בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 23.1.2007

הערה מקדימה: הביקורת הזו מתייחסת לקאסט (צוות הזמרים) השני, שהוא זה שהופיע בהצגה שראיתי. עיכוב הפרסום של הביקורת הוא עקב עניינים טכניים. ובכן, נתחיל:

למה כן-
• כי הזמרת בתפקיד לאונורה, אנליסה רספליוזי (Raspagliosi), נפלאה. יש לה שליטה קולית פנומנלית, ונוכחות בימתית מרגשת ממש. במערכה האחרונה היא נתנה כמה דקות בלתי נשכחות.
• כי הזמרת בתפקיד אזוצ'נה הצועניה, סווטלנה סנדלר, נפלאה כמעט באותה מידה. היא אולי טיפה פחות מרשימה מבחינה טכנית, אבל מבחינת הבעה רגשית ונוכחות בימתית היא סיפקה את הסחורה ביג טיים.
• כי גם הזמרים הגברים היו בסדר. ולדימיר קוזמנקו (Kuzmenko) בתפקיד הטרובדור התחיל אמנם עם קול לא יציב, אבל השתפר מאד בהמשך. כריסטופר רוברטסון, בתפקיד הרוזן די-לונה, היה בסדר גמור.
• כי המקהלה והתזמורת טובות, והניצוח הקורקטי של מסימיליאנו סטפנלי הוציא מהם תוצאות מספקות בהחלט.
• כי המוזיקה של ורדי ב'טרובדור' באמת יפה, ולקראת הסוף מתעלה לשיאי ריגוש שתופסים אותך בגרון. קשה להאמין שזו הפעם הראשונה שהיצירה הזו עולה בארץ.

למה לא-
• כי כל מה שמסביב למוזיקה די בינוני. הבימוי חסר השראה, ההעמדות צפויות, התפאורה סטטית, והבמה קודרת. נכון, הקדרות הזו אמנם נגזרת מהסיפור. העלילה ב'טרובדור' עוסקת במשולש אהבה טראגי בין רוזן, טרובדור וגבירה צעירה, כשברקע קללה משפחתית הקשורה לצועניה החשודה בכישוף. שני הגיבורים, הטרובדור והגבירה, גם מתים בסוף. בקיצור, לא בדיוק קרנבל. ובכל זאת, הבמה הכהה והסטטית קצת מעייפת לאורך זמן.
• כי הסיפור מטופש באופן יוצא דופן אפילו לעולם האופרה.
• כי כל עוד שהחצוצרן והצ'לן הבלתי נסבלים יעמדו בכניסה לבנין ויתקעו עם הכלים שלהם ביציאה מההופעה כדי לקבל נדבות, החוויה שעברתם תתפוגג מיד עם יציאתכם מהאולם. ההערה הזו נכונה, יש לציין, גם לכל קונצרט גדול אחר שמתקיים בתל-אביב.

שורה תחתונה-
ללכת בזכות רספליוזי וסנדלר, וגם בזכות המוסיקה של ורדי. ולא פחות חשוב, לצאת מהיציאה הצדדית (לכיוון דרום) כדי להימנע משני החאפרים הרעשניים עם הצ'לו והחצוצרה.

'הטרובדור' באופרה הישראלית החדשה. מנצח: מסימיליאנו סטפנלי.

