בעיקר מוזיקה

"טורנדוט", בעיני, היא אחת משלוש האופרות הגדולות ביותר של כל הזמנים. פוצ'יני רקח כאן את יצירת חייו: מוזיקה מחשמלת ויפהפיה, במה עם פוטנציאל לעושר ויזואלי בלתי רגיל, וסיפור שכל מי שהיה פעם מאוהב יוכל להזדהות איתו. הרי מי מאיתנו לא הרגיש פעם שהאהבה העבירה אותו על דעתו, והיה מוכן לעשות הכל כדי לזכות באהובתו הקרה כקרח. האופרה, יש לציין, מסתיימת במסר מאד לא פמיניסטי לפיו נשיקה לוהטת לבחורה ברגע המתאים תמס את ליבה.  בהפקה הנוכחית, בטוויסט חתרני על העלילה המקורית, טורנדוט בוחרת להתאבד אחרי שהנשיקה שנתן לה במפתיע הנסיך כלאף המסה את ליבה. במקור, להזכיר, הם אמורים להתאחד באהבה גדולה.

למעט ההזדהות עם הטוויסט הפמיניסטי בעלילה, ההפקה הנוכחית באופרה איכזבה. האחריות לכך מוטלת ברובה על המנצח, רני קלדרון, שעשה כמה בחירות פרשניות תמוהות מאד והצליח להחמיץ בשיטתיות את השיאים הרגשיים שהמוזיקה של פוצ'יני מציעה למכביר. בחלק מהמקומות הוא היה מהיר מדי, בחלק אחר איטי מדי, רעיונות מוזיקליים חשובים לא הובלטו, והתחושה היתה שהמוזיקה לא משיגה חצי מפוטנציאל הריגוש שלה. לכך התווספו בעיות תיאום, איזון וסאונד, שהגיעו לשיאם עם כניסות לא מדויקות וסאונד לא מספק של הקולות מאחורי הקלעים. מאופרה גדולה כמו "טורנדוט" אפשר להוציא הרבה יותר. המערכה הראשונה איכזבה במיוחד, אבל למען ההגינות יש לציין שבסוף המערכה האחרונה חל שיפור ניכר בביצוע. זו נחמה חלקית בלבד, כיוון שאת המוזיקה שם כבר לא חיבר פוצ'יני (שמת במהלך הלחנת האופרה) אלא תלמידו פרנקו אלפאנו, והמוזיקה שם הרבה פחות מוצלחת מזו של המאסטר.

צוות הזמרים היה ברובו סביר ומעלה, אבל רק בייסה דשניאם (Baysa Dashnyam) המונגולית, בתפקיד טורנדוט, היתה ממש מצוינת. אנטוניו נגורה (Nagore) בתפקיד כלאף היה בסדר, אבל לא התקרב אפילו לשיאי הריגוש של זמרים גדולים ששרו לפניו את התפקיד (מישהו אמר פווארוטי ולא קיבל?). מיכל שמיר (המשרתת ליו) שרה יפה, אבל לא הרטיבה יותר מדי עיניים באריית ההתאבדות שלה. מבין שלושת השרים המוצלח ביותר היה הבריטון אוליבייה גרנד, למרות התלבושת הנשית המגוחכת בה הולבשו הוא וחבריו. אפילו ולדימיר בראון בתפקיד המלך טימור, זמר מעולה בדרך כלל, לא הצליח להתעלות הפעם. כוכבות הערב בעיני היו דווקא מקהלות המבוגרים- מקהלת האופרה והמקהלה הפילהרמונית תל-אביב- שהפיקו יחד צליל עשיר, מלא ומדויק. למנצחים שלהם מגיע כל הכבוד על ההכנה.

לגבי התפאורה- לאחר הדי.וי.די האולטימטיבי של "טורנדוט" עם זובין מהטה, שצולם בעיר האסורה בבייג'ין, סטנדרט התפאורה לאופרה הזו עלה לגבהים בלתי ניתנים למעבר. אבל במגבלות הקיימות הבמאית הספרדיה נוריה אספרט עשתה עבודה טובה מאד. זהו בימוי ריאליסטי, נקי וישיר, בדיוק כמו שצריך. הבמה עשירה ומרשימה, הסממנים הסיניים משכנעים, וחבל רק שבמערכה הראשונה הבמה אפלה מדי. לדעתי היה עדיף גם למקם את מקהלת הילדות על הבמה, כי לא כל כך שמעו אותן. גם את התלבושות של שלושת השרים, כאמור, הייתי מחליף למשהו פחות טרנס ג'נדרי. חוץ מזה אין תלונות.

לסיכום: אופרה נפלאה, תפאורה מרשימה בדרך כלל, אבל ביצוע בינוני למדי. יש לציין שהביקורת מתייחסת לקאסט (צוות הזמרים) השני, שהיה זה שהופיע במוצ"ש. יתכן שהעניינים טובים יותר עם הצוות הראשון, שכולל בין היתר את פיירו ג'וליאצ'י המצוין בתפקיד כלאף.

"טורנדוט" (Turandot) באופרה הישראלית החדשה. מנצח: רני קלדרון. בית האופרה, 8.3.2008.

הביקורת פורסמה ב"גלובס", 10.3.2008.

מישה מאיסקי באילת. צילום: מקסים ריידר

אילת הפכה בשנים האחרונות למעצמה של מוזיקה קלאסית. בחודשי החורף יש בעיר לא פחות מארבעה פסטיבלים קלאסיים, והפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית הוא ללא ספק האנין בהם. המנהל המוזיקלי של הפסטיבל, לאוניד רוזנברג, מקפיד להביא לפסטיבל את השמות החמים ביותר בעולם הקאמרי, וגם השנה התהדרה התכנית במבצעים ברמה גבוהה מאד: התזמורת הקאמרית מהלר, רביעיית ארדיטי, מישה מאיסקי, טריו "ונדרר", הפסנתרן הקרואטי דייאן לזיץ', ההרכב האיטלקי "לה ונקסיאנה" ודואו "פרקדו".

