פורסם ב"גלובס", 10.6.2007
בשביל הופעות כאלו בדיוק יש את פסטיבל ישראל. זה מצער, אבל נכון להיום רק במסגרת הפסטיבל ניתן לראות בארץ יצירות כמו "אורפאו" של מונטוורדי ברמת ביצוע כל כך גבוהה. "אורפאו" נכתבה לפני 400 שנה, וביצוע טוב שלה מחייב הרכב מעולה שמתמחה במוסיקת בארוק. בישראל אין אפילו אחד כזה, אבל באנגליה יש הרבה. ה"ניו לונדון קונסורט" של פיליפ פיקט הוא אחד מהם: קבוצה מעולה של סולנים ונגנים, שאפשר רק לשמוע ולקנא.
רשימת הסולנים המצטיינים היתה ארוכה. הפעם בלטו בה במיוחד מרק טאקר (אורפיאו), ג'וליה גודינג, מארק צ'יימברס, ג'ואן לן ומייקל ג'ורג' הפנטסטי. גם רויטל רביב הישראלית, בתפקיד הקטן של אוירידיצ'ה, היתה משכנעת מאד. הבימוי של ג'ונתן מילר, לעומת זאת, היה לטעמי קמצני מדי. התפאורה הסתכמה בספסל, והבימוי הציג את הזמרים לבושים לבוש יומיומי כהה. ההפקה הזו הזכירה מאד את מה שעשה מילר ל"מתיאוס פסיון" של באך- מן מינימליזם הפקתי, שמרגש דווקא בזכות האנדרסטייטמנט ושם את הדגש על איכות הסולנים. גם מבחינה מוסיקלית זה לא היה ביצוע מושלם: כלפי חלק מההחלטות הפרשניות של פיקט היו לי הסתייגויות, ואפשר להעיר גם על הסאונד הלא מדהים של כלי הנשיפה ממתכת. עם זאת, בסיכומו של דבר זו היתה חוויה בלתי נשכחת ומלאת טעם טוב, שרק הזכירה כמה חסר כאן היצע בארוקי רציני באופן קבוע.
מונטוורדי- "אורפאו". פסטיבל ישראל. מנצח: פיליפ פיקט. תיאטרון ירושלים, 8.6.
האם מוצרט יכול להיות משעמם? מסתבר שכן. ההפקה הזו של "כך עושות כולן" היא הוכחה טובה. זו הצגה של שלוש וחצי שעות, שנמתחות כמו מסטיק. כמעט שום דבר לא פוגע. הבעיה הראשונה והמרכזית היא התפאורה, שהיתה אחת הגרועות שראיתי מימי. הבמה מציגה קיר לבן וסטטי, שבצידו ארון ספרים ומשני צדדיו דלתות שנפתחות מדי פעם לפי הצורך. זהו. הרעיון הזה מחזיק אולי חצי שעה, אבל לא יותר. נראה שהבמאי היה כל כך שבוי בקונספט שלו, עד שהלך איתו הרבה יותר מדי רחוק.
הקיר הלבן היה יכול להיות אפקטיבי, אולי, אם האופרה היתה מלאה בהתרחשויות או אם הזמרים היו מעולים. אבל אף אחד מהתנאים האלו לא מתקיים כאן. "קוזי" היא אופרה סטטית וארוכה למדי, והבימוי המשעמם הביא למבטים נואשים בשעון. צריך קצת יותר מקיר לבן כדי להחזיק קהל עם סיפור חברתי-קומי שנכתב לפני מאתיים שנה. גם הזמרים היו בסדר, אבל רובם לא למעלה מזה. היחידה שהיתה טיפה מרגשת היא אדינה ארון בתפקיד פיורדיליג'י, עם קול מבריק ועשיר. דווקא בצד הקומי היו שתי נקודות אור- זמר הבס מאוריציו מורארו בתפקיד דון אלפונסו, והילה בג'יו הישראלית בתפקיד דספינה. בג'יו היתה משעשעת ועוקצנית כנדרש, והקטעים המועטים בהם השתתפה היו הנחמדים ביותר במהלך הערב.
למרות ההערכה הנמוכה להפקה כמכלול, יש לציין לטובה גם את איכות הנגינה של תזמורת ראשל"צ ואת הניצוח הזורם של דן אטינגר. למרבה הצער, זה לא הספיק. את מוסר ההשכל של האופרה אפשר להעביר בשלוש שניות (הנשים הן בוגדניות), ואת המוזיקה של מוצרט עדיף במקרה הזה לשמוע בהקלטות.
במחשבה מאוחרת על ההפקה, יש נקודה נוספת שכדאי לציין. ההפקה הזו מדגישה מסר אוניברסלי ידוע: מה שאנחנו באמת רוצים זה מה שאין לנו. הרי לשתי הבנות יש כבר מאהבים- גוליילמו ופראנדו-אבל מה שהן רוצות זה מישהו אחר, לא משנה מי. בהפקה הזו זה הודגש עד אבסורד: שני ה"גברים האלבנים", שהם בעצם המאהבים בתחפושת, כלל לא חופשו. פשוט שמו עליהם כובע מצחיק, וזהו. במבט שיטחי, זה נראה שרק עיוור לא יזהה שמדובר בהחלפה. אבל זה בדיוק הרעיון- הבנות כל כך עיוורות, עד שהן כלל לא שמות לב לכך שעובדים עליהן. העיקר הוא שיש גבר זר שמעוניין בהן. המסר ברור: בכלל לא משנה עם מי את, תמיד תרצי מישהו אחר. והרי זה מה שמניע את גלגלי תעשיית ההיכרויות עד היום, כמעט שלוש מאות שנה אחרי מוצרט.
