בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 11.3.2007

קצת קשה להגדיר במילים את הקסם של לאנג לאנג, הצעיר הסיני (24) שמשגע את עולם המוזיקה הקלאסית כבר ארבע שנים. זה מתחיל בטכניקה מסחררת, שהמילה "וירטואוזיות" קטנה עליה. אבל מעבר לטכניקה יש לו גם איזו מוזיקליות פנימית מדהימה, שעוברת גם במוזיקה וגם בשפת הגוף. היא באה לידי ביטוי במחוות קטנות, עדינות, שהופכות את הביצועים שלו לחוויה חד-פעמית. בעידן בו המילה "מרגש" זוכה לשימוש יתר, לאנג לאנג מחזיר לה את הכבוד האבוד. פשוט פסנתרן ענק.

כך היה גם במוצ"ש האחרון, בו ניגן לאנג את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של ברהמס. זו יצירה כבירה, שבעיני הפרק הראשון שלה הוא מבחן-על למנצח ולסולן. בביצוע טוב, הפרק הזה אמור לתפוס אותך בגרון, ולא לתת לך לנשום מההתחלה ועד הסוף. מהטה ולאנג עברו את המבחן בהצטיינות יתרה. השליטה הטכנית שלהם כל כך מושלמת, עד שאפשר היה להשתחרר לגמרי מהעניין הטכני ולהתמסר למוזיקה. לאנג סיפק פה כמעט חוויה דתית, ומהטה ליווה (בע"פ, כדרכו) בדייקנות ובלהט. מי ששקע לתוך המוסיקה יכול היה לחוות פה רגעי התעלות אמיתיים.

לקינוח נתן לאנג שני הדרנים. השני היה אחד מהקטעים הסיניים אותם הקליט בדיסק "שירי דרקון", שנסקר כאן לאחרונה. בעיני זהו שמאלץ מתקתק וחסר עומק, אבל ההגשה האישית של לאנג (השהיות צליל, עיניים רומנטיות נישאות לחלל וכדומה) זיכתה אותו בתשואות יוצאות דופן. נו, למה לא.

על מנת לשמור את האטרקציה המרכזית (לאנג) לסוף, נוגנה היצירה התזמורתית בחלק הראשון. הפעם זו היתה יצירתו של ריכרד שטראוס "כה אמר זרטוסטרא", שבעיני אינה נמנית על שיאי הרפרטואר. היא זכתה לביצוע צבעוני ועשיר תחת ידיו האמונות של מהטה (שגם כאן ניצח בע"פ), אבל נדמה שאפילו לו היה ברור שהקהל שגדש את האולם בא בעיקר בגלל לאנג לאנג. היפוך הסדר התגלה כסידור מצוין, כיוון שלאנג שלח את הקהל הביתה מרוצה עד הגג.

לאנג לאנג בפילהרמונית. מנצח: זובין מהטה. היכל התרבות, 10.3.

פורסם ב"גלובס", 7.3.2007

דוד גריילסאמר (Greilsammer) הוא פסנתרן ישראלי בן 30, שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בארץ ועזב לאחר שירותו הצבאי. הוא למד בג'וליארד, והיום יש לו רזומה ארוך של הופעות ברחבי העולם. דיסק הבכורה שלו הגיע כעת לארץ, ובו שלושה מהקונצ'רטי המוקדמים ביותר לפסנתר של מוצרט: מס' 5, 6 ו- 8. אלו למעשה שלושת הקונצ'רטי המקוריים הראשונים של מוצרט לפסנתר סולו, שכן ארבעת הראשונים אינם מקוריים ומספר 7 כתוב לשלושה פסנתרים ותזמורת. מוצרט חיבר אותם בסביבות גיל 17 בהשפעת הסגנון ה"גלאנטי" (אצילי): סגנון מעודן, נעים וזורם, שמטרתו העיקרית לענג את האוזן. עם זאת, ניכרים בהם גם מאמציו של מוצרט להתעלות מעל הבנאליה הגלאנטית ולהציג מוסיקה אמיתית ואישית.
גריילסאמר מנגן את שלושת הקונצ'רטי בשילוב מעניין על גמישות ועוצמה. אין אצלו התרפקות רומנטית, אבל גם לא ענייניות אותנטית. הנגינה שלו שרירית יחסית, לא מתמסרת בקלות, ומעבר לטכניקה וירטואוזית יש בה גם פרשנות יוצאת דופן שמציגה את מוצרט באור אישי ויחודי. מלווה אותו הרכב בעל השם המוזר סואדאמה (Suedama) שמאפייני נגינתו דומים. גם העטיפה לא שגרתית- היא מציגה צילום שחור-לבן שמציג שלושה ילדים שחורים, מגבם, נכנסים לים. למה? לא יודע. אולי כי אם להיות לא שגרתיים, אז עד הסוף.
מוצרט- קונצ'רטי מוקדמים לפסנתר. דוד גריילסאמר עם אנסמבל סואדאמה (Suedama). דיסק 'ונגארד'. יבוא: הד ארצי.