ארבעת ימי הפסטיבל הציעו תכנית איכותית מאד ועמוסה לא פחות. באופן טבעי אי אפשר היה לשמוע הכל, אבל המידגם הגדול שלקחנו מהתכנית כלל כמה רגעים מוזיקליים בלתי נשכחים. הראשון שבהם היה ביום חמישי, כשעלה לבמה הצ'לן מישה מאיסקי עם קבוצת המיתרים של התזמורת הקאמרית מהלר. עד שהגיע מאיסקי הציע הפסטיבל ביצועים יפים, אבל קורקטיים למדי, של הרכב כלי הנשיפה של התזמורת ושל רביעיית ארדיטי. אבל ברגע שמאיסקי הניף את הקשת על הצ'לו שלו התרחש באולם קסם. הוא הוביל את התזמורת לביצוע פנטסטי, מרגש ממש, של "כל נדרי" של מקס ברוך, שבבת אחת מילא את האולם בחום ופיוט. לאחר מכן בא ביצוע מסחרר לקונצ'רטו לצ'לו של בוקריני, ובסוף הדרן עוצר נשימה של צ'ייקובסקי שהוכיח לקהל למה היה שווה לעשות את כל הדרך לאילת. מאיסקי הופיע שוב בשבת עם בתו הפסנתרנית לילי, והפעם בהצלחה מוגבלת מאד. לילי מאיסקי נראתה אומללה למדי, ולמרות שיכולתה הטכנית טובה היא הפגינה נוכחות בימתית חסרת כל אנרגיה וכריזמה. האומללות הזו השפיעה גם על האב, שעשה מלאכה נאמנה אבל רחוקה מאד מלהלהיב או לרגש.

יום שישי זימן לקהל רגעי קסם נוספים. הם התחילו עם טריו "ונדרר" מצרפת, המוכר היטב מהקלטות. גם בביצוע החי השלישיה הציגה ביצוע מעולה, הפעם ליצירות של מנדלסון, שוברט וברהמס. רגע הקסם הפעם קרה במהלך ביצוע השלישיה אופוס 8 של ברהמס, יצירה רומנטית יפהפייה שבוצעה בדיוק במידה הנכונה של רגש ואיזון בין הכלים. אבל שיאו הבלתי מעורער של היום היה עם ההרכב האיטלקי "לה ונקסיאנה", שביצע מוזיקה קולית של מונטוורדי בצורה תיאטרלית ומלאת טעם טוב. מוצלח במיוחד היה הביצוע ל"קינת הנימפה", יצירה קורעת לב שבוצעה בצורה קברטית משעשעת השונה מאד מההגשה הטראגית המקובלת. חבל רק שהערב לא לווה בתרגום, מה שפגע מאד ביכולת להבין מה בעצם קורה על הבמה.

גולת הכותרת של הפסטיבל היתה במוצ"ש, עם האופרה "אורפיאו" של מונטוורדי. גם היא בוצעה ע"י חברי "לה ונקסיאנה", בהרכב מלא. הפעם, עם תרגום, גם מי שלא הכיר את היצירה יכול היה להתחבר לעלילה וליהנות מהשירה המדויקת והמרגשת של ההרכב האיטלקי. חברי "לה ונקסיאנה" הציגו את האופרה בבימוי מודרני, שהיה אמנם צנוע אך אפקטיבי בדרכו. במיוחד הרשימו הזמרים בתפקיד אורפיאו, אאורידיצ'ה, כארונטה ופלוטו, שקצרו גל תשואות מוצדק. זה היה סיום פסטיבלי ומרשים, שלמרות צניעותו היחסית הציע חוויה גדולה. עם זאת, האופרה הזו הוכיחה שוב את הנחיצות באולם קונצרטים באילת. אולם הקולנוע בו התקיים הפסטיבל אמנם אסתטי, אבל האקוסטיקה שלו יבשה וחסרת הדהוד והוא לא ידידותי במיוחד לזמרים. להרכבים ברמה הזו מגיע אולם קונצרטים אמיתי.

הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית אילת. מנהל מוזיקלי: לאוניד רוזנברג. אילת, 27- 30 בפברואר. פורסם ב"גלובס", 3.3.2008.

ברליוז בכלי תקופה? כן, ועוד איך. הדי.וי.די הזה מציג שתי יצירות גדולות של ברליוז, ששתיהן מבוצעות בכלים אותנטיים: "הסימפוניה הפנטסטית" המפורסמת, וה"מיסה סולנל" (מיסה חגיגית) שהתגלתה מחדש רק בשנת 1992. על שתיהן מנצח ג'ון אליוט גרדינר הנפלא, עם "התזמורת המהפכנית והרומנטית". זוהי התזמורת הקבועה שלו לביצוע יצירות שחוברו בתקופה שאחרי שנת 1800 (כלומר בטהובן וצפונה), והיא מורכבת מכלים מקוריים מהתקופה או שיחזורים שלהם. לביצוע המיסה מצטרפים לגרדינר המקהלה הקבועה שלו ("מקהלת מונטוורדי") ושלושה סולנים מצוינים, שבראשם זמרת הסופרן דונה בראון והבריטון ז'יל קשמאיי.
ההקלטות המקוריות נעשו בתחילת שנות התשעים, והועלו כעת על DVD. "הסימפוניה הפנטסטית" צולמה ב- 1991 בקונסרבטוריון הישן של פאריז, באולם בו הושמעה לראשונה. הסימפוניה מבוצעת כאן בתיזמור המקורי שלה מ- 1830, עם מגוון כלים יחודיים מהתקופה. כלי התקופה יוצרים מצלול יוצא דופן שפשוט אי אפשר להשיג עם כלים מודרניים, מה גם שאלו כלים שמעניין מאד לראות ולא רק לשמוע. גם העמדת התזמורת מעניינת, שכן הבמה קטנה יחסית וחברי התזמורת מצטופפים בה בהתאם. ה"מיסה סולנל" הוקלטה בקתדרלת ווסמינסטר בלונדון בשנת 1993, וכאן כבר יש לכולם הרבה יותר מקום.
הביצוע של שתי היצירות, כפי שאפשר לצפות מגרדינר, מצוין. התזמורת שלו מאופיינת בצבע חד ומבריק, והמקהלה מעולה כתמיד. ועם זאת, יש גם הסתייגויות רציניות. ראשית, איכות הצילום לא בשמיים. מי שמצפה לצבע העשיר והחד של ההקלטות המודרניות עשוי להתאכזב. שנית, ה"מיסה סולנל" היא פשוט יצירה לא מוצלחת. מתוך 13 הפרקים שלה יש אולי שלושה יפים, והיתר נשמעים כמו תרגיל בקומפוזיציה שלא עלה יפה. גם פה עניין הציפיות משחק תפקיד: מי שמצפה ליצירת ענק יפהפייה כמו ה"רקוויאם" או ה"טה דאום" יופתע לרעה. לא פלא: ברליוז חיבר את המיסה הזו כשהיה רק בן עשרים, לאחר השנה הראשונה ללימודיו. את יתר היצירות שחיבר באותה תקופה השמיד, לאחר שהחליט שהן אינן ראויות לרמתו. כששומעים את המיסה הזו, אפשר להבין למה. יש כאן כאמור גם כמה קטעים יפים, אבל זה בהחלט לא ברליוז הגדול של שנותיו המאוחרות. הדי.וי.די הזה מומלץ בעיקר בזכות הביצוע המיוחד של ה"הסימפוניה הפנטסטית", וסביר שמעריצים מושבעים של ברליוז ימצאו עניין גם במיסה ולו רק בזכות הסיפור שמסביבה. אגב, הביצוע הזה של המיסה שודר לפני כמה שנים בערוץ שמונה, כך שאם אתם שוקלים לקנות את הדיוידי רק בגללה כדאי לנבור קודם בארכיון הקלטות שלכם כדי לוודא שלא הקלטתם אותה אז.

