פחות מאשר בעשיית המוזיקה. למרות ההיצע הגדול, נראה שחלק גדול מהקהל הישראלי עדיין לא הפנים שמוזיקה קלאסית היא לא רק ברהמס וצ'ייקובסקי.

"לצערי אין מספיק קהל למוסיקה הזו בארץ", אומרת ראובנה הוד, נגנית חליליות ותיקה וממקימי אנסמבל "ספיריטו בארוקו" המנגן בכלי תקופה. "אין מספיק מקומות להופיע, והתשלום למבצעים נמוך. אנחנו נאבקים להשיג מקומות להופיע בהם ולקבל תשלום סביר. הרבה אנסמבלים נאלצים לעסוק לא רק במוזיקה, אלא בריצה האינסופית אחרי פירסום ההופעות". ואכן, המאבק לפרסם קונצרטים מוכר היטב לשוחרי התחום ולעיתים גובל בהצפה. המידע על ההופעות נשלח דרך פורום מיוחד באינטרנט, ברשימות תפוצה בדואר אלקטרוני, ולעיתים גם בחלוקת ברושורים בקונצרטים של עמיתים. הכל כדי להגיע למקסימום קהל, שלא תמיד בא בהמוניו.

שלו עד-אל

למרות המאבק להכרה ולהכנסה, נראה כי סצינת המוזיקה המוקדמת נמצאת כאן כדי להישאר. "מצב המוזיקה העתיקה בארץ לא היה אף פעם יותר טוב", אומר שלו עד-אל, צ'מבליסט ומנצח ישראלי שיושב כבר שנים ארוכות בברלין ומופיע ברחבי העולם. "יש כמה ישראלים מובילים בתחום באירופה, וחלק מהנגנים המובילים בארץ מנגן לעיתים גם בכלים עתיקים. זה קרה לאט ובשקט, בזכות עבודה קשה של דוד שמר בירושלים ושל הסדנה למוסיקה עתיקה בירושלים".

עד-אל הוא אחד משורת מוזיקאים ישראליים וישראלים-לשעבר שנמנים על צמרת עולם הביצוע של המוזיקה המוקדמת, לצידם של קתי דברצני, צבי מניקר, גילי רינות ואחרים. בארץ פעילים גם מוזיקאים נוספים ברמה גבוהה מאד, שבחרו לחיות בישראל על חשבון פיתוח הקריירה הבינלאומית. במידה רבה, ההתעוררות הנוכחית בתחום נובעת מניסיונם של מוזיקאים אלו להופיע ולעבוד בארץ למרות מיעוטו היחסי של הקהל וההכנסה הנמוכה יחסית לחו"ל.

דרורה ברוק, ראש המגמה למוזיקה מוקדמת בקונסרבטוריון שטריקר בת"א, טוענת שמבחינות רבות ישראל נמצאת היום במקום בו היתה אירופה בסוף שנות השבעים. "באותה תקופה היו כבר באירופה נגנים מקצועיים, אבל העניין עוד לא התמסד. אנחנו היום במצב דומה. יש כאן נגנים טובים, אבל חסרה תשתית אקדמית מסודרת שתתמוך בנושא". לדברי ברוק, קרתה בעניין מהפכה חברתית של ממש. "כשהייתי בתחילת דרכי באקדמיה, בסוף שנות השמונים, היינו בודדים. כיום הצעירים בתיכוני המוזיקה רואים במוזיקה המוקדמת משהו מגניב לחלוטין, אבל אין להם אפשרות להתמקד בה באופן אקדמי כי בארץ היא נלמדת רק בקונסרבטוריונים. לכן יש צורך חזק לפתיחת מחלקה ללימודי מוזיקה עתיקה גם ברמת האקדמיות למוזיקה".

ואכן, בניגוד לאירופה וארה"ב, אין כיום בארץ מסגרת אקדמית בה ניתן ללמוד מוסיקה עתיקה כתחום עצמאי. דרורה ברוק ודוד שמר, המנהל המוזיקלי של תזמורת הבארוק ירושלים, פועלים בתקופה האחרונה להקים מחלקה כזו באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. "הכוונה היא שבסופו של דבר תוקם בארץ מסגרת לימודים ברמה גבוהה ביותר, אשר גם תעניק אפשרות לקבל השכלה ברמת תואר ראשון לפחות", אומר שמר. "כיום התלמידים מרגישים מחויבים לסיים או אף להפסיק את לימודיהם כאן מהר ככל האפשר, ולרוץ אל אחד מהמוסדות בחו"ל שמעניק להם מסגרת לימודים מתאימה יותר".

