בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 17.12.2006

רק שבועיים חלפו מפטירתו של עלי מוהר, ולרשימת אייקוני התרבות התל-אביבים שהלכו לעולמם הצטרף אתמול שם נוסף: הפסנתרנית פנינה זלצמן, שנפטרה אתמול בגיל 84.

פנינה זלצמן נולדה בתל אביב ב- 1922, להורים חובבי מוזיקה שעודדו את עניינה בפסנתר. כשהייתה בת שבע שמע אותה הפסנתרן אלפרד קורטו, והזמין אותה לבוא ללמוד אצלו בפאריז. בין מוריה היו כמה מגדולי השמות של מוסיקאי המאה העשרים: איגור סטרווינסקי, ארתור רובינשטיין, ארתור שנאבל ואחרים. ב- 1939 הופיעה לראשונה עם התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית, שהוקמה רק שלוש שנים קודם לכן.

"פנינה זלצמן היתה הראשונה בין הפסנתרנים בארץ שזכתה לפרסום בין-לאומי", אמר אתמול (מוצ"ש) פרופ' תומר לב, ראש בית הספר הגבוה למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה בת"א בו לימדה זלצמן מאז 1969. "היא נולדה וגדלה בתל-אביב הקטנה, והיתה ילדת הפלא הראשונה שלה. לימים יצגה את ישראל בכל העולם. המעמד שלה בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה היה של אייקון תרבותי ממש".
לב מציין כי זלצמן היתה הפסנתרנית שניגנה הכי הרבה עם הפילהרמונית- למעלה מ- 250 קונצרטים לאורך השנים. "היא סיפרה בגאווה שהשני ברשימה הוא דניאל ברנבוים", הוא אומר.

באופן סימבולי, נפטרה זלצמן יום לפני פתיחת פסטיבל השבעים לפילהרמונית. מנכ"ל הפילהרמונית, אבי שושני, סיפר אתמול בשיחת טלפון ל"גלובס" כי זובין מהטה כיבד את זכרה בדקת דומיה עם פתיחת החזרות לחגיגות השבעים. "מהטה ציין בפני התזמורת כי זלצמן היתה מאושיות הפסנתר בארץ, והיתה שותפה לתזמורת בקונצרטים חשובים רבים", ציין שושני. עקב עומס החזרות, את תגובתו של מהטה עצמו לא ניתן היה להשיג אמש.

זלצמן לימדה באקדמיה התל-אביבית עד ימיה האחרונים, ולדברי פרופ' לב העמידה דור שלם של תלמידים. "מעבר להוראה יחידנית נתנה סדנת אינטרפרטציה, שהיתה פתוחה לכל התלמידים. כולם, כולל אני כתלמיד באקדמיה, עלו לרגל לסדנה הזו". לב מציין כי בסדנה גילתה זלצמן את מלוא קיסמה האישי ואת יכולת ההדגמה הפנומנלית שלה. "לעיתים היתה מספיקה מילת מפתח אחת שלה כדי לכוון את התלמיד לאופן הבעה משכנע", הוא אומר. "בתור בן-אדם היא היתה קסם מהלך. היו לה הומור מושחז וסרקזם דק, והיא היתה אדם מאד אניגמטי. תמיד היה לה חיוך מסתורי שכל אחד היה יכול לפרש בצורה שונה".

"כשהתחלתי ללמוד פסנתר, כילד קטן, קיבלתי מהדודה שלי פסנתר", נזכר בהתרגשות הפסנתרן פרופ' יונתן זק, עמית ותיק של זלצמן בבית הספר הגבוה למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה בת"א. "הדודה אמרה שהיא נותנת לי את הפסנתר בתנאי שאנגן כמו פנינה זלצמן. היא היתה הסמן שאליו צריך לשאוף".

זק מציין כי זלצמן היתה אחרון הנפילים של הדור הקודם. "היא סימלה את הפסנתרנות הרומנטית בשיאה, נגינה שמעוגנת במסורת של גדולי הפסנתרנים", אמר זק אמש. "החל מקורטו שהיה המורה שלה, דרך ארתור רובינשטיין, ריכטר ואחרים". זק מציין כי לזלצמן היתה רגישות פסנתרנית בלתי רגילה. "היה לה חוש נפלא לטיימינג ולפיסוק מוסיקלי. מעבר לכך, היתה לה גם שלווה פנימית בלתי רגילה. גם כשניגנה משהו וירטואוזי היתה בשליטה מוחלטת. היא לא זייפה, לא רימתה, ולא עשתה שום דבר בשביל ההצגה".
כמו תומר לב, גם זק מציין את חוש ההומור היחודי של זלצמן. "היו לה פני פוקר שמאחוריהם היתה האשה הכי מצחיקה בעולם", הוא אומר. "היא אמרה הכל ללא הבעה, בפנים קפואות. היא היתה מצחיקה להפליא וידעה את זה". זק מוסיף כי חוש ההומור הזה התבטא גם בנגינה. "לזלצמן היה צליל פסנתרני רך וענוג, שלא נפגם גם כשניגנה חזק. תמיד היה בנגינה שלה גרעין של רכות וחום".

