משחק אסוציאציות חופשיות למילים "בילוי באילת" יניב בדרך כלל דימויים של ועדי עובדים, צוותי בידור רעשניים, אגדו-דו-דו בבריכה וכדומה. אבל בחודשים הקרובים צריך לעדכן את המשחק הזה לחלוטין, כי אילת הופכת במהלך החורף והאביב למעצמה של מוזיקה קלאסית. קשה להאמין, אבל עיר השמש הנצחית מארחת בחודשים הקרובים לא פחות מארבעה פסטיבלים קלאסיים. כתוצאה, היא הופכת למוקד משיכה לקהל שונה מאד מהסטריאוטיפ. למשך מספר סופי שבוע מתמלאת אילת בקהל מבוגר, מבוסס ושוחר תרבות גבוהה, שבא לאילת כדי לשמוע מוזיקה קלאסית ומוכן לשלם עבור זה הרבה כסף. גם נהגי המוניות האילתיים היו צריכים בשנים האחרונות לעבור התאמה לקהל החדש, ולהתחיל לגלגל על הלשון מושגים כמו "רקוויאם", "סימפוניה" ו"מוזיקה קאמרית". באחד הפסטיבלים האחרונים, לדוגמא, זכיתי לשמוע שיחה הזויה בין נהג מונית לבין המוקד שלו בה מנסים שני הצדדים להבין מי זה לעזאזל המהלר הזה ואיך בדיוק מגיעים לשם.
להלן סקירה קצרה של מה שהולך להיות בחורף והאביב הקרובים באילת בתחום הקלאסי, עם ניסיון להתאים את האירועים השונים לקהלי היעד שלהם.
פסטיבל "קלאסי בים האדום"
ואלרי גרגייב
מבין ארבעת הפסטיבלים, הנוצץ והיוקרתי ביותר הוא ללא ספק פסטיבל "קלאסי בים האדום". הוא נוצץ קודם כל בזכות דמותו הכריזמטית של ואלרי גרגייב (Gergiev), המנצח הלא מגולח שסוחף אלפי אנשים לשבת שעות בהאנגר לא נוח בנמל אילת ובלבד שיוכלו להאזין להרכבים המצוינים שלו. אבל הוא נוצץ גם בזכות הקהל שמגיע אליו: קהל מבוסס ואמיד מאד, שזוכה לא רק למוזיקה משובחת אלא גם למינגלינג איכותי הנערך בלובי מאולתר אך עמוס מותגים. גרגייב מגיע השנה עם 300 חברי בית האופרה "מארינסקי" מסנט פטרסבורג, ולראשונה תצטרף אליו השנה גם מקהלת ילדים מבית האופרה. עיקר העניין בפסטיבל מרוכז בקונצרטי הערב, בהם יבוצעו במשך שלושה ערבים רצופים האופרה "יבגני אונייגין" מאת צ'ייקובסקי, הסימפוניה השלישית מאת מהלר, ו"קללת פאוסט" מאת ברליוז. "קללת פאוסט" בוצעה לא מזמן בפילהרמונית, ולטעמי היא ארוכה למדי ולא הכי מוצלחת. עם זאת, על "יבגני אונייגין" ועל השלישית של מהלר לא הייתי מוותר בשום אופן. שתי היצירות האלו מזמנות חוויה בלתי נשכחת, והציפיה גבוהה במיוחד עקב רמת הביצוע הצפויה. למרבה השמחה, משובצת "קללת פאוסט" אחרונה (במוצ"ש) כך שגם אם חוזרים הביתה במוצ"ש לא קורה אסון. במהלך ימי הפסטיבל יקיימו חברי ה"מארינסקי" גם קונצרטים קאמריים, בדרך כלל בשעות הצהרים.
שורה תחתונה: איכות ביצוע פנטסטית, אישיות מחשמלת של גרגייב, והזדמנות מצוינת לראות ולהיראות בקונטקסט איכותי במיוחד.
פסטיבל "קלאסי בים האדום". 3 עד ה-6 בינואר 2008.
פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית
זהו השחקן החדש ביותר בזירת הפסטיבלים הקלאסיים באילת, ולטעמי האנין מכולם. המנהל המוזיקלי שלו, ליאוניד רוזנברג, מביא לאילת שמות עדכניים ותכניות מסקרנות, והצליח למצב את הפסטיבל כמי שפונה לאניני טעם שיודעים היטב מה קורה בעולם. המגמה הזו נמשכת גם השנה. במהלך ארבעת ימי הפסטיבל יתקיימו 12 קונצרטים, עם רפרטואר מגוון החל מתקופת הבארוק ועד למוזיקה של המאה העשרים. הפסטיבל יתקיים בסוף פברואר, ובמרכזו תעמוד האופרה היפהפיה "אורפיאו" מאת מונטוורדי בבימוי מלא. האופרה הזו בוצעה אמנם בארץ בשנה בעברה במסגרת פסטיבל ישראל, אך באילת היא תבוצע בבימוי מלא (!) לראשונה בישראל. ההרכב המבצע יהיה אחד המובילים בתחום- ההרכב האיטלקי לה ונקסיאנה (La Venexiana), המוכר היטב מהקלטות. גם יתר האומנים המופיעים בפסטיבל באים ברובם מחזית עולם ההקלטות וההופעות. הבולטים בהם הם הצ'לן מישה מאיסקי (עם בתו הפסנתרנית לילי), התזמורת הקאמרית המעולה "מהלר" שייסד קלאודיו אבאדו, רביעיית ארדיטי, שלישיית ונדרר ("הנודד"), הפסנתרן הקרואטי דייאן לאז'יץ' (Dejan Lazic) ועוד. לאז'יץ' הצעיר הוא בחירה מעניינת במיוחד, שכן בהקלטות שלו הוא צבר מוניטין של מי שעושה הכל בצורה שונה ומקורית ומכעיס את בעלי הטעם השמרני.
שורה תחתונה: שמות עדכניים, רפרטואר לא שגרתי ואיכות ביצוע ללא פשרות. בניגוד לגרגייב, לכאן לא באים כדי לראות ולהראות אלא כדי לשמוע מוזיקה בביצוע כמה מהשמות החמים ביותר בעולם.
הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית מס' 3. 27 בפברואר עד 1 במרץ 2008.
פסטיבל "קלאסי קאמרי" של ישרוטל והתזמורת הקאמרית
זהו הפסטיבל הקלאסי הותיק ביותר באילת, והאב הרוחני של קונספט המוזיקה הקלאסית בעיר. הפסטיבל משלב סדרת קונצרטים בביצועה של התזמורת הקאמרית הישראלית עם אירוח במלונות ישרוטל, כולל במלון ה"רויאל ביץ'" המעולה. כמו בשנים קודמות מפוצל הפסטיבל לשני אירועים נפרדים, שיתקיימו בסופי שבוע עוקבים ויציעו תכנית שונה בכל אחד. מבחינה מוזיקלית טהורה לא ניתן להשוות אותו לשני קודמיו, שכן הוא כלל לא מתיימר להציע כוכבים מחזית עולם ההקלטות. עם זאת, התכניות השנה כוללות היצע מוזיקלי עשיר ומגוון, וניסיון העבר מראה שהן יכולות להיות מהנות בהחלט גם בלי הילת כוכבי-העל שיש לפסטיבלים האחרים. מעבר לכך, השנה יש גם היצע של כמה שמות מהזירה הבינלאומית, כמו הכנר דיוויד גארט, המנצח הותיק פיליפ אנטרמון, אנסמבל סולני האופרה של טיביליסי ועוד. בנוסף יש גם יצוג למוזיקאים ישראלים שעושים חיל בחו"ל, כמו הגיטריסטית המעולה ליאת כהן או המנצח נעם צור. לא פחות מהנה הוא האירוח- לפני כל קונצרט יחכה לכם כיבוד איכותי, ואם תתארחו ב"רויאל ביץ'" אז בכלל שיחקתם אותה. הפסטיבל חביב במיוחד על כמה משופטי בית המשפט העליון, ובשנים החולפות נצפו בו דורית בייניש, תיאודור אור, עדנה ארבל ואחרים.
שורה תחתונה: פסטיבל ותיק באיכות מוזיקלית סבירה ומעלה, בו עומד האירוח במקום לא פחות מרכזי מהמוזיקה. אם בא לכם לפטפט עם דורית בייניש על שוברט, זה המקום.
פסטיבל קלאסי קאמרי. מלונות ישרוטל. פסטיבל ראשון: 24-27 בינואר 2008. פסטיבל שני: 30 בינואר – 3 בפברואר 2008.
תחרות ארתור רובינשטיין לפסנתרנים
גם תחרות רובינשטיין קפצה בשנים האחרונות על העגלה האילתית. התחרות מחולקת כידוע לשלושה שלבים: סולני, קאמרי וסימפוני. את השלב הקאמרי העבירה התחרות לאילת, והמתחרים הצעירים מנגנים בו עם רביעיה קאמרית. רשת "ישרוטל" פרסה חסותה גם על תחרות זו, והקונצרטים נערכים באולם המופעים החדש והמקסים במלון "רויאל גארדן". גם השנה יתקיים שלב המוסיקה הקאמרית של התחרות באילת, מה שמבטיח שאילת תהפוך לסוף שבוע אחד לזירת קרב סוערת במיוחד. בנוסף למקצי התחרות יתקיימו בסוף השבוע גם פעילויות מוסיקליות נוספות, שבחלקן ישתתפו כמה מהשופטים.
בשלב האילתי של תחרות רובינשטיין אפשר לצפות לפגוש את מכורי הפסנתר הכבדים, שנהנים להמר על זהות הזוכים העתידיים ולרכל על השימלה של המתמודדת הסינית (כמעט תמיד יש אחת כזו). מגיעים לשם גם חובבי מוזיקה שנהנים לא רק מהמתח אלא גם מרמת הביצוע, שהיא בדרך כלל גבוהה מאד.