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי נסיעה ללמוד בחו"ל ואף לעבוד בה היא האופציה ההגיונית ביותר עבור מי שעוסק במוזיקה עתיקה לסוגיה. באירופה וארה"ב, כאמור, הסצינה של המוזיקה המוקדמת כבר ותיקה וממוסדת. וכמו למוזיקה הקלאסית ה"רגילה", גם בתחום הזה יש כוכבים. טון קופמן (הולנד), ג'ון אליוט גרדינר (אנגליה), ניקולאוס הרנונקור (אוסטריה) וג'ורדי סבאל (ספרד) הם רק כמה שמות מתוך רשימה ארוכה של מוזיקאים "אותנטיים" שזוכים להצלחה עצומה. עם זאת, המנצח הישראלי שלו עד-אל דוחה את האפשרות שדווקא העיסוק במוזיקה מוקדמת הביא אותם להצלחה. "זה נכון שקופמן, גרדינר והרנונקור ממש לא עניים. אבל זאת לא המוסיקה העתיקה שהביאה להם את הכסף. מה שהביא אותו אלו יכולות עסקיות, קשרים, משפחה עשירה, או, במקרה של חלקם, מעבר לדרגת השכר הלא-עתיקה".

לדברי עד-אל, הנקודה העיקרית בנושא היא עניין האופנה. " לפני כארבעים שנה, כשהעיסוק בנושא התחיל, להרבה אנשים היה נדמה שזו אופנה חולפת. אבל היום הגבולות בין הנגינה האותנטית לנגינה המודרנית היטשטשו מאד. יותר ויותר התברר שהנגינה האותנטית לא היתה אופנה, אלא ריאקציה טבעית לסגנון הנגינה חסר הרגישות והעידון שהתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה".

בעולם יש הבדלים משמעותיים בשכר בין מוזיקאים "רגילים" ואותנטיים?
"לא ממש. בדיוק כמו במוזיקה ה"רגילה", השכר תלוי לא בסוג הביצוע אלא בדינמיקה העסקית מאחורי ההתקשרות. במדינות כמו ארה"ב, סין, דרום-אפריקה ואוסטרליה הגבולות מן הסתם יותר ברורים. דווקא במדינות העולם השלישי, כמו אמריקה הלטינית, חבר המדינות, אסיה ואפריקה, התחום פורח ומשתלם. ההיצע שם הרבה יותר מצומצם, כך שהצמא לתרבות באשר היא מביא קהל גדול ואיכותי לאולמות הקונצרטים. בנוסף, בגלל שהכסף במדינות האלה מתרכז בחלק מאוד קטן של האוכלוסייה, היכולת שלה לשלם לתרבות באשר היא הרבה פחות מוגבלת מאשר במערב".

ומה לגבי הסצינה הישראלית?
"מבחינה מספרית היא לא נופלת משום מקום אחר בעולם. מבחינה איכותית, אם סצינה נמדדת לפי מעמד הביניים שלה, אז גם פה אין לנו במה להתבייש. הכוונה במושג "מעמד ביניים" הוא שהרבה אנשים עושים את זה ברמה טובה, וזה יותר מייצג את האמת מאשר קבוצה אחת מצוינת שמוקפת בשיממון. האנשים שחזרו לארץ הם בהחלט המנוע מאחורי מעמד הביניים הזה. אבל לא פחות חשוב זה הוא שיש אינרציה של עריקה של נגנים מובילים לשורותינו, שזה בהחלט דבר חדש".

פורסם ב"גלובס", 30.3.2008

תחרות רובינשטיין תסתיים ביום חמישי בערב, ואז נדע סוף סוף את זהות הזוכה. את הזרקור מקבלים באופן טבעי המתחרים, אבל לא פחות מעניינים הם חלק מהשופטים. המעניין שבהם הוא ככל הנראה רוברט לוין, שהתפרסם בזכות ביצועיו המהפכניים למוזיקה של מוצרט ובטהובן. לוין ביצע והקליט קונצ'רטי קלאסיים על פסנתרי פטישים (הגירסה המוקדמת של הפסנתר המודרני), תוך שהוא מאלתר על התווים באופן חופשי כפי שהיה מקובל באותה תקופה. למעשה, הוא השופט היחיד בתחרות ששייך- לפחות חלקית- לזרם ה"אותנטי" לביצוע מוזיקה מהמאה ה- 18.

למרות שהוא מזוהה בעיקר עם ביצועים נאמנים לרוח התקופה, לוין מסביר שהמציאות מורכבת יותר. "זה נכון שאני מקליט קונצ'רטי על פסנתרי פטישים, אבל יש לי בבית גם שלושה פסנתרי סטיינווי מודרניים. סוג הכלי פחות משנה. מה שמשנה זו הפרשנות".