המנצח פרופ' נעם שריף, שהיה ראש האקדמיה בת"א, מצטרף לשבחים. "פנינה זלצמן היא בין האמנים הגדולים שקמו בארץ בקנה מידה בינלאומי", הוא אומר. "היא היתה לא רק וירטואוזית, אלא פרשנית בלתי רגילה, עם הסגנון האירופאי המובחן שלמדה מאלפרד קורטו". גם שריף מציין את חוש ההומור של זלצמן: "היה לה חוש הומור שחור, יבש, שהיה מפיל אותך לרצפה".
שריף מספר כי בקונצרט האחרון שלה בניצוחו בשנה שעברה, בו ניגנה את הקונצ'רטו לפסנתר של המלחין הישראלי מרק לברי, כבר היתה מצבה הפיזי ירוד. "היא בקושי הלכה, אבל נכנסה לבמה זקופה כמו מלכה. הקהל מחא כפיים בטירוף, והיא הציעה לי בצחוק שננגן כבר את ההדרן".

הפסנתרן פרופ' אריה ורדי, עמית נוסף של זלצמן באקדמיה התל-אביבית, אמר אתמול מביתו בהנובר כי היא ניחנה ביכולת התבוננות חדה להפליא ובמקצועיות עילאית. "מעולם לא ניגנה תו אחד סתם", הוא אומר. השניים שיתפו פעולה לאורך ארבעים שנה, וורדי מסכם כי "זו היתה גאווה גדולה לזכות לנגן איתה על אותו פסנתר". הוא מספר כי הנגינה שלה היתה רומנטית, חושנית ומלאת השראה. "כשישבת על ידה הרגשת אנרגיה שקשה להסביר במילים", הוא אומר. "בתיאטרון הישראלי יש ויכוח מיהי הגברת הראשונה. במוסיקה אין. לא רק עולם הפסנתרנות הישראלי איבד אתמול את הגברת הראשונה שלו, אלא עולם המוסיקה הישראלי בכלל".

The undoubted star of this evening, soloist Boris Giltburg proved himself once more to be one of the nation’s best pianists of the younger generation. At only 22 he is already a ripe musician, with flawless technique and a mature, coherent approach. All these virtues were evident in his immaculate reading for Rachmaninov’s notoriously difficult Piano Concerto no. 3, making it the program’s apex.

Opening the evening was the world premiere for “Light, White and deep purple” by the 32 year-old Israeli pianist-composer Orit Wolf. Scored for a full orchestra with an added piano, this piece seemed to combine the unmistakable color of French Post-Romanticism with Jewish motives. Although largely based on Pastiche, the piece was tonal and pleasant and offered many enjoyable moments. Most notable were the bits for piano, well reflecting Wolf’s strong background of writing for that instrument.

Concluding the evening was Brahms’s Symphony no. 1, sweepingly and convincingly performed under the sure hand of American conductor Arthur Fagen.

The Israel Symphony Orchestra Rishon LeZion. Pianist: Boris Giltburg. Conductor: Arthur Fagen. Meir Nitzan Performing Arts Center, Rishon Lezion. December 9.

פורסם ב"גלובס", 7.12.2006

גילוי נאות: הביקורת הזו מתייחסת לחלק הראשון בלבד של "בוריס גודונוב", עד ההפסקה. בהפסקה החלטנו א' ואני פה אחד שסבלנו מספיק, ונטשנו. מעניין לציין שנטישה מוקדמת כזו קרתה לי בעבר באופרה הישראלית רק פעם אחת- בביקור הקודם של "הליקון", עם ההפקה הדוחה שלהם ל"כרמן". כנראה שלאנשי בית האופרה הרוסי ולי יש טעם מאד שונה.