"כך עושות כולן" באופרה הישראלית. מנצח: דן אטינגר. 21.5. פורסם ב"גלובס", 31.5.2007.
תזמורת הבמה חולון היא אחת השחקניות הבולטות בשוק הקונצרטים לילדים. למי שלא מכיר את המוסד, יש לציין של"קונצרטים לילדים" יש כללי משחק שונים מאד מאלו של הקונצרטים למבוגרים. הקהל הצעיר מרגיש חופשי לגמרי לדבר, לשיר ולהתלהב, והוא שומר על שקט רק כשמצליחים לרתק אותו. המשמעות היא, שנדרשת מהמבצעים רמה גבוהה של אינטראקטיביות ושל שמירת מתח לאורך כל התכנית (בדרך כלל מדובר בשעה ללא הפסקה).
התכנית הנוכחית של תזמורת הבמה היא בניצוחה והנחייתה של עידית שכטמן, שבחלק מהקטעים גם שרה (בצורה מקצועית לגמרי). לצידה משתתפים בתכנית שני סולנים מעולים: נגן כלי הנשיפה אייל סלע, שריתק את הקהל הצעיר עם מגוון כלי נשיפה מוזרים מרחבי העולם, ונגן כלי ההקשה איתמר דוארי שהיה מקסים לא פחות. שכטמן זכתה לאהדתה המיידית של א' בת התשע, שנימקה את ההעדפה במילים "כי היא בת". בעיני סלע היה מוצלח לא פחות, עם אישיות בימתית שקטה וכריזמטית שהצליחה למגנט את הילדים. התכנית כוללת דוגמאות של מוסיקה אירית, בלקנית, טורקית, בוכרית, הודית ועוד, בליווי תזמורתי. שכטמן מנסה להכניס פה ושם גם ידע מוסיקלי, שלהערכתי חולף לו ליד האוזניים הצעירות בלי להשאיר סימן. לדעתי הקונצרט היה נשכר לו היתה משתפת קצת יותר את הקהל, אבל החוויה הכללית נחמדה מאד ומעוררת את העניין הנדרש במוסיקה. א', לדוגמא, חיקתה את המנצחת ובתגובה לבקשתה קיבלה בזמן אמת שיעור ניצוח.
צליל סובב יבשת. תזמורת הבמה הישראלית חולון. הקונצרט יבוצע שוב בשבת הקרובה, בתיאטרון חולון, בשעה 11:30.
פורסם ב"גלובס", 17.5.2007
עולם המוסיקה עוקב השבוע בעניין אחר ההתפתחויות בפרשת המין של רוברט קינג, אחד מהמנצחים הבריטיים החשובים ביותר כיום. כפי שפורסם ב"טיימס אונליין", קינג עומד כעת לדין על ניצול מיני של שורה של נערים בין השנים 1982 ו- 1995. קינג, בן 46, התפרסם בזכות המוסיקה שהקליט לסרטים "ממלכת השמיים" של רידלי סקוט, "שרק 2" ו"צופן דה וינצ'י". בעולם המוסיקה המוקדמת הוא שם מוביל כבר קרוב לעשרים שנה, והקליט עשרות דיסקים נפלאים עם רפרטואר של מוסיקת בארוק. למותר לציין כי חלק ניכר מהרפרטואר הזה דורש שימוש במקהלות נערים, מה שאיפשר לקינג נגישות גבוהה לקורבנותיו.
על פי כתב האישום שנדון כעת בלונדון, קינג ניצל את מעמדו כדי לזכות באמון הנערים. כאשר זכה באמונם, הישקה אותם באלכוהול ותקף אותם מינית. שלושה מבין הקורבנות היו בני פחות מ- 16 בעת האירועים, ואחד מהם, שנוצל באופן שיטתי במשך שלוש שנים, היה רק בן 12 כשקינג התחיל את הקשר איתו.
התובעת במשפט, שרה וויטהאוז, טענה כי במקרים רבים ביצע קינג את מעשיו במסווה של התאבקות או של ניגוב הילדים לאחר שהתקלחו. היא הוסיפה כי כל חמשת הילדים שנוצלו לא דיברו על כך במשך שנים. כיום כולם מבוגרים, אך למרות הזמן שחלף מהאירועים היא טענה כי הסיפורים שסיפרו דומים מאד במאפייניהם.
עד כה הספיק רוברט קינג לנצח על עשרות הקלטות עם ההרכב המעולה "קינג'ס קונסורט", שכולל תזמורת ומקהלה המתמחים במוסיקה מוקדמת. בראיונות הסביר ששם ההרכב לא נגזר משם משפחתו (קינג) אלא משמו של "קונסורט המלך", הרכב מוזיקלי שהיה פעיל בשירותו של מלך אנגליה בתקופת הבארוק. בין היתר עסק בגילוי ומחקר של מלחינים, והוציא סדרות שלמות של יצירות פרסל, הנדל, ומלחינים גרמניים שקדמו לבאך. כולם, יש לציין, באיכות מוסיקלית גבוהה מאד. יש להניח שבתקופה הקרובה לא יצאו עוד כאלו: מקור באנגליה מסר כי רוב הסיכויים הם שקינג ימצא את עצמו בקרוב בכלא לתקופה ארוכה.