ועוד הצלחה ישראלית. הגיטריסטית הישראלית המעולה ליאת כהן משתתפת בדיסק חדש, שמאד מעניין לדעת מה יגיד עליו אביגדור ליברמן. שמו של הדיסק הוא Cousins ('בני דודים'), והוא מבוצע ע"י טריו 'ליריקנה' (Liricna). שם ההרכב נגזר מחיבור האותיות הראשונות של שלושת הנגנים בדיסק: הגיטריסטית ליאת כהן (ישראל), הגיטריסט ריקרדו מוֹיָאנוֹ (ארגנטינה/ספרד), ונגן העוּד נאביל חאלידי (מרוקו). הדיסק כולל עיבודים של הטריו למגוון יצירות שרובן מאגן הים התיכון: תורכיה, מרוקו, יוון, ישראל וספרד (כולל שירי לדינו).
אז איך כל זה קשור לאביגדור ליברמן? כי ברצועה השניה, בקטע טורקי ששמו 'אוסקודר' (Uskudar), משובצת לה פתאום מנגינת 'התקוה'. המלודיה המזרח-אירופית מנוגנת בעוּד, בסגנון ערבי. זה מקסים לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא גם מבחינה רעיונית. תחשבו על זה, 'התקוה' בגירסה המותאמת תרבותית לערבים. אם הם לא מצליחים להשתלב בישראל מבחינה חברתית, אולי לפחות אפשר לשלב אותם מוזיקלית?
מעבר לרעננות המחשבתית שמספקת הרצועה עם ה'תקוה' יש בדיסק עוד הרבה פנינים, שחלקן ישמעו מוכרות מאד לאוזן ישראלית. הן מבוצעות בביצוע וירטואוזי, ובאיזון מושלם בין הכלים. ההקלטה מלאת צבע ונפח ואיכותה אופטימלית. ממש יופי של דיסק. צריך רק לקוות ש'ישראל ביתנו' לא תיזום חוק לאיסור הפצתו בישראל.
Cousins (בני דודים). טריו 'ליריקנה'. דיסק Empriente Digitale.

פורסם ב"גלובס", 4.3.2007

בגיל 24, לאנג לאנג נחשב לאחד השמות החמים ביותר בבורסת הפסנתרנים העולמית. הפסנתרן הסיני הצעיר נעשה מגה-סטאר לפני ארבע שנים בערך, וכיום הוא מוצף בהופעות בכל העולם. בימים אלו הוא בפילהרמונית, איתה הוא מנגן בשבועות הקרובים 11 קונצרטים בניצוחו של זובין מהטה.

לאנג היה נרגש מאד בשבוע שעבר, כאשר קיבל מהתזמורת מחוות כבוד מיוחדת: תוויות מוזהבות עם השמות של הוריו, אותן הצמיד לשני כסאות בהיכל התרבות. "זה מקסים", אמר אתמול לאחר האירוע. "זה נותן הרגשה נפלאה, לא רק לי אלא גם להורים". מיד לאחר הטקס מיהר להתקשר לאביו, לספר לו על המחווה.

הקשר בינו לבין הפילהרמונית התחיל כבר לפני שנים, בזכות קשריו הטובים עם זובין מהטה. "זובין תמיד היה תומך גדול שלי", הוא מספר. "למעשה אני בקשר טוב עם כל המשפחה. הבן שלו שכן שלי בארה"ב, וגם עם אחיו, זארין (מנכ"ל התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק) יש לי קשר מצוין".
תיאורטית, לאנג גר כיום בפילדלפיה. "אבל אני לא באמת גר שם", הוא אומר. "למעשה אני גר במטוסים, כי אני מופיע כל הזמן בכל העולם. זה דווקא נחמד: בטיסות ארוכות אני יכול ללמוד ולראות סרטים. מה שאני שונא זה טיסות קצרות, כי זה גוזל אנרגיה. וגם את הג'ט לג אני שונא". בכל מקרה, המגורים בארה"ב שיפרו את האנגלית שלו מאד: הוא נשמע היום רהוט בהרבה באנגלית מאשר בראיונות שנתן רק לפני מספר שנים.

