בעיקר מוזיקה

מגוון הספרים הקיים בעברית על מוזיקה קלאסית עלוב למדי. ספרים העוסקים בניתוח יצירות כמעט אין בכלל. הספר היחיד בעברית שניסה לעסוק בצורה שיטתית בניתוח מוזיקה סימפונית הוא זה של פטר גרדנוויץ', שחובר ב- 1945. הוא מיושן מאד, לא תמיד מדויק, וגם השפה שלו בלתי ניתנת לקריאה לדובר עברית מודרני. לתוך הריק הזה נכנס כעת המוזיקאי הישראלי הצעיר בנימין קדם, עם ספר חדש העוסק במוזיקה התזמורתית של היידן ומוצרט. הספר מוגדר כ"מדריך להאזנה", והמחבר כותב כי הוא נועד למוסיקאים מקצועיים ולחובבים בעלי רקע מוסיקלי נרחב. הספר מנתח את רוב הסימפוניות והקונצ'רטי שכתבו היידן ומוצרט, וכולל גם חומר רקע הסטורי על המלחינים, התקופה בה פעלו, הצורות הקומפוזיטוריות שהעסיקו אותם ועוד.

בספר יש לא מעט מידע מועיל על המלחינים והתקופות, אבל עיקרו מוקדש לניתוח צורני ותוכני של היצירות התזמורתיות של היידן ומוצרט. כדי להפיק ממנו תועלת אמיתית צריך לשבת איתו תוך כדי האזנה ליצירות, רצוי מאד עם התווים. זה גם בדיוק מה שעשה המחבר, וחלק מהניתוחים מבוססים על רשימות ורשמים שלו למול המוזיקה והתווים. זה מה שעושה את הספר למתאים בעיקר לחובבים רציניים ועתירי זמן פנוי, ופחות מתאים לסתם עיון. הספר פונה במובהק לקוראים בעלי ידע מוזיקלי, וכדי להבין אותו עד הסוף נדרש ידע נרחב בתיאוריה של המוזיקה.זו גם הסיבה שלטעמי הספר היה יוצא מורווח אם היו משולבות בו יותר דוגמאות תווים.

קדם הוציא את הספר, לדבריו, בעצמו ועל חשבונו. "הוצאות הספרים לא התעניינו בכך, ולא קיבלתי תמיכה משום גוף", הוא אומר. הוא מסביר שגם את העריכה עשה בעצמו, כדי לחסוך בעלויות ההוצאה. הספר כתוב בעברית זורמת, נהירה ונגישה, למרות שלא היתה מזיקה לו עריכה מקצועית (לי צרמה במיוחד הופעת המילה "פאן" כיחיד של "פנים"). למתלבטים, ניתן להיכנס לאתר האינטרנט של הספר כדי להציץ בתוכן העניינים ולהתרשם מכמה מאמרים לדוגמא הנמצאים בו. באתר ניתן גם להזמין את הספר. "המחיר הבסיסי הוא 90 שקלים", אומר קדם, "אך כיוון שאני מחזיק בהשקפת עולם סוציאליסטית הוספתי לטופס ההזמנה כפתור שמעניק הנחה של 10% לסטודנטים, פנסיונרים, מובטלים וכו'. אין לי דרך לבדוק את אמיתות ההצהרה של הקונה אך אני מקווה שזה לא ינוצל לרעה". הכתובת היא: www.musicbook.co.il
המוסיקה התזמורתית של היידן ומוצרט- מדריך למאזין. בנימין קדם.

הפוסט הזה מנסה לרכז את הרגעים האהובים עלי ביותר בספרות המוזיקה. לא מדובר על יצירות אלא על רגעים- נגיד שניה עד עשר שניות בתוך יצירה שלמה. הקטעים שנכנסו לרשימה הם כאלו שגורמים לי התרגשות כל פעם מחדש; משהו כמו DNA של טעם מוזיקלי. צריך לציין גם שזו רשימה חלקית מאד, שנכתבה בצורה אסוציאטיבית ונעצרה שרירותית על עשרים אייטמים. הרשימה פתוחה לתגובות – יהיה נחמד אם שירשור התגובות ירכז עוד הרבה רגעי קסם כאלו אצל אנשים שונים. כמובן שאפשר גם רגעים של מוזיקה שאינה קלאסית.
ובכן, הנה:
1. וגנר- טריסטאן ואיזולדה- הרגע בו טריסטאן, במצב של דליריום, שר את המילים "אליה, אליה" על איזולדה; הרגע בו המלך מארק נכנס לחדר בטירה של טריסטאן ושר "מתים כולם, כולם מתים"; האריה האחרונה של איזולדה. כל הנ"ל תלויים מאד בביצוע, והמושלם מבחינתי הוא זה בניצוחו של זובין מהטה עם וולטרוד מאייר וג'ון פרדריק ווסט.
2. וגנר- פרסיפל- קונדרי אומרת לגורנמנץ "לשרת, לשרת"; קטע המקהלה ההימנוני של הכמרים שמתחיל במילים "Geleiten wir im bergenden Schrein".
3. ברהמס- קונצ'רטו לפסנתר מס' 1- פרק ראשון- החזרה האחרונה, המכווצת, של הנושא הראשון לקראת סוף הפרק
4. פיארנה- האורטוריה "ילדי בית לחם"- שיר הערש ששרים הילדים לישו בעריסה
5. באך- התחלת הפוגה האחרונה ב"אמנות הפוגה"
6. פוצ'יני- טורנדוט- הקטע ההימנוני של מקהלת הילדים ("הכל יפרח מחדש")
7. בוקסטהודה- המוטט "ישו חיי"- החזרה האחרונה של השורה "אלפי תודות לך ישו"
8. באך- מתיאוס פסיון- קטעי השירה הרצ'יטטיבית האחרונים של ישו
9. קוסטנצו פסטה (Festa) – החזרה על השם ANNA במוטט האבל "Quis dabit Oculis"
10. קונאו- הקנטטה "אתם השמיים שמחים ממעל"- תחילת הפרק הראשון
11. מהלר- סימפוניה מס' 2- הכוראל בפרק האחרון
12. מוצרט- תחילת הפרק האחרון של החמישיה ק. 516
13. דביסי- פליאס ומליסנדה- הדו-שיח בין איניולד (הילד) וגולו מתחת לחלון של מליסנד
14. טלמאן- קנטטת האבל – "ואתה, דניאל"- הפרק הראשון- על המילים "עד קץ הימים"
15. באך- הכוראל המסיים מקנטטה 187
16. מונטוורדי- אורפאו- התשובה של אורידיצ'ה לאורפאו במערכה הראשונה
17. פולנק- הדקה האחרונה של תפילות הערבית לבתולה השחורה
18. ברהמס- הנושא הראשון של הסונטה לצ'לו ופסנתר אופוס 38
19. צ'ייקובסקי- הנושא הראשון בפרק הראשון בטריו בלה מינור
20. שוסטקוביץ'- התיבות הראשונות ורוב פרק הלארגו בסימפוניה מס' 5