פורסם ב"גלובס", 15.1.2007

זה היה אמור להיות אחד האירועים הגדולים של החורף. הקונטרה-טנור הגרמני אנדראס שול הוא בעיני ה'רולס-רויס' של הקונטרה-טנורים בעולם, ואנסמבל סולני תל-אביב הוא הטוב מסוגו בארץ. שיתוף הפעולה ביניהם הוא ראשון מסוגו, ועורר ציפיות גבוהות מאד. אבל החלק הראשון של הקונצרט היה מאכזב. שול סבל משתי בעיות עיקריות: הראשונה, מה שנשמע כמו עייפות קולית. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהעביר בימים האחרונים כיתות אמן רבות ואימץ את קולו מעבר לרצוי. השניה היא האקוסטיקה הבעייתית של המשכן, שכבר הפילה רבים וטובים לפניו. זו אמנם לא הפעם הראשונה ששול מופיע במשכן, אבל השילוב בין עייפות קולו והאקוסטיקה הלא-מפרגנת של האולם היה בעייתי. התוצאה- החלק הראשון, בו בוצעו יצירות מאת ויואלדי, ענה רק בקושי על הציפיות. שול שר אמנם עם כל ההבעה והסגנון שעושים אותו לזמר גדול כל כך, אבל מבחינה טכנית לא היה בשיאו.
החלק השני כבר היה סיפור שונה לגמרי. לא ברור מה שול עשה לעצמו בהפסקה, אבל אחריה הוא נשמע הרבה יותר קרוב לזמר הנפלא המוכר מדיסקים. בחלק זה הוא ביצע אריות מאת הנדל, ונשמע הרבה יותר משוחרר ויציב מבחינה קולית. כבר האריה הפותחת, "כלה יקרה", נשמעה נפלא, וזה לא היה השיא האחרון במהלך הערב. כל מה שאפשר היה לבקש היה בחלק הזה: ההגשה המדויקת, הסגנון, ההטעמות הדינמיות, ומעל הכל, הקול היפה והמסוגנן שלו.
מילה טובה נוספת מגיעה ל'אנסמבל סולני תל-אביב' בניצוח ברק טל. ההרכב הזה מגלה בשנים האחרונות שהוא מסוגל לנגן מוסיקת בארוק ברמה גבוהה מאד, למרות שחבריו אינם מנגנים בדרך כלל בכלי תקופה. גם הפעם, בתיגבורם של מיכאל בורגשטדה (צ'מבלו ועוגב) ואופירה זכאי (תיאורבו), נשמע ההרכב טוב בהחלט, למרות שהקטעים בהם ניגנה התזמורת ללא שול היו הפחות מלהיבים במהלך הערב. יש לציין גם שהקונצרט יחזור הערב (ב') בירושלים, ואם יצליח שול להתגבר על עייפותו הקולית כדאי לבוא לשמוע.
אנדראס שול (קונטרה-טנור) עם אנסמבל סולני תל-אביב. המשכן לאומנויות הבמה, 14.1. 

פורסם ב'גלובס', 11.1.2007

הפסנתרן הסיני לאנג לאנג הפך בשנים האחרונות להיות תרנגולת המטילה ביצי זהב עבור די הרבה גופים. הוא ממלא אולמות עבור תזמורות ברחבי העולם, מבצע רסיטלים, ומקליט בחוזה בלעדי עם 'דויטשה גרמופון'. הבחור עוד לא בן 25, אבל זוכה להצלחה פנומנלית. בדרך כלל, זה בצדק גמור. כשהוא מבצע רפרטואר רציני, אני מת עליו. יש לו טכניקה פנומנלית, מימיקה נפלאה ופרשנות מלאת אנרגיה ורעננות. הוא באמת פסנתרן גדול. אבל עם 'שירי דרקון', הדיסק האחרון שלו, זה כבר סיפור אחר. לאנג התגייס כאן לאיזה פרויקט משונה, שמטרתו להביא את המוסיקה הסינית למערב. למה משונה? כי מוסיקה סינית אותנטית זה לא. במוסיקה הסינית המסורתית הרי אין פסנתר כלל. הפסנתר נכנס לסין בצורה משמעותית רק במהלך המאה העשרים. אבל למה לא להישען על הפופולריות העצומה של לאנג כדי להביא לאנשי המערב הנבערים את בשורת המוסיקה הסינית, ובדרך לקטוף כמה דולרים? ולכן לאנג מבצע פה עיבודים מודרניים, בפסנתר, לקטעים סיניים מסורתיים. אלא שמה שמוגדר בטקסט המצורף כ"בניית גשר למוסיקה הסינית עבור אוהבי מוסיקה מערביים" מתגלה בעצם כעיבודים סכריניים ומיופייפים, שמותאמים הרבה יותר מדי לאזניים מערביות. היצירה הפותחת את הדיסק היא קונצ'רטו לפסנתר בנוסח סיני, שנשמע כמו הלחנה מוגזמת לסרט הוליוודי. את לאנג מלווה התזמורת הפילהרמונית של סין ושני נגנים בכלים סיניים מקוריים, והרוח הכללית היא של קונצ'רטו גרנדיוזי שמושפע מצ'ייקובסקי, רחמנינוב ומוסיקה הוליוודית לסרטים. אחרי יצירת הענק סרת הטעם הזו יש מספר קטעי סולו לפסנתר, שמאד מזכירים ברוחם את ריצ'רד קליידרמן: מלאי "אוירה" ו"קסם", אך בעצם פשטניים ומיופייפים. אחריהם מופיעים שלושה קטעים בהם מלווה לאנג סולנים בכלים סיניים מקוריים (לאוטה, פיקולו וסיטאר), כל אחד ברצועה נפרדת. קטעים אלו מהווים בעיני את שיא הדיסק, כי הם נשמעים הכי אותנטיים וגם הסינרגיה בין הנגנים לבין לאנג עובדת היטב.
זהו מסוג הדיסקים שימכרו יפה, כיוון שהוא לכאורה מציע חוויה מוזיקלית שהיא מצד אחד אתנית-אותנטית ומצד שני קליטה ונגישה. החוויה הזו מועצמת בזכות נגינתו של לאנג, שאיכותה פנטסטית לכל אורך הדיסק. אבל מה שבעצם יש כאן זה העתק קלוש ומתחנף של המקור, שבעיקר נועד לרצות את האוזן המערבית.
יש לציין שלדיסק יש גם גירסת DVD, שכוללת בנוסף למוסיקה גם סרט דוקומנטרי על ביקורו של לאנג בסין וכן שיחות איתו על הפרויקט ועל המוסיקה.
לאנג לאנג- 'שירי דרקון'. דיסק 'דויטשה גרמופון'.