Berlioz Rediscovered. מנצח: ג'ון אליוט גרדינר. די.וי.די "דקה".

פורסם ב"גלובס", 21.2.2008

דיסקליימר- טקסט מאד לא נעים- אם לא בא לכם להקיא, וותרו

אתמול קראתי ב"ג'רוזלם פוסט" שהרבנות שוקלת להחליף את טכניקת השחיטה הכשרה כדי להקל על סבלן של החיות. המאמר הסביר שכיום הפרות נשחטות לאחר שהן נקשרות ברגליהן האחוריות, מורמות לאויר ע"י מנוף, מוחזקות ע"י שלושה אנשים, ואז בא השוחט וחותך את קנה הנשימה ואת הושט שלהן. אחר כך יוצאים מהן נהרות של דם. גורם כלשהו ברבנות, אני לא זוכר מי בדיוק, חזר על המנטרה המעצבנת שהולכת כך: "השחיטה הכשרה היא השיטה ההומאנית ביותר עבור בעלי החיים מכל השיטות הקיימות". אכן, מה יותר הומאני מלהיקשר ברגליך, להיות מונף ובאוויר ואז להיחתך בגרונך עד שאתה מת. התהליך ארוך, ללא ספק כואב, ודי מחריד לצפיה (ראיתי פעם בסרט של אנונימוס, זה גורם לך לרצות להקיא בכל פעם שאתה רואה בשר בקר).

מה שהכי מעצבן במנטרה הזו הוא שהיא ככל הנראה שגויה לחלוטין. בערוץ 8 הראו לא מזמן סרט אילם שהראה איך העסק עובד בחו"ל: הפרה עולה למין רמפה, הדלת נסגרת מאחוריה, ואז מופיע בחור עם אקדח מסמרים. הוא תוקע לה מסמר במצח, היא צונחת מתה, ובזה נגמר העניין. כל הסיפור אורך שתי שניות, ונראה שהסבל שם הוא באמת מינימלי.

לא ברור אם זוהי השיטה שהרבנות מעוניינת לאמץ- אחרי הכל, מה יעשו שם עם כל השוחטים שהוכשרו לשיטה הקיימת? אבל מה שמעצבן זה שקודם כל הם ממהרים לשלוף את המנטרה השחוקה שלהם על השחיטה הכשרה כ"הכי הומאנית בעולם", ובאותה נשימה מצהירים שהם שוקלים לעבור לשיטה החדשה כדי להקל על סבל בעלי החיים. איכסה.

מה שעוד מפתיע זה שעדיין לא נוצר בארץ שוק לבשר משחיטה הומאנית באמת. משהו שיתאים לאנשים שאין להם בעיה לאכול בשר, אבל יש להם בעיה גדולה עם מה שעבר על הפרה לפני שהפכה לאוכל. בדיוק כמו ביצי חופש- אתה מוכן לשלם יותר כדי לדעת שהאוכל שלך חי בצורה הומאנית. אז למה לא לשלם יותר כדי לדעת שהוא גם מת כך?

את היכולות של ולדימיר אשכנזי בביצועי בטהובן לא צריך להציג. מדובר הרי באחד הפסנתרנים המוכרים ביותר של המאה העשרים, שמאחוריו עשרות הקלטות. לכן גם עורר הדי.וי.די הזה ציפיות גדולות. זהו אלבום כפול, בו מנגן אשכנזי את כל חמשת הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. מלווה אותו התזמורת הפילהרמונית של לונדון, עליה מנצח ברנרד הייטינק. הקונצרטים צולמו ב"רויאל פסטיבל הול" ב- 1974, והועלו כעת לראשונה על די.וי.די. ביתי. בנוסף לחמשת הקונצ'רטי יש באלבום גם כמה יצירות סימפוניות ללא פסנתר: הפתיחות לאונורה מס' 2, לאונורה מס' 3 ואגמונט, וכן סימפוניה מס' 8. כולן בניצוחו האלגנטי של הייטינק, שהיה אז בשיא הקריירה שלו.
לגבי הביצוע יש בעיקר מילים טובות. אשכנזי היה ב- 1974 בן 37, 11 שנים לאחר שערק למערב מבריה"מ לשעבר. הנגינה שלו כאן מייצגת היטב את אופיו המוזיקלי: פסנתרנות ברמה גבוהה מאד, עם פרשנות מדויקת ונטולת מניירות. בביצוע שלו קשה למצוא ניצוצות של גאונות או יצירתיות, אבל הוא מציע בטהובן נקי, זורם ונעים. ובכל זאת, ההפקה הזו רחוקה מלהיות מושלמת. הבעיה העיקרית שלה היא באיכות הצילום. הקונצרטים האלו צולמו במקור בהקלטה חיה עבור הטלוויזיה (ה-BBC הבריטי), ומבחינה טכנולוגית היא אינה עומדת בשום סטנדרט מודרני. התמונה דהויה וחסרת ברק, הצבע לא משהו, ובאופן כללי החוויה מזכירה צפייה בקונצרטים בערוץ הראשון שלנו בשנות השמונים. ב"דקה" היו הוגנים מספיק כדי לציין את איכות הצילום הנמוכה על העטיפה, כך שהקונים הפוטנציאליים לא יופתעו לרעה. בכל מקרה, זה אלבום שכדאי לקנות יותר עבור המוזיקה ופחות עבור התמונה.
בטהובן- הקונצ'רטי לפסנתר ועוד. ולדימיר אשכנזי, ברנרד הייטינק. די.וי.די כפול DECCA.