לוין רואה את התפתחות התנועה ה"אותנטית" לביצוע מוזיקה מוקדמת ככרוכה באופן ישיר בשיקולים מסחריים. "תנועת המוזיקה המוקדמת, שעיקרה ביצועים בכלים אותנטיים, תודלקה בזכות עניין מסחרי של חברות הקלטה בשנות השמונים והתשעים", הוא אומר. "זו היתה הזדמנות פז עבורן לגרום לחובבי מוזיקה לקנות שוב את הרפרטואר המוכר שכבר היה לו בספרית התקליטים, כי הפעם היה מדובר בביצועים בכלי תקופה. זו היתה תחבולה שיווקית נבונה, שבאמת הביאה למכירות יפות. לכן התזמורות האותנטיות מומנו אז בעיקר חברות ההקלטה. אבל כל זה השתנה כששוק התקליטים נכנס למשבר. עם כניסת הדיסקים הצרובים, ההעתקות הפיראטיות והמחשבים העסק הפסיק להשתלם. בסוף שנות התשעים החלה ירידה משמעותית בהכנסות, וחברות ההקלטה התחילו לבטל פרויקטים וחוזים. כיום המצב בשוק הזה הרבה יותר קשה. התזמורות של כלי התקופה מאד לא רווחיות. חלק מהן אימצו את המודל האמריקאי ומצאו תומכים מסחריים, וחלק השכירו את עצמן לכל מיני פרויקטים. דווקא התזמורות הותיקות, שניגנו בכלים רגילים, שרדו יותר טוב בזכות הוותק והתמיכה המוסדית".

הרקע שלך כמומחה למוזיקה תקופתית לא יוצר מערך ציפיות שונה מהמועמדים בתחרות רובינשטיין?
"ממש לא. אני לא מוחק את הרקע שלי, אבל זו לא תחרות של ביצועים תקופתיים. פסנתרנים שונים מנגנים על-פי אסכולות שונות, ואני מקבל את זה. מה שחשוב לי זו קודם כל האמירה האישית, האופי. אני מעדיף מישהו שמנגן מוצרט עם יותר מדי פדאל אבל עם אישיות מאשר מישהו שמחשב באופן טכני מתי בדיוק צריך פדאל. אחרת זו לא מוזיקה אלא חשבונאות".

לוין נולד בברוקלין, למשפחה יהודית. בנוסף לקריירה שלו כפסנתרן, הוא מכהן גם כפרופסור למוזיקה באוניברסיטת הרווארד. הוא נשוי לאשה טיוואנית בודהיסטית, פסנתרנית קונצרטים בעצמה שאף התחרתה בזמנו בתחרות רובינשטיין. הוא שופט בתחרות בפעם הראשונה, אך מעולם לא השתתף בתחרויות בעצמו. "כמעט התחרתי בתחרות רובינשטיין הראשונה, ב- 1974", הוא משחזר. "האמא היהודיה שלי שאלה למה לי לעשות את זה, ועניתי שזה מה שיעשה אותי פסנתרן יותר גדול. תשובתה הייתה שלא צריך לנסוע לתל-אביב בשביל להיות פסנתרן גדול. זה שיכנע אותי. מעולם לא הלכתי לתחרויות פסנתר. את הקריירה שלי עשיתי בדרכים אחרות".

אז למה באת לכאן כשופט?
"זה באמת קונפליקט. נכון שאני קצת אאוטסיידר בקרב השופטים, כי אני עצמי לא תוצר של תחרויות. אבל אני פה כי אני חושב שדווקא בגלל שאני בא מבחוץ אני יכול לתת פרספקטיבה שיכולה לעזור".

מהם בעצם הקריטריונים לשיפוט?
"השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא "האם זה מישהו שהייתי רוצה לשמוע שוב". בעשייה מוזיקלית הרי אין נכון ולא נכון. אני מחפש מישהו שיש לו אמירה אישית, שמצליח להעביר רגש. מישהו שמעוניין במה שהוא עושה באופן עמוק. אני יכול להבדיל מיד בין מישהו שנמצא בתוך המוזיקה לבין מישהו שסתם דופק על הפסנתר".

זכייה בתחרות מסדרת את הזוכה מבחינת קריירה?
"לא בהכרח. זו תחרות יוקרתית וזכייה בפרס הראשון ללא ספק מקדמת קריירה, אבל עם מספר התחרויות שיש כיום בעולם קצת קשה למצוא מקום לכולם באולמות הקונצרטים. השוק מוצף היום בזוכי תחרויות, ויש להם מקום על הבמות בעולם רק עד שיגיע מישהו אחר. זה עצוב, כי אנשים עובדים שנים כדי להגיע לזה ושכבר מגיעים זה לא תמיד עוזר. לעומת זאת, לפעמים יוצא שדווקא מי שזכה במקומות נמוכים יותר יהיה זה שייפתח קריירה גדולה. אין חוקים בעניין הזה".