נראה לי לא מופרך לנסות לסכם את המורשת של רפי לביא בתחום ביקורת המוסיקה. רפי הציע קול יחודי ומובהק, שלפעמים כלל שטויות ("תווים זה לסטודנטים") אבל בדרך כלל היה הקול הבהיר והחד ביותר בסביבה. אני מעלה כאן כמה מהנקודות שהצלחתי לחשוב עליהן, בהחלט לא את כולן. עם חלקן אני מסכים מאד, ועם חלק אחר כלל לא. התגובות פתוחות, ומי שמעוניין יכול להוסיף. ובכן, נתחיל:
1. הטעם האישי קובע הכל. אין "טוב" ו"לא טוב". יש "יפה לי" או "לא יפה לי".
2. הקלטות יהיו לעולם מעניינות מקונצרטים חיים.
3. במצב העניינים בארץ כמעט ואין סיבה לצאת מהבית לקונצרטים.
4. הטעם האישי משתנה עם השנים, וזה בסדר.
5. העדפות יכולות להשתנות לפי היום והמצב רוח, וגם זה בסדר.
6. מוסיקה צריך לשמוע ולא לראות. שפת הגוף והמניירות של המבצע עשויות להשפיע על הערכת הביצוע השפעה שאינה רלוונטית לאיכות הביצוע עצמו.
7. הצרות של האמן בדרך להפקת המוצר לא מעניינות. הדבר היחיד שמעניין הוא התוצאה הסופית, קרי ההקלטה. ההקלטה הזו ניתנת להשוואה לעשרות הקלטות אחרות שכבר קיימות בשוק, ונשפטת רק לפי איך שהיא נשמעת.
8. מה שיש לאמן או לחברת ההקלטות לומר על הביצוע גם הוא אינו מעניין. מבקר שמצטט את החוברת הנלווית לדיסק במקום לכתוב את דעתו על הביצוע (בהשוואה לעשרות הקלטות קודמות שהוא מכיר ליצירה) הוא מבקר גרוע.
9. יש להימנע ככל האפשר מקבלת מושאי ביקורת במתנה. הביקורת הכנה ביותר יכולה להינתן רק על מוצר שקנית בכספך ואין לך שום אינטרס מול משווקיו.
10. תווים זה לסטודנטים. עיון בתווים בעת ההאזנה אינה משפרת את החוויה ולכן היא מיותרת.
11. מבקר טוב הוא זה שמקשיב להרבה מוזיקה ויש לו מושאי השוואה רבים, ולאו דווקא מי שיש לו רקע אקדמי או תיאורטי.
חודש מאי הגיע, ואיתו עונת הפסטיבלים. אחד הבולטים בתחום הקלאסי הוא פסטיבל פליציה בלומנטל, שמתקיים השבוע במוזיאון ת"א. הפסטיבל מיצב את עצמו בשנים האחרונות כפסטיבל אנין ועדכני, שמביא לארץ הרכבים בולטים מחו"ל לצד מוסיקאים ישראליים. גם השנה הוא מציע היצע עשיר, שכולל בין היתר שלושה הרכבים בינלאומיים: האנסמבל הבריטי ארמוניקו קונסורט (Armonico Consort), אנסמבל "הקולות הנורדיים" מנורבגיה, והבולט מכולם- אנסמבל ל'ארפג'אטה (L'Arpeggiata). הרכב נפלא זה, בניצוחה של כריסטינה פלוהר (Pluhar), זכה להצלחה מסחררת בפסטיבל בשנה שעברה ומושך את עיקר העניין גם השנה.
אנסמבל ל'ארפג'אטה יגיש השנה שתי תוכניות שונות. בראשונה (16.5, יום רביעי הקרוב) יתארחו זמרת סופרן ושתי רקדניות פלמנקו, עם תכנית ובה שירי עם ומנגינות מאיטליה, מקסיקו, ספרד ופורטוגל. תכנית זו נקראת "Los Impossibles", והיא מופיעה גם על דיסק יפהפה של ההרכב שיצא בשנה שעברה. זו חגיגה של צבע ואנרגיה, שמשלבת כלים עתיקים כמו תיאורבו, גיטרות בארוק, כלי הקשה, כינורות עתיקים ועוד.
בתכנית השניה (18.5, יום שישי, בשעה המגניבה 21:30) תתארח זמרת המצו-סופרן הצרפתיה סטפני ד'אוטרק, שתבצע קנטטות ואריות מאופרות של לואיג'י רוסי (Rossi). גם הפעם ילווה אותה הרכב עשיר, אך אינני מכיר את התכנית מהקלטות ולכן קשה להמליץ עליה באופן ספציפי.