הביקורת פורסמה ב"גלובס", 18.2.2008.

אם בשר זה רצח, אז דגים זה הריגה?

הקשר בין מוזיקה להון קיים כבר מאות שנים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על פטרונים, או "מצנאטים", שתמכו במלחינים הגדולים ועמדו מאחורי התזמורות החשובות. גם בארץ, כיום, מתקיימת סצינה ערה של תמיכה בגופי מוזיקה. בלעדיה, כפי שמסתבר, היו חלק מגופי המוזיקה מתקשים לשרוד.

בחודשים האחרונים עלתה סוגיית התמיכה במוזיקה קלאסית לכותרות. ארקדי גאידמק זכה לכותרות לאחר שתרם חצי מיליון שקלים לפסטיבל הים האדום, וזאת שנתיים לאחר שתרם גם לתזמורת הקמראטה ירושלים. בנוסף, בשבועות האחרונים סיפרו מודעות ענק בעיתונים על הצלתה של התזמורת הסימפונית ירושלים תודות לתרומות שהשיגה אגודת הידידים שלה.

לדברי יוסי טל-גן, מנכ"ל התזמורת הסימפונית ירושלים, הידיעות שהתפרסמו על החשש לחיי התזמורת הביאו את ידידי התזמורת בארה"ב להתגייס להצלתה. "כעת קל יותר לגייס כסף מתורמים", הוא אומר. "כל עוד היינו בחובות, התורמים האמריקאים לא היו מעוניינים לתרום כסף שילך לנושים או למס הכנסה בישראל. עכשיו, כשהגענו לאיזון תקציבי, קל יותר לקבל תרומות חדשות".

ומה לגבי המודעות הענקיות?
"המודעות שפירסמו התורמים לא היו על דעתנו. היינו מעדיפים שזה יעשה בצניעות. אבל מדובר בכוונות טובות, ואנחנו שמחים לסלוח על זה".

בניגוד לסימפונית ירושלים, המתבססת על תרומות מארה"ב, מחזיקות הן האופרה הישראלית והן התזמורת הפילהרמונית קבוצה גדולה של תומכים מישראל. "בורכנו באהדה ונתינה גם מצד תורמים פרטיים וגם מצד חברות עסקיות", מספרת חנה מוניץ, מנכ"לית האופרה. "לא ברמה של ארה"ב, אבל עדיין מדובר בתרומה גדולה".

מוניץ טוענת כי בארץ יש יותר תורמים פרטיים מאשר בחו"ל, אך פחות תורמים עסקיים. "יש לכך כמה סיבות", היא אומרת. "הראשונה היא שמסורת הנתינה לגופי תרבות היא די חדשה בארץ. נותנים יותר לנושאים כמו בריאות וחברה, בעוד שתרומה לתרבות נראית כמו מותרות. השניה היא שיקולי מס: בארה"ב, לדוגמא, יש פטור מלא ממס על תרומות ולכן יש תמריץ לתרום. בארץ הפטור עומד על 35% בלבד, כך שאין לחברות או לתורמים תמריץ כלכלי לתרום דווקא לתרבות. מי שתורם לנו הם בדרך כלל אנשים שאוהבים אופרה ומרגישים קשר אישי לנושא".

מוניץ מספרת כי באגודת הידידים של האופרה חברים כיום כ- 700 איש. "זו קבוצה נאמנה וקבועה, שלא מתחלפת", היא אומרת. חברי האגודה מקבלים הזמנות לכל ההפקות ולמגוון אירועים נוספים, ושמם מופיע בתכניה לפי הסכום שתרמו. בתכניה של האופרה מצוינות שתי תרומות מיוחדות מעל מיליון שקל (של עמי שגיא ומשפחתו ושל ואצ'יסלב ברכט), ועוד מספר תרומות מעל 400,000 שקל.עם זאת, הממוצע צנוע יותר. התרומה השנתית המינימלית שתכניס אתכם לתכניית האופרה היא 10,000 שקל, הקטיגוריה השניה היא 22,000 שקל ומעלה, והשלישית היא 33,500 שקל ומעלה.

עיון ברשימת התורמים של האופרה מגלה מיד הרבה שמות מוכרים מקהילת העסקים הישראלית. ברשימת התורמים הכבדים (מעל 400,000 שקל) מופיעים בין היתר משפחת מיתר, הנרי זימנד, שרה מאיר וחברת צים. בין ה"תומכים" (33,500 שקל ומעלה) מופיעים אקרשטיין תעשיות, בנק הפועלים, בנק לאומי, קרן משפחת גלבר, פייגי ורובין צימרמן, מוריס קאהן, כנה וזלמן שובל, שמואל רבינא ועוד. ברשימת ה"יקירים" (20,000 שקל ומעלה) אפשר למצוא בין השאר את יעל ורמי אונגר, אלי ליאון, אלפרד אקירוב, משפחת חבס, דוד ליבאי, טובה וסמי סגול מ"כתר פלסטיק" ועוד. רשימת ה"ידידים" (10,000 שקל ומעלה) ארוכה למדי, ומתהדרת בין היתר בשמותיהם של יגאל ארנון, עו"ד חנינא וג'ני ברנדס, אהובה גולוס מ"סולוג", פנינה וזהר דבורין, דב ולאה יודקובסקי, ברונו לנדסברג, איה עזריאלנט ועוד ועוד.

לדברי חנה מוניץ, הכנסות האופרה מאגודת הידידים משמעותיות מאד, ועומדות על עשרה אחוז מהתקציב. "בלי פעילות האגודה לא היינו יכולים לשרוד", היא אומרת.

ומה לגבי ענין "בעל המאה הוא בעל הדעה"? האם היתה פעם השפעה של תורמים על החלטות אמנותיות?

"בשום אופן לא. לא היינו נכנעים לתכתיב כזה בחיים. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא תרומה כדי להביא לכאן זמר גדול, וזה בסדר גמור מבחינתי".

כמה כסף עולה באמת להביא זמר מליגת העל העולמית?
"הזמרים מהליגה הכי גבוהה יכולים לקחת 50,000 עד 100,000 דולר להופעה. אנחנו, לשם השוואה, משלמים בדרך כלל אלף עד 3,000 דולר להופעה".

