בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 29.10.2006

"זמן עכשיו", הביאנלה למוזיקה בת זמננו, תתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות בין ה- 1 ל- 4 בנובמבר. אורח הכבוד שהצליחה הסדנא לגייס השנה הוא המלחין יליד טיביליסי גיה קנצ'לי (Giya Kancheli), אחד מהמלחינים הבולטים הפועלים כיום בעולם. קנצ'לי יעבוד עם הרכבים ישראלים על ביצוע המוסיקה שלו, ובנוסף יקיים מפגש למפגש הרחב בשילוב סרטים וביצוע חי של רביעיית פסנתר.
בין ההרכבים שיופיעו השנה בביאנלה אפשר למצוא שמות מוכרים למדי, כמו רביעיית "ארדיטי" מאנגליה, רביעית "אביב" הישראלית המעולה, הרביעיה הכל-נשית "פסופוס" מצרפת, שלישיית "פיבודי", אנסמבל המאה ה-21 ועוד.
בנוסף לקונצרטים באולמות ובגלריות, יוצב בחזית המוזיאון ביום האחרון של הפסטיבל מיצב סאונד, שלדברי המארגנים יכלול מכוניות, אביזרים ומוזיקה אלקטרונית. בכמה מהקונצרטים ישולבו עבודות וידיאו ארט ויצירות של אמני מיצג ישראלים.
הערה חשובה: באמור לעיל אין משום המלצה. מוסיקה בת זמננו נוטה לעיתים להיות קשה מאד להאזנה, כך שביקור בביאנלה דורש רמה גבוהה של הימור ובעיקר אזניים שמוכנות להתנסויות חדשות. מצד שני, בעיקרון אני לא אוהב מוסיקה מודרנית, כך שאני לא מקור המלצה מוצלח במיוחד לחובבי הז'אנר. מה שכן, למי שכן נמשך למוסיקה מודרנית כדאי לקחת בחשבון שרמת המבצעים גבוהה מאד, כך שחוויות מעניינות בטוח יהיו.

הכתבה הזו הופיעה היום ב- YNET, ומצאה חן בעיני מאד. בתור לא-מעשן כבד שנאלץ לסבול סיגריות במקומות ציבוריים על בסיס יומי, נראה לי שכל האמצעים כשרים כדי להפסיק את האילוץ לנשום רעל. חבל לי רק שאת המלחמה הזו צריך לעשות אדם פרטי, כמו הבחור בכתבה ועוד כמה דון קישוטים מסוגו. מי שצריך לטפל במעשנים במקומות ציבוריים ובבעלי המקומות שמתירים זאת הן רשויות החוק, בדיוק כמו שאוכפים חוקים בדבר מהירות מופרזת, אי עצירה באור אדום או שוד מזוין.

לדעתי, יש כאן גם פתח מעניין לעורך דין צעיר שבא לו להתפרסם ועל הדרך לעשות קצת כסף. כמו שעו"ד אילן בומבך מזוהה כיום כמספר אחד בבעיות חניה, יש לעו"ד הצעיר הזדמנות פז להיכנס לנישת האנטי-עישון. כל מה שצריך זה לעודד תביעות, לייצג את המתלוננים בבימ"ש, ולגזור כמה אחוזי עמלה מהפיצוי שיתקבל. יש חוק מאד מפורש בעניין העישון במקומות ציבוריים, וזה שאנשים מסוימים בוחרים להתעלם ממנו לא הופך אותו ללא קיים. אולי דרך הכיס יבינו את זה גם בעלי מקומות בילוי והנהלות הקניונים.

