בעיקר מוזיקה

מספרים על המנצח האיטלקי הגדול קלאודיו אבאדו שאמר פעם על קרלוס קלייבר כי "הוא הגדול ביותר בינינו". את אותו הדבר אני אומר, כעת בלשון עבר, על רפי לביא: הוא היה מבקר המוסיקה הקלאסית החשוב ביותר בישראל. היה לו ידע מוזיקלי עצום, נדיר, ואוסף הקלטות לא נתפס במימדיו שאת כולו הכיר היטב. בערבי שני, שהפכו לשלישי, יצאו ההקלטות האלו מהארון למשחק השוואת הביצועים עליו כתב ב"העיר". בזמנו באתי לערבים האלו די הרבה, עד שעשן הסיגריות הבריח אותי משם סופית. למדתי מהערבים האלו המון, ואני מניח שזה נכון לרוב האנשים שבאו לשם.
עם רפי המבקר לא תמיד הסכמתי. הוא היה דעתן שנהנה להכעיס, ולהיות תמיד השונה והמיוחד. כך גם בציורים שלו, שנראו לי תמיד כמו עבודה של פרחח שמוציא לשון ארוכה אל העולם. כדי לחוות חוויה אישית היה צריך לקחת אותו בעירבון מוגבל: לקחת ממנו את מה שאפשר, אבל להיזהר שלא לאמץ את טעמו עד הסוף. יתכן מאד שזו דמות המבקר האידיאלי: מכיר לך דברים, מאתגר אותך לחשוב, אבל גם מאיץ בך שלא לקבל את דעותיו ולפתח תפיסה עצמאית. אני חושב שבסתר ליבו רפי לעג לחסידים השוטים שלו, והיו לו הרבה.
אבל מה שהכי בלט אצל רפי היא האינטגריטי. יושרה, בצורה הבסיסית ביותר שלה. הוא קנה הקלטות כמו משוגע. בלי הזמנות, בלי מתנות. מעולם לא הפך לחלק מהסצנה הממוסדת ולא נהנה מחסדיה. הכתיבה שלו היתה ישירה וחדה, בלי ללקק ובלי להתחנף. הוא גם לא התבייש לרדת על עמיתים שכותבים שטויות, שמשמשים כטכנוקרטים של ביקורת או שלא יודעים מספיק. זה מאד לא מקובל בעולם העיתונות, אבל לרפי היה מותר. יהיה מוזר בלעדיו. עצוב.

פורסם ב"גלובס", 4.5.2007

אשר פיש פרץ לתודעה הציבורית בארץ ב- 1990, כשהחליף בהתראה קצרה את דניאל ברנבוים כמנצח על הפילהרמונית. הוא היה אז צעיר בן 32, והדהים בביצוע שלא נפל במאומה מזה של ברנבוים הגדול. לפני שבועיים עשה דבר דומה באופרה הישראלית, כשהחליף בהתראה של יום את ואלרי גרגייב שחלה. הוא הרים ביצוע מעולה בלי שעשה חזרה מלאה אחת, ועם תזמורת וסולנים שהוא לא מכיר. אבל היום, כשפיש הוא בעל רקורד בינלאומי מרשים שכולל את ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק ובתי אופרה מובילים נוספים ברחבי הגלובוס, ההישג הזה כבר לא מפתיע כל כך.

בימים אלו הוא נמצא בתל-אביב, ומנצח על האופרה "אריאדנה בנקסוס" של ריכרד שטראוס. הוא מגיע לארץ לשתי תקופות ארוכות במשך השנה, במסגרתן הוא מנצח על שתי הפקות. ליתר ענייני האופרה הוא דואג במסגרת ביקורים קצרים, או לחלופין בטלפונים ומיילים.

כמנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית פיש צריך לדאוג לסוגיות כלכליות לא פשוטות. "הפקת אופרה כיום עולה בין חצי מיליון למיליון וחצי דולר", הוא אומר. "הפקות מקוריות הן יקרות יותר, ומשתנה נוסף שמשפיע הוא רמת הזמרים". כמו יתר מוסדות התרבות בארץ, גם האופרה הישראלית נאלצת לעבוד בתקציבים נמוכים מאד יחסית למצב בעולם. "בוינה, כל כסא בכל הצגה מסובסד ע"י הממשלה ב- 200 דולר", הוא אומר. "אנחנו מדברים על 300 הצגות בשנה, ועל אולם עם 1600 מקומות. לזה מתווספות ההכנסות ממכירת כרטיסים. תעשה את החשבון לבד". מסתבר שגם בארה"ב המצב מצוין: תקציבו של ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, לדוגמא, עומד על 250 מליון דולר בשנה. כאן, לעומת זאת, מדברים על תקציב של 70 מיליון שקל. "האופרה הישראלית היא היחידה בעולם שמכניסה יותר מ- 50% מתקציבה ממכירת כרטיסים", אומר פיש. "זה מחייב אותנו כמובן לחסוך בהרבה תחומים".

החיסכון הזה נעשה במספר דרכים, כמו עריכת הפקות משותפות עם בתי אופרה עמיתים בעולם, הורדת מספר ההפקות השנתי, או חיסכון באיכות הזמרים. "בסעיף האחרון אנחנו משתדלים לא להשתמש, כי הקהל כאן הורגל בשנים האחרונות לאיכות גבוהה מאד של סולנים", הוא אומר.

איך אתה מגדיר את רמת הסולנים שבאה לישראל?
"אלו שמופיעים פה הם מהרמה השניה והלאה", אומר פיש. "לליגה העליונה אנחנו לא יכולים לשלם". לדבריו, זמר אופרה ברמה גבוהה מקבל בעולם בממוצע בין 10,000 ל- 15,000 דולר לערב. "פה, הוא מקבל בערך שליש מזה", אומר פיש. "אבל זה עדיין משתלם כי אנחנו מציעים הרבה הופעות בזמן קצר". למרות התקציב הזעום, יש לאופרה הישראלית מעמד טוב מאד בעולם. "אורחים שבאים לפה תמיד רוצים לחזור", הוא אומר. "זה מקום שנעים לעבוד בו, והרמה הטכנית של הבניין ושל התזמורת גבוהה".

למעט האקוסטיקה הזוועתית.
"האקוסטיקה בבניין אכן לא טובה", מסכים פיש. "היא בעייתית לאופרה, וגרועה ממש לקונצרטים. אבל העניין בטיפול בימים אלו. אנחנו מכניסים לאולם מערכת אלקטרו-אקוסטית, שמורכבת ממחשב ומערכת רמקולים שמשולבים בקירות. הרמקולים האלו לא מפיקים צליל, אלא רק מחזירים קול. אפשר להגדיר להם מצבים שונים, שיתאימו לאופרה או לקונצרטים. לאחר שתותקן, המערכת אמורה להתאים את האולם מבחינה אקוסטית לכל סוגי ההפקות".

אלו בשורות מרעישות. מתי היא תותקן?
"בקיץ הזה אמורה להיות עיקר העבודה".

ואם כבר בשורות, למה זובין מהטה לא ניצח באופרה הישראלית מעולם?
"אני לא מאמין שהוא ירצה, אבל אם כן, נשמח מאד", עונה פיש תשובה מפתיעה. "הוא מנצח אופרה אדיר".

את עיקר התודות על התמיכה שמקבלת האופרה מפנה פיש לעיריית תל-אביב ולרון חולדאי. "העירייה הבינה שהאופרה נותנת לת"א ערך מוסף", הוא אומר. "לעיר יש אינטרס שהאופרה תהיה מוסד מפותח וברמה גבוהה, כי זה דבר שמוערך ע"י גורמים בעולם. רון חולדאי הבין את זה, והתמיכה של העיריה בהתאם".