לאנג ינגן במהלך הסדרות הקרובות בפילהרמונית קונצ'רטי של שלושה מלחינים: ברהמס, ברטוק וצ'ייקובסקי. "אין לי מלחין מועדף", הוא אומר. "אני אוהב את כולם. זה היופי במוזיקה קלאסית- זה אמנם תחום ספציפי, אבל יש בו הרבה סגנונות שונים. זה מה שעושה את זה מעניין".

הוריו של לאנג חיים עדיין בסין, וגרים בבייג'ינג. לאחר ההצלחה המטאורית של לאנג, הפך אביו להיות מנהל העסקים שלו בסין. לאנג נחשב במולדתו לכוכב-על, והוא אמור לנגן גם בטקס פתיחת האולימפיאדה ("עדיין אין לי מושג איזה יצירות").

לאנג מספר שיש בסין כיום עשרים מיליון פסנתרנים צעירים. בסרט דוקומנטרי שיצא לא מזמן רואים אותו במסע ברחבי סין, שם נתן כיתות אומן לתלמידים. כולם, כפי שזה נראה שם, רוצים להיות כמוהו. "סין הולכת להיות מרכז משמעותי של מוזיקאים", הוא אומר. "זה מתבקש אפילו מבחינה סטטיסטית. כשיש 1.4 מיליארד תושבים במדינה מסוימת, זה רק מתבקש שהיא תייצר גם דמויות בולטות בתחומים שונים. אני מאמין שסין תהפוך לשחקנית מרכזית יותר ויותר בשנים הקרובות".

אתה מרגיש כמו שגריר של סין בעולם?

"אני שגריר של מוזיקה קלאסית. אני בא מסין, אבל אני אזרח העולם. אני חושב שאני מייצג את הדור הצעיר, ולא בהכרח את סין כמדינה".

לאנג שותף לתחושות לגבי מצבה המתדרדר של המוזיקה הקלאסית בעולם. "כללית, מצב המוסיקה הקלאסית לא טוב", הוא אומר. "אבל אפשר לשפר את זה. המוזיקה עצמה הרי טובה. לא צריך ביטים אלקטרוניים כדי להפוך אותה לתקשורתית יותר. מה שצריך זה רק להעביר אותה לקהל בצורה כיפית. היום, צעירים חושבים שמוזיקה קלאסית זה עסק נוקשה ופורמלי. הבעיה היא לא במוזיקה, אלא בתדמית שלה. אני מאמין שדמויות מפורסמות יכולות לעזור בעניין הזה. אם מוזיקאים יהיו כמו כוכבים הוליוודיים, תהיה למוזיקה הקלאסית גם יותר חשיפה טלוויזיונית ובעידן שלנו זה דבר מצוין".

לאנג טוען שלמרות ההצלחה הפנומנאלית הוא עצמו לא השתנה בשנים האחרונות. "המזל הגדול שלי בקריירה הוא שלא השתניתי", הוא אומר. "אני מאמין שאם אתה נותן להצלחה לעלות לך לראש זה יכול להביא להרס הקריירה. להשתפר כן, אבל להשתנות לא".

על חייו האישיים הוא אינו מוכן לדבר. הוא מספר רק שהוא מתאמן שעתיים ביום, ומוכן לגלות שחברה אין לו. הוא מתלבש עדכני (בסוף השבוע זה היה "אדידס" לימיטד אדישן צהובות שקנה בברלין וחליפת קטיפה) ומסתפר עם קוצים ארוכים. "בגילי אני רוצה להראות עדכני ומגניב", הוא צוחק.

ומה דעתך על הקהל הישראלי, באופן השוואתי?

"קשה להשוות, אבל אני מתרשם שהקהל הישראלי מאד מעורב וחם. קשה להאמין שבמדינה כל כך קטנה יש לי 11 קונצרטים מלאים. בניו-יורק, לשם השוואה, זה היה הישג גדול למלא חמישה או שישה. זה מראה שהקהל פה מחובר מאד למוזיקה".