פורסם ב"גלובס", 27.3.2008

שלב חצי הגמר של תחרות רובינשטיין הסתיים אתמול. שלב הגמר יהיה מחר (חמישי), אבל מבחינתי אפשר להכריז על זוכה וללכת הביתה כבר עכשיו. לזוכה שלי קוראים הו צ'ינג יון, היא מטייוואן, והיא היחידה מבין העולים לגמר שיש לה את זה.

קודם כל, היא היתה היחידה מבין המתמודדים שהיתה חכמה מספיק לבחור קונצ'רטו של בטהובן לחצי הגמר. הפילהרמונית הישראלית לא יודעת לעשות מוצרט, וזה לא חדש. כל המתמודדים האחרים בחרו קונצ'רטי של מוצרט, וכמעט אצל כולם העסק לא עבד. הם נשמעו משעממים, אנמיים וחסרי חן. ואז באה הו צ'ינג יון, וטרפה את הקלפים. היא בחרה את הקונצ'רטו מס' 1 של בטהובן, יצירה דרמטית והירואית שלא דורשת את העידון המוצרטי אלא נוכחות תזמורתית עוצמתית ואנרגטית. בדיוק מה שהפילהרמונית יודעת לעשות. והתזמורת באמת התעוררה פתאום לחיים. בערך באמצע הפרק הראשון היה ברור שהו צ'ינג יון היא הזוכה הגדולה כאן: אישיות מוזיקלית קורנת, אנרגיה סוחפת, עיצוב יפהפה של משפטים, כל מה שנדרש מפסנתרנית גדולה. אם היא תמשיך את המומנטום ביום חמישי, אין לי ספק שנצטרך לתרגל לומר נכון את השם שלה בתור זוכת התחרות. אז הנה, הוא הולך ככה: Hu Ching Yun. בהצלחה.

פורסם ב"גלובס", 26.3

סביב הדיסק הזה יש באזז די רציני בזמן האחרון, ומסתבר שבצדק. זהו הדיסק הטרי ביותר של קרלוס מנה (Mena), קונטרה-טנור ספרדי צעיר (36) שמוכר היטב מהקלטות קודמות. מלווה אותו קונסורט ריצ'רקאר, ההרכב הקבוע איתו הוא משתף פעולה בשנים האחרונות. הדיסק מתמקד ביצירות שחוברו בחצר המלכותית בווינה במהלך המאה ה-17, תחת שלטונו של הקיסר ליאופולד הראשון. הקיסר אסר אז על פירסום היצירות שחוברו בחצרו, והן התגלו מחדש רק במהלך המאה העשרים כך שרובן מהווה מוזיקה מאד לא מוכרת.

שמו של הדיסק, "סטאבאט מאטר", נגזר מהיצירה הראשונה בו. זוהי הלחנה מהממת של מלחין בשם ג'ובאני פליפה סנצ'ז, משנת 1643, לטקסט הלטיני המפורסם המתאר את סבלה של מרים מול בנה הצלוב. המוזיקה יפהפיה וקורעת לב, בדיוק כפי שהטקסט דורש. הקטע קצר יחסית (12 וחצי דקות) ומשאיר מקום לעוד כמה אוצרות לא מוכרים.

הדיסק בנוי בצורה ידידותית במיוחד, שמשלבת בין קטעים קוליים דתיים לבין קטעים אינסטרומנטליים ששוברים קצת את אווירת ההוד והקדושה. בין הקטעים הקוליים אפשר למצוא את ה"אווה מאריה" של פוקס, מזמור של מלחין ונציאני בשם ציאני (Ziani) ועוד. הקטעים הכליים הם מפרי עטם של יוהאן-היינריך שמלצר ואנטוניו ברטאלי (Bertali), וכולם כתובים כסונטות בארוקיות לשלושה עד ששה קולות. יש פה אפילו קטע קולי שכתב הקיסר ליאופולד עצמו, שבכתב היד שלו צוין בפירוש כי אנטוניו ברטאלי ילווה אותו בכינור. התוצאה לא רעה אבל גם לא עמוסת השראה במיוחד, למרות הביצוע המעולה של מנה ומלוויו. בכל הנוגע לרמת מוכרות הרי ששמלצר ופוקס הם שני המלחינים היחידים בדיסק ששמם מוכר יחסית, וגם זה בעיקר לחובבים כבדים של מוזיקת בארוק. היתר, בעיקר ציאני, מהווים תגלית מפתיעה.