גם יתר התכניות בפסטיבל עמוסות בהיצע מוסיקלי מעניין. מומלץ לבקר באתר הפסטיבל כדי להתרשם:
פסטיבל ישראל מציע גם הוא מגוון תכניות קלאסיות, שחלקן מסקרנות למדי. עם זאת, גם השנה ההיצע הבינלאומי צנוע יחסית. עד לפני שבע שנים לערך, כידוע, סיפק פסטיבל ישראל הזדמנות כמעט יחידה לשמוע בארץ את ההרכבים הבינלאומיים החשובים ביותר. בשנים האחרונות מאפילים עליו ככל הנראה קשיי תקציב, והשמות הגדולים מחו"ל כבר לא מגיעים לכאן. ההופעה החו"לית היחידה השנה שאפשר לקטלג כ"לא להחמיץ" היא האופרה "אורפיאו" של מונטוורדי, עם ההרכב האנגלי המצוין "ניו לונדון קונסורט" בניצוחו של פיליפ Pickett. פיקט הוא אחד מהמנצחים החשובים של אסכולת הביצוע התקופתי כבר קרוב לשלושים שנה, והופיע בעבר גם בארץ. הביצוע שלו ל"אורפאו" שודר בערוץ התרבות הצרפתי "מצו" בעבר, ולמרות שהוא לא הטוב ביותר מההיצע הקיים היום ליצירה הוא עדיין מומלץ מאד. למרבה הצער, האופרה תבוצע פעם אחת בלבד (8 ביוני, בתיאטרון שרובר בירושלים). יש בפסטיבל ישראל תכניות מעניינות נוספות, עליהן ניתן לקרוא באתר הפסטיבל:
יש משהו מרחיב לב בהפקות מהסוג הזה, שמציגות את מי שעשויים להיות השמות הגדולים של עולם המוסיקה המקומי בעתיד הקרוב. הפקת "חליל הקסם" באוניברסיטת ת"א היתה בדיוק כזו. זה היה ביצוע שסבל מאינספור אילוצים, אך היה מלא יצירתיות ודמיון. בהתאמה, גם רמת המשתתפים בו נעה בין "סטודנטיאלית מינוס" לבין "מדהימה". בצד של ה"מדהימה" היתה כוכבת אחת בלתי מעורערת, והיא דניאלה לוגסי (בתפקיד פאמינה). ללוגסי יש את כל מה שצריך כדי להיות כוכבת אופרה: מראה מהמם, קול יפהפה ויציב, והופעה בימתית כובשת. הבעיה היחידה שלה היא נטיה לשירה בעלת סגנון רומנטי ועשיר, שפחות מתאים למוצרט ויותר לאופרות של המאה ה- 19. עבודה קלה על הסגנון תוציא ממנה זמרת אדירה. שני המצטיינים הנוספים היו אורחים מחו"ל- הסלובני תומאש קובצ'יץ' (פפגנו) והטורקי טיילאן מאמיולו (טאמינו).
הבחירה לתפקיד התובעני של מלכת הלילה נפלה על שיראל חידקל הישראלית, שהצליחה לפגוע היטב בצלילים הגבוהים אך חסרה את העוצמה הקולית שהיתה יכולה להפוך אותה למלכת לילה משכנעת באמת. הלאה: מרגריטה מיסיחייב (פפגנה) היתה טובה מאד מבחינה קולית, אך פחות מבחינה בימתית. מבין שלוש הנשים בלטה במיוחד נועה דנון, ומבין שלושת הילדים בלטה לאורה פוזיו האמריקאית, שבניגוד לעמיתותיה הישראליות הקפידה לחייך ולזהור על הבמה. אופרה, אחרי הכל, זה גם משחק.
כמה הערות טכניות: אולם סמולרש אינו מתאים לאופרות משום בחינה. ראשית, האקוסטיקה בו די עלובה. שנית, באולם אין בור לתזמורת. המנצח (זאב דורמן) נאלץ לנצח על התזמורת בצד אחד של הבמה, בעוד הזמרים שרים בצד השני וצופים בו (תיאורטית) בטלוויזיה שעמדה מולם. זה לא כל כך עבד, והביצוע סבל מבעיות תיאום לא מועטות. לעומת זאת, התזמורת דווקא כן ראתה את המנצח ואכן נשמעה מצוין.
מוצרט- "חליל הקסם". הפקה של בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א. מוצ"ש, 12.5.
פורסם ב"גלובס", 13.5.2007
מוצרט- סונטות לכינור, כרך 3. רייצ'ל פודג'ר (כינור), גארי קופר (פסנתר פטישים). דיסק "צ'אנל קלאסיקס".
זהו הכרך השלישי בסדרת הסונטות לכינור של מוצרט עם פודג'ר וקופר, שניהם שמות מוכרים היטב לאוהבי מוסיקה מוקדמת. הדיסק אטרקטיבי במיוחד בזכות היצירה הראשונה שבו- הסונטה ק. 454, לטעמי היפה והמרגשת מכל הסונטות לכינור של מוצרט. הביצוע הוא בכלי תקופה, עם צליל קל וזורם שיקסום בודאי לאוהבי מוצרט בגישת הביצוע התקופתית. אפילו פסנתר הפטישים, שבדרך כלל נשמע בעל צליל עמום ומעצבן, נשמע פה מצוין. מצד שני, אם אתם מחובבי הצליל הדשן סטייל פרלמן/ברנבוים, עדיף לוותר. עוד בדיסק הסונטות ק. 28 ו- 380, ושני קטעים נוספים לכינור ופסנתר.
הנדל- il duello amoroso. אנדראס שול, אקדמיה ביזנטינה. דיסק "הרמוניה מונדי צרפת".