האירוע המוזיקלי שיסכם את שנת השישים למדינה יהיה קונצרט סימפוני, שמאחוריו סיפור מזעזע ורווי אמוציות: הכנר שלמה מינץ וסולנים נוספים ינגנו בקונצרט על כינורות שהיו שייכים לכנרים יהודים בתקופת השואה, והוחזרו בשנים האחרונות למצב נגינה. הקונצרט, שזכה לשם "כינורות של תקווה", יתקיים למרגלות חומות ירושלים בהפקתו של בני בורא, מי שהפיק בעבר את קונצרט המצדה ב-1988 ואירוע הדלקת חומות ירושלים ב-1996. הוא ממומן ע"י תורמי ארגון "מאיר פנים", לרגל חגיגות ה-60 למדינה.

הקונצרט צפוי להיערך ב-24 בספטמבר 2008, ובמסגרתו תחבור התזמורת הפילהרמונית של איסטנבול עם תזמורת הסימפונט מרעננה. למה איסטנבול? כי את חומות ירושלים בנו התורכים, ואם כבר קונצרט סימבולי אז עד הסוף. תכנית הקונצרט טרם נקבעה סופית, והאמת שהיא גם פחות מעניינת. מה שמיוחד באירוע הוא סיפור הכינורות עליהם ינגנו הסולנים. אלו הם, כאמור, כינורות שנמצאו לאחר תקופת השואה, חלקם שבורים והרוסים. הם נמצאו במחנות הריכוז, מחנות העבודה והגטאות, והובאו לארץ על ידי בונה הכינורות אמנון ויינשטיין. ויינשטיין, שהפך את העניין לאובססיה של ממש, שיקם אותם והחזירם למצב נגינה; כעת, מטרתו העיקרית היא שהכינורות האלו יחזרו לנגן בקונצרטים.

"הסיפור התחיל לפני למעלה מעשר שנים, כשביקשו ממני לתת הרצאה בגרמניה על כינורות מתקופת השואה", מספר ויינשטיין, תושב תל-אביב. "באותה הזדמנות עלו סיפורים על כינורות ששרדו מהשואה, ומאז התחיל המסע שלי להשגתם".

לדבריו, הכינורות הטובים ביותר שהיו ברשות יהודי אירופה עלו איתם לארץ עוד לפני המלחמה. "ברוניסלב הוברמן, שהקים את התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית, הביא לכאן את הנגנים הטובים ביותר", הוא אומר. "הם באו עם הכלים שלהם, והצילו גם את עצמם וגם את הכלים. את הכינורות היקרים שנותרו באירופה לאחר עליית נגני הפילהרמונית גנבו הגרמנים. הכלים שנשארו באירופה בידי היהודים היו בעיקר של כלייזמרים, כינורות פשוטים וזולים".

מה שייחד את הכינורות של היהודים, מסתבר, היה סמל של מגן-דוד שהופיע על גבם ולעיתים גם במקומות אחרים. הסמל נראה לעיתים משורטט על העץ, ולעיתים, בכינורות מושקעים יותר, מופיע בצורת פסיפס של אבני חן. כיום יש לויינשטיין באוסף שמונה כינורות כאלו, והוא ממשיך בניסיונו לאתר כלים נוספים. "ככל הנראה, הכלייזמרים היהודים ביקשו להוסיף את ציור המגן-דוד כדי שיוכלו להראות אותו לרבי בעת חתונה או בר-מצווה, וכך לקבל עוד קצת כסף", הוא אומר. לדבריו, הכינורות של הכלייזמרים היהודיים נעשו באותו בית מלאכה בו נעשו גם כינורות עבור צוענים. בעוד שהיהודים ביקשו לצייר עבורם מגן דוד, חלק מהצוענים ביקשו להוסיף על הכינורות "שטיחים" שלמים של ציורים, כדי להגדיל את האטרקציה שלהם בפני תיירים מזדמנים ולעיתים למכור אותם במחיר גבוה פי חמישים מערכם האמיתי.