לגבי הביצוע: כמקובל בהרכבי בארוק, המנצח פיליפ פיירלו (Pierlot) לא רק מנפנף בידיו אלא גם מנגן (הוא אחד מגדולי נגני הויולה דה-גמבה שיש כיום בעולם). הוא מוביל את ההרכב לביצוע חם ומדויק, עם צליל עשיר שמנצל באופן אופטימלי את הצבע היחודי של כלי התקופה. מנה תורם את חלקו עם קול נעים, יציב וצלול, לא וירטואוזי מדי, מהסוג שאפשר לשמוע הרבה זמן בלי להתעייף. ההקלטה חמה ומאוזנת ואיכותה אופטימלית.

לסיכום: רפרטואר מגוון וברובו לא מוכר, ביצוע מושלם, ומוזיקה שחלקה הגדול מקסים. יופי של של דיסק לאוהבי מוזיקה מהבארוק.

סנצ'ז- סטאבאט מאטר. קרלוס מנה עם קונסורט ריצ'רקאר. מנצח: פיליפ פיירלו. דיסק "מירארה". ציון: 9.5. פורסם ב"גלובס", 25.3

למי שאוהב מוזיקה בומבסטית גרמנית, "רקוויאם גרמני" של ברהמס הוא בחירה מצוינת. זוהי יצירת ענק משיא הרומנטיקה, שכתובה לתזמורת, מקהלה גדולה ושני סולנים. למנצח הגרמני הרברט פון קראיאן יש שתי הקלטות מצולמות שלה; הקלטה זו, עם הפילהרמונית של ברלין, היא הטובה ביניהן. היא הופיעה במקור בקלטת וידאו, וכעת הועלתה לאלבום די.וי.די. ההקלטה המקורית נעשתה ב-1978, כשקראיאן היה בשיא הפופולאריות שלו. בנוסף לפילהרמונית של ברלין, תזמורתו הקבועה של קראיאן, מופיעים כאן מקהלת הזינגפריין מוינה והסולנים ז'וזה ואן-דאם (בריטון) וגונדולה ינוביץ (סופרן). מה שמיוחד בביצוע הוא סידור המקהלה: הזמרים פרוסים במרחק של מטר אחד מהשני, מה שנותן אפקט סאונד מרחבי יוצא דופן. המצלמה, כתמיד אצל קראיאן המגלומן, מתמקדת בדרך כלל במנצח. איכות הצילום סבירה, אך לא מתקרבת לזו של הקלטות מודרניות. חבל גם שהתמונה כהה מדי וחסרת ברק. בסטנדרטים של היום זהו ביצוע מיושן כמעט מכל בחינה, אבל למי שחשוב לראות ולא רק לשמוע זו למרבה הצער אחת האופציות היחידות בשוק.

ברהמס- רקוויאם גרמני. מנצח: הרברט פון קראיאן. DVD "דויטשה גרמופון".

פורסם ב"גלובס", 20.3

את ההפקה הנוכחית ל"טורנדוט" של פוצ'יני ראיתי לראשונה במוצ"ש הקודם, עם צוות הזמרים (הקאסט) שכלל את אנטוניו נגורה, בייסה דשניאם ומיכל שמיר. בלשון המעטה: לא התעלפתי. הפרשנות של המנצח איכזבה, הביצוע סבל מבעיות תיאום וסאונד, ואף אחד מהסולנים -למעט אולי דשניאם- לא היה מרשים במיוחד. אבל באופרה יש שני קאסטים, ואת "טורנדוט" אני אוהב מספיק כדי לנסות גם את צוות הזמרים האחר. הערב הנבחר היה רביעי האחרון, והצוות כלל את פיירו ג'וליאצ'י (כלאף), סילבי ואלר (טורנדוט) וסוזנה ברנקיני (ליו).

אני שמח להודות שהביצוע הפעם נשמע יותר טוב מהקודם. זה עדיין לא ביצוע מופת, אבל ניכר שההצגות שעלו בשבוע האחרון שיפרו באופן ניכר את התיאום והאיזון בין המבצעים. הפרשנות של המנצח רני קלדרון נשארה תמוהה בחלק מהמקומות, אבל הביצוע כולו זרם הרבה יותר בביטחון.