ומה לגבי התמיכה ברמה הארצית, של שר התרבות החדש?
"אנחנו עוד לא יודעים", אומר פיש. "השר החדש הרי לא קשור לתחום. אני בספק אם הוא ביקר באופרה מעולם לפני כניסתו לתפקיד. מצד שני, הוא הצהיר שהוא רוצה לתמוך בנו, ואפילו ביקר בהפקה הקהילתית שעשינו ל"שיקוי האהבה". אז נחכה ונראה".

בחירתו של מג'אדלה לשר התרבות הצליחה להוציא את פיש משלוותו. "השיבוץ של מג'אדלה לשר תרבות מלמדת שני דברים על המדינה: גם על היחס לערבים וגם על היחס לתרבות", הוא אומר. "שיבצו אותו לתפקיד השר שנראה הכי פחות משמעותי. זה רק מלמד על סדרי העדיפויות. אם כבר הוא היה צריך לקבל את תפקיד שר התשתיות, כדי לוודא שהמשאבים בין יהודים וערבים יחולקו באופן יותר שיוויוני. במקום זה, שמו אותו בתפקיד עם הכי מעט השפעה".

פיש (49) נולד בירושלים, ובעל תואר שני מהאקדמיה למוסיקה שלה. הוא נשוי לזמרת הקנדית לינדה פבלקה, ואב לבת. המשפחה מתגוררת בניו-יורק, ברובע הרלם. "גרנו בניו-יורק בשכירות שש שנים במחירים היסטריים", מספר פיש, "עד שחברים שלנו עברו להרלם ושיכנעו אותנו להצטרף".

כישראלי הפועל בעיקר בחו"ל, פיש מודאג מאד מתדמיתה של ישראל. "ישראל נראית היום בעולם גרוע יותר מאי-פעם", הוא אומר. "אנחנו נראים בעולם כמדינה בעייתית כמעט בכל תחום. סקר שקראתי לאחרונה הראה שישראל נתפסת כיום כמדינה המסוכנת ביותר לשלום העולם".

איך אתה מסביר את זה?
"זו תוצאה ישירה של הכיבוש בשטחים. הכיבוש השחית את פני החברה כאן. ישראל היום מקבלת יד לשלום, ואומרת "לא תודה" כי אנחנו מעדיפים להנציח את הכיבוש".

הטיעונים האלו מעמידים אותך בשורה אחת עם דניאל ברנבוים.
"עקרונית אני מסכים למה שברנבוים אומר, רק שהוא בעד מדינה דו-לאומית ואני לא. לדעתי, עדיף פתרון של ישראל קטנה לאחר יציאה מהשטחים. אבל מה שברנבוים עושה הוא מאד חשוב. הוא הישראלי היחידי שעושה היום משהו לקידום הידברות בין יהודים וערבים, עם התזמורת שהקים שבה מנגנים יהודים וערבים יחד. הוא באמת חושב שאפשר לקרב אנשים דרך המוסיקה".

כשאתה בחו"ל אתה סופג ביקורת על ישראל באופן ישיר?
"להפתעתי לא. מעולם לא הותקפתי על רקע פוליטי או אנטישמי. זה מפתיע, כי אני עובד הרבה עם אגודות וגנר, בהן יש גורמים שידועים באנטישמיות שלהן".

אם כבר מדברים על וגנר, מה לגבי ביצועו בישראל?
"חייבים לבצע כאן וגנר", אומר פיש. "החרם על וגנר מטופש, וחייבים להסיר אותו". לדבריו, החרם על וגנר הפך לסמל חסר הגיון. "הדבר העצוב הוא שהחרם הזה מחזיק מעמד רק כי הוא על משהו תרבותי, ותרבות זה הרי לא חשוב", הוא אומר. "הרי אנחנו נוסעים בפולקסווגן וטסים בלופטהנזה. אז למה דווקא וגנר מוחרם? כי זה נוח. לאף אחד לא באמת אכפת".