דיסק חדש ל'הליקון', והפעם אוסף שמוקדש כולו לפסנתרן דניאל ברנבוים. זהו דיסק אווירה בעל אופי רגוע וחלומי, שאליו קובצו קטעים מפורסמים מהרפרטואר הקלאסי-רומנטי. יש כאן את הפרקים האיטיים מסונטות 'אור ירח' ו'הפתטית' של בטהובן, פרקי סונטה איטיים של מוצרט, שלושה קטעים מ'שירים ללא מילים' של מנדלסון, נוקטורנים של שופן, וקטעים איטיים מאת ליסט ושומאן. ההקלטות המקוריות נעשו ברובן בשנות השבעים והשמונים, ואיכות ההקלטה טובה מאד. הדיסק משווק כאוסף אווירה בעל אופי רגוע, וזו גם בדיוק הסחורה שהוא מספק. על איכות הנגינה של ברנבוים ברפרטואר הזה, כמובן, לא צריך להרחיב את הדיבור.
דניאל ברנבוים- הפסנתר הרומנטי. דיסק אוסף 'הליקון'.

עם מינויו של יוסי בכר לתפקיד ממלא מקום ראש רשות המיסים, הפך שמו לשגור מאד על שפתותיהם של קרייני הרצף. רובם, כמובן, טועים בהיגוי שמו, וקוראים לו בaכaר. השם הנכון הוא בeכaר, על שמה של העיר Bejar, במערב ספרד. הנה היא על המפה:

פורסם ב"גלובס", 8.1.2007

שלושה קונצרטים גדולים, עוד שמונה קטנים, למעלה מאלפיים מאזינים בכל ערב- זה הסיכום המספרי של פסטיבל הים האדום, שהסתיים במוצ"ש עם ביצוע מרהיב ל'רקויאם' עצום המימדים של ורדי. מבחינה מוסיקלית, פסטיבל 'קלאסי בים האדום' שואב את עיקר כח משיכתו מהכריזמה של המנהל המוסיקלי, ואלרי גרגייב. גרגייב נשען על הפופולאריות העצומה שלו כדי לעשות מה שאף מנצח אחר לא מעז לעשות כאן: הוא מביא לפסטיבל רפרטואר נדיר, חלקו בביצועים ראשונים בישראל. הוא יודע שלקהל מספיק השם 'גרגייב' כדי לבוא.

גרגייב כמובן לא לבד. איתו בא לכאן בית האופרה שלו, ה'מרינסקי', בהרכב של 280 נגנים וזמרים. למי שמורגל בתזמורות ישראליות, זו חוויה גדולה לשמוע תזמורת עם חטיבות כלי נשיפה וכלי הקשה ברמה כל כך גבוהה; ולמי שמורגל במקהלות ישראליות, המקהלה של גרגייב מציעה חוויה מעולם אחר לגמרי. היתרון בסיטואציה הזו היא הידיעה שהיצירות, אנונימיות ככל שיהיו, זוכות לביצוע ברמה אופטימלית.

היצירה שפתחה את הפסטיבל, ביום ה', היתה לטעמי גם המהנה ביותר. מדובר באופרה "תרנגול הזהב" של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שלמיטב ידיעתי לא בוצעה בישראל מעולם. הסיפור של פושקין, המספר על תרנגול זהב בעל כושר נבואי, הפך בידיו של רימסקי-קורסקוב לאופרה מקסימה ומלאת חן, עם שפה מוסיקלית יחודית וקטעים מתוחכמים ויצירתיים. איכות הביצוע היתה גם היא פנטסטית. מבין הזמרים בלטו אולגה טריפונובה (מלכת שמחאן), אלכסיי טנוביצקי (המלך) ואנדריי פופוב (האסטרולוג). גם היתר היו מצוינים. רק בשביל החוויה הזו היה שווה לבוא לאילת.