מה היה כל כך בעייתי בהפקה הזו? כמעט הכל. האופרה עצמה לא קלה מבחינה מוסיקלית, ועוד פחות מבחינה עלילתית. זוהי אופרה קודרת מאד, שסובבת סביב רצח בנו הקטן של הצאר. הליברטו, שמבוסס על פושקין, מייגע להחריד: הוא עמוס בפרטי-פרטים של שמות ומקומות, ולעיתים כמעט נותן רושם של שיעור בהסטוריה. גם המוסיקה לא מענגת במיוחד: זו מוסיקה רוסית מודרנית יחסית, שנעה בין סגנון דקלומי לא מפוקס לקטעי שירה פומפוזיים. הכל בכוונה כמובן, במטרה ליצור את האווירה הקודרת המתבקשת; אבל אם באתם כדי לבלות, כדאי לזכור שמוצרט זה לא.

בעיה אחרונה היתה בהפקה. אנשי "הליקון" הלכו עם הסיפור המזעזע עד הסוף, ולא נתנו לקהל שום הנחות. ההפקה היתה קשה, מטרידה, לעיתים אפילו מעיקה. התפאורה בחלק שראינו היתה של מעין טריבונה באיצטדיון כדורגל, שהיתה קודרת וסטטית מאד. הדמויות מוזרות, לעיתים מוקצנות, וכך גם המשחק וההעמדות. מה ששבר אותנו סופית היתה הזמרת שהתייפחה לקראת סוף החלק הראשון: זה היה כבר ממש בגדר הצקה ריגשית.

ומה הכי חבל? שזה ביזבוז גמור של משאבים. לבית האופרה "הליקון" יש מקהלה מעולה, תזמורת טובה וזמרים טובים מאד. את השמות אני לא טורח לציין, כי אלו זמרי אין-האוס ששמותיהם לא יאמרו כאן כלום לאף אחד. למעט הזמר בתפקיד הראשי של בוריס גודונוב, שלא הצליח לצלוח את האקוסטיקה הידועה לשמצה של משכן האופרה, היה שם פוטנציאל אדיר. המקהלה הרשימה במיוחד, ועשר הדקות בהן הופיעה היו שיא הערב עבורנו. אבל, כאמור, כל אלו לא עזרו.

לסיכום: אם אינכם חובבי אופרות אפלות ושירה רוסית הארד-קור, מומלץ לוותר.

"בוריס גודונוב" מאת מוסורגסקי באופרה הישראלית החדשה. בית האופרה "הליקון". 6 בדצמבר.

פורסם ב"גלובס" 27.11.2006

נעים להודות: "ארמיד" היא הצלחה ענקית. האופרה הזו, שפותחת את העונה באופרה הישראלית, מוצלחת כמעט מכל בחינה- המוזיקה, הבימוי, הכוריאוגרפיה והתפאורה. מפתיע שאופרה כל כך יפה ממוקמת עמוק בשולי הרפרטואר, ומגיע לאופרה הישראלית קרדיט על הבחירה דווקא בה לפתוח את העונה.

עלילת האופרה מתרחשת בתקופת מסעי הצלב, אבל המוטו שלה נכון תמיד: האהבה מקשקשת לך לגמרי את שיקול הדעת. המאוהבת התורנית היא ארמיד, נסיכת דמשק, שמאוהבת בגיבור הצלבני רנו שבא לכבוש את העיר. סיפור האגדה כולל הפעלת כשפים מסוגים שונים, ובסופו ארמיד הורסת את כל מה שמסביבה. עם זאת, לא צריך להיבהל. זו לא אופרה רומנטית אלא קלאסית, ואין כאן דרמות קורעות לב סטייל ורדי. סביר להניח שלמרות הטרגדיה-לכאורה תצאו עם חיוך גדול.

להצלחה הזו יש הרבה הורים. הראשון הוא המלחין, גלוק, שרקח לסיפור מוסיקה עשירה וזורמת. את המערכה האחרונה הייתי אמנם מקצר מעט, אבל בסך הכל מדובר ביצירה קליטה מאד. מיד אחרי המלחין מופנה הזרקור לבמאים, ענבל פינטו ואבשלום פולק, שאחראים גם לכוריאוגרפיה, לעיצוב התפאורה ולתלבושות. השניים הרימו הפקה מקסימה ממש, עם עולם שלם של יצורי אגדה וקסמים. היה פשוט מענג לראות כזו רעננות ויצירתיות על הבמה.
הקרדיט האחרון מגיע למבצעים, שברובם היו טובים עד מעולים. סופי מרין דגור (ארמיד) התחילה קצת אנמי, אך עם התפתחות העניינים הפכה לדמות עשירה ומרגשת. אנדראס שיידגר (רנו) היה בסדר גמור, למרות שניתן היה לצפות ממנו לקול קצת יותר מרשים. ההפתעות הגדולות נרשמו דווקא בתפקידים הפחות גדולים: כריסטיאן אימלר הגרמני, בתפקיד אובלד, היה נפלא הן מבחינה קולית והן מבחינה בימתית. כך גם דנה מרבך הישראלית, בתפקיד אהובתו מליס. הטנור פליקס ליבשיץ, בתפקיד האביר הדני, הפתיע לטובה עם קול יציב ויפה. המנצח (סבסטיאן רולאן) שלט על הכל ביד קלילה וחיננית, והפיק מתזמורת ראשון את אחד הביצועים הטובים ששמעתי כאן כבר שנים. הפקה מהנה לחלוטין, ומומלצת גם למי שאינו פריק של אופרה.