השבוע מתקיימים במקומות שונים בארץ קונצרטים של "תזמורת הבארוק ירושלים" עליהם מנצחת קתי דברצני (Debretzeni), אחת מכנרות הבארוק הגדולות בעולם כיום. דברצני, היושבת כבר שנים בלונדון, החלה את דרכה בתזמורת הירושלמית ומקפידה להופיע איתה בקביעות. עבור הצ'מבליסט והמנצח דוד שמר, שהקים את התזמורת ומנצח עליה עד היום, זו סיבה למסיבה. "קתי היא מהדמויות המרכזיות בתחום נגינת כינור בארוק בעולם כולו", מתגאה שמר. "היא הגאווה הגדולה ביותר שלנו".
דוד שמר הקים את תזמורת הבארוק ירושלים ב- 1989, כמה שנים לאחר שיא הסצינה של המוסיקה המוקדמת בעולם. במרכזי המוזיקה באירופה וארה"ב שיגשגו אז תזמורות בארוק רבות, שחבריהן ניגנו בכלי תקופה או בשיחזורים שלהם. בארץ, לעומת זאת, המצב היה עלוב ביותר. "בניתי את התזמורת ממש מאפס", מספר שמר. "לא היו כלים, והיו מעט מאד נגנים שידעו במה מדובר. במשך תקופה ארוכה עבדנו עם פשרות, כמו כלים מודרניים עם מיתרי גיד. כולם עבדו בהתנדבות, כולל אני".
כיום מהווה תזמורת הבארוק הירושלמית שחקנית קבועה בנוף המוזיקה המקומי, עם סדרות מנויים מסודרות ואורחים ברמה בינלאומית שמגיעים להופיע איתה. השבוע, כאמור, תופיע עם התזמורת קתי דברצני. היצירות בתכנית מציגות את המסורת הכלית של תקופת הבארוק באיטליה, וכן את השפעתה על מלחינים בארצות אחרות. קתי דברצני מככבת כסולנית ומנצחת, בתכנית שכוללת יצירות מאת ויואלדי, סטרדלה, טורלי ובאך (הקונצרט היחיד שנשאר הוא בתל-אביב, 1 במרץ 2007). דברצני ושמר יופיעו יחד גם בתכנית נוספת באולם שטריקר בת"א, ברסיטל לכינור וצ'מבלו שיוקדש כולו למוזיקה של באך (יום א', ה- 25 בפברואר, 20:30).
שמר (54) סבור שלמוסיקה מוקדמת יש פוטנציאל גדול שאין למוסיקה קלאסית. "למוסיקה הזו יש פוטנציאל גם אצל צעירים", הוא אומר. "זאת בניגוד למוסיקה קלאסית, שמדברת בעיקר לאנשים מגיל מסוים ומעלה. במוזיקה המוקדמת, עם הכלים המיוחדים שלה, יש עבור רבים משהו אקזוטי".

ביום שלישי הקרוב יתקיים ברעננה אירוע מחמם לב: נגנית הויולה-דה-גמבה המעולה מירנה הרצוג וההרכב שלה, "פניקס", יגישו קונצרט שכל הכנסותיו יוקדשו לעמותה למען חתולי רעננה (מסתבר שיש דבר כזה). מעבר לרעיון התרומה מעורר האהדה, התכנית משקפת יצירתיות גדולה: יש בה יצירות שונות ומשונות מהרנסנס ועד ימינו, שחוט השני המקשר בין כולן הוא החתול. שתי דוגמאות מייצגות מתוך 18 היצירות שיבוצעו בקונצרט: "פוגת החתול" מאת דוֹמֶנִיקוֹ סְקַרְלַטִי (1685 – 1757), "דואט החתולים" מאת מוצרט, ו"בעקבות החתול" של יחזקאל בראון (נולד ב- 1922). המשתתפים לצד הרצוג יהיו בני הנדל (קריין), שתי זמרות סופרן (תמר קליינברגר ומקרנה לופז), זמר טנור (יובל בן-עוזר, המוכר יותר כמנצח מקהלות), ואנסמבל של כלי תקופה עתיקים הכולל ארבעה ויולים, חליליות, צ'מבלו ואורגן.
אני אמנם אלרגי לחתולים, אבל הרעיון להתגייס בצורה מקורית כל כך למען רווחתם של חתולי רחוב- שנאבקים על קיומם בלי יכולת לדבר עבור עצמם- פשוט מקסים בעיני. את "אנסמבל פניקס" שמעתי רק לפני מספר שבועות, וגם עליהם יש לי רק דברים טובים לומר.
יום ג', 27 בפברואר, משכן האומנויות רעננה. בשעה 20:30. כרטיסים בטלפון 8866809 –077 (רוזה) או 6232260 – 050 (צבי).