היצירה הגדולה למחרת, "בנוונוטו צ'ליני" של ברליוז, התגלתה כהימור קצת פחות מוצלח. לדעתי, זו יצירה קצת ארוכה מדי להקשר פסטיבלי מהסוג הזה. זו אופרה של קרוב לארבע שעות, שהתחילה בתשע והסתיימה קרוב לאחת. היה משהו סוריאליסטי במחזה הזה: השעה רבע לאחת בלילה, חלק מהאורחים מנמנמים בכיסאות, ועל הבמה מתנהל ביצוע מושלם לאופרה הנידחת יחסית של ברליוז. חברי ה'מרינסקי' הוכיחו שגם באמצע הלילה, באולם מאולתר, ועם רחשי רקע מהגנרטור של נמל אילת, הם יכולים להרים ביצוע מעולה. צריך לומר מילה טובה גם לקהל, שעמד והריע במשך דקות ארוכות למרות המיטה הקורצת מרחוק.

האכזבה היחידה בפסטיבל נרשמה עקב שינוי התכנית של אחד מהקונצרטים הקאמריים בצהרים. התכנית היתה אמורה להציג את ה'רקויאם' האהוב של מוצרט, אך הוחלפה בתכנית של יצירות א-קאפלה מאת צ'ייקובסקי. הקונצרט הציג את המקהלה באור מעט פחות מחמיא מזה של קונצרטי הערב: השירה היתה אמנם נקיה ומלוטשת, אך לטעמי לא היתה אחידה ומגובשת דיה.

את הפסטיבל חתם במוצ"ש הרקויאם הקולוסאלי של ורדי, הלהיט הבטוח היחידי מבין תכניות הערב. גרגייב הגיש ביצוע עם תמהיל מדויק של פיוט וגרנדיוזיות, וגם כאן קיבל תשואות ארוכות. בין הסולנים בלטו במיוחד הטנור סרגיי סמישקור והסופרן אולגה קונדינה, שגם בשירתה וגם בהופעתה נראתה כמו דיווה אופראית מהדור הישן.

לסיכום: ביצועים מעולים, רפרטואר יחודי, ואוירה פסטיבלית של גילוי וחדשנות. והכל בזכות ואלרי גרגייב, שהידידות העמוקה שלו עם ישראל מתגלה כנכס גדול לאוהבי המוסיקה הקלאסית כאן.

פסטיבל 'קלאסי בים האדום'. מנצח: ואלרי גרגייב. אילת, 4-7 ינואר 2007.

עד לפני מספר חודשים פעל אתר בשם operaheb.co.il, שהיה מקור מצוין למידע בעברית על אופרות. כעת האתר נעלם, ובמקומו מופיעה הודעה כי הדומיין כבר לא מאוכלס. למישהו יש מושג למה ירד, והאם (הלוואי) פשוט עבר לכתובת אחרת?

פורסם ב"גלובס", 2.1.2007

1. הקהל 
באופן כללי, הפסטיבל הזה היה מדהים. הוא סיפק שבועיים של שיאים מוסיקליים, שבמידה רבה הושגו בזכות האווירה החגיגית והתגובה החמה והמעורבת של הקהל. בקונצרט האחרון, לדוגמא- זה עם קורט מאזור- החלק המרגש ביותר היה לראות את הקהל. 2600 איש עמדו על רגליהם והריעו ממושכות למנצח בן ה-79, שכבר חולה מאד וקשה לדעת אם יופיע כאן שוב. אף אחד לא ברח לחניה. כולם פשוט עמדו ואמרו למאזור תודה על שנים ארוכות של הופעות כאן, מתוך הכרה שאולי זה הקונצרט האחרון שלו עם התזמורת. ולא שהיה כזה קונצרט גדול: הסולנים (בעיקר הבאס) היו חלשים, המקהלה צעקה, וגם מאזור עצמו כבר עבר את השיא. ביצוע מושלם זה לא היה. אז מה. לפעמים קונצרט יכול להיות אירוע הסטורי ומרגש גם בלי שהביצוע גדול. וזה בדיוק מה שהיה הפעם.