באופרה קיימת אבחנה ברורה בין תרומה של אנשים פרטיים לבין תמיכה של חברות עסקיות. פנינה רמון, מנהלת הפיתוח העסקי החדשה של האופרה, מתייחסת לעניין התרומות מחברות כעניין עסקי לחלוטין. "אנחנו נותנים בעצם לחברות הזדמנות לפרסם את עצמן דרכנו", היא אומרת. "אני אומרת לחברות התורמות שהן בעצם קונות חלק מההפקה. הן אמנם לא מקבלות השפעה על הקונצרט עצמו, אבל מקבלות ערוץ לחשיפה".

דוגמא טובה למגמה הזו נותנת חברת "ישראייר", שהעניקה חסות בפרמיירה של האופרה "המסע לריימס". התפאורה לאופרה הייתה בטן של מטוס, ו"ישראייר" ניצלה זאת כדי לחשוף לקהל האופרה את מוצריה. במהלך ערב הפרמיירה העמידה החברה בלובי האופרה שחקנים שהיו מחופשים לדמויות המייצגות יעדים אליהם טסה החברה (פסל החירות, המונה ליזה, נערה הולנדית ועוד), וניצלה את הערב כדי לתת לקהל אפשרות להצטרף חינם למועדון הלקוחות שלה. חסויות עסקיות נוספות בעונה הנוכחית הן, בין היתר, של לאומי בנקאות פרטית, לקסוס ומפעל הפיס.

במקביל לפנינה רמון, העוסקת בהשגת חסויות מחברות, מחזיקה האופרה גם אגודת ידידים העוסקת בתרומות מאנשים פרטיים. בראש האגודה עומדת עו"ד דפנה מיתר-נחמד, שהיא גם תורמת גדולה בעצמה. "אני מאמינה שככל שאנשים יכירו יותר את הנושא, כך תעלה המוכנות שלהם לתרום", היא אומרת. כדי להשיג את ההיכרות הזו, היא פועלת בשיטתיות כדי לארגן אירועים שיקרבו את התורמים לאופרה ולפעילות בה. לאחרונה השיקה חוברת מהודרת הנקראת "אירועי גורמה", המעוצבת כתפריט במסעדה וכוללת שלל פעילויות כמו כיתות אומן, חזרות פתוחות, ביקור בפעילויות חינוכיות שעושה האופרה ועוד. "המטרה היא לחבר את התורמים לאגודה וליצור שייכות אליה", היא אומרת. "אנשים רוצים לדעת בדיוק לאן הכסף שלהם הולך. לכן הנטייה בדרך כלל היא לתמוך בדברים ספציפיים, ולא סתם לתרום לתקציב השוטף. דרך האגודה ההיכרות הזו נוצרת ומתחזקת".

גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית נתמכת באופן משמעותי ע"י אגודות ידידים, המחולקות לשתי ישויות נפרדות: אחת מרכזת תרומות מארה"ב, והשניה מכל יתר העולם כולל ישראל. רשימת התורמים מופיעה בקביעות בכל אחת מתכניות הקונצרטים, וגם היא מחולקת לפי סכום התרומה. ברשימת התורמים הישראלית מופיעה שורה ארוכה של דמויות מוכרות מעולם העסקים הישראלי, כמו בנו גיטר, רעיה יגלום, משפחת לנדסברג, עירית ויונתן קולבר, מיכל ומיכאל צלרמאייר ועוד רבים מצמרת המשק. גם כאן קיימת חלוקה לתורמים המופיעים בשמם לעומת תורמים המעדיפים לתרום בשם הארגון שבבעלותם או שליטתם, כמו בנק הפועלים, קבוצת אלון, כתר פלסטיק ועוד רבים. לתזמורת יש גם עשרות תומכים בארה"ב, שם סכום התרומות הממוצע גבוה יותר. בארה"ב יש לא פחות משמונה "נדיבים" (מיליון דולר ומעלה), והסכום המינימלי הנדרש כדי להיכנס לרשימת התורמים הוא 10,000 דולר (לעומת 5,000 דולר בארץ).

לדברי אבי שושני, מנכ"ל התזמורת הפילהרמונית, מוסדות התרבות בארץ דפוקים משני הכיוונים. "במדינות אירופה", אומר שושני, "יש תמיכה ציבורית משמעותית. בארה"ב, יש פטור מלא על תרומות ולכן יש תמריץ לחברות עיסקיות לתרום. כאן, לעומת זאת, התמיכה הציבורית נמוכה יחסית וגם הפטור ממס על תרומות נמוך". לדברי שושני, סך כל התרומות שמקבלת התזמורת עומד על למעלה מ- 2.5 מיליון דולר- משהו כמו 14% מהתקציב השנתי שלה. בנוסף לתרומות הרגילות, התורמים הם גם אלו שמממנים תכניות חינוך לנוער, רוכשים כלים ומכסים גירעונות של סיורים בחו"ל. לדבריו, במקרה של הפילהרמונית יש להוסיף לרשימת התורמים שתי קבוצות: תורמים כבדים שמבקשים להישאר אנונימיים ושמם אינו מופיע בתכניה, ושורת אמנים גדולי עולם שמופיעים בארץ בהתנדבות וחוסכים בכך לתזמורת סכומי עתק.

האיזכורים שיש בתכניות התזמורת של סכומי התרומות לא קצת בוטים?
"תלוי בעיני מי. זה סטנדרט בכל העולם. אין גוף בעולם שאין בו חשיפה לתורמים".

לדברי שושני, בשנים האחרונות ניכרת התגייסות של המגזר העיסקי לטובת האמנות. בנק הפועלים הוא דוגמא בולטת: הבנק חתם על הסכם תמיכה רב-שנתי עם הפילהרמונית, במסגרתו יתרום הבנק לתזמורת סכום של מיליון וחצי דולר לאורך חמש שנים. עופרה פרויס, דוברת הבנק, מסבירה כי מדובר בחלק ממדיניות של הבנק לתרום לקהילה, מתוך תפיסה שחברה עסקית מצליחה היא חברה המעורבת בקהילה. פרויס מציינת כי בשנת 2006 תרם הבנק כחמישים מיליון שקל לגופים שונים, ביניהם גופי מוזיקה ישראלים כמו האופרה והפילהרמונית. טלי ברש-גוטליב, מנכ"לית קרן התזמורת הפילהרמונית, מוסיפה הסבר נוסף: "הפילהרמונית נחשבת לתזמורת הטובה ביותר בתחומה בארץ, ויש כאן בעצם מסר של הבנק של חיבור של הטוב בתחומו עם הטוב בתחומו". ברש-גוטליב מציינת כי מנכ"ל בנק הפועלים, צבי זיו, משמש גם כנשיא חבר הנאמנים הבינלאומי של התזמורת.