אירוע היסטורי ורב-משתתפים יתקיים במוצ"ש הקרוב (24 בפברואר) באולם "שטריקר" בת"א. זהו קונצרט גאלה חגיגי של המחלקה למוזיקה עתיקה בקונסרבטוריון "שטריקר", שיציג על במה אחת כמה מטובי המבצעים הישראלים בתחום. בקונצרט ישתתפו עשרים מבצעים, כולל תותחים כמו כנרת הבארוק קָתי דֶבּרֶצֶני, זמרת הסופרן איילה סיקְרון, נגנית הנבל העתיק איריס אייל (בתמונה) ואחרים. נגנים מצוינים נוספים ינגנו בחלילי בארוק, צ'מבלו, לאוטה, מנדולינה וחליליות. הרפרטואר, באופן טבעי, יתבסס על מוסיקה מתקופת הבארוק: באך, הנדל, ויואלדי, פרסקובלדי ועוד.

ראש המחלקה למוזיקה עתיקה, דרורה ברוק, מתגאה בעובדה שהצליחה לגייס לקונצרט את מרבית האמנים שעוסקים בנושא בארץ. "זו תהיה הפעם הראשונה בה כל האנשים האלו יהיו על במה אחת", מסרה ברוק השבוע. "זהו מעין חלון ראווה למה שקיים היום בארץ בתחום המוסיקה המוקדמת". ברוק מתגאה במיוחד בכך שהצליחה לגייס לקונצרט את קתי דברצני, אחת מכנרות הבארוק החשובות בעולם, שלמדה בישראל ופועלת כבר שנים באנגליה.

מחירי הכרטיסים נעים בין חמישים ל- 500 שקלים, וההכנסות יוקדשו למילגות לימודים לתלמידי המחלקה. האומנים מופיעים כולם בהתנדבות. זו אמורה להיות חגיגה גדולה ועשירה של מוזיקה עתיקה, עם שורה ארוכה של שמות אטרקטיביים.

פורסם ב"גלובס", 18.2.2007

'סיפורי הופמן' היא אופרה הזויה למדי, שמבוססת על סיפורי האהבה הנכזבת של המשורר א.ת.א הופמן. האופרה לא קצרה- כמעט שלוש וחצי שעות- ומורכבת משלוש מערכות עם פרולוג ואפילוג. בכל מערכה מוצג הכישלון של הופמן עם אהובה אחרת: אולימפיה- הבובה המיכנית, אנטוניה- הזמרת החולנית, וג'ולייטה- הזונה הבוגדנית. כולן מסמלות בעצם את כישלון הרומן הנוכחי של הופמן, עם דיווה אופראית בשם סטלה. חלק מהזמרים ממלאים כמה תפקידים שונים, אבל העלילה בהחלט לא מסובכת למעקב.

הביצוע הנוכחי באופרה מוצלח בהחלט, הן מבחינת הביצוע והן בבחינת הבימוי. מצוות הזמרים בלטו במיוחד שלושה. הראשונה היתה יקטרינה לקחינה (Lekhina), בתפקיד הבובה אולימפיה. היא שיחקה נפלא, והציגה קול צלול ויפהפה. השניה היתה אלנה בלפיורה (Belfiore), בתפקיד המוזה המחופשת לניקלאוס (Nicklausse), חברו הטוב של הופמן. היא הציגה הופעה נערית ומשחק כובש, שגובו היטב גם מבחינה קולית. השלישי היה הבס הישראלי ולדימיר בראון, שבשנים האחרונות הפך לאחד הכוכבים הבלתי מעורערים של האופרה הישראלית. יש לו קול עשיר ומלא גוונים, והופעה בימתית משכנעת לעילא. הפעם אפשר היה ליהנות ממנו בלא פחות מארבעה תפקידים: היועץ לינדורף, האופטיקאי קופליוס, הרופא עושה הניסים ד"ר מירקל, ודפרטוטו (Dappertutto) המרושע. פשוט זמר נפלא.

בתפקיד הראשי של הופמן הופיע ביום שישי אנטוניו נגורה (Nagore) האמריקאי, שמוכר כאן היטב בזכות תפקידים רבים שמילא בעבר באופרה. נגורה לא הפיל מהכסא אמנם, אבל עשה את העבודה בסדר גמור הן מבחינה קולית והן מבחינת המשחק. ציון דומה מקבלת ניקולטה ארדלאן (Ardelean), ששרה את תפקיד אנטוניה. איזכור מיוחד מגיע גם לישראלי גיא מנהיים, שמילא את כל ארבעת התפקידים הגרוטסקיים באופרה. מנהיים הוכיח שוב את מה שידוע כבר זמן רב: שהוא שחקן נפלא ומצחיק, אבל מבחינה קולית יש לו עדיין לאן להתקדם. בכל מקרה, חלק מהקטעים בהשתתפותו היו משעשעים מאד- במיוחד זה בו הוא מגלם משרת כבד שמיעה המנסה את כוחו העלוב בשירה וריקוד.