2. המצטיינים
ב"דבר אליה" של פדרו אלמודובר יש קטע נפלא, בו הגיבור בוכה באמצע סרט. כששואלים אותו לפשר הדמעות, הוא מסביר שזה מה שקורה לו מול אמנות גדולה: ההגנות שלו נופלות. מבין הקונצרטים התזמורתיים בפסטיבל, היה רגע אחד בו חשתי בדיוק כך. זה קרה בקונצרט בניצוחו של דניאל ברנבוים, בפרק האחרון של הסימפוניה הראשונה של ברהמס. זה היה ביצוע מושלם, אולי הטוב ביותר ששמעתי מעולם. בדרך כלל אני לא מת על היצירה הזו, אבל ברנבוים הבהיר כבר מהתווים הראשונים שביצוע רגיל זה לא. הוא תפס אותך בגרון ולא הרפה, כמו שרק מנצח ענק יכול לעשות. וכן, היו בקונצרט הזה גם ביצוע יפה לקונצ'רטו של מוצרט לשני פסנתרים (עם ראדו לופו), והדרן מענג עם הפרק האיטי מהסונטה לשני פסנתרים שלו. והיה גם ביצוע לקונצ'רטו השלישי של בטהובן עם אותו לופו. לטעמי זה היה ביצוע סתמי, שלא הפתיע ולא ריגש. אבל אז בא הברהמס עם כל העוצמה והדרמה של ברנבוים, והפך את החלק השני של הקונצרט לשיא הפסטיבל. בעיני לפחות.
למקום השני מגיע הקונצרט עם ואלרי גרגייב, בזכות הביצוע המסעיר לסימפוניה השמינית של שוסטקוביץ'. זו יצירה קשה ותובענית, שגרגייב הציג במלוא הדרמטיות והכאב שלה. ממש חוויה מטלטלת. עוד מגרגייב אפשר לקבל בסוף השבוע הנוכחי באילת. פרטים בסעיף 5.
למקום השלישי מגיע גוסטבו דודאמל, בזכות הביצוע הנפלא שלו לסימפוניה השניה של סיבליוס. הבחור הזה, בן 25, הוא כרגע ההבטחה הגדולה של עולם הניצוח העולמי. יש לו יכולת נדירה לחשמל את הקהל, וכריזמה מוסיקלית יוצאת דופן. ויש לו עוד יתרון: בשלב הזה הוא צעיר מספיק כדי להסכים להופיע בישראל בקביעות. צריך רק לקוות שלא יקרה לו מה שקרה לאנטוניו פפאנו: הוא בא לפה צעיר, כולם התלהבו, אבל עד שהספיקו להציע לו שותפות קבועה הוא נעלם לקובנט גארדן. למרבה הצער, נראה שזה הולך לקרות שוב, כי דודאמל קיבל לא מזמן את הניהול המוסיקלי של תזמורת גוטנבורג בשבדיה וגם הביקוש לו בעולם רק עולה. וחזרה לקונצרט בפסטיבל השבעים- היה בו גם ביצוע מאכזב למדי לקונצ'רטו החמישי לכינור של מוצרט, בגלל הנגינה המנייריסטית והנחמדה-מדי של גיל שחם. לא נורא.

3. הנעלבים
לפסטיבל הזה היו גם כמה צלילים צורמים. ערוץ 10 שידר במהלך הפסטיבל כתבה בה הופיעו שני כנרים, אידה הנדל בת ה- 86 ושלמה מינץ. השניים נעלבו שלא הזמינו אותם לנגן בפסטיבל השבעים, ומצאו לנכון לצאת עם זה לתקשורת. צר לי, אבל בעיני זהו פשוט צעד מטומטם. החגיגה הזו היתה של הפילהרמונית, וזכותה המלאה להזמין את מי שהיא מוצאת לנכון. מה פתאום שמישהו יחליט עבורה אם הוא צריך להופיע בפסטיבל שלה או לא?
יש עוד שתי נקודות שצריך לקחת בחשבון כאן. ראשונה- כל האמנים שהופיעו הם כאלו שמשתפים עם התזמורת פעולה בקביעות. שניה- כולם הופיעו בחינם. בקיצור, יש כאן עניין של חברות ולא של ביזנס, ולכפות את החברות שלך על מישהו זה אקט די טיפשי.
אידה הנדל טענה בכתבה כי התזמורת ניגנה איתה שנים, ועכשיו העדיפה לשכוח אותה. בפילהרמונית טוענים אחרת. "אנחנו מאד מעריכים את אידה הנדל", אומר אבי שושני, מנכ"ל הפילהרמונית. "אבל היא הופיעה איתנו שנים רבות, והפעם רצינו להציג את הצעירים של דור ההמשך: ונגרוב, שחם, רחלין".
לגבי שלמה מינץ, העניין מורכב יותר. "לשלמה מינץ אין איתנו יחסים כבר עשר שנים לערך", אומר שושני. "הוא לא חלק מהיומיום שלנו. הוא זה שצריך לתת את התשובה לשאלה למה לא הזמינו אותו". הסוכנת של מינץ, בתגובה, מסרה לי כי אין בכוונתם לרדת לרמה של הכפשות אישיות. האמת? זה באמת לא מעניין. העניין היחיד שאפשר לדבר עליו כאן הוא הסגנון. הבעיה העיקרית שלי היתה עם התגובה של זובין מהטה כפי ששודרה בערוץ 10, שנראתה מזלזלת מאד. כשנשאל מהטה במסיבת העיתונאים למה מינץ לא הוזמן, אמר לשואל כי "אני לא שומע אותך", ואחר כך, כשחזר השואל על השם, שאל מהטה "מי?". למי שראה את הכתבה, זה נראה כאילו עבר בין השניים חתול שחור בגודל של פיל. אבי שושני מכחיש: "בין השניים לא עבר שום חתול שחור. מהטה פשוט לא שמע את השאלה".