ביקור בסדנה של ויינשטיין בתל-אביב מזכיר טיול בזמן אל המאה ה-19. הסדנה עמוסת כלי נגינה, ציורים וחפצים שונים, שלכל אחד סיפור משלו. על הקירות ציורים או צילומים של גדולי הנגנים, המורים או הבונים של עולם הכינור: קורנגולד, הובאי, פגניני, סטרדיווארי ואחרים, ובכל מקום אפשרי יש כינורות במצבים שונים של תהליך הכנה. בין חפצי האמנות בולט פסל של ריכרד וגנר, לא בדיוק מה שהיית מצפה למצוא אצל בונה כינורות החי עד היום את השואה. "לא הייתי רוצה שישמיעו את וגנר בישראל", עונה ויינשטיין בתגובה לשאלה בעניין, "אבל אני חייב להכיר בזה שהוא היה מוזיקאי גדול. אם היינו מחרימים את כל המלחינים שהיו אנטישמים, לא היינו נשארים עם יותר מדי רפרטואר".

ויינשטיין מציין שהעיסוק האובססיבי שלו להשיג כינורות מהשואה נובע מהרקע האישי שלו. כמעט כל משפחתו נספתה בשואה, ורק אביו ואמו הספיקו לברוח בזמן. "אני דוגמא טובה לדור שני לשואה", הוא אומר. "עד היום אנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין מה היה שם ומה זה עשה לנו". בפרוייקט הכינורות המשוחזרים משתתף גם בנו, שהוא דור שלישי של בוני כינורות. "המטרה שלנו היא להראות שבסופו של דבר הנאצים לא הצליחו לחסל את המוזיקה היהודית", הוא אומר. "המוזיקה היתה יותר חזקה מהם".

לכל אחד מ"כינורות השואה" שיש כיום בידיו של ויינשטיין יש סיפור משלו. אחד מהם היה של ילד פרטיזן מביילורוס, אשר התחבב בעזרת נגינתו על הנאצים ובא לנגן עבורם בקביעות באחת הקנטינות שלהם. "הפרטיזנים ניצלו זאת כדי לתת לו חומרי נפץ, אותם טמן בכל פעם שבא לנגן", מספר ויינשטיין. "לאחר שטמן מספיק חומר נפץ, הצית פתיל וברח מהמקום. בפיצוץ נהרגו כמאתיים גרמנים". כינור אחר שימש ילדים לקבץ נדבות בגטו. אחר היה שייך לבני משפחה יהודית עשירה, שנתנו את ביתם על כל תכולתו לקצין נאצי כדי שיתן להם לברוח ולקחו איתם רק את הכינור. הסיפורים המזעזעים ביותר הם על כינורות שהגיעו ממחנות הריכוז במצב מפורק לגמרי, לאחר שנגניהם אולצו לנגן בהם תחת גשם כדי ללוות את ההוצאות להורג. ויינשטיין מספר שתהליך השיקום של הכינורות האלו ארך למעלה משנה וחצי. "ההוצאות של הסטודיו שלי על שיקום הכינורות האלו הן הדבר הכי לא רווחי שיש", הוא אומר. "לולא היה עליהם מגן דוד, לא הייתי משקיע בהם שקל".

קצת לא נעים להחזיק ביד כינור שניגנו עליו במחנות ריכוז, וגם לא לראות את התמונות שויינשטיין אוסף. באחת מהן רואים קבוצת כנרים צוענים מנגנת לפני קצינים נאציים משועשעים. באחרת רואים ילד, יהודי ככל הנראה, העומד עם כינור הרוס שעליו מיתר אחד כדי לקבץ נדבות. באחרת רואים קצין נאצי מחפש מציאות בחפצים שהשאירו אחריהם יהודים לאחר שירדו מהרכבת במחנה הריכוז. ממש הארד-קור של זכרונות שואה, שאותם הוא חי מדי יום.

ויינשטיין מציין כי לגבי חלק מהכינורות הוא מכיר את הסיפור, ולגבי חלק הוא יכול רק לשער. "אחת מהמטרות שלי היא לגלות את הסיפור שמאחורי הכינור עד הסוף, אבל זה קשה משתי סיבות. האחת היא שהרבה מהניצולים לא מוכנים לדבר על העבר, והשניה היא שעבר הרבה זמן ולאט לאט כבר לא נשאר מי שיתן את העדויות".
לדבריו, הרבה מהכינורות שהיו ברשות יהודים בפולין נלקחו ע"י הפולנים. "הפולנים פשוט ניצלו את השמדת היהודים כדי לקחת את רכושם, כולל הכינורות", הוא אומר. "אני בטוח שיש היום בפולין עוד הרבה כינורות שהיו בבעלות יהודית. אבל לפולנים שמחזיקים בהם אין אינטרס אמיתי לחשוף את זה. היה לי כבר ניסיון כזה: הם משתתקים ברגע שהעניין עולה".

אתה לא קצת אובססיבי בעניין מציאת הכינורות שהיו בבעלות של יהודים?
"קצת כן. בעיקר עכשיו, כי עכשיו זה הזמן למצוא כינורות נוספים. הרבה מהנגנים ניצלו מהשואה, ולקחו את הכינורות איתם. אבל לאחר המלחמה הם כבר לא יכלו לגעת בכלי, ושמו אותו בבוידם. לאחר שנפטרו, באו הנכדים באו לפנות את הבית ומצאו את הכינורות. ככה בסופו של דבר הם מגיעים אלי. עכשיו זו בדיוק התקופה בה הכינורות האלו יוצאים מהבוידמים ברחבי העולם, לאחר שהבעלים המקוריים נפטרו. אני מניח שיש עוד הרבה כינורות כאלו, אבל הזמן עובד לרעתנו".