האכזבה היחידה נרשמה משני הזמרים הישראליים סמי בכר וסורין סמיליאן, שאמנם שיחקו היטב אבל היו חלשים מאד מבחינה קולית. את בכר כמעט לא שמעו כלל, וחבל. לגבי יתר הזמרים אין תלונות. תזמורת ראשל"צ בניצוחו של פרדריק שזלן עשתה את העבודה, וגם המקהלה היתה לא רעה למרות מקומות ספורים בהם נרשמו ליקויי תיאום קלים. אני מניח שככל שיוצגו יותר הופעות העניין ישתפר.

מילה טובה מיוחדת מגיעה למתרגם ישראל אובל, שהצליח לשלב בתרגום בדיחות פנימיות כמו "מטעמי נבצרות" או "לרקוד עם כוכבים", שסחטו מהקהל לא מעט צחוק. התפאורה מושקעת ורלוונטית, וכך גם הבימוי. הערה יחידה לבימוי היא לגבי מיקומו של הופמן בקידמת הבמה, לבדו, בזמן החלפת התפאורה מאחורה. זה היה די מביך לראות אותו תקוע שם בלי לעשות דבר.

'סיפורי הופמן' באופרה הישראלית החדשה. מנצח: פרדריק שזלן. 16.2.

פורסם ב"גלובס", 13.2

הקמראטה הישראלית ירושלים. מנצח: אבנר בירון. פסנתר: לסלי הווארד. מוזיאון ת"א, 6.2.

נגני הקמראטה ירושלים מיישרים קו עם עובדי הרשויות המקומיות: הם לא מקבלים משכורת כבר למעלה מחודשיים. המצב הקשה של התזמורת נובע מקיצוץ חד ופתאומי של תקציבים באמצע השנה, אחרי שהתזמורת כבר סגרה את תכנית העבודה השנתית. מצב העניינים השערורייתי הזה אילץ את המנצח אבנר בירון להקדים לקונצרט כמה מילים, ולבקש מהקהל לחתום על עצומה שמטרתה מניעת הקיצוץ. קשה להאמין שזה יעזור, אבל מצד שני לא הייתי מנבא שהתזמורת תיסגר. ניסיון העבר מלמד שבסוף תמיד מוצאים איזה פתרון. חבל רק שצריך להגיע למצב כזה. אגב, אני מסכים שיש תזמורות קאמריות בארץ שצריך לסגור, אבל הקמראטה אינה אחת מהן.

לגבי הביצוע: הקמראטה איננה תזמורת מושלמת. יש לה לטעמי צליל מעט כבד מדי, ולעיתים גם לא מספיק גמיש. עם זאת, המנצח אבנר בירון הצליח ליצור ממנה מכלול תזמורתי מגובש והעניק לה אופי מובחן שמעמיד אותה בשורה הראשונה של התזמורות הקאמריות בארץ. הקונצרט הנוכחי נפתח עם שתי יצירות תזמורתיות- הפתיחה ל"אידומנאו" של מוצרט ו"פליאס ומליסנדה" של סיבליוס- שזכו לביצוע שאפשר להגדיר כ"סביר". אבל השוס האמיתי בא רק אחרי ההפסקה, בדמותו של הפסנתרן האנגלי/אוסטרלי לסלי הווארד. הוא ניגן אמנם יצירה לא מדהימה (הקונצ'רטו לפסנתר של דבוז'אק), אבל באופן מעורר התפעלות. הווארד הדגים שוב את מה שמוכר היטב מעשרות הדיסקים שהקליט: שליטה מושלמת בפסנתר, אישיות מוסיקלית מרשימה, ופרשנות מעודנת ואנינה. מצער להודות שהווארד נשמע בערב הזה ברמה גבוהה יותר מהתזמורת המלווה אותו. מצד שני, הוא לא צריך לחשוב מאיפה לעזאזל הוא משלם מחר את החשבון בסופר.

פורסם ב"גלובס", 31.1.2007

בגיל 72, נעם שריף מסתכל על עולם המוזיקה הקלאסית בארץ במבט עצוב. "העולם הזה של עשיית מוזיקה קלאסית בישראל אינו קיים יותר", הוא אומר. "המוזיקה הזו כבר אינה רלוונטית לחיינו כאן. הדור הולך ונעלם. כמובן שיש מבצעים ומלחינים טובים, אבל זה כמו עציצים בתוך שממה".