לגבי הסולנים: פיירו ג'וליאצ'י הציג קול די קטן. מבחינה מוזיקלית הוא משכנע יותר מאנטוניו נגורה, אבל מבחינה קולית הוא לא מרשים במיוחד ובהצגה הספציפית הזו אפילו איבד את גובה הצליל הנכון באחד המקומות. למזלו, הצליח להתעשת די מהר. בעיה נוספת היא שההופעה החיצונית שלו לא כל כך מתאימה לסיפור. הוא זמר גדול ושמן, ודי רחוק מדמות הנסיך המקסים שהוא מגלם. מילא. גם פווארוטי לא היה בדיוק אנורקטי. הלאה: סוזנה ברנקיני בתפקיד ליו עדיפה אמנם על מיכל שמיר, אבל היא קצת צועקת מדי. היא הצליחה לרגש רק בדואט שלה עם טורנדוט, שהציע כמה שניות של פיוט אמיתי. מי שהיתה כוכבת הערב היתה סילבי ואלר, בתפקיד טורנדוט. ההפקה הקולית שלה לא תמיד הכי יציבה, אבל היא נראית מצוין, הנוכחות הבימתית שלה מרשימה, וברגעים מסוימים היא היתה טובה מאד גם מבחינה קולית. בכל מקרה היא הרבה יותר משכנעת מבייסה דשניאם בתפקיד הנסיכה היפהפייה, ולו רק בגלל ש"יפהפייה" הוא לא בדיוק שם התואר הראשון שהיית מצמיד לדשניאם. כוכב נוסף שהסתמן הפעם הוא אוליביה גרנד, בתפקיד פינג. השיפור הכללי בזרימת האופרה עשה לו טוב, ושיחרר ממנו קול יפה ועשיר בצבעים. לו היו מלבישים אותו ואת חבריו לתפקיד שרי הממלכה במשהו יותר נורמלי משמלת הסטרפלס שלהם אפשר היה ליהנות ממנו אפילו קצת יותר. למרבה ההפתעה, דווקא המקהלות נשמעו פחות טוב מהערב הראשון. סביר להניח שהקולות שלהם פשוט התעייפו אחרי ששרו ערב אחרי ערב.

לסיכום: זה עדיין לא ביצוע גדול, אבל יחסית להצגה הראשונה העסק השתפר. בכל מקרה, אם יש לכם אפשרות בחירה לאיזו הצגה ללכת, הצוות של ג'וליאצ'י/ברנקיני/ואלר עדיף. והערה כללית: את שם האופרה מבטאים TURANDOT. לקוראי עברית יש נטייה להגות את השם בצורה שגויה, בדרך כלל עם נ' קמוצה. אז לא: הקמץ הוא ב-ר'.
"טורנדוט" באופרה הישראלית החדשה. מנצח: רני קלדרון. בית האופרה, 12.3.2008.
הביקורת פורסמה ב"גלובס", 17.3.2008

התחרות הבינלאומית ה- 12 לפסנתרנים ע"ש ארתור רובינשטיין, או בשם החיבה שלה "רובינשטיין", היא הדבר הקרוב ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית לתחרות "כוכב נולד". עשרות מתחרים, סוללת שופטים, הרבה התרגשות, וזוכה מאושר אחד. אבל כאן, פחות או יותר, מסתיים הדמיון. המתמודדים בתחרות רובינשטיין הם לא וונאביז, אלא 38 פסנתרנים מצוינים המגיעים מכמעט עשרים מדינות. גם לא תשמעו כאן ביצוע מיוחד ל"מנגן ושר": המוזיקה המבוצעת לקוחה כולה מפסגות הרפרטואר, החל בבאך וכלה במלחינה הישראלית הצעירה אביה קופלמן. אפילו הפרסים נראים קצת יותר טוב. הפרס הראשון עומד על 25,000 דולר ומדלית זהב, השני- 15,000 דולר ומדלית כסף, השלישי- 10,000 דולר ומדלית ארד, ובנוסף יש עוד שלל פרסים בקטיגוריות שונות ומשונות.

"פסנתרן שזכה בתחרות רובינשטיין כבר לא צריך להתמודד יותר בתחרויות", אומר פרופ' אריה ורדי, יו"ר סגל השופטים של התחרות. "התחרות הזו סללה את הדרך להצלחה בינלאומית לשורה ארוכה של פסנתרנים. זה התחיל כבר עם הזוכה הראשון, עמנואל אקס, ב- 1974. אחריו זכה גרהרד אופיץ, שנחשב היום לאחד הפסנתרנים הגדולים בגרמניה. אחריהם היו כמה זוכים שהתפרסמו פחות, ובשנים האחרונות שוב יצאו מהתחרות זוכים שמנהלים קריירה יפה, כמו אלכסנדר קורסנטיה, קיריל גרשטיין וסשה גבריליוק".

עבור חלק מהמתמודדים ההשתתפות בתחרויות היא חלק מדרך חיים. עבור אחרים היא פשוט שינוי נחמד משיגרת היום-יום. דוגמא לכך נותנת יאנג שן, בת 31, שזו תחרות רובינשטיין השלישית בה היא משתתפת. שן נולדה בסין, וחיה בארה"ב מגיל 19. היא בעלת תואר דוקטור למוזיקה, ונמנית על סגל ההוראה בבית הספר למוזיקה LYNN בפלורידה. "בשבילי להיות כאן זה קצת כמו חופש, עם ימים שלמים בהם אני יכולה להתאמן בלי שאצטרך ללמד או ללוות", היא אומרת. "זה יהיה נהדר לזכות, אבל גם אם אזכה הפוקוס שלי ישאר באקדמיה. זה לא ישנה את חיי בצורה דרסטית".