הקונצרט בארץ יהיה המשך ישיר לקונצרט דומה שנערך בפריז לפני שנה בדיוק, שגם בו ניגנו שלמה מינץ וסולנים אחרים. "אחרי כל קונצרט כזה מחיר הכינורות המשוחזרים עולה", הוא אומר. "בלי הסיפור ההסטורי לכלים האלו כמעט אין ערך. ללא תיקון ושיפוץ מסיביים גם אי אפשר לנגן בהם. הערך הנומינלי של כלי כזה הוא בסביבות ה- 300 דולר. כיום, עקב העניין המחודש בסיפור, מחיר של כינור עם מגן דוד יכול להגיע ל15,000 יורו. אנשים משלמים לא על הכלי, אלא על הסיפור שמאחוריו".

ויינשטין מציין שכל הכלים אותם אסף ושיקם ישארו ברשותו. "אני רוצה להגיע למספר מספיק גדול כדי להציג אותם בתערוכה", הוא אומר. "אבל המטרה העיקרית היא להמשיך לנגן בהם ולהוכיח שהמוזיקה היהודית לא פסקה".

בכמה אתה מוכר כלי מתוקן?
"אני לא מוכר כינור כזה בשום מחיר", הוא אומר. "מקסימום אהיה מוכן לתקן למי שימצא כינור שהיה ברשות האבא או הסבא".

וכמה זמן לוקח לתקן כלי כזה?
"תלוי. הכינורות שנמצאו במחנות, לדוגמא, היו הרוסים לגמרי. אחד מהכלים הגיע אלי בשקית ניילון, ולקח לי שנה וחצי לשקם אותו. אחר הגיע במצב מפורק עד שלא ניתן היה לשקם אותו כלל. העץ שלו היה רקוב לגמרי, כי הכריחו את הכנר לנגן בחוץ ובגשם. והכנרים האלו עמדו והמשיכו לנגן, כי הם ידעו שזה מה שיציל אותם ממוות".

פורסם ב"גלובס", 22.1.2008

תזמורת ה"בארוקדה" הופכת בהדרגה לאחת המעניינות ביותר שיש היום בסצינת המוזיקה המקומית. התזמורת, להזכיר, מורכבת מנגנים מומחים בתחום הבארוק, שמנגנים בכלי תקופה ובגישת ביצוע תקופתית. לקונצרט האחרון נבחרה תכנית תובענית, שרובה ווקאלית: קנטטה מס' 107 ו"אודת האבל" של באך, מזמור תהילים של שיץ, וגם סונטה למיתרים של רוזנמילר. זו מוזיקה יפהפיה, שכמעט ולא שומעים בביצועים חיים בארץ פשוט כי אין מי שיודע לעשות אותה כראוי. אז הנה, עכשיו יש.
על הקונצרט ניצח מהמקלדת אביעד שטיר, שבילה את השנים האחרונות באירופה כנגן צ'מבלו והביא איתו לקונצרט הזה הרבה ניסיון וטעם טוב. התזמורת הפיקה במהלך רוב הערב צליל בארוקי זורם ומגובש, וגם ארבעת הסולנים הצעירים היו טובים מאד. במיוחד הרשימו זמרת הסופרן יעלה אביטל וזמר הטנור הגרמני רוברט זלייר (Sellier), אבל גם כלפי שני האחרים אין תלונות.
קולקטיב ה"בארוקדה" עדיין אינו מושלם, ופה ושם היו במהלך הערב בעיות קלות של אינטונציה ואיזון. אבל זהו גוף ביצועי מעולה, מלא אנרגיה וחדוות נגינה, שמושך אליו גם קהל צעיר ונלהב. לא פלא: איפה עוד אפשר היום בארץ להתוודע למזמור התהילים המקסים של שיץ, שפתיחת חלקו השני בוצעה בעיבוד שהזכיר קצת מוזיקת בוסה-נובה? או לשמוע קנטטות של באך באיכות כזו? עם זאת, אישית, שיא הקונצרט היה עבורי דווקא בהדרן- ביצוע מהמם למדריגל של המלחין הרנסאנסי היינריך איזאק, יצירה יפהפיה לארבעה קולות שבוצעה בעידון ובפשטות כובשת לב. יופי של מוזיקה, ויופי של ביצוע.
"האלמו מיתרים נשגבים". תזמורת הבארוקדה וסולנים. מרכז עינב, 19.1. פורסם ב"גלובס", 21.1.

האם ללכת להפקה הזו של "כוחו של גורל" או לא? שאלה טובה. הנה השיקולים בעד ונגד, וצריך רק לזכור שהביקורת הזו מתייחסת לקאסט (צוות הזמרים) השני.

למה כן:

1. כי ויקטוריה ספרונובה (Safronova), בתפקיד דונה ליאונורה, נפלאה. יש לה קול יפהפה, ובמערכה האחרונה קשה שלא להתרגש ממנה. 2. כי המוזיקה של ורדי יפה מאד בדרך כלל, למרות שיש בה גם רגעים מתים. 3. כי המקהלה טובה, והתזמורת מצלצלת בסדר. 4. כי הסולנים, ברובם המכריע, טובים עד מצוינים. 5. כי אשר פיש מנצח על הכל ביד בוטחת ואנרגטית. 6. כי התפאורה והתאורה מדהימות, למרות נטייתן הבסיסית לכהות וקדרות. מה לעשות, הסיפור לא עליז במיוחד. וגם כי קטעי המקהלה והריקוד היו מהנים מאד.