פורסם ב"גלובס", 13.11.2006

פסטיבל חגיגות השבעים של הפילהרמונית יוצא לדרך בחודש הבא, ויהיה ללא ספק האירוע המוסיקלי הגדול של השנה. התזמורת מרימה אירוע בסדר גודל כזה פעם בעשור, ומאפייניו קבועים: שורה ארוכה של סולנים ומנצחים בעלי שם עולמי, רפרטואר שמרני יחסית שקורץ לקהל רחב ככל האפשר, וסיקור בינלאומי שמטרתו להעלות את התזמורת למודעות עולמית ועל הדרך גם לדאוג לגיוס מנויים נוספים. לפסטיבל מוזמנים עיתונאים מכל רחבי העולם, והוא ישודר בכל רחבי אירופה דרך ערוץ ARTE (הנקלט גם בישראל)."חשוב לנו להראות לעולם מה יודעים לעשות בישראל חוץ מאשר בתחומים אותם רואים בחדשות", אמר אתמול אבי שושני, מנכ"ל התזמורת, במסיבת עיתונאים בהיכל התרבות.

האמת? קשה שלא להתפעל למול רשימת השמות שהצליחה התזמורת לגייס הפעם. אלו מנצחים וסולנים מהצמרת העולמית, שכל תזמורת עמיתה בחו"ל היתה מתפארת בהם בנסיבות דומות. בין המנצחים אפשר למצוא את לורין מאזל, מנצחה של הפילהרמונית של ניו-יורק; קורט מאזור האהוב, שינצח על קונצרט הסיום ב- 31.12 שבמרכזו הסימפוניה התשיעית של בטהובן; דניאל ברנבוים, שיופיע בשלושה קונצרטים שונים כמנצח ופסנתרן; ואלרי גרגייב הכריזמטי, שינצח על תכנית רוסית (רחמנינוב ושוסטקוביץ'); הצעיר המטאורי מונצואלה גוסטבו דודאמל, שהפך ליקיר הקהל בשנתיים האחרונות; וכמובן זובין מהטה, שינצח על שלושה קונצרטים. בין הסולנים שיופיעו בפסטיבל בולטים הפסנתרנים ראדו לופו, לאנג לאנג, יפים ברונפמן ויבגני קיסין, הכנרים מקסים ונגרוב, יוליאן רחלין, גיל שחם ופנחס צוקרמן, הצ'לן מישה מאיסקי ועוד. כאמור, רשימה מפוארת בכל קנה מידה. תכנית הפסטיבל כוללת שני רסיטלים לפסנתר, שני קונצרטים קאמריים, ושמונה קונצרטים סימפוניים. "כל המנצחים והסולנים הם כאלו שיש לנו איתם יחסי חברות ועשיה ארוכת שנים", אומר אבי שושני, מנכ"ל התזמורת. "אף אחד מהם לא יבוא לכאן בפעם הראשונה". החברות הזו כנראה הדדית, שכן כל האומנים – ומדובר על אנשים שמרוויחים עשרות אלפי דולרים לקונצרט- יופיעו בפסטיבל בחינם.

עיון ביקורתי ברשימת הקונצרטים מעלה שמתוך 12 התכניות ברשימה יש שמונה אותן הייתי מגדיר "חובה". רובם המכריע, יש לציין, בגלל הסולנים והמנצחים. זה בסדר גמור: אף אחד לא בא לפסטיבל כזה כדי להכיר רפרטואר חדש ומפתיע. אסור להחמיץ את מאזל, גרגייב ודודאמל, שמבטיחים חוויה בזכות הכריזמה המדהימה שלהם; את מאזור, שסובל מבריאות רופפת וכנראה לא יופיע כאן עוד הרבה; ואת הקונצרטים עם ברנבוים, שינגן רפרטואר שמרני אך מושך מאד.