שורה תחתונה: מיועד בעיקר לאוהבי פסנתר, תחרויות ואדרנלין. כדי לעשות מינגלינג עיסקי יש אופציות קורצות יותר.
השלב הקאמרי בתחרות רובינשטיין לפסנתרנים. מלון ישרוטל רויאל ביץ'. 20 – 23 במרץ 2008.
הכתבה פורסמה ב"גלובס", 18.12.2007.
ההתרגשות התחילה כבר בתחילת השבוע. בחזרה של הפילהרמונית בהיכל התרבות אפשר היה להרגיש את החשמל בקלות. הגנרטור שיצר אותו הוא גוסטבו דודאמל, המנצח הונצואלי בן ה- 26 שמשגע בשנתיים האחרונות את כל העולם. דודאמל מצליח להוציא מהפילהרמונית מה שכבר שכחנו שיש בה, בזכות טונות של ברק וכריזמה. אני לא זוכר הרבה פעמים בהן החזרות התנהלו בכאלו שקט ודריכות. נגני הפילהרמונית נוטים להיות פטפטנים בחזרות, אבל הפעם כל מי שרק לחש משהו לשכנו זכה ל"שששש" עצבני מראשי הקבוצות. כולם רצו לשמוע את המאסטרו. המאסטרו, מצידו, הוא כל מה שתזמורת אוהבת: מקצוען לעילא, שקוע לגמרי במוזיקה, תמיד סימפטי ומשעשע. איש שכיף לעבוד איתו. ב"ניו-יורק טיימס" טענו לא מזמן שהצד החזק שלו הוא הצד הריגשי, אבל ביקרו אותו על היעדר תפיסה כוללת של היצירה. בחזרה של הפילהרמונית הטיעון הזה נראה כמו קישקוש: דודאמל דווקא הראה תפיסה מבנית מגובשת מאד של היצירה, והראה שהוא גם יודע בדיוק איך להעביר את התפיסה הזו לנגנים מבחינה טכנית. עם זאת, נכון שהעניין הריגשי היה הדומיננטי, וזה רק לטובה: סוג כזה של דינמיקה חשמלית בין מנצח ותזמורת רואים רק פעם בהרבה זמן.
דודאמל כבר לא מתרגש מההמולה התקשורתית סביבו, שכללה הפעם טלוויזיה מכל הערוצים וסיקור נרחב בעיתונות. הוא חווה את ההמולה הזו בכל העולם, ומתמודד איתה בקלות בעזרת חיוך כובש וצניעות שובת לב. הרושם שמתקבל ממנו הוא שהדבר היחיד שמעניין אותו זו המוזיקה. "הוא לגמרי שם", אמרה לי אחת הנגניות בהפסקה. "לא ליד, לא בערך. הוא חווה את המוזיקה באופן טוטאלי".
במבט מהצד, האסטרטגיה של דודאמל מעניינת. אין ספק שהוא מנצח גדול, אבל גם בחירת היצירות שלו לא מקרית. הוא בוחר יצירות מופת מרשימות, בעלות פוטנציאל גדול להלהיב את הקהל. בשנים שעברו אלו היו לדוגמא החמישית של מהלר והחמישית של שוסטקוביץ', והפעם השניה של מהלר. בעזרת קצת עבודה, גם דליה איציק יכולה להלהיב איתן. וכשמתווסף הפקטור של המנצח הגדול, ההצלחה מובטחת.
במוצ"ש האולם באמת היה מפוצץ, וזה באמת היה ביצוע גדול. לא מושלם, אבל גדול. מה שיפה הוא שדודאמל, צעיר מונצואלה, מבצע מהלר בלי המסורת הכבדה של העבר. הוא בא ליצירת הענק הזו נקי, כמו מי שרואה את התווים בפעם הראשונה. וזה סוד קיסמו: הוא הוליך ביצוע שקוף, מבריק מאד, נקי לגמרי מפאתוס או מאפקטים רומנטיים מוגזמים. ממש מהלר דור ב'. לכן גם היתה הבחירה שלו בזמרת האלט בריטה שוורץ כל כך מוצלחת. שוורץ היא במהותה זמרת בארוק, ושרה את המוזיקה של מהלר בצורה מעודנת ומרגשת. הפרק הרביעי, שכתוב לזמרת האלט והתזמורת בלבד, היה לטעמי אחד משיאי הערב. זמרת הסופרן מירלה גרדיניירו, לעומתה, היתה קצת נוכחת מדי. דווקא הפרק האחרון, זה עם המקהלה, הפתיע לטובה. מקהלת האופרה הישראלית נשמעה אחידה ועשירה, ולהוציא בעיות תיאום קלות נשמעה טוב מאד.