4. הרפרטואר
הפילהרמונית זכתה לביקורת גם על הרפרטואר: למה לא מנגנים בפסטיבל יצירה ישראלית מקורית? למה אין מספיק מוסיקה מודרנית? מצטער, אבל גם הטענה הזו נראית לי לא לעניין. לכל אחת מהתזמורות בישראל יש נישה, והנישה היחודית של הפילהרמונית היא מוסיקה מהתקופה הרומנטית ותחילת המאה העשרים. בטהובן, ברהמס, מהלר, גג שוסטקוביץ'. זה מה שהיא אוהבת לעשות, וזה מה שהקהל שלה אוהב לשמוע. עמדתו של הקהל הישראלי לגבי מוסיקה ישראלית, בדרך כלל, אינה חיובית. ובפסטיבל חוגגים, לא מחנכים. מי שרוצה מוסיקה מו�
�רנית או אוונגרדית מוזמן ללכת לתזמורת הנישה הרלוונטית (אנסמבל המאה ה-21). הפילהרמונית עשתה בפסטיבל את המוסיקה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, ועשתה את זה בצורה מעוררת התפעלות.

5. העתיד
למי שלא נרגע וצריך עוד קצת גרגייב לפתיחת השנה החדשה, מומלץ לנסוע בסוף השבוע הקרוב לאילת. המנצח הלא מגולח ינצח שם במהלך סוף השבוע על האופרות הנדירות "תרנגול הזהב" (רימסקי-קורסקוב) ובנוונוטו צ'ליני (ברליוז), וכן על הרקויאם הקולוסאלי של ורדי. במהלך היום יבצעו המוסיקאים שלו גם קונצרטים קאמריים, ביניהם בולט הרקויאם של מוצרט. אחרי השיאים בפילהרמונית, יש מגרגייב הרבה ציפיות.

פורסם ב"גלובס", 2.1.2007

בשבועות האחרונים מלאים העיתונים (כולל 'גלובס') במודעות פרסומת לפרויקט הגדול הבא של הפילהרמונית- האופרה 'לה בוהם' של פוצ'יני בניצוחו של דניאל אורן. אלא ששלשום (א') התבשרה הנהלת התזמורת שאורן חלה וביטל את השתתפותו. ביטול עקב מחלה מקובל מאד בעולם הניצוח, אבל הפעם לא זה הסיפור. "מסתבר שאורן חולה רק עבור ישראל", אומר אבי שושני, מנכ"ל התזמורת. "בתאריכים בהם היה אמור להופיע עם הפילהרמונית הוא משובץ לנצח במינכן, ולאחר מכן באיים הקנריים". תרגיל דומה, כזכור, עשה אורן לאופרה הישראלית ב- 2004, כשבעת שהיה "חולה" התברר שבעצם ניצח בפאריז. "אורן לא מגיב לנו", אמר שושני הבוקר (ג'). "הוא לא עונה לטלפונים ולא מגיב למיילים. ביקשתי ממנו אישורים רפואיים כדי שנוכל להגן על שמו הטוב. אם הוא חולה, שיספק אישור רפואי. זה נוהל מקובל. זה גם מה שקרה עם אחת הזמרות שהיו אמורות להשתתף בהפקה, שחלתה וביטלה".
נכון להבוקר (ג') שושני מוסר כי התברר שאורן באמת ינצח הערב במינכן, מה שמוכיח שאכן שיקר לגבי מחלתו.
אז מה, אתם הולכים לתבוע?
"יש לנו חוזה חתום עם אורן ותיאורטית אנחנו יכולים לתבוע. ואז מה? זה יגרר שנים בבתי משפט ולא יצא לנו מזה כלום. הדבר שיחיד שאפשר לעשות זה להחליט שיותר אנחנו לא רוצים לעבוד איתו".
בינתיים, יתכן שמכל הבלגן דווקא יצא דבר טוב: במקומו של אורן ינצח עוזרו, ג'נקרלו ביזאנטי. מדובר במנצח איטלקי צעיר, שאורן עצמו המליץ עליו וכבר נמצא בארץ לחזרות עם התזמורת. התגובות עד כה על עבודתו של ביזאנטי מצוינות, ובתזמורת כבר מדברים על כוכב חדש. לצערי, לא ראיתי את ביזנטי בפעולה ולכן אינני יכול בשלב זה להביע דעה אם כדאי לבוא לשמוע אותו ב'לה בוהם' או לא. נדע יותר אחרי הבכורה.
את תגובת דניאל אורן לא ניתן היה להשיג.
האופרה 'לה בוהם' מאת פוצ'יני תעלה בביצוע קונצרטי בפילהרמונית בת"א ובחיפה בין ה- 5 ל- 10 בינואר.