למה לא:

1. כי עבור צופה מערבי אינטליגנטי בן המאה ה- 21, העלילה נראית מופרכת לגמרי. יש שם איזה אציל (דון קרלו) שמחפש נקמה באציל אחר (דון אלווארו), שהרג בטעות את אביו ולדעתו של דון קרלו גם חילל את כבודה של אחותו. הוא לא מוכן לשמוע התנצלויות או הסברים, ורק רוצה נקמה. בסוף הוא מת בדו-קרב, אבל בשניה האחרונה מצליח להרוג את אחותו על רקע חילול כבוד המשפחה. איזה כיף לו. בקיצור, מה שהיה אולי מובן מאליו לפני 130 שנה נראה היום קצת תלוש.  2. כי האופרה הזו נורא ארוכה (למעלה מ- 3 וחצי שעות), ולעיתים די מתישה. בעיקר הייתי מקצץ את הדואטים בין הבנים, וזה נכון גם לגבי שתי הדמויות המרכזיות (דון קרלו ודון אלווארו) וגם לגבי המשניות יחסית (אב המנזר והנזיר הזוטר).

למה אולי: כי זמר הבס פאטה בורצ'ולדזה (Burchuladze), האדיר בדרך כלל, היה הפעם סתם טוב מאד (בתפקיד אב המנזר). ואם להיות קצת לא הוגן, אז גם כי קצת מבאס לשמוע את התזמורת והמקהלה של האופרה אחרי הסטנדרט שהציגו חברי ה"מרינסקי" של ואלרי גרגייב בסוף השבוע האחרון ב"פסטיבל הים האדום" באילת.

שורה תחתונה: יפה, אבל ארוך מדי. כיוון שמבחינה טכנית אי אפשר לדלג על קטעים מתים, כדאי להביא איתכם הרבה סוכריות להקלה על העברת הזמן עד הפינאלה המרהיב של סופרונובה.
'כוחו של גורל' מאת ורדי באופרה הישראלית החדשה, 8 בינואר 2008. מנצח: אשר פיש. פורסם ב"גלובס", 9.1.2008

אז מה היה לנו? אחד שר תיירות, שלא יודע איך מבטאים את שמו של המנהל המוזיקלי (Gergiev) וקורא לו בפניו, למבוכת הקהל, Gargayev. אחד קהל שקורא "בווווז" לאיזכור שמה של שרת החינוך שישבה באולם, ואחר כך זורק את שר התיירות מהבמה במחיאות כפיים קצובות כדי שייתן לשמוע מוזיקה ולא ינאם. אחד איבו פוגורליץ', ברסיטל שייזכר כאחד האירועים המוזיקליים המביכים של השנה. אחד גאידמק, שתרם לפסטיבל חצי מיליון דולר. או אולי שקל. לא משנה. אחד האנגר שהוסב לאולם קונצרטים עם תנאי שדה, והפעם כבר עלה קצת על העצבים. שלל קונצרטי צהרים, הן של סולני ה"מרינסקי" והן של הרכבים ישראליים. ושלושה קונצרטי ערב בניצוחו של ואלרי גרגייב, ברמת ביצוע נדירה. הערב האחרון, עם "קללת פאוסט" של ברליוז, יזכר כאחד האירועים המוזיקליים הגדולים של השנה. אם צריך להוסיף לרשימה את "אחד אלוהינו", כל אורחי הפסטיבל היו משבצים לתפקיד את גרגייב.

התובנה העיקרית שאפשר להפיק מהפסטיבל הזה היא שבאילת חייבים להקים אולם קונצרטים. ההאנגר בנמל מיצה את עצמו. בערב הראשון אלו היו מפוחי החימום שטירטרו ברקע. בקונצרט של פוגורליץ' זו היתה הרוח שהיכתה ביריעות על הגג וכיסתה על המוזיקה. וזה עוד בלי לדבר על השירותים המזעזעים, הכיסאות החורקים והרעש מבחוץ. הקהל שבא לפסטיבל הוא קהל אמיד ומבוגר, והוא רגיל לסטנדרטים גבוהים מאד. אז נכון שהוא ימשיך לבוא בגלל גרגייב, אבל עם אולם ראוי כל העסק יראה הרבה יותר טוב.

מבחינה מוזיקלית הציע הפסטיבל רמת ביצוע פנטסטית. הערב הראשון הציג את האופרה "יבגני אונייגין" של צ'ייקובסקי, משיאי הרפרטואר הרומנטי הרוסי. הרפרטואר הזה הוא הלחם והחמאה של אנשי המרינסקי, וניכר שהם הרגישו איתו מאד בבית. מבין הסולנים הצטיינו במיוחד הזמרות בתפקידי טטיאנה ופיליפייבנה, וחבל רק שאת הזמרים הבנים בקושי שמעו (בעיקר זה בתפקיד לנסקי). אבל איכות המקהלה והתזמורת חיפתה על זה בגדול. כבר הרבה זמן לא נשמעה בארץ תזמורת עם חטיבות כלי נשיפה וכלי הקשה ברמה כל כך גבוהה.

הערב השני הציג את הסימפוניה השלישית של מהלר, זו עם מקהלת הילדים החמודה שמחקה צליל פעמון. הפעם כובו מפוחי החימום, וסוף סוף נשמעה התזמורת במלוא הדרה. גם פה לא היה מושלם: האלטית, זו שהצטיינה ערב קודם בצ'ייקובסקי ותצטיין עוד יותר למחרת בברליוז, לא כל כך הרשימה. נראה שגם המקהלה יכלה להיעזר בעוד חזרה או שתיים. אבל גם כאן התזמורת סיפקה את הסחורה בגדול, והציגה צליל מרהיב. הפרק האחרון, האדג'יו הארוך וקורע הלב, היה ממש מופת של צבע, עידון ויופי.

פרס "האירוע המביך של הפסטיבל" מוענק לרסיטל של איבו פוגורליץ', שבוצע בשבת בצהרים. הכל התפקשש פה: הרפרטואר (בטהובן) היה כבד ועמוק, ולא התאים להאנגר הענק שדרש משהו הרבה יותר גרנדיוזי. הביצוע היה מופנם, שקט ולעיתים מוזר, ולא הצליח לגבור על הכאוס האודיואלי מסביב: כסאות חורקים, מטוסים חולפים, רוח המכה ביריעות הבד וציפצופים מאזעקות מכוניות מבחוץ. באולם ראוי ההחלטות הביצועיות המשונות של פוגורליץ' היו אולי זוכות להערכה, אבל בתנאים אקוסטיים כאלו התרכזות במוזיקה היתה משימה בלתי אפשרית.