אז למה לא מושלם? כי פה ושם היו בעיות תיאום, בעיקר עם המקהלה, וגם כי במקומות מסוימים היתה הרגשה שהביצוע לא מספיק משוחרר. אבל בסיכומו של דבר זו היתה חוויה גדולה, שחיזקה את מעמדו של דודאמל כמטאור התורן בשמי המוזיקה המקומיים.
דודאמל ינצח על התזמורת במהלך השבוע גם בתכניות נוספות (שומאן, בטהובן, סטרווינסקי ועוד) ומומלץ לעשות כל מאמץ להיות שם. הבחור הוא באמת תופעה נדירה.
גוסטבו דודאמל מנצח על סימפוניה מס' 2 של מהלר בפילהרמונית. היכל התרבות, 15.12.2007.
הביקורת פורסמה ב"גלובס", 16.12.
היה לי היום דיון עם מישהי בהקשר לאיזה מסמך שעבדנו עליו. היא טענה בזכות האיות "ייחודי", ואילו אני תמכתי אוטומטית ב"יחודי"- שנראה לי באופן אינטואיטיבי לא רק אלגנטי יותר אלא גם נכון יותר (נאלצתי כמובן גם לשכנע שהספלר של ה-Word, שתומך ב"ייחודי", הוא לא מקור מהימן במיוחד). בעיה דומה יש במילה "ייעוץ" (כלומר יעוץ). בכל מקרה, האם יש במטוס בלשן שידע לפתור את התעלומה? האם היוד הכפולה סתם מיותרת, או שהיא ממש שגויה?
אנסמבל 360
אם בעולם האקדמיה מעמדך נקבע על-פי כמות המאמרים שהצלחת לפרסם בכתבי עת נחשבים, הרי שבעולם המוזיקה מעמדך נקבע על-פי מספר ההקלטות שלך בחברות הקלטה מובילות. וכמו בעולם האקדמיה, גם בתחום המוזיקה יש ישראלים מצליחים רבים. כמובן שלא שומעים עליהם בארץ; זה הרי לא מעניין אף אחד. אבל יש כאלו, ואפילו לא מעט. אחד מהמוזיקאים האלו הוא גי אשד, חלילן נפלא שמתגורר בשנים האחרונות באנגליה. גי הוא בנו של אילן אשד, חצוצרן ותיק בפילהרמונית, ושל המוזיקולוגית יהודית אשד. לפני שנים עשה את הצעד הנבון ביותר למוזיקאי ברמתו, ועזב את ישראל לטובת קריירה באנגליה. כעת הוא משתתף בדיסק מקסים שיצא בחברת ASV האנגלית, עם הרכב ששמו "אנסמבל 360". הדיסק מוקדש כולו למוזיקה קאמרית של מוצרט, שרובה ככולה ענוגה ואנינה. אשד מככב ביצירה הפותחת, רביעיה לחליל ומיתרים ק. 285. הוא מנגן בצליל משוחרר ומבריק, אבל גם מאוזן מאד ונקי ממניירות. יופי של ביצוע. בנוסף לרביעיית החליל יש בדיסק את החמישיה לפסנתר וכלי נשיפה, ואת החמישיה המפורסמת לקלרינט. זו האחרונה זוכה לביצוע קליל ושובבי יחסית, שונה מאד מהביצועים הרומנטיים המנופחים שהיצירה הזו זוכה להם הרבה פעמים. בסופו של דבר זהו דיסק מענג לכל אורכו, הן בזכות המוזיקה והן בזכות הביצוע.
מוצרט- יצירות קאמריות. אנסמבל 360. דיסק ASV.
"היפריון" הבריטית היא חברה נחשבת אפילו יותר מ- ASV, וחתומים אצלה כמה מגדולי המוזיקאים שחיים כיום. החברה מצטיינת באיכות הקלטה מאופקת ומאוזנת, ובדרך כלל מתמקדת ברפרטואר אנין ולא שגרתי. חגי שחם וארנון ארז – שניהם ישראליים לחלוטין, ואפילו חיים בארץ- מקליטים בה בשיטתיות. כעת יצא הדיסק המשותף הרביעי שלהם בחברה, ובו מוזיקה הקשורה כולה לנושאים יהודיים. יש בדיסק ארבע יצירות של ארנסט בלוך: "סוויטת בעל שם", "סוויטה עברית", ושתי הסוויטות לכינור סולו. עוד יש בו יצירות של פאול בן-חיים (שנפטר בשנת 1984), ובראשן הסונטה לכינור סולו.
למרבה הצער, קשה לי מאד להמליץ על הדיסק הזה. הביצוע אמנם מצוין ומוקלט למופת, אבל המוזיקה היא מהסוג שעושה חור בראש. חלקה יבבנית למדי, ממש הארד-קור של מוזיקה יהודית מזרח-אירופית. חלק אחר סתם מעיק. בעיקר קשות לעיכול הסוויטות לכינור סולו, שמציעות מוזיקה שממש לא נעים לשמוע. כל הכבוד לשחם וארז על הקלטה ב"היפריון" היוקרתית, אבל הדיסק מיועד לחובבי הז'אנר ולהם בלבד.