אחרי מספר שנים בהן הקליט ב"דקה" העשירה והמנוכרת, הקונטרה-טנור הנפלא אנדראס שול חוזר הביתה. "הביתה" פירושו ל"הרמוניה מונדי צרפת", חברת הקלטות בעלת אופי איכותי ואליטיסטי. בדיסק החדש שלו בחברה החדשה-ישנה יש בעיקר קנטטות איטלקיות של הנדל, רפרטואר לא מוכר במיוחד. הקנטטות מתחלקות, כרגיל, לרצ'יטטיבים משעממים ואריות יפהפיות. חלוקת הרצועות בדיסק אינה מאפשרת לדלג על הרצ'יטטיבים ולהגיע ישר לאריות, וחבל. אבל האריות, כאמור, מספקות את הסחורה בגדול. לצידו של שול שרה בחלק מהיצירות הסופרן הלן גווימט, שגם היא טובה מאד. מלווה תזמורת ה"אקדמיה ביזנטינה" בניצוח אוטביו דאנטונה, בכלי תקופה. למתחילים הייתי ממליץ על דיסקים מוקדמים של שול עם רפרטואר בסיסי יותר, אבל לחובבים רציניים זו תוספת ראויה למדף.
ברהמס- סונטות לצ'לו ופסנתר. פיוטר ויספלווי, דז'אן לאזיץ'. דיסק "צ'אנל קלאסיקס".
ההקלטה הקודמת של ויספלווי (Wiespelwey) לסונטות לצ'לו של ברהמס, זו עם פאולו ג'אקומטי, היא האהובה עלי ביותר עד היום. במיוחד זו לסונטה אופוס 38, שלטעמי היא אחת מהיצירות המרגשות ביותר בספרות המוסיקה. והנה, ויספלווי הקליט כעת את הסונטות שוב. הפעם עם הקרואטי הצעיר דז'אן לאז'יץ' (Lazic), "הילד הרע" של עולם הפסנתר, שאוהב לנגן הכל בצורה פרובוקטיבית ושונה להכעיס. הביצוע החדש שלהם יפה, אבל השאיר אותי די אדיש. הוא נשמע כאילו ויספלווי מתאמץ מדי להיות מיוחד, ולאזיץ' מתאמץ מדי להיות "רגיל" וללוות בצורה קורקטית. החיבור, לטעמי, לא כל כך תפס. עוד בדיסק עיבוד, המיוחס למלחין, לסונטה המקסימה אופוס 78 לכינור ופסנתר (זו ששם החיבה שלה הוא "שיר גשם"), ועיבוד נוסף- הפעם של ויספלווי- לסונטה אופוס 120 לקלרינט. שניהם זוכים לביצוע מעולה.
שוברט- סונטה לארפג'ונה ועוד. צ'לו- ז'אן-גי קייראס. פסנתר: אלכסנדר תרו. דיסק "הרמוניה מונדי".
"ארפג'ונה" היה כלי מיתר דומה לצ'לו, שהומצא ב- 1823 ובקושי היה בשימוש. שוברט היה אחד היחידים שחיבר לכלי הזה סונטה, שזכתה לפירסום גדול בשל יופיה המלודי. רוב הביצועים לסונטה הזו הם בצ'לו, וכך גם הביצוע הנוכחי. בדרך כלל העניין בביצוע נובע מהצ'לן, אבל הפעם הסיפור שונה: מי שענק כאן הוא דווקא הפסנתרן, אלכסנדר תרו (Tharaud). תרו, צרפתי צעיר, מתגלה בשנים האחרונות כפסנתרן מעולה, שמשלב באופן נפלא אנינות צרפתית עם עומק הבעה ותיחכום. לא שיש לי משהו נגד הצ'לן, קייראס (Queyras), אבל את הביצוע הזה כדאי להשיג בזכות תרו. למעט ה"ארפג'ונה" יש בדיסק גם יצירות נוספות לצ'לו ופסנתר, כמו סונטינה של שוברט ויצירות א-טונאליות מתחילת המאה העשרים מאת אנטון וברן ואלבן ברג. הביצוע נוטה לכיוון המתוחכם והאנין, וגם הפעם אינו מומלץ לשמרנים שמעדיפים פרשנות רומנטית.
פורסם ב"גלובס", 13.5.2007
ניר קברטי חייב את המינוי שלו למנהלה המוסיקלי של הסימפונט רעננה לאינתיפאדה השניה. השנה היתה 2002, והמנצח הפורטוגזי של התזמורת, אלוורו קאסוטו, החליט שישראל היא מקום מסוכן מדי. התזמורת נתקעה בלי מנצח, קברטי הוזמן בהתראה קצרה להחליף, ומיד לאחר הקונצרט הראשון מונה לתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת.
קברטי (38), יליד חולון, התחיל את דרכו המוסיקלית כפסנתרן. הוא למד בתלמה ילין, שירת בתזמורת צה"ל, ובמקביל למד גם ניצוח. את הארץ עזב עם תום השירות הצבאי. "בגיל 21 החלטתי שאני חייב לצאת למקומות שבהם המוסיקה נכתבה", הוא מספר בראיון טלפוני מביתו בפירנצה. "הייתי חייב לחוש מקרוב איפה המלחינים האלו יצרו, ולדבר את שפתם".