שן ניגנה בכמה תחרויות אחרות בעולם, ומלאת שבחים לתחרות רובינשטיין. "בהשוואה, זו התחרות שמאורגנת הכי טוב", היא מפרגנת. "מתייחסים כאן למשתתפים בצורה מאד חמה. אנחנו לא מרגישים כמו מתחרים, אלא יותר כמו נגנים בפסטיבל מוזיקה". שן מתרשמת במיוחד מכך שמארגני התחרות טרחו לשים לכל מתחרה פסנתר בחדר המלון. "זו התחרות שיחידה שדואגת לכך. זה יתרון עצום שלא צריך לצאת מהחדר כדי להתאמן".

ומה דעתך על הקהל הישראלי?

"זה קהל מצוין. קודם כל, יש מספר מדהים של אנשים שבאים לשמוע את התחרויות. בתחרויות במקומות אחרים יש בדרך כלל שליש מזה. מעבר לכך, הקהל פה חם ותומך. תמיד מוחאים לך כפיים, וזה מאד מרגיע. בזכותם אני מרגישה כאילו אני מנגנת בקונצרט ולא בתחרות".

לתחרות עצמה יש חמישה שלבים. שני השלבים הראשונים מתקיימים בימים אלו, ומורכבים מרסיטלים סולניים במוזיאון תל-אביב. שלב חצי הגמר יתחיל ב-20-22 במרץ באילת, שם ינגנו המתחרים שיעלו שלישיות פסנתר עם גיל שרון (כינור) והלל צרי (צ'לו). חובבי המוזיקה שיסעו לאילת יוכלו לשמוע בנוסף לתחרויות גם תכנית מוזיקלית עמוסה, שתכלול שיחות עם השופטים, קונצרט עם המקהלה הישראלית הצעירה "עדי" ועוד. המשך חצי הגמר יהיה בהיכל התרבות בת"א, בו ינגנו המתמודדים קונצ'רטי קלאסיים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. שלב הגמר יתקיים ב-27 במרץ, והפיינליסטים ינגנו בו קונצ'רטי רומנטיים עם הפילהרמונית.

ביקור במוזיאון תל-אביב מגלה שהקהל הישראלי מוצא בתחרות עניין גדול. האולם די מלא גם בשעות אחרי הצהרים, למרות הרפרטואר התובעני והפורמט הנוקשה. עם זאת, נראה ששלב זה מתאים יותר לחובבי פסנתר כבדים, שנהנים להמר על הפייבוריטים שלהם כבר בשלבים המוקדמים. השלבים המאוחרים יותר, בליווי תזמורת, מושכים גם קהל פחות מקצועי, ומתאפיינים בהתרגשות גדולה ובאולם מפוצץ (היכל התרבות). בתחרות מודעים היטב לרצונו של הקהל למלא חלק פעיל בתחרות, והנהיגו את פרס "חביב הקהל" שמזכה את הזוכה בפרס כספי שאינו קשור לבחירת צוות השופטים. מהתחרות עידכנו היום שהכרטיסים לשלב ב' (שלב הרסיטלים השני במוזיאון ת"א) אזלו.

עבור הצופה הממוצע, ישיבה רצופה בתחרות יכולה להיות עסק די מעייף. בשלב הראשון יש שלושה מתחרים ביום, התכניות עמוסות, והמוזיקה מורכבת ותובענית. ומה לגבי אלו שצריכים לא רק לשמוע, אלא גם לשפוט? "זה היום הנורמלי של כל מוזיקאי", אומר אריה ורדי. "אתה קם, מנגן, עושה חזרה, מנגן בקונצרט, מלמד. יש לך כל כך הרבה מוזיקה ביום, שהתחרות זה לא דבר יוצא דופן".

וזה לא מתיש?

"ברגע שבאמת אוהבים פסנתר, זו הנאה. הרי המתחרים פה הם כולם פסנתרנים מצוינים. עד היום לא היה מצב בו אמרתי לעצמי באמצע תחרות שהייתי מעדיף עכשיו לנוח או ללכת הביתה".

לפי מה אתה שופט? מהי ההשפעה של שפת גוף והופעה בימתית על השיפוט?

"אני מאמין שההופעה הבימתית היא חלק מהחוויה. אני לא עוצם עיניים ושופט רק לפי האזנה. האינפורמציה הויזואלית חשובה לא פחות מהשמיעתית. היו תחרויות שהתקיימו מאחורי מסך, וזה לא עובד. שפת הגוף היא חלק מהחוויה שעוברת למאזין".