ובכל זאת, יש גם שני עניינים בעייתיים בהקשר לפסטיבל השבעים. הראשון- היעדרו התמוה של הכנר יצחק פרלמן, מחבריה הותיקים של התזמורת. ניכר שדעתם של אנשי הפילהרמונית אינה נוחה מהעניין, ושהתירוץ הרשמי שלו להיעדרות- שהוא עסוק בהוראה בארה"ב- אינו מספק אותם. האמת היא שלהיעדרות הזו יש גם צד חיובי. בשנים האחרונות הופיע כאן פרלמן בעיקר כמנצח, והוכיח את עצמו ככישלון חרוץ: הוא היה טכני, כבד ומשעמם. הביקורות לא איחרו לבוא, ויתכן שקרא אותן ונעלב. בכל מקרה, יש לו בפסטיבל תחליפים ראויים מאד. העניין הבעייתי השני הוא בהיכל התרבות, בו יתקיים הפסטיבל. בינתיים, כידוע, תכניות השיפוץ של האולם תקועות. בנוסף, מנכ"ל התזמורת מסר כי לא יערכו באולם כל שיפוצים לפני הפסטיבל. התוצאה? הפסטיבל יערך באולם מתפורר, עם מחסור חמור בתאי שירותים, כסאות צפופים להחריד ובמה מסמורטטת מרוב שנים. לא נעים, אבל המפגע האסתטי הזה ישודר לרחבי אירופה בתור הפנינה התרבותית של ישראל. אפשר להתנחם בזה שלפחות המוסיקה תהיה טובה.

חגיגות השבעים בפילהרמונית. 17 ל- 31 בדצמבר.

כותרת מאתר "הארץ" בעניין המוטרדת-לכאורה של חיים רמון, לא נגעתי:

המזכיר הצבאי של רה"מ: שכנעתי את ה' לא לטייח

האחרון שעשה את זה היה משה רבנו, לא? חבל שרמון לא מצא מישהי עם אות ראשונה קצת פחות רב-משמעית.

פורסם ב"גלובס", 6.11.2006

מיכאל בורגשטדה

פרנסואה קופרן- מכלול היצירות לצ'מבלו. מיכאל בורגשטדה. "בריליאנט".
למיכאל בורגשטדה (Borgstede) יש סיפור אישי די יוצא דופן. הוא נולד בגרמניה, ופיתח קריירה של צ'מבליסט בינלאומי מוכר. אלא שבמסגרת לימודיו בהולנד פגש בחורה ישראלית, ועבר בעקבותיה לארץ. בשנים האחרונות הוא חי בתל-אביב, ומתפרנס מכתיבה על המצב במזה"ת לעיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג". במקביל הוא נוסע בשיטתיות לאירופה כדי להופיע בקונצרטים, כי לדבריו שם הוא מרוויח ביורו את מה שהוא מרוויח בארץ בשקלים.
בנוסף לכתיבה ולהופעות, השנה הוציא בורגשטדה גם פרויקט ענק מוקלט. מדובר באוסף של 11 דיסקים, ובו מכלול יצירותיו של פרנסואה קופרן לצ'מבלו. קופרן (1733 – 1668) נחשב לאחד מחשובי הבארוק הצרפתי, ולאורך השנים חיבר ארבעה כרכים של יצירות לצ'מבלו. האוסף מסודר בצורה כרונולוגית, החל מהכרך הראשון משנת 1713 ועד לאחרון משנת 1730. האזנה שיטתית, לפי הסדר, מאפשרת ממש לעקוב אחרי ההתפתחות האישית של המלחין.
הביצוע מצוין, הן מבחינת איכות הנגינה וההקלטה והן בכל הנוגע ליסודות סגנוניים (הדגשות, עיטורים, הבלטת קווים מלודיים מסוימים וכדומה). יחד עם ההקפדה על הסגנון יש בביצוע גם הרבה חופש וגיוון, ולכן הוא לא משעמם למרות האופי המונוטוני של הכלי. עם זאת, צ'מבלו זה צ'מבלו, ולכן מומלץ להאזין לאלבום במנות קטנות בכל פעם. מבחינת קהל יעד, נראה לי שהאלבום יעניין בעיקר אוהבי בארוק שיודעים בדיוק למה לצפות.
את האלבום ניתן לרכוש באמזון.קום בחמישים דולר, או באמזון הגרמני (Amazon.de) שם הוא זול בהרבה (23 יורו). בקרוב הוא אמור להיות מופץ גם בחנויות הדיסקים בארץ.