את עשר השנים הבאות בילה בוינה. הוא עבד כקואוץ' (פסנתרן המדריך זמרים), ומכאן היתה דרכו סלולה לאופרה. הוא עבד באופרות של וינה ומדריד, ובהמשך התמנה לעוזרו של זובין מהטה בבית האופרה של פירנצה. בחודשים האחרונים התמנה, במקביל לתפקידו בסימפונט רעננה, גם למנהל המוסיקלי של תזמורת סנטה-ברברה בארה"ב. במקביל הוא עובד גם כפרילאנס, ולאחרונה ניצח ב"לה סקאלה" במילאנו. בשנים האחרונות ניצח בהצלחה גם על שתי הפקות באופרה הישראלית החדשה.
קברטי מחלק את ימיו בין קליפורניה וישראל, אך ביתו נמצא בפירנצה. מי שקושרת אותו לשם היא רעייתו האיטלקיה גאיה, איתה התחתן לפני מספר חודשים. השניים נפגשו בהפקה של האופרה "אותלו" מאת ורדי באופרה של פירנצה, בניצוחו של זובין מהטה. "גאיה היא אוהדת פנאטית הן של 'אותלו' והן של זובין מהטה", הוא אומר, "כך שהמפגש היה הגיוני". עלילת "אותלו" מתרחשת בקפריסין, וקברטי ורעייתו הלכו עם זה עד הסוף: "כדי לסגור מעגל של הפגישה והחתונה, התחתנו בטירה של אותלו בקפריסין", הוא מספר.
גאיה היא בת למשפחת אמנים מפירנצה. היא למדה שירה קלאסית ומשפטים, ואת עבודת הגמר שלה כתבה על זכויות יוצרים באופרה. השניים גרים כאמור בפירנצה, אך בשנים האחרונות ניתן לראות אותה לא מעט בארץ כאשר קברטי מגיע לכאן לנצח.
הסימפונט ידעה בחייה עליות ומורדות, ובשנים האחרונות חל ברמתה שיפור גדול. קברטי מסביר זאת בכך שחצי מנגני התזמורת כבר נבחרו על ידו. "היום, הרכב הנגנים חזק בהרבה מזה יחסית למה שקיבלתי ב- 2002", הוא אומר.
קברטי לא מכחיש שאחת הסיבות שהופכות את התזמורת לאטרקטיבית לנגנים היא המרכיב הכלכלי. "לסימפונט יש הרבה עבודה גם מעבר לקונצרטים למנויים", הוא אומר, "ולכן יכולת ההשתכרות גבוהה יחסית. זו גם הסיבה שהרשינו לעצמנו להיפרד מנגנים שלא עמדו בסטנדרט והחלפנו אותם בנגנים טובים יותר".
שידרוג נוסף שעשתה התזמורת בשנה האחרונה היה המעבר לאולם החדש שלה, שהביא לשיפור דרמטי בצליל התזמורתי. "האולם הקודם היה גדול יותר, אבל סבל מבעיות אקוסטיות קשות", אומר קברטי. "הנפח והתפוסה של האולם החדש קטנות יותר, אבל הבנתי שמבחינה מוסיקלית זה הרבה יותר בריא לתזמורת לעבוד בתנאים אקוסטיים טובים".
את קברטי והסימפונט אפשר יהיה לשמוע שוב בסוף החודש, באולם החדש של התזמורת ברעננה. עם התזמורת יופיעו כסולנים ניתאי צרי (כינור) והלל צרי (צ'לו). "לבנות תזמורת זה תהליך ארוך ומייגע", מסכם קברטי, "אבל יש לי את אורך הרוח הדרוש לזה".
פורסם ב"גלובס", 8.5.2007
האם יש משבר במוזיקה הקלאסית? תלוי את מי שואלים. כל מי שעוסק בתחום מכיר בעובדה שמוזיקאים קלאסיים ניצבים היום בפני בעיות קשות, אך יש גם כאלו שסבורים שלמוסיקה הקלאסית יש דווקא עתיד מזהיר.
את סממני המשבר במוסיקה הקלאסית ניתן לחלק למספר מרכיבים: גילו המתקדם של הקהל, היעדר העניין של הדור הצעיר, הרפרטואר המבוצע לעייפה של יצירות קלאסיות– רומנטיות, והשינוי בהרגלי הצריכה מבחינה טכנולוגית. בישראל נוספת לכך גם בעיה ספציפית של מדיניות לקויה ותקציבים דלים. בתנאים הקיימים בארץ, קשה להבין איך ממשיכות להתקיים כאן כל כך הרבה תזמורות.
אבי שושני (ברקע) עם זובין מהטה
"קשה לי לומר אם יש משבר", אומר אבי שושני, מנכ"ל התזמורת הפילהרמונית. "אנחנו, לדוגמא, שומרים על מספר יציב של מנויים כבר שנים. אם יש משבר, הוא לא הגיע לפתחי". מצד שני, שושני מסכים עם התחושה הכללית שיש בתחום בעיה. "להערכתי מדובר במשבר תרבות כללי, ולא רק במוזיקה קלאסית", הוא אומר. "הדוגמא הבולטת ביותר היא הנתק בין הקהל לבין הבמה. הקהל היום לא רוצה שיחנכו אותו. אנשים באים היום קודם כל ליהנות, ומנותקים ממלחינים בני זמננו. כשמוצרט כתב סימפוניה חדשה, למחרת כל וינה שרקה אותה. זה לא המצב כיום".