פורסם ב"גלובס", 20.12.2006

ההצגה הטובה בעיר הגיעה לתל-אביב אתמול (שלישי), ותימשך עד סוף החודש. מדובר כמובן בפסטיבל חגיגות השבעים של הפילהרמונית, שמזמן הזדמנות של פעם בעשור לשמוע מצעד מסעיר של שמות מצמרת המוסיקה הקלאסית המופיעים בתל-אביב.
הקונצרט הראשון בת"א התקיים אתמול. התפאורה באולם היתה צנועה ורבת טעם: זרי פרחים בקדמת הבמה ומאחוריה, פוסטרים עם שמות חברי התזמורת לדורותיה בצדדים, וזהו. בלובי קצת יותר עמוס- מציגים שם במקביל על שלושה מסכים צילומי וידאו מההסטוריה של התזמורת, למי ששבע מהמינגלינג ורוצה לצפות בקצת נוסטלגיה.
הקונצרט אמש היה בניצוחו של גוסטבו דודאמל (Dudamel), שהפך בשנתיים האחרונות ליקיר התזמורת והקהל. כפי שכבר נכתב כאן לא פעם, מדובר בתופעת טבע: בחור בן 25 מונצואלה, עם כריזמה מחשמלת. את היכולת שלו הוא הפגין כבר בהתחלה, עם ביצוע צבעוני ל"סנסמאיה", יצירה מודרנית יחסית (ולטעמי לא מוצלחת במיוחד) של המלחין המקסיקני רבואלטס. אבל הקסם האמיתי קרה בחלק השני, עם הסימפוניה השניה של סיבליוס. זוהי יצירה עשירה ועמוסה, לא תמיד קלה להאזנה, שבביצוע שגרתי יכולה להיות משמימה למדי. אבל לא אצל דודאמל: הוא הציג אותה בביצוע אדיר, שהוציא מנגני הפילהרמונית את המיטב שלהם ועוד קצת. דודאמל גדל מחוץ למרכזי הביצוע האירופיים, ולכן תמיד נותן את ההרגשה שהוא נתקל במוסיקה הזו הפעם הראשונה בחייו. את הניואנסים שהוא הצליח להפיק, במיוחד בפתיחת הפרק הראשון, לא שמעתי עד כה בשום ביצוע אחר. מדהים. שיאים נוספים הושגו בפרק השני ובפינאלה המבריק, שנתנו את ההרגשה הנדירה של השתתפות בחוויה מוסיקלית חד-פעמית.
בין שתי היצירות התזמורתיות היתה גם אכזבה, עם הקונצ'רטו מס' 5 לכינור של מוצרט. האחראי העיקרי לכך היה הכנר גיל שחם, שהציג נגינה מנייריסטית ומתיפייפת והיעדר מוחלט של רגישות סגנונית למוסיקה המעודנת של מוצרט. אפילו הניצוח של דודאמל, שניצח עם תווים ועסק בעיקר בליווי, לא עזר הפעם. אבל עם הקסם של סיבליוס בחלק השני הכל נשכח, ומרוב מחיאות כפיים דודאמל היה צריך בסוף לסמן לקהל שיאללה, צריך ללכת הביתה.
האירועים בימים הקרובים: מחר (חמישי) ינצח על התזמורת ואלרי גרגייב; ביום א' ינצח לורין מאזל; ביום ב' יתקיים רסיטל של דניאל ברנבוים עם "הפסנתר המושווה" של באך (בהמשך הפסטיבל יופיע ברנבוים גם כמנצח). עוד יופיעו בהמשך זובין מהטה, ראדו לופו, קורט מאזור ועוד. לחלק מהקונצרטים עדיין נשארו כרטיסים, כך שכדאי לעקוב.