ומה לגבי פיקשושים וטעויות? האם מתמודד שעשה טעות בנגינה יכול להתחיל לארוז?

"ממש לא. אנחנו לא מחפשים ליטוש טכני או ניקיון. אנחנו מעוניינים יותר באמירה אמנותית. אם אחוז הטעויות גדול, אז זה פוגע באמירה האמנותית ואז המועמד באמת יפסל. אבל כל עוד השגיאות הן בגבולות הסביר, זה לא מהווה שיקול מכריע".

קרה שמשתתפים בתחרויות עבר הפכו לקולגות שלך או חברים?

"בודאי. התחרויות האלו הן בשבילנו כמו כנס מקצועי. בזמן התחרות הקשר הוא בעיקר בין השופטים לבין עצמם, אבל בסיומה אנחנו נשארים בקשר גם עם חלק מהמתחרים".

בצוות השופטים השנה יש מספר ישראלים וישראלים-לשעבר. אחד מהם הוא המנצח אורי סגל, שעשה את עיקר הקריירה שלו בארה"ב. הוא ינצח גם בשלב הגמר, בו ינגנו המתחרים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. לדבריו, זוהי פרקטיקה מקובלת גם בתחרויות אחרות. "הניצוח על מועמד אפילו מוסיף לנקודת המבט", אומר סגל. "אבל זה קורה רק בשלב האחרון".

עדית צבי, המנהלת האמנותית של עמותת ארתור רובינשטיין, גאה השנה במיוחד על כך שהתחרות משודרת באינטרנט, ושבאתר התחרות המקוון ניתן לראות את כל המתחרים ברמה גבוהה של צילום ושידור. בנוסף זוכה התחרות לחשיפה במגוון ערוצי תקשורת: שלב הגמר, לדוגמא, ישודר במקביל בערוץ "מצו", ערוץ 1, קול המוזיקה וגל"צ. מקור גאווה נוסף לצבי הוא התפוסה הגבוהה של אולם המוזיאון. "התפוסה השנה עברה כבר כעת, בשלב הראשון, את זו של סוף התחרות הקודמת. זו התעניינות שאנחנו מאד שמחים בה".
כתובת התחרות באינטרנט: http://www.arims.org.il

פורסם ב"גלובס", 16.3.2008

עידכונים מיום ראשון בלילה:

1. הערב (א') פורסמו שמות העולים לשלב ב'. יאנג שן שרואיינה כאן לא עלתה לשלב השני.
2. פרס עידוד מיוחד הוענק למתחרה קרלוס איביי מארה"ב, עיוור מלידה, שלא עלה לשלב השני בתחרות. כמו כן הזמינה הנהלת התחרות את קרלוס ואמו, שהגיעה עימו ארצה, לנגן כפסנתרן אורח בחגיגת הפסנתרים של התחרות שתתקיים באילת בין ה-20- 22 במרץ. אני חייב להודות שהמחווה הזו ממש ריגשה אותי.

כדי למצות את כל העושר של האלבום הזה צריך יותר מסוף שבוע אחד. הוא מחזיק חמישה תקליטורי די.וי.די, ובהם רובה המכריע של המוזיקה הסימפונית של ברהמס בניצוחו של לאונרד ברנשטיין. יש כאן את ארבע הסימפוניות, שני הקונצ'רטי לפסנתר (עם כריסטיאן צימרמן), הקונצ'רטו לכינור (עם גדעון קרמר), הקונצ'רטו הכפול (עם קרמר ומישה מאיסקי), שתי הפתיחות, ה"וריאציות על נושא של היידן" והסרנדה מס' 2. בכולן מנגנת התזמורת הפילהרמונית הוינאית, שהיתה אחת התזמורות האהובות על ברנשטיין לאורך השנים. ההקלטות נעשו בשנות השבעים והשמונים, ואיכות הצילום בהתאם: התמונה טובה אך מעט דהויה, ובהחלט לא מבריקה ועשירה בצבע כמו הקלטות מודרניות. בעיה נוספת היא שהתזמורת הוינאית היתה אז מורכבת מגברים בלבד, וחייבים להודות שזה לא מצטלם הכי טוב. האלבום הזה אטרקטיבי בעיקר כדי לראות את ברנשטיין בפעולה: הניצוח הרגשני והסוחף שלו מתאים למוזיקה הרומנטית של ברהמס כמו כפפה ליד, ובחלק מהיצירות הוא ממש מצליח לרגש.
ברהמס. התזמורת הפילהרמונית של וינה. מנצח: לאונרד ברנשטיין. 5 DVD "דויטשה גרמופון".

פורסם ב"גלובס", 13.3.2008