וגנר, כידוע, מת ב- 1883, כמעט ארבעים שנה לפני הקמת המפלגה הנאצית. הוא מוחרם בישראל ממספר סיבות, ביניהן האנטישמיות שלו והעובדה שהיה נערץ על היטלר. "בשנות השלושים של המאה הקודמת, על המוסיקאים היהודים בגרמניה נאסר לנגן וגנר כי הוא היה המלחין האהוב של הנאצים", אומר פיש. "כיום, נאסר עליהם לנגן וגנר בישראל. זה אבסורד".

הוא מוסיף כי וגנר היה המלחין האהוב על הרצל. "הרצל כותב, כי ההשראה להקמת המדינה היהודית באה לו מהאופרה "טנהויזר" של וגנר. הרצל הרי חי אחרי שוגנר כבר מת. החרם שיש על וגנר היום בישראל הוא שילוב של בורות ושל שעיר לעזאזל. מי שמוביל את החרם היום אלו לא ניצולי שואה, אלא צעירים מהימין".

פיש ניצח עד היום על כל האופרות החשובות של וגנר ברחבי העולם. בימים אלו יוצאת לשוק הקלטת מחזור "טבעת הניבלונג", אותו הקליט עם האופרה של דרום אוסטרליה. "החלום שלי הוא לנצח בתל-אביב על "טריסטאן ואיזולדה" של וגנר", הוא אומר. "לדעתי, זו היצירה החשובה ביותר בתולדות המוסיקה, כי אין אף יצירה שחוברה אחריה שלא לקחה אותה בחשבון. אי אפשר לומר זאת על אף יצירה אחרת". לדעתו, "טריסטאן ואיזולדה" היא בחירה טבעית לביצוע בתל-אביב: "אין לה שום אסוציאציה בעייתית או גרמנית. זו אופרה טהורה על כמיהה".

פורסם ב"גלובס", 29.4.2007

"אריאדנה בנקסוס" היא אופרה יוצאת דופן בספרות האופרה. חלקה הראשון הוא פרודיה עוקצנית על עסקי השעשועים: נובוריש וינאי מזמין אורחים לערב בו תוצג אופרה רצינית בשם "אריאדנה בנקסוס", לאחריה מופע קומי בכיכובה של בלונדינית וחבורת ליצנים, ובסוף- זיקוקים. אלא שלוח הזמנים לוחץ, ולכן מחליט בעל המאה- מעין גאידמק וינאי- להציג את הטרגדיה והקומדיה בו זמנית, כדי שהזיקוקים ישוגרו בזמן. המנהלים של שתי הלהקות בולעים את הצפרדע- הרי להתפרנס צריך- וכך עולה לה במערכה השניה הטרגדיה של "אריאדנה בנקסוס" שבה משולבת הלהקה הקומית. גם המלחין של "אריאדנה", הצעיר והאידאליסט, מסכים לסידור בסופו של דבר לאחר שהוא קולט את הכוכבנית הבלונדית, צרבינטה. ההתנהלות הזו משעשעת מאד, ויש באופרה כמה רגעים מצחיקים למדי- כמו הרגע בו באה חבורת הליצנים לעודד את רוחה של אריאדנה השבורה. אבל השוס העיקרי הוא המוסיקה של ריכרד שטראוס- מוסיקה פוסט-רומנטית עשירה, נועזת, קצת מודרנית, ומאד יפה.

שלושה כוכבים עיקריים היו בהצגה ביום חמישי. סטפני הוצל (Houtzeel), בתפקיד המלחין, שיחקה נהדר והציגה קול יפה (אם כי לא אחיד). חן רייס הישראלית, בתפקיד צרבינטה, היתה זו שקצרה את עיקר התשואות. זה לא היה תפקיד חייה ובעבר התפעלתי ממנה יותר, אבל את הסחורה היא סיפקה. הגיבורה האמיתית של הערב בעיני היתה ויקטוריה ספרונובה בתפקיד הפרימדונה, שבמערכה השניה הופכת לאריאדנה. מבחינת הופעה בימתית היא מעט עצית, אבל בכל הנוגע לאיכות השירה ולעומק ההבעה היא היתה היחידה שהצליחה ממש לרגש.