יצירות מאת בלוך ובן-חיים. חגי שחם, ארנון ארז. דיסק "היפריון".
ההפקה הזו ל"המסע לריימס" מאת רוסיני שווקה כשילוב של "סיינפלד" ו"פיק אפ" בלבוש אופראי. "סיינפלד" בגלל שבעצם אין בה עלילה משמעותית אלא אוסף של זוטות מחיי היום יום, ו"פיק אפ" בגלל שהבמאית בחרה למקם את הסיפור במטוס. זה כולל דיילות בתלבושות פסטליות, טייסים, פקח טיסה, ואפילו זיון בשירותים (סצינה די נועזת, אבל תכלס לא רואים יותר מדי). הניסיון להיות מודרניים הולך עד אבסורד, כשבסוף החלק הראשון כל הזמרים שרים לתוך הסלולריים שלהם. לי זה קצת צרם: בשביל לראות אנשים מדברים בסלולרי לא צריך לבוא לאופרה.
האופרה קלילה יחסית וההפקה באמת משעשעת לפרקים, אבל סיינפלד זה לא. העלילה בחלק הראשון לא מתחברת לכלום, ולטעמי החלק הזה היה די משמים. העניינים השתפרו בהרבה בחלק השני, שהיה מהנה בהחלט. חוסר האחידות קיים גם מבחינה מוזיקלית- יש באופרה כמה קטעי מקהלה יפים וכמה אריות מהנות מאד, אבל צריך לצלוח גם לא מעט רגעים פחות מעניינים.
מבחינת הביצוע- צוות הזמרים היה מצוין, כמעט ללא נפילות. הבולטים ביותר היו חן רייס הישראלית (בתפקיד פולוויל) ורוברט מקפירסון (בתפקיד בלפיורה), שהיו מעולים ממש. מיד אחריהם אפשר למקם את סטפניה בונפדלי (הזמרת קורינה) ויוזף וגנר (לורד סידני). גם היתר, ברובם, היו טובים מאד. כך גם לגבי התזמורת והמקהלה, במיוחד בחלק השני.
לסיכום: בידור מהוקצע ועשוי היטב, אך אין מה לצפות לאופרה גדולה או לחוויה רגשית מהפנטת. עצה ידידותית- קחו בחשבון שהחלק הראשון אורך כמעט שעתיים, והכינו את השלפוחיות בהתאם.
רוסיני- "המסע לריימס". האופרה הישראלית החדשה. 20.11.
הביקורת פורסמה במקור ב"גלובס", 21.11.2007.
אני לא מכיר את ישראל אהרוני באופן אישי, אבל את הדמות התקשורתית שלו אני מחבב מאד. הוא כותב יפה, מצטלם יפה, ועושה רושם של בנאדם סימפטי שהיית שמח להיות חבר שלו או תלמיד שלו לבישול. אבל על הפרויקט החדש שלו, The Art of Mixing, מאד קשה לי להמליץ. הרעיון של הפרויקט דווקא לא לגמרי מופרך: אהרוני נהנה בשנים האחרונות להיות גם DJ, ובפרויקט הזה הוא משלב את שני תחומי העיסוק. הרי מיקסינג, עירבוב, אפשר לעשות גם למשקאות וגם למוזיקה. המארז של The Art of Mixing כולל דיסק אוסף של מוסיקת לאונג', שבו יש קטעים מוזיקליים שעברו עריכה ומיקס ע"י אהרוני. המוזיקה בדיסק מוגדרת בהודעה לעיתונות כ"משובחת, גרובית ומענגת". אני דווקא מצאתי חלק מהקטעים די מעצבנים, בהחלט לא מוזיקת רקע מועדפת להכנת אוכל או לבילוי משותף עם חברים. בנוסף לדיסק יש במארז גם ספרון מתכונים, שכולל מתכוני "Party Food" וקוקטיילים על בסיס קמפארי, שככל הנראה נתנה חסות כלשהי לפרויקט (הלוגו של קמפארי מופיע על הכריכה האחורית). אין לי שום כלים להעריך את המתכונים, אבל אני יכול לציין בצער שכדי להשאיר את החוברת פתוחה על עמוד מסוים צריך ממש למעוך אותה, באופן שפוגע באסתטיות של התפר המחבר את הדפים. את המתכונים מלווים צילומיו של נלי שפר, שהם מרהיבים כתמיד אבל בהירותם נפגעת כתוצאה מהרקע האדום העומד בבסיס הספר כולו. עם כל הכבוד לאהרוני ולהישגיו הגדולים בתחום כתיבה על אוכל- ויש המון כבוד- המארז הזה, איך לומר בעדינות, הוא לא בדיוק מוצר מושלם.
הביקורת פורסמה ב"גלובס", 7.11.2007.