רפסודיה בכחול- מיטב המוסיקה הקלאסית האמריקנית. דיסק אוסף "הליקון".
אחרי שכבר חשבנו שהמחלקה הקלאסית ב"הליקון" מיצתה את כל אפשרויות האוסף- ממוסיקה קולית ועד מוסיקה לגיטרה- מגיע השבוע לחנויות דיסק אוסף חדש, עם מוסיקה אמריקנית. יש פה את כל הלהיטים הרלוונטיים: "רפסודיה בכחול" ו"אמריקאי בפריז" של גרשווין, "הבדרן" של ג'ופלין (זה שילדים אוהבים לנגן), "מכונת הכתיבה" של לירוי אנדרסון, קטעים מ"סיפור הפרברים" ו"קנדיד" של ברשנטיין, "הו-דאון" של קופלנד ועוד ועוד. יש גם סיום מרגש בקולו של פול רובסון, בהקלטה משנת 1928. הביצועים טובים עד מעולים, והערה יחידה בעניין זה היא שאף אחד מהקטעים של ברנשטיין אינו בניצוחו של המלחין (והאמת היא שזה לא כזה נורא).
נו, אז? עניין של טעם. אישית אין לי הערכה מיוחדת לרוב המוסיקה בדיסק הזה. הרפרטואר האמריקאי של ברנשטיין ושות' נשמע לי שטחי, חסר עידון או תיחכום, לעיתים אפילו צעקני. בידור וריגוש חיצוני יש כאן למכביר, אבל עומק הבעה או רגש צריך לחפש במקומות אחרים. באך זה לא, וגם לא מוצרט. מצד שני, יחסית למה שהוא מציע הדיסק כמעט מושלם: הוא נדיב מאד (77:23), אופיו קליל וסימפטי, והרפרטואר מגוון ונבחר בקפידה. מקצוענים יעקמו את האף, אוהבי שעשועים יתמוגגו.

אנדראס שול

המיטב של אנדראס שול. דיסק "דקה".
אנדראס שול הוא בעיני הרולס-רויס של הקונטרה-טנורים (זמרים גברים ששרים בקול אלט). יש לו קול יפהפה, הגשה מדויקת ומוסיקליות עילאית, שהרבה פעמים מצליחה לרגש ממש. חברת "דקה", שגייסה אותו כבר לפני שנים, הוציאה עכשיו דיסק אוסף תחת הכותרת "המיטב של אנדראס שול". הכותרת הזו לא לגמרי מדויקת: הדיסק מאגד קטעים מתוך ההקלטות של שול ב"דקה" בלבד, ולא כולל את ההקלטות המדהימות שעשה עבור חברת "הרמוניה מונדי צרפת" בה התחיל את דרכו. כדי להתרשם ממלוא יכולתו, כדאי לשים יד גם על האוספים שהוציא שם.
הדיסק הנוכחי מאגד את המיטב מתוך שמונת הדיסקים שהספיק שול להקליט ב"דקה". יש בו 18 קטעים, בהם משתתפים מגוון הרכבים מלווים שהופיעו בדיסקים המקוריים. הרפרטואר כולל אריות של הנדל, גלוק ואחרים, קטעים מיצירות קודש של ויואלדי ופרגולזי, שירים של דאולנד ועוד. פה ושם יש גם קטעים מדיסקים פופוליסטיים יותר כמו הפסקול ל"הסוחר מונציה" או "שירי עם", בהם התמסר שול לעיבודים דביקים ומיופייפים. אבל אלו, למרבה המזל, שוליים יחסית ליופי והעדינות של יתר הקטעים. שול נע בקלילות מקטעי קולורטורה מרהיבים לקטעי שירה נוגים, והכל בשליטה טכנית מושלמת ובהגשה מלאת צבע. יופי של זמר, וברוב המקרים גם יופי של מוסיקה.

פורסם ב"גלובס", 5.11.2006

הרעיון מאחרי "הפילהרמונית בג'ינס" דווקא נחמד. לוקחים את התכנית מסדרת הקונצרטים הרגילה, מקצצים אותה לשעה בערך, ומגישים עם תאורה מעומעמת ומנחה סלבריטאי. לפני הקונצרט מחלקים נאצ'וס ובירה בחינם, ואחרי הקונצרט יש מסיבת ריקודים. השילוב הזה מושך לסדרה קהל שונה מאד מהקהל הגריאטרי של התזמורת; זו הסדרה היחידה בה רואים לצד הקהל המבוגר גם אנשים בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחייהם. במסיבה שאחרי הקונצרט רוקדים צעירים בני עשרים ליד אנשים בגיל של הסבא והסבתא שלהם. זה נראה ומרגיש קצת כמו חתונה, וזה דווקא סבבה.