שריף ניהל בעבר את תזמורת ראשל"צ ואת התזמורת הקאמרית הישראלית, ובשלוש השנים האחרונות הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה. "אני מרגיש שאם לא נשים את ישראל במרכז, אנחנו אבודים", הוא אומר. "אם לא נהפוך למרכז נהיה לארץ רדודה ולבנטינית. למעשה, זה מה שאנחנו כבר".

הפרדוקס כאן הוא גדול. מצד אחד, שריף מדבר על החשש שישראל תהפוך לחור לבנטיני. מצד שני, הוא דואג לתלמידיו. "בברלין יושבים עכשיו הרבה מאד מוזיקאים ישראלים שאני שלחתי לשם", הוא מספר, "כשאתה מגיע לרמה מסוימת, אין לך מה לחפש כאן".

את נבואת האימים שלו הוא מבסס על מספר אבחנות. "אנחנו עם קצר רוח וקצר מועד", הוא אומר. "התכחשנו לעבר שלנו. אנשים ניסו ליצור כאן זהות חדשה בלי ליצור קשר לעבר. הפילהרמונית, לדוגמא, לא השתנתה כהוא זה. היה עכשיו פסטיבל שבעים שנה לפילהרמונית, ולא ניגנו שם יצירה ישראלית אחת. מה כן עושים? ברהמס ובטהובן בפעם האלף. דבר כזה לא היה קורה בצרפת או בגרמניה".

שריף מבקר גם את הצגת הפילהרמונית כתזמורת דגל. "הסיפור הזה, כאילו היא אחת התזמורות הכי טובות בעולם, כבר לא קיים", הוא אומר. "כל תזמורת אירופאית גדולה יותר טובה ממנה. למה? כי שם יש כבוד למסורת המוזיקלית המקומית, וכאן אין".

שריף טוען כי הוא לא יכול לבוא בטענות כלפי הפילהרמונית באופן אישי: "הם ניגנו את כל היצירות שלי", הוא אומר. "היה לי איתם מזל. אבל זה היה מזל של אז. הפילהרמונית חופרת לעצמה את הבור שבסופה של דבר ימוטט אותה, בזה שהם לא מכבדים את היצירה המקומית. אם הפילהרמונית תבצע יצירות של מלחינים ישראליים, אז אנשים ילמדו לשמוע את זה. זה בדיוק כמו בתיאטרון ובספרות. הרי אנשים הולכים לראות הצגות של חנוך לוין, ויש ספרות ישראלית עצומה. ואילו במוזיקה- אין כמעט זכר".

ואולי זה בגלל שהמלחינים הישראלים פחות מוצלחים?

"אני לא חושב שזו הנקודה. כשגארי ברתיני הקים את התזמורת הקאמרית, לא היה קונצרט אחד בלי יצירה ישראלית. כל המלחינים החשובים באו שם לידי ביטוי. זו היתה חגיגה של יצירה מקורית, וכל מי שהתעניין בתרבות בא אז לשמוע".

שריף מפנה אצבע מאשימה לא רק כלפי הפילהרמונית, אלא גם כלפי משרד התרבות. "לדעתי, היו צריכים להתנות תקציבים לתזמורות בכך שינגנו יצירה ישראלית", הוא אומר. "לא מתוך כפיה, אלא מתוך גאווה במלחינים המקומיים ובנסיון לעודד אותם. זה מה שיש לנו, ולא צריך לברוח מזה".

בעיה מרכזית שניה, לדבריו, היא תרבות הרייטינג. "האנשים שנמצאים בהנהגת המדינה אינם מבינים שלא הכל נמדד על-פי רייטינג", הוא אומר. "מוזיקה שאינה פופולרית צריך לסבסד". לדבריו, המשכורת שמקבל נגן תזמורת בארץ מבישה. "מדובר במשכורות עוני. נגן לא יכול להתרכז בעבודתו ולהגיע למצוינות, אלא חייב לעסוק בעבודות אחרות כדי להתקיים".

ומה לגבי היעדרו של שר תרבות?
"עניין התרבות נתפס כאן כתחום הכי פחות חשוב. זו הרי ארץ הקומבינות והלהיטות לעשות כסף. בארץ כזו, למה אתה מצפה? התקציבים פה מגוחכים. הפתרון צריך לבוא מהקהילה העסקית. טד אריסון הקים בזמנו תזמורת נוער מדהימה בניצוח מייקל טילסון-תומאס, אחד מגדולי המנצחים בארה"ב. אבל הוא העדיף להקים אותה במיאמי. אם שרי אריסון היתה עושה היום משהו כזה בארץ, הכל היה נראה אחרת לגמרי".