"אריאדנה" ערוכה כך שיש בה למעשה הצהרה על עליונותה של המוסיקה ה"רצינית" על הבידור הזול. לקראת הסוף, שהדרמה מגיעה לשיא, שטראוס בוחר שלא לקטוע את הרצף הדרמטי, ולהשאיר את הליצנים מחוץ לתמונה. המסר ברור: החוויה של ההתרגשות עם הגיבורה חזקה בהרבה מחוויית הציחקוק מהשירה הליצנית. ספרונובה, לטעמי, העבירה את המסר הזה בצורה אפקטיבית מאד.

עם זאת, לא הכל מושלם בהפקה הזו. חלק מההעמדות מטופשות למדי, כמו לדוגמא זו של שלוש הנימפות שצריכות לשיר תוך כדי מסירות של כדור ים ענק. בעיה מרכזית נוספת היתה עם כמה מהזמרים הישראלים יוצאי רוסיה, שהגרמנית שלהם נשמעה כמו רוסית. זו לא בעיה חדשה, אבל הפעם היא בלטה במיוחד.

למרות ההסתייגויות זו הפקה ששווה לשמוע, הן בגלל ההפקה והן בגלל הביצוע. מילה טובה מיוחדת מגיעה לתזמורת ולמנצחה אשר פיש, שביצעו את המוסיקה המורכבת של שטראוס באופן מעורר התפעלות. ההישג הכללי לא מגיע לרמה החד-פעמית של "רוזנקוואליר" מהעונה שעברה, אבל טוב לראות איך נכנס שטראוס בהדרגה למיינסטרים של הרפרטואר האופראי בארץ לאחר שנים של חרם.

הערה טכנית אחרונה לתשומת לב הנהלת האופרה: זו הפעם הראשונה בה מופיעים בתכניה דברי הברכה של שר התרבות החדש. לכבודו ולכבודכם, כדאי שיעברו עריכה לשונית דחופה.

"אריאדנה בנקסוס" באופרה הישראלית. מנצח: אשר פיש. 19.4. עיכוב הפרסום הוא עקב מגבלות טכניות.

איזו הפתעה נעימה. הקאמרית הקיבוצית נשמעה בקונצרט הזה כמו שלא שמעתי אותה מעולם: מדויקת, מעודנת, רכה ומלאת סגנון, ממש כמו תזמורת בארוק מתמחה. הקרדיט מגיע ברובו לשלו עד-אל (בתמונה), צ'מבליסט ומנצח ישראלי שיושב כבר שנים בחו"ל. עד-אל נחשב למומחה עולמי בביצוע מוסיקת בארוק, ומגיע לארץ לעיתים די רחוקות. הפעם הוא הגיע לא רק כסולן אלא גם כמנצח, ולצידו קבוצה נבחרת מנגני התזמורת. התוצאה, כאמור, הפתיעה מאד לטובה.

התכנית כללה שלושה מהקונצ'רטי הברנדנבורגיים של באך (מס' 1, 3 ו- 5), שבכל אחד קבוצת סולנים שונה. הנגנים של הקאמרית הקיבוצית הראו שיש להם תכונה שאין למרבית נגני התזמורות האחרות: גמישות סגנונית. הם הלכו לקראת עד-אל את ה"אקסטרה מייל", וניגנו את המוסיקה המורכבת של באך בצליל חם ונטול לחץ. זה נכון גם לגבי הסולנים המעולים, שבאו כולם מתוך התזמורת. פשוט מקסים. עוד בתכנית הופיעה הזמרת הגרמניה קורנליה סמואליס, עם "קנטטת החתונה" המפורסמת ואריה מקנטטה 32. סמואליס הציגה קול יפה ועשיר, אבל- באופן מפתיע- מצאתי את עצמי נהנה הרבה יותר מהיצירות הכליות. יופי של קונצרט, וראוי לציין שהוא יחזור עוד כמה פעמים ברחבי הארץ.