פסטיבל "הפסנתר מארח" הפך בשנים האחרונות לאטרקציה משמעותית, תל-אביבית מאד במהותה. הפסטיבל אורך השנה ארבעה ימים (שלישי עד שישי), וכולל שלושים מופעים של אמנים ישראליים מוכרים סביב הפסנתר. הקליבר של המוזיקאים המשתתפים בפסטיבל רציני מאד- מתי כספי, שלומי שבן, בן ארצי, מאיר בנאי ועוד רבים. בנוסף למופעים באולמות מציע הפסטיבל גם מופעי חינם ברחבה, כך שמרכז סוזן דלל מפוצץ בימים אלו באנשים, במובן החיובי לגמרי של המושג.
ביום ד' דגמנו שני מופעים, זה של שלומי שבן וזה של יוני בלוך. שניהם זכו לקהל אוהד ומעורב, למרות שגם שונה קצת באופיו. שבן הציע מופע אישי מאד, בו הופיע כסולן יחיד ליד הפסנתר. האיש, לטעמי, גאון. הוא מוזיקלי ברמות, פרפורמר בחסד, והטקסטים שלו שנונים ועכשוויים. שבן מגלם את הרוח התל-אביבית של הפסטיבל במלואה: מאד נחמד לראות על הבמה בחור שאפשר לראות מדווש ברחובות העיר, חי את חייה, ומתאר בשירים שלו את עולמו הפנימי של כל תל-אביבי ממוצע בשפה עדכנית ורבת רבדים. שבן נותן גם לרקע שלו כפסנתרן קלאסי לחלחל למופע, ואתמול הגניב עיבוד אנרגטי לפרלוד ברה מינור מהספר הראשון של "הפסנתר המושווה" של באך. המופע נפגם רק משני דברים: ראשית, הסאונד המוגזם שבקע מהרמקולים: חצי מההופעה נאלצתי לכסות את האזניים מחשש להתחרשות. שנית, מזה ששבן החליט להדליק סיגריה באמצע המופע, כאילו היה ליאונרד ברנשטיין. פעם צעד כזה היה אולי מגניב, היום כבר לא.
יוני בלוך, לעומתו, הציע מופע קל בהרבה לעיכול. בלוך פונה לקהל צעיר יותר (הקריאה "יוני, תעשה לי ילדים" נשמעה לא פעם מהקהל), והמופע שלו היה סימפטי ולגמרי לא בועט. יש לו טקסטים חמודים, והחן הטבעי שלו מחפה במידה לא מספקת על כך שהוא לא ממש זמר. מעבר לכך, בלוך סובל מהפרעת הגייה משמעותית של האות ש', שמפריעה להבנת הטקסט ולאיכות השירה. זה לגמרי בר-טיפול ע"י קלינאית תקשורת, אבל אולי לבלוך יש אינטרס לשמור על הש' הפגומה הזו כתוספת חן. מילא. בניגוד לשבן הסוליסט היה לצידו של בלוך הרכב שלם- רביעיית מיתרים, בס, תופים, ובחלק מהשירים גם זמרת חיזוק חביבה (יעל קראוס). עם זאת, שיא המופע נרשם עם הופעת האורח של עברי לידר, והחיבור בין השניים הציע לא מעט ניצוצות. לידר הלך עם בלוך עד הסוף והפך לגיבור של השיר "אין לו חברה", שהפך עקב הנסיבות ל"אין לו חבר-אה". בסיכומו של דבר זה היה מופע מהנה ביותר, למרות שנראה שלא היה מהודק עד הסוף.
לסיכום: פסטיבל עשיר ומגוון, קהל מגניב, ואווירה של המקום הנכון להיות בו. הפסטיבל ימשך עד יום שישי, ואפשר ליהנות מהאווירה גם אם לא נכנסים להופעות אלא מנצלים רק את אירועי החינם ברחבה.
פסטיבל "הפסנתר מארח". מרכז סוזן דלל, תל-אביב.
היה משהו אירוני בקונצרט הזה, בו נאלצה הפילהרמונית לחגוג יום הולדת לאולם שהיא כבר לא מסוגלת לסבול. התזמורת, כידוע, דוחפת כבר שנים מהלך לשיפוץ מסיבי של היכל התרבות. על פי התכנית המקורית, כבר היה האולם אמור להיות בשיפוצים כמעט שנה. אבל בינתיים, כידוע, העניין תקוע. מסביב להיכל התרבות קדחת שיפוצים- הכיכר, הרחוב, תיאטרון "הבימה"- ורק היכל התרבות עומד כבר חמישים שנה בלי שיפוץ. מצבו התחזוקתי של האולם מחפיר, אבל תכנית קונקרטית להתנעה מחודשת של תהליך השיפוצים אין. מה יש לומר, יום הולדת שמח!