פרס "האירוע הגדול של הפסטיבל" מוענק ללא ספק לערב האחרון, עם "קללת פאוסט" של ברליוז. זו יצירה שיכולה להיות די מעייפת, כפי שהוכיחה הפילהרמונית רק לפני כמה שנים. אבל לא הפעם. זה היה ביצוע קרוב למושלם: המקהלה, התזמורת, האנרגיה של גרגייב- כולם הצטרפו לערב בלתי נשכח. החיסרון הפעוט היחידי היה עם הזמר בתפקיד פאוסט, אותו זמר שהופיע ב"אונייגין" בתפקיד לנסקי. הוא הציג קול יפה ודרמטי, אבל גם קטן מדי ולא מספיק נוכח. חוץ מזה, היה אדיר. את עשר הדקות האחרונות, עם מקהלת הנשים, אין מילה אחרת לתאר מאשר "נשגב". הביצוע הזה המחיש היטב למה גרגייב והרכביו זוכים פה לכזו הערכה, ולמה הקהל ממשיך, וכנראה גם ימשיך, לבוא לאילת באדיקות כדי לשמוע אותם.

פסטיבל הים האדום באילת. מנהל מוזיקלי: ואלרי גרגייב. נמל אילת. 3 – 5 בינואר. הרשימה פורסמה ב"גלובס", 7.1.2008.

הרשימה להלן פורסמה היום ב"גלובס", כחלק מפרויקט סוף שנה בו ניסה כל אחד מהמבקרים לסכם את השנה מבחינתו. הרעיון היה לזהות נקודות מרכזיות שאירעו השנה: מקומות בהם הגזמנו, מקומות בהם לא נתנו מספיק קרדיט, האירוע המוזיקלי הזכור לנו לרעה, תגלית השנה וכו'. הנה התוצאות:

1. איפה הגזמנו – גם דודאמל יכול לשעמם

גוסטבו דודאמל, המנצח הצעיר מונצואלה, משגע את כל העולם וגם אותנו. בשבועות האחרונים ניצח בפילהרמונית על הסימפוניה השניה של מהלר, וזכה כאן לביקורת נלהבת ולציון 9. בצדק: זה היה באמת קונצרט גדול. אבל אז באה הסדרה השניה בניצוחו, כמה ימים אחר כך, והתברר שגם דודאמל יכול לשעמם. הוא הגיש מוצרט (סימפוניה מס' 38) בפרשנות סתמית וחסרת השראה, והראה שבמוזיקה המעודנת של מוצרט אפילו הוא לא מצליח לחלץ מהפילהרמונית ביצוע סביר. ובכל זאת, לא צריך לאכול את הכובע עד תום: בחלק השני, עם הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, הדברים כבר נשמעו הרבה יותר טוב.

2. איפה החמרנו- הקאמרית הקיבוצית יכולה להדהים
לכל קונצרט באים עם ציפיות, וכשבאים לקאמרית הקיבוצית הן לא גבוהות במיוחד. מה לעשות, התזמורת הזו לא נמנית על המובילות בארץ. אבל השנה אפילו היא הצליחה לפעור כמה פיות, כשהזמינה את הצ'מבליסט והמנצח שלו עד-אל לנצח מהמקלדת על תכנית שכולה באך. מי היה מאמין שהתזמורת הזו, שמנגנת בכלים מודרניים, תצליח להפיק כזו רמה של עידון, רכות והבנה סגנונית במוזיקה הזו. לערב אחד, הקאמרית הקיבוצית נשמעה ממש כמו תזמורת בארוק מתמחה. וגם פה לא צריך לאכול את הכובע עד תום: בפתיחת העונה הנוכחית, עם ה"יוהאנס פסיון" של באך, היא חזרה לפי כל הביקורות לבינוניותה.

3. תגלית השנה – זמרת הסופרן דניאלה לוגסי

תגלית השנה בתחום הקלאסי היא דניאלה לוגסי, זמרת סופרן צעירה ומדהימה מבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א. היא נחשפה לקהל הרחב במאי השנה, בהפקה של בית הספר ל"חליל הקסם" של מוצרט. היא שרה שם את תפקיד הנסיכה פאמינה, והאפילה על כל יתר המשתתפים כמעט מכל בחינה. כפי שכתבתי כבר אז, יש לבחורה הזו את כל מה שצריך כדי להיות כוכבת אופרה: מראה מהמם, קול יפהפה ויציב, והופעה בימתית כובשת. מאז הופיעה בתפקידים קטנים גם בפילהרמונית, ויש להניח שנשמע עליה עוד הרבה. הביקורת החיובית שנכתבה על לוגסי, יש לציין, עוררה אז מסכת יצרים וקינאה בבית הספר למוזיקה בת"א. מה לעשות, פירגון אף פעם לא היה צד חזק אצל מוזיקאים.