התזמורת הקאמרית הקיבוצית. צ'מבלו וניצוח: שלו עד-אל. תיאטרון גבעתיים, 21.4.

שימו יד על, או בקשו מהפרד שלכם, שירים של Holly Throsby. זמרת אוסטרלית צעירה, שירים נוגים, אופי אישי, ליווי מינימלי, קצת מזכירה את ג'וני מיטשל, נורא יפה. תגובות בשמחה למטה.

פורסם ב"גלובס", 30.3.2007

זוהי הפקה משותפת של "הליקון" והאופרה הישראלית, עם מבחר מסחרר של דואטים מספרות האופרה. האלבום כולל ארבעה דיסקים גדושים, ובהם 59 דואטים מפורסמים ולא מפורסמים משלל אופרות. הרפרטואר נע מתקופת הבארוק (מונטוורדי) ועד המאה העשרים (ריכרד שטראוס), ומקיף את האופרות היפות ביותר ואת המבצעים הגדולים ביותר. וכן, יש כאן גם את הדואטים הגדולים של וגנר, כולל הדואט עוצר הנשימה מ"טריסטאן ואיזולדה" שחותם את הדיסק הרביעי. הקטעים מלווים בהסברים מאירי עיניים שכתב מיכאל אייזנשטט מהאופרה הישראלית. אוצר לאוהבי שירה אופראית.

מונטוורדי- אורפאו. מנצח: רנה יאקובס. DVD "הרמוניה מונדי".
"אורפאו" של מונטוורדי נחשבת לאופרה הראשונה בספרות המוזיקה ששרדה במלואה. זו יצירה יפהפיה, שחוברה ב- 1607 אבל מצליחה לרגש בקלות גם היום. עד עכשיו, היה רק ביצוע DVD מומלץ אחד של "אורפאו"- הביצוע של ג'ורדי סבאל, שהציג הפקה ריאליסטית-תקופתית מהממת. עכשיו מצטרף למדף ביצוע מרהיב נוסף, בניצוחו של רנה יאקובס. הביצוע הוא בכלי תקופה, אבל ההפקה מודרנית מאד וללא שום סממן ריאליסטי. בהפקה משולבת להקת מחול (של טרישה בראון), ויש בה הרבה ריקוד מודרני, שאותו פחות אהבתי. אבל מבחינה מוסיקלית הביצוע פנטסטי: עשיר, פריך, מהיר יחסית ומלא צבע. הזמר בתפקיד אורפאו, סיימון קינליסייד, פשוט ענק. לבימוי צריך להתרגל, אבל שמצליחים מקבלים עומק פסיכולוגי שאין בביצועים רגילים.

פורסם ב"גלובס", 25.3.2007

"פלסטף" של ורדי עולה באופרה הישראלית בימים אלו עם בית האופרה "קירוב" מסנט פטרסבורג, שהגיע לארץ על סולניו, מקהלתו ותזמורתו. הצגת הבכורה לוותה בדרמה- מחלתו של המנצח ואלרי גרגייב (שפעת) הביאה לדוכן המנצחים באופרה את אשר פיש, מנהלה המוסיקלי של האופרה הישראלית. פיש נמצא בארץ לרגל ההכנות לאופרה "אריאדנה בנקסוס", והוזעק ברגע האחרון למלא מקום. קשה להאמין, אבל הדרמה הזו כלל לא ניכרה בביצוע. פיש הרים ביצוע מעולה- עם זמרים רוסיים שהוא לא מכיר, עם חזרה אחת בקושי, ועם הפקה שכלל לא עבד עליה. מדהים.

ההפקה הנוכחית ל"פלסטף" אינה נקיה מבעיות, אבל בסך הכל היא ברמה גבוהה מאד. כל המבצעים שייכים לבית האופרה "קירוב", ומצער להודות שרמתם הממוצעת גבוהה מזו של ההרכבים הרגילים המופיעים כאן. בעיקר אמורים הדברים במקהלה המעולה, שיחסית למקהלת הבית המקומית רמתה מעוררת קינאה. חבל רק שתפקיד המקהלה ב"פלסטף" שולי כל כך. התזמורת והמקהלה נשמעו מבריקות, מלאות צבע ומדויקות, והעובדה שהופיעו תחת מנצח לא מוכר רק מחזקת את ההערכה כלפיהם.