מוסיקה למבוגרים
בעיה מרכזית שמאפיינת את השוק הקלאסי היא גילו המתקדם של הקהל. במרבית הקונצרטים בארץ, כמו גם בעולם, השוק הקלאסי פונה בעיקר לגיל הזהב. "זו תופעה כאובה", אומר אבי שושני מהפילהרמונית. "זה מאפיין את העולם כולו ולא רק את ישראל. גם הציפיות כבר קטנו. בעבר, שאפנו למשוך לפילהרמונית את בני ה- 35- 40. היום, מנוי בן 55 – 60 נחשב צעיר".
שושני סבור כי הבעיה מתחילה בחינוך. "במישור הרחב, זהו תפקידה של המדינה לחנך לאמנות ולמוסיקה", הוא אומר. "היום לא עושים את זה. בזמני, מוזיקה היתה חלק מתכנית הלימודים. מאז ימיו של יורם ארידור כשר אוצר זה כבר לא המצב".
החשש הגדול של מנהלי התזמורות הוא שעוד שלושים שנה הקהל המבוגר כבר לא יתקיים יותר, אך לא תהיה מסה קריטית של צרכנים מהדור הצעיר שיחליף אותו. הרבה מהתזמורות מקיימות תכניות חינוכיות בבתי ספר כדי לקרב ילדים למוזיקה, אך לדברי שושני מדובר בטיפה בים. לדבריו, מקוממת במיוחד היא העובדה שהמדינה לא תומכת בפעילויות אלו.
נעם שריף, מנצחה של התזמורת הסימפונית חיפה, סבור כי מדובר במשבר אמיתי. "הקונצרט הפסיק להיות רלוונטי, כי אפשר לשמוע מוסיקה בצורות רבות אחרות", הוא אומר. "הוא רלוונטי רק מבחינה חברתית. אנשים באים לקונצרט כי הוא מאפשר להם התחככות חברתית. מבחינה מוסיקלית, דווקא מוסיקת פופ יותר רלוונטית לתרבות של היום ולדרך השמיעה של היום".
לאנג לאנג
גם לאנג לאנג, הפסנתרן הסיני בן ה- 24 שנחשב כיום מגה-סטאר בעולם כולו, שותף לתחושות לגבי מצבה המתדרדר של המוזיקה הקלאסית בעולם. "כללית, מצב המוסיקה הקלאסית לא טוב", הוא אומר. "אבל אפשר לשפר את זה. המוזיקה עצמה הרי טובה. מה שצריך זה רק להעביר אותה לקהל בצורה כיפית. היום, צעירים חושבים שמוזיקה קלאסית זה עסק נוקשה ופורמלי. הבעיה היא לא במוזיקה, אלא בתדמית שלה. אני מאמין שדמויות מפורסמות יכולות לעזור בעניין הזה. אם מוזיקאים יהיו כמו כוכבים הוליוודיים, תהיה למוזיקה הקלאסית גם יותר חשיפה טלוויזיונית ובעידן שלנו זה דבר מצוין".
ליאון בוטשטיין, מנהלן המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים ושל התזמורת הסימפונית האמריקאית בניו-יורק, מתרגש פחות מהזדקנות הקהל. "הקהל למוזיקה קלאסית תמיד היה זקן", הוא אומר. מחקר שעשה על צריכת מוזיקה בווינה של סוף המאה ה- 19 גילה כי גם אז רק המבוגרים והמבוססים יכלו לבוא. "אם המחירים היו זולים יותר, אני מאמין שגם צעירים היו באים", הוא אומר.
גם אבנר בירון, מנהלה המוסיקלי של תזמורת הקמראטה ירושלים, מצביע על עלויות הקונצרט כמגבילות קהל צעיר. "כרטיס לתזמורות טובה עולה כ- 200 שקלים, ולאופרה אפילו יותר", הוא אומר. "רק אנשים בני ארבעים פלוס יכולים להרשות את זה לעצמם".
מדיניות תרבות? לא ממש
רוב העוסקים בתחום מסכימים שהיצע התזמורות בישראל עולה על הביקוש. עם זאת, מפתיע לראות שעד היום ממשיכות התזמורות הישראליות לשרוד למרות מגמה עולמית ברורה של סגירת תזמורות. לדעתו של אבי שושני מהפילהרמונית, העובדה שיש בארץ יותר מדי תזמורות נובעת מהיעדר מדיניות מכוונת. "כל אחד יכול להקים היום תזמורת ולבקש תמיכה", הוא אומר. "התוצאה היא שחותכים פרוסה דקה יותר לכולם, בלי לבדוק אם אכן יש צידוק לקיומן של התזמורות האלו".
נועם שריף, מנצח תזמורת חיפה, מצטרף לביקורת. "המדינה מחלקת סכום קטן להרבה אנשים", הוא אומר. "היום, כל אחד יכול לפתוח תזמורת ולבקש מימון. זה מצב לא נכון. הייתי מפסיק לתקצב חצי מהתזמורות הקיימות היום הארץ".