פורסם ב"גלובס", 19.12.2006

חידה: מה משותף ל"בטוליה המשוחררת", "חלומו של סקיפיו" ו"אפולו והיאסינטוס"? תשובה: כולן אופרות של מוצרט, את רובן איש לא מכיר, וגם חובבי מוסיקה כבדים יודעים על קיומן רק בתיאוריה. 22 M, הפרויקט החדש והגרנדיוזי של "דויטשה גרמופון", מוציא את האופרות האלו מאלמוניותן. האופרות הוסרטו במהלך פסטיבל זלצבורג האחרון (יולי 2006), כך שהן ממש חמות מהתנור ומציגות את המנצחים והסולנים הבולטים ביותר בסצינה המוסיקלית כיום. מדובר בסט של 19 אלבומי DVD, ובו כל 22 האופרות שמוצרט חיבר במהלך חייו הקצרים. חלקן מוכרות היטב, וחלק אחר לא מוכרות כלל ומועלות כאן לראשונה על DVD. את האלבומים ניתן יהיה לקנות בנפרד או, עם צאתן של כל האופרות, בחבילה גדולה אחת (שטרם יצאה לשוק).

ההפקות החדשות מטפטפות לארץ בהדרגה, ובינתיים הספקתי לדגום שלוש מהן: "המלך הרועה" (Il Re Pastore) בניצוחו של תומאס הנגלברוק, "הגננת המדומה" (La Finta Giardiniera) בניצוח איבור בולטון, ואלבום המחזיק יחד את "בסטיאן ובסטיאנה" ו"האמרגן" (Der Schauspieldirektor) בניצוח אליזבת פוקס. היצירות משקפות תקופות שונות בחיי המלחין: את "בסטיאן ובסטיאנה" חיבר מוצרט בגיל 12, את "האמרגן" בגיל 30, ואת שתי האחרות בסביבות גיל 18- 19.

צפיה בהפקות האלו מעוררת קינאה: מדובר בפרויקט אדיר, שהסיכוי להעלות משהו כמותו בארץ הוא אפסי. הסולנים נפלאים, התזמורות מצוינות, ההפקות יפהפיות מבחינה ויזואלית, והכל מצולם ומוקלט באיכות אופטימלית. רוב ההפקות מודרניות יחסית, מה שאומר שהתפאורה והלבוש אינם "תקופתיים" והבימוי משוחרר ויצירתי. ב- DVD של "בסטיאן ובסטיאנה" ו"האמרגן", לדוגמא, זה כבר ממש שחרור קיצוני: ההפקה מבוססת על תיאטרון בובות, בעוד שהזמרים שרים בצד הבמה. בכל מקרה, מדובר על הפקות עכשוויות וצעירות מאד, שהופכות את מוצרט לרלוונטי גם למאזין וצופה בן-זמננו. הסיפורים מאחורי האופרות לא פחות מעניינים: את "המלך הרועה", לדוגמא, חיבר מוצרט בן ה- 19 כדי לבדר את הארכידוכס של אוסטריה, והיא הועלתה במהלך חייו פעם אחת בלבד.

לגבי איכות המוסיקה, זה כבר סיפור אחר. האופרות המוקדמות של מוצרט אינן בהכרח פאר היצירה, ואינן משתוות לרמתן של האופרות המאוחרות והגדולות שלו. במיוחד אמורים הדברים ברצ'יטטיבים, אותם קטעי הקראה משעממים שאמורים לקדם את העלילה. עליהם אפשר בדרך כלל לוותר בלב שקט, ולקפוץ קדימה לאריות הסולניות שהן לב המוסיקה. עם זאת, בכל האופרות אפשר למצוא שפע של עדויות לגאונות של מוצרט: הן בפתיחות, והן באריות הסולניות ובאנסמבלים. מבין השלוש שהגיעו עד כה לארץ, "המלך הרועה" היא המרשימה והעשירה ביותר מבחינה מוסיקלית, ו"הגננת המדומה" היא המבריקה והמשעשעת ביותר מבחינת הבימוי. בכל מקרה, אני ממתין בכיליון עיניים לראות איך יצאו האופרות הגדולות שטרם הגיעו לארץ, כמו "החטיפה מן ההרמון", "חליל הקסם" ו"כך עושות כולן". אם לשפוט לפי אלו שהגיעו כבר, נראה שיש למה לצפות.

22 M- מכלול האופרות של מוצרט. DVD "דויטשה גרמופון".