הבימוי בהפקה הנוכחית מודרני, אך נגיש למדי וללא התחכמויות מיותרות. "פלסטף" היא בסופו של דבר אופרה קומית, וחברי ה"קירוב" הצליחו להעביר את מצב הרוח המרומם שלה כמעט לכל האורך. המערכה השניה מלאת האור הייתה המהנה ביותר, והשלישית אפלה יחסית וזורמת פחות. רמת הסולנים גבוהה מאד, במיוחד אלו בתפקידי פלסטף, פורד, גברת קוויקלי וננטה (כולם שייכים לבית האופרה "קירוב" כך ששמותיהם לא אומרים פה הרבה). הבעיה היחידה היתה בדיקציה של חלק מהסולנים, שבאה לידי ביטוי במבטא רוסי קל בעת השירה (האופרה היא באיטלקית). זוהי בעיה מוכרת אצל זמרים רוסים, ומעניין שאפילו זמרים בקליבר כזה לא הצליחו להתגבר עליה.

לסיכום: הפקה ברמה מוסיקלית מרשימה, ויש להניח שההתלהבות עוד תגבר כאשר גרגייב יקח את השרביט בהצגות של סוף השבוע.
'פלסטף' מאת ורדי עם בית האופרה 'קירוב'. האופרה הישראלית החדשה. 21.3.

פורסם ב"גלובס", 18.3.2007

קשה לעמוד בפני שילוב מוחץ כל כך: הופעה בה מבוצע האלבום המופתי Abbey Road של החיפושיות במלואו, עם ירמי קפלן, להקת רוק צעירה בשם ה- Revolvers, והתזמורת הסימפונית חיפה. היכל התרבות בת"א אכן היה גדוש אמש כמעט לגמרי, והאלפים שבאו זכו לשמוע לא רק את האלבום המובטח אלא גם שלל להיטים נוספים כמו "יסטרדיי", "הי ג'וד" ועוד. הקרדיט על היוזמה והעיבודים מגיע למנצח גיל רווה, ישראלי היושב בברלין, ויש לקוות שיהיו יוזמות נוספות מהסוג הזה. זה ממש תענוג לראות בהיכל התרבות הממוסד קהל כל כך צעיר ונלהב.

ירמי קפלן התגלה אמש לא רק כמבצע מסור למוזיקה של הביטלס אלא גם כשחקן צוות. הוא לא גנב את ההצגה והקפיד להשאיר מקום גם לחברי הלהקה ולזמר נוסף, שהתגלה שלא פחות מוצלח. מבחינת אופי השירה קפלן די רחוק מהמקור, אבל יש לו הופעה בימתית סוחפת וקל היה להתחבר אליו. גם הלהקה, המורכבת מששה נגנים צעירים, היתה מוצלחת מאד. מצד שני, הניגוד בין התזמורת הכבדה לבין הנגנים הקלילים היה מודגש למדי. התזמורת, שרובה נגנים מבוגרים, ישבה על חצי הבמה השמאלי, לבושה שחור. הנגנים הצעירים עמדו מימין, לבושים לבן, ושידרו צעירות ומגניבות. העיבודים היו אמנם אפקטיביים, אבל נגני התזמורת נראו קצת כמו נטע זר בנוף הכללי.

מה שקצת חסר לי בהופעה היה חשמל. היכל התרבות לא בדיוק מתאים לרוקרים, בעיקר כי הוא לא מאפשר לקהל להשתולל ולרקוד. כך שהקהל היה סטטי יחסית, ורק בשני ההדרנים האחרונים התגלה הפוטנציאל האמיתי של קפלן וחבריו להרים את הקהל באוויר. ועם זאת, זה היה ערב מהנה לחלוטין. זהו מופע שקשה שלא ליהנות בו, גם למי שאינו מאוהבי הביטלס.
ירמי קפלן והסימפונית חיפה מבצעים את שירי הביטלס. מנצח: גיל רווה. מוצ"ש 17.3, היכל התרבות ת"א.