4. ההפקה הגרועה של השנה- האופרה מחרבת את מוצרט
פרס "הפקת האופרה הגרועה של השנה" הולך ללא ספק ל"כך עושות כולן" באופרה הישראלית בחודש מאי האחרון. אם מישהו היה צריך הוכחה שגם את מוצרט אפשר לקלקל, כל מה שהיה עליו לעשות היה ללכת להשתעמם באופרה הישראלית. ההפקה נמשכה שלוש וחצי שעות, שנמתחו כמו מסטיק. תפאורה גרועה וסטטית, בימוי חסר השראה, צוות זמרים לא מבריק- כל המרכיבים חברו יחדיו כדי לגרום לצופה השבוי לשלוח מבטים נואשים בשעון.
לפחות התזמורת, בניצוחו של דן אטינגר, נשמעה בסדר, והיו גם רגעי חסד של הילה בג'יו הישראלית בתפקיד דספינה. היא היתה משעשעת ועוקצנית, והרגעים הספורים בהשתתפותה היוו את שיא הערב. חבל שזה לא הספיק.

5. תקוות השנה – תזמורת הבארוקדה

"תקווה" היא לא בדיוק מילה רלוונטית לתיאור סצינת המוזיקה הקלאסית בישראל, שסובלת ממחסור גדול

במשאבים ומהיעדר עניין של קהל צעיר. דווקא על הרקע הזה נעים כל כך לראות את תזמורת ה"בארוקדה", תזמורת בארוק חדשה שעשתה השנה את צעדיה הראשונים. זו קבוצת מבצעים צעירים ברמה בינלאומית, שרובם למדו בחו"ל והחליטו משום מה לחזור ולנסות להתמודד בשוק הישראלי הקשה. כולם מנגנים בכלי תקופה או שיחזורים שלהם, ובגישה פרשנית נאמנה לרוח התקופה. הקונצרט האחרון שלהם הציג תכנית מבריקה וכיפית, קהל נלהב, ושמחת חיים שקשה לראות בימים אלו בתזמורות אחרות בארץ. עם התזמורת הופיעה גם זמרת הסופרן המקסימה יעלה אביטל, ששרה עם כל הברק והעידון הדרושים למוזיקה הזו. רק שיצליחו.

אח, הנוסטלגיה: חברת "יורוארטס" הוציאה עכשיו די.וי.די הסטורי מרגש, בו מנצח ליאונרד ברנשטיין המנוח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית. זו הקלטה מקונצרט חי, שהתקיים בירושלים באוגוסט 1973. ברפרטואר- סימפוניות 1 ו- 3 של ברהמס, מלחין שרוחו הרומנטית מתאימה לניצוחו הרגשני של ברנשטיין כמו כפפה ליד. ברנשטיין היה אז בשיא הקריירה שלו, ותענוג ממש לראות אותו בפעולה מול הפילהרמונית (שהיתה, לדבריו, אחת משלוש התזמורות האהובות עליו). נחמד במיוחד לראות את חברי התזמורת של אז, שחלקם מנגנים עד היום. העובדה הבולטת ביותר העולה מהצפיה בחברי התזמורת של 1973 היא עד כמה התספורות שלהם מזעזעות, ומיד אחר כך- העובדה שבתזמורת של אז כמעט ואין נשים כלל, מצב שונה מאד מהדור הנוכחי.
למרות שמדובר בישראל של 1973, ההפקה היתה של "אוניטל" הגרמנית ולכן הסרט צבעוני ובאיכות מפתיעה לטובה. גם הסאונד מצוין יחסית לציפיות. הפרשנות של ברנשטיין, מצד שני, קצת מוגזמת לעיתים: הוא מרבה בהדגשים ריתמיים ודינמיים, וסביר להניח שהיום היה נתפס כמיושן קצת. בכל זאת עברו מאז כמעט 25 שנים. מי שלא השתנה הוא הקהל הישראלי- מסתבר שכבר ב- 1973 הוא לא חיכה לסוף המוזיקה כדי למחוא כפיים.
ברהמס- סימפוניות 1 ו- 3. התזמורת הפילהרמונית הישראלית. מנצח: ליאונרד ברנשטיין. דיוידי "יורוארטס".

לאוהבי מוזיקת בארוק, זהו ככל הנראה די.וי.די השנה. "ממברה יזו נוסטרי" ("איברי ישו אדוננו") היא יצירה דתית יפהפיה ומופנמת של דיטריך בוקסטהודה, מלחין גרמני בן תקופת הבארוק האמצעי. זהו מחזור של שבע קנטטות, שכל אחת מהן מוקדשת לאיבר אחר בגופו של ישו הצלוב. היצירה הזו הוקלטה ב"הרמוניה מונדי" כבר בעבר, אך כעת מופיעה גם בדי.וי.די חדש שהוקלט ב- 2005. ההקלטה נעשתה בטכנולוגיה החדישה ביותר, ואיכות הסאונד והתמונה אופטימלית. מה שמייחד את הביצוע הוא המבצעים, ששייכים כולם לפיסגת מומחי מוזיקת הבארוק בעולם: מאריה כריסטינה קיהר, אנדראס שול, גרד טורק, קיארה בנקיני ואחרים. הביצוע מאופיין בשקיפות מירבית, ובאוירה רוחנית ואינטימית. מבחינה פרשנית אני ממשיך להעדיף את הביצוע הותיק של גרדינר, שנשמע יותר זורם ואחיד. עם זאת, הביצוע הנוכחי של יאקובס כל כך מעודן ואינטימי, איכות הזמרים כל כך גבוהה והצילום כל כך יפה, עד שאי אפשר להישאר אליו אדיש. מומלץ מאד.
בוקסטהודה- "ממברה יזו נוסטרי" (איברי ישו אדוננו). מנצח: רנה יאקובס. די.וי.די "הרמוניה מונדי".

הביקורות פורסמו ב"גלובס", 25.12.2007.