הצעת לה לעשות את זה?
"לפני שלושה חודשים פניתי לאחת המזכירות שלה לבקש ראיון בעניין הזה, אבל היא לא חזרה אלי עד היום".

כך שבעצם אתה מעלה את הרעיון הזה בפניה בפעם הראשונה מעל דפי 'גלובס'.
"כן. לדעתי הקמת תזמורת כזו, או כל תמיכה אחרת במוסיקה, תהיה הגשמה של צוואת אביה. הוא הרי כל כך אהב מוסיקה. לדעתי זו תהיה מילוי משאלה סמויה שלו".

אתה שותף לדעה לגבי הצורך בצימצום מספר התזמורות?
"בהחלט. יש בארץ המון תזמורות שרובן באיכות בינונית. התזמורות הפכו לסידור עבודה, וזה מצב שחייבים לשנות".

נעם שריף מתגורר באבן יהודה, נשוי בפעם השלישית. אשתו היא אלה שריף, הצעירה ממנו בעשרים שנה. גם היא מלחינה, בוגרת האקדמיה למוסיקה. לאחרונה זכתה בביקורות נלהבות על אופרה שלה, "צחוק של עכברוש", העוסקת בילדה ששרדה את תקופת השואה במחבוא. "היא היתה אחת הסטודנטיות היחידות באקדמיה שלא באו ללמוד אצלי תזמור", מספר שריף. "היא באה אלי לחפש יצירה נדירה של דביסי, ומאז נשארנו יחד". לשניים יש בן משותף בן 19. לאלה יש גם בן מנישואיה הראשונים, ולשריף עצמו יש שני בנים בוגרים מנישואיו הקודמים. הבכור ערן (45) הוא ד"ר לפיזיקה ומתימטיקה, שעוסק בבניית מודלים כלכליים. השני הוא דניאל (37), צלם החי בניו-יורק. בנו הצעיר אביב (19) הוא היחידי שהלך בדרכי אביו, ולומד אצלו ניצוח.

איך זה מסתדר עם מה שאמרת לגבי היעדר העתיד בישראל?
"זה באמת לא מסתדר. אני רוצה לשלוח אתו לאירופה מתישהו", אומר שריף. "עוד לא תיכננתי מתי ואיך, אבל בשלב מסוים זה ודאי יקרה. אני מאמין ששם, באירופה, יקבל את הרקע הנכון. אין לי סימפטיה גדולה לארה"ב. אני מאמין שאירופה היא המקום הנכון למוסיקאים".

שריף מגדיר את עצמו כשיפוצניק של תזמורות. את תזמורת חיפה, לדוגמא, לקח אחרי שכבר הכריזה על סגירה. גם את תזמורת ראשל"צ הקים מחדש, בשנות התשעים. "עשיתי איתם את החזרות שם בלילה", הוא מספר, "כדי שלא יראו את הנוף. הנוף של ראשון לא מתאים למוזיקה אירופאית. מוזיקה מתאימה לנוף מסוים ולאיזור מסוים. למעשה, אין בישראל אולם אחד שמזכיר את אירופה".

זה נשמע מאד עצוב.
"בהחלט. כשאני נוסע לאירופה אני פשוט מקנא. אני הולך לקונצרטים בלונדון ונטרף מזה. אתה שומע ביצועים מושלמים, ואומר לעצמך שבארץ אי אפשר להגיע לרמות כאלו בחיים. אפילו מקהלה ראויה לשמה אין כאן. אנחנו נבצע באפריל את "בריאת העולם" של היידן, ואני מביא לצורך העניין מקהלה מאנקרה. לטורקיה יש מקהלה מעולה, ולנו אין. זה לא יאמן. אבל אז אתה חוזר לארץ, ומשתדל להיות מאושר עם מה שיש".

תגובת אבי שושני, מנכ"ל הפילהרמונית:
"לצערי, נעם שריף לא יודע על מה הוא מדבר. התזמורת הפילהרמונית מקפידה לבצע כל עונה לפחות שלוש יצירות ישראליות. גם את העונה הנוכחית, עונת השבעים, פתחנו עם יצירה ישראלית של יוסף ברדנשווילי. בנוסף, גם משרד התרבות פועל לקידום היצירה הישראלית, באמצעות הקצבה ממשלתית הניתנת לתזמורות למימון הזמנת יצירות של מלחינים ישראליים. מדובר בקרן במשרד החינוך, שמתגמלת מלחינים על כתיבת יצירות עבור התזמורות בישראל. זה נכון לא רק לפילהרמונית, אלא גם לתזמורות אחרות. עם כל החיבה לנעם שריף, נראה שהוא לא בדיוק בעניינים".