ברור שהפילהרמונית לא היתה עושה את הסדרה הזו לולא היתה רוצה למשוך קהל צעיר וחדש. ברור גם שאוהבי מוסיקה רציניים מתרחקים ממנה, כי בסופו של דבר מדובר בבידור ולא במוסיקה. איך יודעים שהקהל אינו חובב מוסיקה רציני? זה קל. קהל שמכיר את כללי המשחק בקונצרט לעולם לא ימחא כפיים בין פרקים של יצירה; ב"פילהרמונית בג'ינס", לעומת זאת, מחיאות הכפיים האלו הן דבר מקובל מאד. בדרך כלל התשואות הבלתי צפויות משאירות את המנצח והסולנים החו"ליים בהלם, עם חיוך מטופש של "אלוהים, לאיפה נקלענו".

אבל הבעיה המרכזית בקונספט היא לא בקהל, אלא באופן הביצוע. לסידרה כמו "הפילהרמונית בג'ינס" קל מאד לגלוש למחוזות החלטורה, ולמרבה הצער, זה קורה לא מעט. הבעיה המרכזית היא במנחה. אחת מהאטרקציות של הסדרה היא להביא מנחה פופולארי מתחום הבידור והתקשורת, שיגיש את הערב בצורה קלילה ויקשקש קצת עם המנצח והסולנים. רשימה חלקית של מנחים שהופיעו עד עכשיו כוללת את גיל חובב, מיקי חיימוביץ', יאיר גרבוז, יונה אליאן, צביקה הדר וליאור שליין (בקונצרט האחרון). הבעיה היא, שהתזמורת לא נותנת למנחים האלו שום סטנדרט או הנחיה מקצועית. כתוצאה, הרבה מהמנחים מתייחסים לכל העניין כחלטורה ומביישים את עצמם, את התזמורת ואת הקהל.

הגישה של המנחים שונה מאיש לרעהו, אבל אפשר להצביע על מספר מוטיבים משותפים. המוטיב החוזר הראשון הוא "וואוו, מה אמא שלי היתה אומרת אם היתה יודעת שאני מופיע עם הפילהרמונית". בדרך כלל מתלוות לקו הזה כמה בדיחות קרש, שנעות סביב חוסר כשרונו של המנחה בנגינה בילדותו. המוטיב המשותף השני הוא האפולוגטיקה: "יואו, מוסיקה קלאסית. אני לא מבין בזה כלום, אבל זה דווקא מגניב". כשאתה עומד ליד מאה נגנים מעולים, זה נשמע לכל היותר אידיוטי.

המנחים החלטוריסטיים ביותר, כמו ליאור שליין בקונצרט האחרון, סומכים על חוש ההומור שלהם שיעשה את העבודה. שליין בא לבוש בחצאית סקוטית, תקע כמה בדיחות גסות על הנשיא קצב, ולשיא הערב ביצע עם התזמורת שיר מתחכם שחיבר לצלילי מוסיקה של באך. שיחה רצינית עם המנצח או הסולנים כלל לא באה בחשבון, ואולי עדיף שכך. התוצאה היתה, כצפוי, חסרת כל חן או עניין. אבל שליין אינו האחראי היחידי: גם התזמורת לא יוצאת נקיה כאן. בקונצרט בוצע נוסח מקוצר ("איזה מזל!" לדברי שליין) של המיסה בסי-מינור של באך, אחת היצירות הגדולות בכל הזמנים. היצירה בוצעה ללא הסבר, ללא תרגום, ללא שום דרך שאיפשרה לקהל להבין במה בעצם היא עוסקת. אחת מהיצירות הנשגבות בספרות המוסיקה הפכה לכלי בידורי זול, שוות ערך לבדיחות של ליאור שליין ולמסיבת ריקודים עם נאצ'וס. איזה פיספוס. ויש דוגמאות שליליות נוספות, כמו יונה אליאן בקונצרט הקודם או אחרים בעונות קודמות. מה שמאחד אותם הם היעדר מוכנות, שימת עצמם במרכז, והיעדר סטנדרט מחייב או ביקורת מינימלית של הנהלת התזמורת על איכות ההנחיה ואופייה.

זה לא חייב להיות כך. אם נבדוק מנחים קודמים בסדרה, המוצלחים ביותר היו אלו שלקחו את הקהל ברצינות. שהשקיעו, ושלא זילזלו ברצון של הקהל לדעת ולהבין. דוגמא בולטת היתה הקונצרט בעונה שעברה עם "פולחן האביב", בניצוחו של רוני פורת. הוא היה רהוט, אינטליגנטי ומוכן להפליא, ולא בא לשעשע אלא להעביר חוויה. כתוצאה, אפשר היה ליהנות לא רק מהמוסיקה (והריקוד שנלווה אליה) אלא מחוויה תרבותית שלמה. דוגמא בולטת שניה היתה מיקי חיימוביץ', שהשקיעה בהכנה את הנשמה והצליחה ליצור חיבור מרהיב בין עשיית חדשות לבין התכנית שנוגנה אותו ערב. אני מניח שהיא קיבלה בדיוק אותו סכום שקיבל שליין. אבל ההבדל הוא בגישה, וזהו בדיוק ההבדל שמבחין בין ערב מעולה לחלטורה מביכה.