הקונצרט הציע שיחזור של ערב חנוכת ההיכל, שהתקיים בדיוק לפני חמישים שנה. אז עמדו על הבימה לאונרד ברנשטיין עם שלושה מהסולנים הגדולים של זמנו: ארתור רובינשטיין, פול טורטלייה ואייזיק שטרן. הפעם היה זה זובין מהטה, עם שלושה סולנים גדולים לא פחות. לגבי המוזיקה- בסך הכל היה יפה מאד, אך לא מושלם. הקונצרט הציג שלושה סולני-על שעשו את העבודה היטב, אבל סד הרפרטואר -חזרה מדויקת על תכנית הקונצרט מלפני חמישים שנה- היה בעוכרי התזמורת. שתי היצירות האהובות ביותר בתכנית מוכרות לעייפה, והאחרות פשוט לא היו מוצלחות במיוחד. שתי היצירות התזמורתיות ("חנוכת הבית" של בטהובן ו"אקדמות למועד" של נועם שריף) היו אמנם מתאימות לאירוע מבחינה תכנית, אבל לא הציעו מוזיקה גדולה. עיקר העניין, לכן, היה ממוקד בסולנים. אז ככה: ליאונידס קבאקוס ניגן את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון בפרשנות נקיה ויבשה, כמעט אנטי רומנטית. הוא הצליח לרגש ממש רק בסוף הפרק השני. זהו רגע בו הרבה כנרים אחרים גולשים לשמאלץ, ואצלו הקטע הזה נשמע נפלא דווקא בגלל הפרשנות המאופקת. על היצירה הסולנית השניה, "שלמה" של בלוך, הייתי מוותר. זו יצירה ארוכה ולא מעניינת, ואפילו הצ'לן סטיבן איסרליס (המצוין בדרך כלל) לא הצליח להציל אותה משיממונה. שיא הערב נרשם, כצפוי, עם קונצ'רטו "הקיסר" של בטהובן. מבחינה טכנית זה אמנם לא היה ביצוע מושלם, אבל להלן גרימו היו רגעים נפלאים שענו על כל הציפיות. והיה גם סרט מרתק, שצולם לפני חמישים שנה והציג את תהליך השלמת האולם ואת החזרות של ברנשטיין על קונצרט הפתיחה.
לסיכום: מרתון מוזיקלי מרגש ומושקע ויופי של יום הולדת, אך מה שחתן השמחה (היכל התרבות) באמת צריך זה לא חגיגה, אלא מתיחת פנים דחופה.
קונצרט חגיגי לציון חמישים שנה להיכל התרבות. התזמורת הפילהרמונית הישראלית וסולנים. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות ת"א, 27.10. הביקורת פורסמה ב"גלובס", 28.10.2007.
באך- קנטטות, כרך 35. מנצח: מסאאקי סוזוקי. דיסק "ביס".
סוזוקי ממשיך בפרויקט הענק של הקלטת מכלול הקנטטות של באך, וכעת הגיע לארץ כרך מס' 35 בסדרה. יש בו ארבע קנטטות – מס' 128, 176, 87 ו- 74- שאף אחת מהן אינה מפורסמת במיוחד. המשותף להן הוא שכולן נכתבו בשנת 1725, השנה השניה לעבודתו של באך בלייפציג. אלו לא הקנטטות הגדולות ביותר של באך, אך בכל אחת מהן אפשר למצוא פרק או שניים בהן באה גאונותו לידי ביטוי. בקנטטה 128, לדוגמא, זהו הדואט היפהפה של האלט והטנור (רצועה 4). גם הכוראלים החותמים את כל ארבע הקנטטות יפים מאד.
ארבעת הסולנים הם מהקבועים של סוזוקי, וכולם טובים. את תפקיד האלט שר זמר הקונטרה-טנור האנגלי רובין בלייז, שמופיע עם סוזוקי הרבה מאד בשנים האחרונות. גם המקהלה והתזמורת (באך קולגיום יפן) מצוינות כרגיל. עם זאת, למרות ההערכה הגבוהה לביצוע, לא הייתי ממהר להמליץ על הדיסק. יש בסדרה של סוזוקי לפחות עשרה דיסקים עם קנטטות גדולות ויפות יותר, ולמתחילים מומלץ להתחיל מהן. הדיסק הנוכחי מתאים יותר לאספנים, שרוצים את כל המחזור של סוזוקי בספריה.
מוצרט- שלישיות פסנתר. טריו פלורסטאן. דיסק "היפריון".