בימים האחרונים הופיעה על חזית היכל התרבות בת"א כתובת גרפיטי ענקית באנגלית, עם שיבוש של המילה "קונוסר" ("אנין טעם"). בשל העבודות בחזית ההיכל לא ניתן לראות את הכתובת מהכניסה לאולם, אלא רק משדרות רוטשילד. צילמתי מהר, לפני שהמזדעקים למיניהם ימחקו.

אתמול, בצירוף מקרים מעניין, דחתה ועדת הערר במחוז ת"א את תוכנית השיפוצים של ההיכל. כפי שפורסם, חברי הועדה ציינו כי הם תומכים בשיפוצים מעת לעת בהיכל, אך טענו כי השינויים המבוקשים מהווים למעשה הריסה ובנייה מחדש ועומדים בסתירה לדרישות תוכנית השימור.

ההחלטה הזו שימחה בודאי את תומכי השימור, שנאבקו בשנים האחרונות בקנאות בתכנית לשיפוץ ההיכל. מצד שני, אלו חדשות רעות מאד לקהלה של התזמורת הפילהרמונית. היכל התרבות נמצא במצב מחפיר, וסביר להניח כי המשמעות המיידית של ההחלטה תהיה שהוא ימשיך להיות מחפיר עוד הרבה זמן. בסך הכל זה הגיוני: כל עוד לא התקבלה החלטה סופית בעניין השיפוץ, הרי שלאף אחד לא יהיה אינטרס להשקיע כסף ואנרגיה בשיפוצים של בניין שעשוי לעמוד בפני הריסה.

מנקודת מבטם של מנויי הפילהרמונית, ההתעקשות לא לגעת בהיכל מרגיזה ממש. אם שמים רגע את הנוסטלגיה בצד, מדובר במבנה שאינו עומד בשום סטנדרט מודרני. זהו בניין ישן ומתפורר מתקופת הצנע, שמצבו התחזוקתי ירוד ביותר. הכסאות באולם צפופים באופן לא מתקבל על הדעת. מצב השירותים, ריצפת האולם, הבמה ואחורי הקלעים הוא קטסטרופלי. היעדר שירותים בקומה השניה פשוט זועק לשמיים. גם האקוסטיקה, שמרבים להלל אותה, לא אחידה: במקומות מסוימים באולם היא מצוינת ובאחרים היא על הפנים. הדבר היחיד שנחמד בו באמת זה צורת המניפה האלגנטית של האולם, שעליה באמת חבל לוותר. אבל, בשורה תחתונה, העדפת השימור על השיפוץ עומדת בניגוד להגיון בסיסי.

לדעתי, זה בדיוק הזמן לקבל החלטת פשרה אמיצה. העירייה והפילהרמונית צריכות לקבל את העובדה שתכנית הבניה מחדש פשוט לא תעבור. וזה אומר שחבל להתאמץ עליה. במקום זה, צריך לשפץ את מה שיש. בכל הנוגע לרווחת המבקרים באולם, אלו הדברים שחייבים להיעשות: החלפת כסאות והקטנת צפיפותם, שיפוץ הרצפה, הוספת שירותים בקומה השניה, שיפוץ דרמטי של השירותים הקיימים, שיפוץ דרמטי לא פחות של אחורי הקלעים, החלפת הבמה למשהו שיראה פחות סמרטוטי, והרחבת המזנונים כך שניתן יהיה להרחיב את היצע הכיבוד המוגש שם. התכנית הזו צריכה לעלות הרבה פחות מהתכנית המקורית, והיא חייבת לצאת לדרך בדחיפות. כפי שהאולם נראה כיום, היכל התרבות מציע חווית קונצרט מפוקפקת מאד, שאינה עומדת בשום סטנדרט מערבי.