פנה אלי איש נחמד בשם גדעון שמיר, וביקש שאעזור לו לפרסם סדנה יחודית שהוא עושה בגליל. לא הייתי שם עדיין, אך הנושא מעניין מאד ואני עוזר בשמחה. שמיר הוא אחד האנשים עם המקצועות היחודיים ביותר בארץ- בונה עוגבים. הוא עוסק בבניית עוגבים כבר ארבעה עשורים, ונחשב בארץ למקור סמכות כמעט בלעדי בתחום. "נושא העוגב והמוסיקה לעוגב מאד מוזנח אצלנו", הוא אומר. "יש סטיגמה שאומרת שעוגב הוא כלי נוצרי, ולכן ההתייחסות אליו בארץ היא בהתאם. לכן אני מנסה לאפשר לקהל להתוודע לעוגב, ולהעריך את המוסיקה העשירה שחוברה עבורו לאורך יותר מ-500 שנה".
כדי לעמוד באתגר פותח כעת שמיר לקהל את הסדנה שלו, הנמצאת בישוב מנוף שבגוש שגב. שמיר מציג בה שני עוגבים שבנה, כולל הסבר מקיף עליהם והדגמות נגינה. הראשון הוא עוגב קטן יחסית בסגנון הרנסאנס והבארוק המוקדם, שמתאים לביצוע יצירות מסביבות שנת 1600. העוגב השני גדול יותר, וכולל פדלים לנגינה ברגליים. עוגב זה מתאים לנגינת מרבית היצירות הגדולות לעוגב, כולל אלו של באך, מנדלסון ומלחיני המאה ה- 19. שניהם כמובן עוגבים אמיתיים, המבוססים על מערכת גדולה של חלילים (בניגוד לאורגן האלקטרוני הפושטי). המפגשים מיועדים לקהל סקרן שמעוניין להכיר את העוגב וצלילו, ושמיר מבטיח לאפשר למי שיודע לנגן במקלדת להתנסות בנגינה בעצמו.
סדנת העוגבים של גדעון שמיר בישוב מנוף. טלפונים: 9998301 – 04, 8969384 – 052.

פורסם ב"גלובס", 30.10.2006

זה סופי: ולרי גרגייב (GERGIEV) וצוות בית האופרה מארינסקי יגיעו בינואר לאילת, וירימו בפעם השישית את פסטיבל "קלאסי בים האדום". פסטיבל "קלאסי בים האדום" הוא אחד הפסטיבלים היוקרתיים ביותר בארץ, ומושך לאילת קהל שונה מאד מועדי העובדים והצעירים שמזוהים עם העיר הדרומית בדרך כלל. יש רק לקוות שהמארגנים ילמדו לקחים משנה שעברה, וישכילו לחמם את האוהל הגדול שנבנה במיוחד לאירוע (בשנה שעברה הוא היה ממש קפוא). בנוסף, יש לקוות שגרגייב יזכור להביא צוות מחליף: בשנה שעברה, בקונצרט של "נבוקו", אחד הזמרים שלו עלה לשיר חולה (ויש אומרים שיכור) וקילקל לכל היתר את ההצגה.

השנה יבוצעו בפסטיבל שתי אופרות בביצוע קונצרטי, ששתיהן למיטב ידיעתי לא בוצעו בארץ מעולם: "תרנגול הזהב" של רימסקי-קורסקוב ו"בנוונוטו צ'ליני" של ברליוז. כדי לאזן את הבלתי מוכר עם המוכר, יבוצע גם הרקוויאם אדיר המימדים (והאהוב מאד בארץ) של ורדי. בנוסף לקונצרטי הערב הגדולים, יבוצעו במהלך היום גם שמונה קונצרטים קאמריים, שיבוצעו באולמות שונים במלונות גדולים באילת. גם כאן, המבצעים יהיו נגני וזמרי בית האופרה מארינסקי. בין תכניות הצהרים בולטות אלו עם הרקוויאם הפופולארי של מוצרט, "תפילות ערבית" של רחמנינוב, השמיניה של מנדלסון ועוד.
4-6 בינואר 2007, אילת.