שלישיות הפסנתר הן מהיצירות היפות, המעודנות והאנינות ביותר של מוצרט. גם ההרכב המבצע בדיסק הזה, טריו "פלורסטאן" האנגלי, הוא מהטובים בתחומו. בקיצור, הדיסק הזה עורר ציפיה גדולה. אבל הציפיה הזו התממשה רק בחלקה. מצד אחד, חייבים להודות שהביצוע זורם, אנין ונקי. מצד שני, חסר לי בו איזה ניצוץ. הסבר אפשרי הוא בכך שמצד אחד הנגנים מנגנים בכלים מודרניים ולא בכלי תקופה, אבל מצד שני נזהרים מפרשנות רומנטית או רגשנית. כתוצאה, הביצוע לא הולך לא לכאן ולא לכאן. הוא יפה, נעים, ופחות או יותר זהו. גם איכות ההקלטה בהתאם: צלולה, מאופקת ומתונה. מסקנה? באופן אישי אני ממשיך להעדיף במוזיקה הזו את הביצוע של חברי ה"מוצרטיאן פליירז" בכלי תקופה, שיש בו בדיוק את הניצוץ המיוחד שאני מחפש. על הביצוע של חברי "פלורסטאן" אפשר להמליץ למי שאוהב את המוצרט שלו נעים, מאופק, ואפילו קצת שמרני.
Horizons (אופקים)- מבחר אישי של הדרנים לפסנתר. לייף אובה אנדסנס. דיסק EMI.
לייף אובה אנדסנס (Andsnes) הוא פסנתרן נורבגי מעולה, שבארצו זוכה למעמד של כוכב רוק. הוא מופיע ככוכב בינלאומי ברחבי העולם, ובעבר הופיע גם בישראל עם הפילהרמונית. לדיסק האחרון שלו הוא עלה על רעיון מקורי: הוא מבצע בו 22 הדרנים לפסנתר, שנבחרו לפי העדפתו האישית. "בהתחלת הקריירה הייתי שקוע רק ברפרטואר הכבד והרציני, וכמעט ולא הייתי מודע לקיומם של קטעי הדרן קלים יותר", הוא מספר בחוברת המצורפת. "רק בשלב מאוחר יותר למדתי להעריך את הקסם שבקלילות ובחופש". עם זאת, לא כל ההדרנים שבחר בהכרח קלילים ווירטואוזיים; חלקם דווקא מהורהרים, אפילו עמוקים. יש בדיסק קטעים מאת סיבליוס, מנדלסון, שופן, ליסט, גריג ועוד ועוד, שאורכם הממוצע מגיע לשתיים-שלוש דקות. התוצאה היא מבחר מגוון ויפה, באיכות ביצוע אופטימלית. למי שרוצה להיראות ידען בקונצרטים, הוא יכול לשמש גם כמדריך יעיל לרפרטואר המקובל של הדרנים לפסנתר.
הביקורות פורסמו ב"גלובס", 25.10.2007
כמה חבל שאין יותר קונצרטים מהסוג הזה בארץ. מבצעים צעירים ברמה בינלאומית, קהל נלהב, תכנית מבריקה וכיפית- כל מה שצריך בשביל להוכיח שמוזיקת בארוק יכולה להעניק גם בילוי של ממש.
תזמורת הבארוקדה היא גוף חדש יחסית בסצינה הישראלית. זוהי קבוצת נגנים טובה מאד, שמנגנים מוזיקה מוקדמת על כלים מתקופת הבארוק (או שיחזורים שלהם) בגישה פרשנית נאמנה לרוח התקופה. כמקובל בהרכבים כאלו בעולם, הם מנגנים ללא מנצח. כפי שניתן היה להיווכח במוצ"ש, המנצח לא היה חסר לאיש: כדי להשיג תיאום צריך רק מוזיקליות והקשבה.
לקונצרט פתיחת העונה נבחר רפרטואר מקסים שכולו ויואלדי. החלק הראשון כלל ארבעה קונצ'רטי, שהציגו כל אחד בתורו סולן או סולנים אחרים. באופן לא מפתיע, הקונצ'רטו שקצר את מרבית התשואות היה למנדולינה, עם הסולן המצוין יעקב ראובן. גם היתר, שבוצעו עם סולנים מתוך התזמורת, זכו לביצועים מלאי אנרגיה וחיות. נדיר לראות על במות תל-אביב בימים אלו שמחת חיים והתלהבות ברמה כזו, הן אצל הנגנים והן אצל הקהל.
החלק השני הציג לצד התזמורת את זמרת הסופרן יעלה אביטל, בין הטובות בזמרות הבארוק בארץ. אביטל הציגה כתמיד הופעה בימתית צנועה ומרשימה, ושרה את המוסיקה המבריקה של ויואלדי (המוטט "הללו עבדי אדוני") עם כל הברק, העידון והסגנון הדרושים. נפלא.
קבוצת ה'בארוקדה' עדיין אינה מציעה סדרות מסודרות למנויים, ובינתיים מתוכננים לה השנה שלושה קונצרטים נוספים בלבד. כדאי לעקוב: הקבוצה הזו מציעה מוזיקת בארוק ברמת ביצוע מצוינת ובאווירה צעירה ולא מכופתרת, ויכולה להתאים למי שנמאס לו מהשיגרה ומעוניין לחוות קונצרטים מסוג אחר.
קונצרט פתיחת העונה של תזמורת הבארוקדה. מרכז עינב לתרבות, ת"א. 20.10. הביקורת פורסמה במקור ב"גלובס", 21.10.2007.