דובר חריף בעניין מדיניות התרבות בארץ, או יותר נכון היעדרה, הוא אבנר בירון מהקמראטה ירושלים. "הממשלה לא מגיבה לצרכים של השטח ובודאי שלא צופה אותם", הוא אומר. "התקציב הולך ומצטמצם, ואין שום מדיניות ציבורית שתקבע מי צריך לקבל ומי לא. יש תחושה של ואקום גמור. וכיש ואקום, בסופו של דבר ההחלטה על התקציבים מתקבלת על-ידי פקיד".
לדברי בירון, כל התזמורות בארץ כיום, למעט הפילהרמונית, נמצאות במשבר. "לפילהרמונית יש מסה קריטית של ריפוד, דרך תורמים וקרנות", הוא אומר. "כל היתר נמצאות בסכנת הכחדה".
בירון מציין גם את הנקודה הכואבת ביותר למוזיקאים- השכר. "ההתייחסות למוזיקאים בארץ היא נוראית", הוא אומר. "הסטנדרט של המשכורות נמוך מאד. זה לא כבוד גדול להיות מוזיקאי בישראל".
ומה קורה בחו"ל?
"בחו"ל לפחות המוזיקאי יודע מה יהיה מחר. פה אתה לא יודע כלום, כי מישהו מחליט באופן שרירותי. לנו, לדוגמא, קיצצו השנה תקציבים באמצע העונה. מצפים שתהיה רעב, מיוסר וחבוט. אחרת אתה לא אומן. כמובן שזה גורם להרבה אנשים מוכשרים לברוח מפה. המוזיקאים הישראליים הטובים אינם יושבים בארץ. הם רוצים להיות פה, אבל אין מקום".
תקועים במאה ה- 19
ליאון בוטשטיין
בעיה נוספת המטרידה רבים היא בעיית הרפרטואר. הרפרטואר המנוגן כיום במרבית התזמורות מבוסס על מוסיקה קלאסית-רומנטית, שנכתבה במאות ה- 18 וה- 19. מוסיקה מוקדמת יותר דורשת הרכבים מתמחים, ומוסיקה מהמאה העשרים מוקעת כ"מודרנית" ולא זוכה לפופולאריות גדולה. מקובל לחשוב שזה מה שהקהל רוצה, והתוצאה היא חזרה על רפרטואר קבוע שבבסיסו מוצרט-בטהובן-ברהמס. על רקע זה בולט ליאון בוטשטיין, מנצחה של הסימפונית ירושלים, שהתפרסם בשנים האחרונות בזכות מדיניות מוצהרת לבצע עם התזמורת הירושלמית רפרטואר נדיר ולא מוכר. את מדיניותו להביא יצירות חדשות לרפרטואר בוטשטיין מסביר דרך דימוי של מוזיאון. "אני לא מוריד את מה שיש על הקיר, אלא מקיף אותו ביצירות לא מוכרות", הוא אומר. "אנחנו בהחלט מבצעים גם רפרטואר מוכר, אבל במקביל מנגנים גם מוזיקה מודרנית, כולל של מלחינים ישראלים". לדבריו, הקהל הרבה יותר סקרן ונדיב מאשר חושבים. "אנחנו הרי לא קוראים את אותו ספר כל יום", אומר בוטשטיין, "וגם לא צופים באותו סרט. אז למה לבצע את אותה המוזיקה?"
דרושה קולגיאליות
בניגוד לעמיתיו בישראל, בוטשטיין אופטימי למדי לגבי עתיד המוזיקה הקלאסית. "הבעיה במערב היא שהחינוך המוסיקלי קרס. בארה"ב, הרבה פחות אנשים לומדים לנגן. אבל יש לכך פיצוי- והוא התפוצצות של מוזיקה קלאסית במזרח הרחוק. יש שם קהל עצום למוזיקה קלאסית. יש פשוט מעבר דרמטי של המוסיקה הזו מאירופה וארה"ב אל המזרח".
כמי שמנהל במקביל תזמורות בישראל ובארה"ב (הסימפונית האמריקאית בניו-יורק), בוטשטיין מתמרן בין הבדלי המנטליות. "בארה"ב, התמיכה היא אך ורק ע"י תורמים פרטיים", הוא אומר. "אין תמיכה של המדינה כלל. התזמורות שורדות רק בזכות פילנתרופים. זו גם הסיבה שאין סגירה משמעותית של תזמורות בארה"ב. להפך, רמת הביצוע עולה, ותזמורות בכל מיני מקומות איזוטריים הופכים למשמעותיות. אם פעם היו בארה"ב רק חמש תזמורות גדולות, היום יש להם הרבה תחרות".
בוטשטיין נמצא בארץ זו השנה הרביעית, ולדבריו הופתע מכך שיש כאן מעט מאד קולגיאליות. "אין בארץ כמעט קשר בין קולגות", הוא אומר. "המצב תחרותי, וזה חבל. התזמורות צריכות להתחרות על תמיכה ולא על קהל".
לדבריו, השינוי הגדול בתעשיה הוא מעבר מהקלטות להופעות חיות. "בשנות השישים והשבעים היתה צמיחה עצומה בהקלטות", הוא אומר. "שם היה הכסף. היום, עם ההורדות באינטרנט, זה נעלם. הבום הגדול של תעשיית ההקלטות ירד. היום, הקונצרט החי משמש אתר של קשר אנושי. הקונצרט החי נותן תחושת קהילה, כי אתה יושב עם אנשים אחרים שיש להם תחום עניין דומה. שום די.וי.די לא יחליף את החוויה הזו".