קבוצה מקסימה של אנשים צעירים, שמקורה בבית הספר הדמוקרטי בת"א, עורכת בסוף השבוע עוד שבועיים פסטיבל מוזיקה בן יומיים. הפסטיבל יכלול הופעות, הרצאות וארועים, שיכללו כמה שמות מעניינים מאד בסצינת המוזיקה המקומית. חלק מהאירועים יהיה גם בהשתתפות הקהל. ברשימת המשתתפים בולטים מומחי הבארוק מיכאל בורגשטדה ולארה מוריס, שיעבירו בין היתר סדנה על מוזיקת בארוק. והיפה מכל- הכל חינם. רק בואו.

המסורת הזו התחילה עם לפני שנתיים בערך, עם "בתי ספר ליליים" חינמיים שכללו הרצאות בנושאים שונים. כעת החליטו המארגנים להקדיש אירוע לילי כזה למוזיקה על גווניה השונים, ולכן המוזיקאים ואוהבי המוזיקה המשתתפים בפסטיבל באים מתחומים שונים ומגוונים.
המארגנים מציינים שחשוב להם שבאי הפסטיבל ייקחו בו חלק פעיל: באירועים המסכמים של כל יום כולם מוזמנים להשתתף, ומי שרוצה מוזמן להביא כלי נגינה מהבית.
לאורך כל הפסטיבל תתקיים פינת הקרנת סרטים. אחד מהסרטים שיוקרנו יהיה פרוייקט שמצלמים המארגנים שבו אנשים מדגימים ומספרים על כלי נגינה מיוחדים ומשונים, הקהל מוזמן ליצור איתם קשר ולבוא להצטלם.
הפסטיבל יתקיים בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ברחוב שטריקר בת"א, שהציע ללא תמורה את האולם שלו ואת כיתותיו.
האירוע הזה ממש מחזיר את האמונה ברוח האדם- מוזיקה, לכולם, ובחינם. בואו.

מצורפת רשימת ההופעות וסכמה של תוכנית הפסטיבל, כפי שהועברה לי ע"י המארגנים:

כל הופעה בפסטיבל תארך כחצי שעה והן יתקיימו בזו אחר זו. בזמן שיוקדש לסדנאות יתקיימו מספר סדנאות במקביל וניתן יהיה לבחור ביניהן.

יום חמישי 3.1

20:00
הרכב נוער יהודי ערבי מנצרת
זמרים, חליליות, כלי קשת, עודים וכלי הקשה

מִגְדַלֵגוֹ
ג'אז מודרני מקורי
יונתן אלבלק – גיטרה, שי מאסטרו – פסנתר, אור ברקת- קונטרבס, דניאל דור – תופים

ג'אם פטיפונים
School Masterשלושה די-ג'ייס, בס ותופים

21:45
על הרדיו האלטרנטיווי הראשון בישראל, קול הקמפוס
אורי בנקלטר עיבוד מוזיקלי וכתיבה לכלי נשיפה עם הדגמות של הרכב חי
אודי רז

23:15
דואו תופים וסמפלר
שי ליברובסקי – סמפלר, רני בירנבאום – תופים Digital Me

Zaka
להקת אינדי רוק מהלייבל פתקית

התרחשויות מגניבות בהשתתפות הקהל באודיטוריום

יום שבת 5.1

18:00
רסיטל צ'מבלו / קונסורט חליליות
מיכאל בורגשטדה ולרה מוריס

חווארו
חווארו – שירה, קלידים וכלי מיתר, עודד אלוני – כלי הקשה

19:30
סדנא בנושא מוזיקת בארוק
לרה מוריס ומיכאל בורגשטדה

פרקים נבחרים בתולדות הסימפול
שי ליברובסקי

מוזיקה ערבית קלאסית, סדנא בליווי הרכב חי
יהודה קאמרי, איהאב נימר

קוליפון, לייבל עצמאי של מוזיקה מזרחית שפעל ביפו משנות ה-50 עד שנות ה-80, בליווי הקלטות נדירות
אורי ורטהיים

זמר הסול אוטיס רדינג, לרגל 40 שנה למותו
ישיב כהן

השימוש בקול במוזיקה קלאסית, עממית ובת זמננו, הרצאה-קונצרט בשילוב הדגמות חיות
אתי בן זקן

22:30
טריו שתי חלילית וגיטרה, יצירות מהבארוק המוקדם והבארוק
ענבר דיטרוי ועמית גרובר – חליליות, נמרוד גלבוע – גיטרה

מאקלה
מקהלה מלווה בכלי הקשה וסוזאפון בת שנים-עשר מוזיקאים
במוזיקה מקורית ועממית מלאת גרוב

DJ Neckbreaka סט הופעה –
(גדי חינקיס)
תוכנות עריכה לייב, מיקרופון וחומרים אלקטרוניים מקוריים ומעובדים
עם השפעות חזקות של מוזיקת ריקודים משנות ה-30 

עוד התרחשויות מגניבות בהשתתפות הקהל באודיטוריום

תיבת הדואר שלי התמלאה בימים האחרונים בהודעות פייסבוקיות. מישהו שלח הודעה עליה חתום כביכול מארק צוקרברג (מייסד פייסבוק), שמודיעה שפייסבוק נהייתה עמוסה מדי ומחפשת דרכים לדלל את מספר המנויים. אם לא תעביר את ההודעה הזו לחבריך, כך אומר הטקסט, תהיה בין המדוללים. המודעה כתובה באנגלית די עילגת, ואם צוקרברג או מישהו מטעמו באמת כתבו אותה אני אהיה מאד מאד מאד מופתע. זה לא הפריע לעשרות, רבים וטובים, מהארץ ומחו"ל, להעביר אותה לתיבת הפייסבוק שלי ומן הסתם גם שלכם. להפעיל שיקול דעת לפני ששולחים???? פחחח. בכל מקרה, מעניין מי עומד מאחורי המתיחה הזו. היא הצליחה ממש יפה.