מעבר לתרומות של ארגונים עסקיים, קיימת שורה ארוכה של תורמים פרטיים המסייעים לגופי המוזיקה השונים. מה גורם לאדם להיפרד ממיליוני שקלים לטובת מוסדות תרבות? לדברי עמי שגיא, אחד התורמים הגדולים למוסדות מוזיקה בארץ, מדובר בפילנתרופיה לשמה. שגיא, איש עסקים מוכר בארץ, תורם עם משפחתו כבר עשרות שנים לאופרה הישראלית, לפילהרמונית ולגופים נוספים. "אנחנו אוהבים אופרה ומוזיקה כבר ארבעים שנה", הוא אומר. "קיבלנו הזדמנות לתרום, אז תורמים". לאחרונה תרם שגיא, עם אשתו ליזיקה ובנו טדי, סכום של מיליון דולר לאופרה הישראלית במטרה להקים אולם מופעים חדש, והוא מופיע במקום של כבוד גם ברשימת התומכים של הפילהרמונית.

מה המוטיבציה שלך לתרום כל כך הרבה כסף?
"זו מוטיבציה פילנתרופית בלבד", אומר שגיא. "אנחנו לא מקבלים על זה תמורה חומרית. התמורה הכי יפה זו המוזיקה".

גם הרצל חבס, מראשי קבוצת חבס, הנמנה על התורמים לאופרה הישראלית, רואה בתרומה בעיקר זכות לתרום לגופי תרבות ברמה גבוהה. "התרומות נעשות כפילנתרופיה בלבד", נמסר מהקבוצה.

בנוסף לאגודות הידידים של גופי המוזיקה הגדולים, קיימת בארץ גם פעילות ערה של קרנות פרטיות התומכות בתרבות ואמנות ומסייעות למוזיקאים או לגופי ביצוע. דוגמאות בולטות הן קרן ריץ', קרן רונן, ICexcellence, קרן התרבות אמריקה-ישראל ועוד. אחת הדמויות המסקרנות ביותר בתחום היא לילי אלשטיין, המסייעת לאמנים כבר עשרות שנים. הפרויקט הנוכחי של אלשטיין הוא לא פחות ממדהים: היא החליטה להקים בזכרון יעקב מרכז בינלאומי לאמנויות, שישרת אמנים מכל תחומי התרבות והאמנות. המרכז יכלול אולמות מופעים, כיתות אומן ומלון, וייבנה באיזור יפהפה הטובל בירוק וצופה לים.

אלשטיין מייעדת את המקום לפסטיבלים וביאנלות בינלאומיות. "יש אמנים מכל התחומים שמצליחים בחו"ל, וחשוב שיהיה להם פה בית כדי להציג את האמנות שלהם וללמד את דור ההמשך", היא אומרת. "עוד לא התחלנו לבנות, אבל כבר יש אישור על התכניות". לדבריה, המרכז יהיה מוכן עוד שנתיים וחצי.

אלשטיין היא אלמנתו של יואל משה אלשטיין, ממייסדי "טבע", עובדה המאפשרת לה לממן את הפרויקט מכספה הפרטי בלי תלות בגופים נוספים. הפרויקט הוא לזכר בעלה המנוח, שגם הוא היה אוהב מוזיקה גדול. "אני עושה את הפרויקט הזה כתרומה למען מדינת ישראל, ולכל מי שעוסק במוזיקה ותרבות בה. הרי יש בארץ כל כך הרבה אמנים גדולים, וצריך שיהיה להם מרכז בו הם יוכלו להציג את אמנותם ולהעביר אותה הלאה".

פורסם ב"גלובס", 4.2.2008

"המסע לריימס" של רוסיני פתחה את העונה באופרה הישראלית, וזכתה בדרך כלל לביקורות לא נלהבות. קצת בגלל שהמוזיקה היא לא השיא של רוסיני, קצת בגלל שהזמרים לא היו מי-יודע–מה ברובם, וקצת בגלל שהבימוי והתפאורה היו סטטיים וחסרי השראה. אבל זה לא חייב להיות המצב, כפי שמוכיח הדי.וי.די הזה. זו הקלטה חדשה לגמרי (מ-2007), שנעשתה במשותף על-ידי בתי האופרה של השאטלה מפאריז והמרינסקי מסט. פטרסבורג. המנצח הוא ואלרי גרגייב המהולל, שמוביל צוות מרהיב של זמרים צעירים מהאקדמיה של המרינסקי. כפי שזה נראה, האקדמיה הזו דומה במהותה ל"סטודיו אופרה" של האופרה הישראלית: קבוצה של זמרים צעירים, שעושים סטאז' בבית האופרה לקראת קריירה של גדולים. אבל ההבדלים בין זמרי המרינסקי לעמיתיהם הישראליים דרמטיים: זמרי המרינסקי, בחלקם הגדול, כבר נראים בשלים לגמרי לקריירה בינלאומית. את הצוות מובילים זמרת הסופרן אנסטסיה בלייאבה (Belyaeva) בתפקיד מדאם קורטזה וזמר הבריטון ולדיסלב אוספנסקי בתפקיד הברון פון טרומבונוק, ולצידם יש עוד שורה שלמה של זמרים מצוינים. את בלייאבה, לדוגמא, כל בית אופרה היה שמח להחתים כבר ברמתה כיום. גם ההפקה יצירתית, צבעונית ושמחה. זו אמנם הפקה מודרנית, אבל הפעם במובן החיובי של המילה. זה מתחיל מגרגייב החובש כובע מצחיק לאורך כל ההצגה, וממשיך ברעיונות נחמדים כמו סידור האולם כך שהזמרים מטיילים בין השורות בקהל. בנוסף, התזמורת ממוקמת על הבמה- מאחור- והזמרים שרים בקדמת הבמה, מה שאומר שהמנצח עומד עם גבו אל הזמרים (מן הסתם הם רואים אותו במסכי טלוויזיה בלתי נראים). איכות הצילום וההקלטה אופטימלית, ובסיכומו של דבר זוהי הפקה שמתפקעת מרוב צבע וכישרון. יש לה רק שתי בעיות: חלק מהזמרים סובלים מדיקציה איטלקית לא מושלמת- בעיה מוכרת של זמרים רוסים- וגם המוזיקה היא, כאמור, לא השיא של רוסיני. בכל מקרה, ההפקה צבעונית ומבריקה מספיק כדי להשכיח את שתי העובדות האלו. נחמד במיוחד פרק הפינאלה בעשרים ומשהו הדקות האחרונות, בו כל אחד מהמשתתפים מבצע קטע בסגנון הלאום שלו. "המסע לריימס" שייכת לשולי הרפרטואר, כך שזהו די.וי.די שיכול להתאים לאוהבי אופרה שכבר יש להם הכל.
רוסיני- המסע לריימס. מנצח: ואלרי גרגייב. דיוידי אופוס ארטה.

פורסם ב"גלובס", 4.2.2008

את הקריירה של יסמין לוי אני מלווה כבר הרבה זמן, ובדרך כלל בהערכה גדולה. מדובר, ולא רק לטעמי, באחת מזמרות הלדינו הגדולות שיצאו מישראל. בשירתה יש את השילוב המדויק בין ניקיון וחיספוס,

והופעתה הבימתית משלבת צניעות אינסופית, אמונה פנימית במוסיקה ונוכחות מוסיקלית חזקה. לוי מצליחה לגעת בך בצורה הכי ישירה ואנושית, ולא פלא שבקהל שלה יושבים לא רק חובבי לדינו אלא גם אנשים שרגילים ביומיום לשמוע מוצרט. היום היא בת 32, נשואה למנהל האישי שלה, ומנהלת קריירה שכל זמרת הייתה מקנאת בה.

בשנתיים האחרונות לוי נמצאת במסלול נסיקה בינלאומי, וזוכה להצלחה ענקית בחו"ל. הדיסק החדש שלה, "Mano Suave" (יד ענוגה) נמצא במקום החמישי במכירות בקטגורית "מוזיקת עולם" (בהולנד היא נמצאת במקום הראשון). באופן אישי, הדיסק הזה שימח אותי מאד. הדיסק הקודם שלה, "לה חודריה", התמקד במוזיקת פלמנקו, ונשמע לי מוחצן, צעקני ולעיתים כמעט אלים. בדיסק החדש, לעומת זאת, היא חוזרת אל הלדינו, אל השקט ואל ההבעה האישית והעמוקה. היא נשמעת הרבה יותר מאוזנת, שלמה ובשלה, כמו מן אמא גדולה של שירה עממית. קצת כמו מרסדס סוסה בארגנטינה. "זה מצחיק שאתה אומר את זה", צוחקת לוי. "מישהי ששמעה את הדיסק והכירה אותי רק אחריו, אמרה לי שהיא חשבה שאני אשה שמנה בת שבעים".

לוי מתארת בגילוי לב מפתיע את התהליך האישי של ההתבגרות המוזיקלית שלה. "עברתי הרבה חיפושים", היא אומרת. "כשהייתי צעירה, היה לי קטע חזק של 'בואו תראו מה אני יודעת לעשות'. זה היה ניסיון בלתי פוסק להרשים. אז גם גיליתי את הפלמנקו, והשירה שלי הפכה לצעקה. הדיסק הקודם, "לה חודריה", מייצג את התקופה הזו. אבל אז לקחתי צעד אחורה. עברתי תהליך הבשלה, ואחריו אני כבר לא מרגישה כמו צעירה שצריכה להרשים כל הזמן. הבנתי שאני יכולה לרגש גם בלי להבהיל. כל הזמן אמרו לי את זה, אבל רק לאחרונה הבנתי על מה דיברו איתי. אני מרגישה שעברתי תהליך, והגעתי כעת לשלב של בשלות ובגרות. ועם זאת, אני בטוחה שעוד כמה שנים אני אשמע אחרת. יש כל הזמן התפתחות".

את לוי קשה מאד לראות בישראל בשנים האחרונות: היא מופיעה בארץ בתדירות של פעם בשנה במקרה הטוב. לפני שבועיים ערכה כאן הופעה חד-פעמית בבית האופרה, לרגל השקת הדיסק החדש. זו היתה הופעה מהממת, מול קהל שעטף אותה באהבה והריע בעמידה דקות ארוכות. לוי פרטה לקהל הזה על כל הנימים הנכונים, החל בהופעת אורח מצוינת של שלמה בר וכלה בדואט מרגש עם אמה, כוכבה לוי, שהשאיר רבים בקהל עם עיניים דומעות.

"הקהל העיקרי שלי הוא באירופה", היא אומרת. "אני כל הזמן בהופעות בחו"ל. בשנה שעברה היו לי שבעים הופעות, והשנה יהיו מאה. השנה הזו עצרנו קצת את ההופעות כדי לעשות את הדיסק, ואני מאד מאושרת מהתוצאה. יש לי הרגשה שזה התקליט שחיכו לו".

יומיים לאחר ההופעה בארץ המריאה לוי לאירופה עם בעלה והמנהל האישי שלה, ישי אמיר, לסיבוב הופעות נוסף. בפברואר תיפתח את עונת המוזיקה בבית האופרה בסידני, אוסטרליה, ולאחר מכן תופיע ברציפות בכל העולם. "בשנה שעברה עברנו חמישים בתי מלון", היא מספרת. "כל יומיים היינו במדינה אחרת. באחת ההופעות ממש נפל לי המיקרופון מהיד. הפכתי את זה למשהו חינני, אבל הבנתי שאני מותשת. כשחזרתי למלון התיישבתי על המיטה ופשוט התחלתי לבכות. לא בכי של עצב, אלא מן רגע מבורך של שבירה טובה- הרגשה שעברתי לשלב הבא בקריירה שלי".

את מתייחסת לאימך כמי שלימדה אותך את הבסיס לשירה. למדת אצלה גם פיתוח קול?
"לא. אצל אמא למדתי רק את השירים עצמם. התחלתי ללמוד פיתוח קול רק אחרי שכבר הוצאתי שני אלבומים. הלכתי לרחל הוכמן, שלימדה אותי להשתמש נכון בקול ולהגדיל את היכולת הקולית שלי (רחל הוכמן היא מורה מיתולוגית לפיתוח קול, שלימדה גם את הראל סקעת, נינט טייב, שירי מיימון, מירי מסיקה ועוד עשרות). לצערי אני הולכת אליה עכשיו רק פעם בכמה חודשים כי אני בקושי בארץ".

את שרה בלדינו, ובדיסק האחרון שרה איתך זמרת בערבית. מה עם עברית?
"גיליתי שכשאני שרה בעברית הקסם בורח מהחלון. אני יכולה להתרגש מזמרים אחרים ששרים בעברית, כמו לדוגמא שלמה בר. כשהוא שר "צור משלו אכלנו" בהופעה שלי התרגשתי ממש. אבל כשאני שרה הקסם נעלם. אולי זה כי אני חשופה יותר בעברית. בלדינו אני יכולה לברוח. אולי פעם, כשאהיה במצב נפשי אחר".

ולשיר בערבית?
"כרגע לא, אבל זה אחד החלומות שלי. אני יכולה לחקות שירה בערבית, אבל זה לא זה. שפה זה עולם שלם, ואם אתה לא לגמרי בתוכו זה יהיה טכני ומיכני. הלדינו זו השפה שהכי טבעי לי לשיר בה, כי התחלתי לשמוע אותה מינקות".

יסמין לוי היא בתו של יצחק לוי, מחשובי החוקרים של שירת הלדינו. אביה נפטר כשהייתה בת שנה. "לא הכרתי את אבא שלי, אבל אני חיה אותו כל יום. פעם מישהו אמר שאבא שלי אף פעם לא ניסה להרשים בשירה שלו. הוא היה לוקח את השיר כמו שהוא, בצורה הכי בסיסית, ואומר "הנה, ככה שרו". הוא ידע שהוא מרגש גם בלי הרושם החיצוני. כשאני התחלתי לשיר, היה לי חשוב להראות שאני שונה. הייתי הילדה הרעה של המסורת. במקור, לדינו היתה שירה מתוקה ונעימה ששרה אמא לבתה. לי היתה חסרה שם התשוקה. הייתי בהרגשה שאם נמשיך לשיר בצורה המסורתית השירה הזו תמות, כי את הצעירים זה לא יעניין. לכן הוספתי את הפלמנקו, והתחלתי לשיר בצורה בועטת. והנה, הצעירים שלא מכירים את המסורת באמת נמשכו לזה".

ואיך אמא שלך קיבלה את זה?
"אמא שלי עברה תהליכים בדיוק כמוני. היא לא מאמינה שהפכתי למה שהפכתי. הרי הכל התחיל מהמטבח שלה, ותפס צורה ואישיות. אמא שלי, לדוגמא, שרה בצורה המסורתית, של קול ראש בלבד. אני בין זמרות הלדינו היחידות ששרות גם מהחזה, מה שנותן לקול הרבה יותר נפח ועוצמה. זה לא קיים בשירה המסורתית. באופן טבעי, הקהילה לא חיבקה אותנו על זה, ועברנו תקופה מאד לא קלה. אמא עברה איתי את התהליך הזה, שהצליח כנגד כל הסיכויים. היא נתנה לי את כל האהבה האפשרית שבעולם. היא חלמה להיות זמרת כל החיים, ובסופו של דבר הפכה להיות אשתו של אבא שלי והקריירה שלה נפסקה. היום אני מרגישה שהיא כאילו מגשימה את החלום הזה דרכי. אני מה שאני בזכותה".

פורסם ב"גלובס", 29.1.2008

בארץ, דניאל ברנבוים מצליח למשוך אליו הרבה אש עקב דעותיו הפוליטיות. אבל במולדתו, ארגנטינה, הוא גיבור לאומי. כך בכל אופן זה נראה בדיוידי האחרון שלו, "טנגו ארגנטינה". ברנבוים, יליד בואנוס איירס, מנצח כאן על התזמורת הפילהרמונית של עיר מולדתו, בקונצרט שכולו טנגו. זו הקלטה של קונצרט חי, שנערך ב- 31 בדצמבר 2006 בבמה מיוחדת שנבנתה באוויר הפתוח מול קהל אלפים. ברנבוים הוא הכוכב הבלתי מעורער של הקונצרט הזה: הוא מנחה (בספרדית מעולה), מנגן בפסנתר, ומנצח ביד רמה על התזמורת. ניכר שהוא מרגיש מאד בבית, וגם יודע מה לומר כדי שהקהל יצא מגידרו (רמז: כמה תושבי ארגנטינה נדיבים, חמים וסובלניים). הרפרטואר כולל יצירות של גדולי מלחיני הטנגו, כמו פיאצולה, גארדל, סאלגן, בארדי ועוד. במופע משתתפים גם שני רקדני טנגו ותזמורת הטנגו של ליאופולדו פדריקו, שגם אותה הקהל מקבל בתשואות רמות. אני מעריך שחובבי טנגו יהנו מההקלטה הזו מאד.

טנגו ארגנטינה. דניאל ברנבוים. דיוידי EUROARTS.

"הרמוניה מונדי" היוקרתית התחילה לעשות גם הפקות DVD, ועד כה בהצלחה מרשימה. ההפקה החדשה שיצאה משם לא מזמן היא של "יוליוס קיסר" של הנדל, והיא מתהדרת בקונטרה-טנור אנדריאס שול בתפקיד הראשי. יתר הסולנים הם ברובם דנים, ורמתם טובה מאד למרות היותם אלמונים יחסית. ההקלטה היא מביצוע חי של האופרה, שהתקיים בקופנהגן ב- 2005. ההרכב התזמורתי הוא "קונצ'רטו קופנהגן", בניצוחו של לארס-אולריק מורטנסן שמוכר יותר כנגן צ'מבלו (וגם כאן מנצח מהמקלדת). ההרכב מנגן בכלי תקופה, ורמתו מצוינת. איכות התמונה והצילום אופטימליים, וכך גם הסאונד. יש בהפקה רק שני דברים מבאסים: הראשון הוא שהבימוי מודרני, מה שבודאי יאכזב את מי שמעדיף את האופרות שלו בבימוי תקופתי עשיר. שול, לדוגמא, לבוש בצורה שהזכירה לי יותר מכל את רמטכ"ל העבר רפול, וגם יתר הסולנים לבושים ברובם בבגדים מודרניים. הבעיה השניה היא שהרצועות אינן מפרידות תמיד בין הרצ'יטטיבים לאריות, כך שקשה לדלג על קטעי הדיקלום המשעממים ולהגיע לתכל'ס (שהוא המוזיקה הנפלאה שהנדל כתב באריות הסולניות ןבדואטים). אבל אם אתם אוהבים מוזיקת בארוק אלו מחירים ששווה לשלם כדי לשמוע את היכולת הקולית הפנטסטית של אנדראס שול, וגם הרבה רגעי קסם של הסולנים האחרים (כמו לדוגמא הדואט המהמם בין קורנליה לססטו, שחותם את הדיסק הראשון).

הנדל-יוליוס קיסר. מנצח: לארס-אולריק מורטנסן. דיוידי כפול "הרמוניה מונדי צרפת".

הביקורות פורסמו ב"גלובס", 28.1.2008