פורסם ב"גלובס", 22.10.2006

צופן מונטוורדי

יעלה אביטל

בשבוע הבא יגיע לארץ ההרכב הבינלאומי "כאן מושלת האהבה", המתמחה במוסיקה עתיקה. ההרכב מאחד זמרים ונגנים מישראל ואירופה, כולם מוכרים היטב בתחומם. ההרכב יעלה בארץ שלושה קונצרטים תחת השם "צופן מונטוורדי", שיציגו מוסיקה קולית וכלית מאת מונטוורדי ומלחינים איטלקיים נוספים בני תקופתו (פרסקובלדי, לוצסקי, בסאנו ואחרים). כמו-כן יקיימו חברי ההרכב כיתות-אמן והרצאות במרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל בת"א, שיהיו פתוחות ללא תשלום לקהל. בין חברי ההרכב בולטת זמרת הסופרן הישראלית המקסימה יעלה אביטל, ואיתה יופיעו נגנים בחליליות, כינור, קורנט, ויולה-דה גמבה וצ'מבלו (עליו ינגן יזהר קרשון, המנהל המוסיקלי של ההרכב). הכלי שיזכה מן הסתם לתשומת לב מיוחדת הוא הקורנט (Cornett), כלי נשיפה עתיק ונדיר מאד על במות בארץ. חברי ההרכב הלא-ישראלים הם כולם יוצאי ה"סקולה קנטורום" מבאזל (שוויץ), אחד מבתי הספר החשובים ביותר באירופה לביצוע מוסיקה מוקדמת.

הקונצרטים יתקיימו ב-27 לאוקטובר, 21:00, קיבוץ ברעם (כניסה חופשית); 29 לאוקטובר, 21:00, המרכז למוסיקה ירושלים (בתשלום); 2 לנובמבר, 20:30, המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל בת"א (בתשלום). כתות האמן וההרצאות יתקיימו במרכז פליציה בלומנטל בת"א ב- 30 – 31 באוקטובר, ויהיו פתוחות לקהל.

כנס אקדמי בנושא הקלטות
חקר ההקלטות הוא נושא חדש וחם במחקר המוזיקולוגי, המשיק לתחומים כמו אמנות הביצוע, סגנונות ביצוע ופרשנות, טכנולוגיות הקלטה ועוד. בשנים האחרונות עולה בהתמדה מספרם של המוסיקולוגים העוסקים בניתוח הקלטות, בניסיון לענות על שאלות שעד כה נעדרו כמעט לחלוטין מהמחקר האקדמי: משמעותה של פרשנות מוסיקלית, השפעת עידן ההקלטות על מוסכמות ביצועיות, ז'אנרים שונים בביצוע וכדומה.

החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים עורך כנס יוצא דופן בנושא ההקלטות, הפותח את שנת הלימודים החדשה. זהו אמנם אינו כנס ראשון בארץ בתחום- בעבר נערך כנס דומה ב"משכנות שאננים" בירושלים- אך הוא מסמן את חשיבותו העולה של הנושא במחקר האקדמי. בכנס תשתתף בין השאר ד"ר דורותיאה פביאן, אורחת מאוסטרליה המהווה דמות חשובה בתחום חקר ההקלטות, שתשווה בין הקלטות ישנות וחדשות. כמו כן ירצו בו ד"ר אביאור ביירון מאוניברסיטת בר- אילן שישווה הקלטות של "פיירו הסהרורי" מאת שנברג, וד"ר איתן אור-נוי מהאוניברסיטה העברית שיציג ניתוח של הקלטות ל"אדג'יו לכינור סולו" מאת באך. כמקובל בתחום, ילוו את ההרצאות הדגמות של הקלטות.
הכנס יתקיים ביום שלישי, 31.10, בשעות 18:00-21:00, באולם ההרצאות של החוג למוסיקולוגיה בירושלים (אולם 2715 בבניין מדעי הרוח). הכניסה חופשית.

פורסם ב"גלובס", 16.10.2006

ברטוק- קונצ'רטו לתזמורת. תזמורת שיקאגו. מנצח: גיאורג שולטי. דיסק DECCA.
"The Originals" ("המקוריים") של קונצרן "פוליגרם" היא אחת הסדרות המוצלחות ביותר של דיסקים משוחזרים שיש כיום בשוק. הסידרה מציגה הקלטות מופת שיצאו במקור בתקליטי הויניל השחורים של פעם, והועברו לפורמט CD במחיר מוזל. ההקלטות שנבחרו עבורה הן של ביצועי מופת, שזכו לשבחים מיוחדים מהביקורת. ההקלטות הישנות שופצו והוספו להן ברק ונוכחות, ובנוסף שופרה ההגדרה המרחבית שלהם במטרה להגדיל את אפקט הסטריאו במערכות השמע המודרניות. הדיסקים עצמם מעוצבים בצורת תקליט, להשלמת החוויה הנוסטלגית.
כעת הצטרפה לרשימת הדיסקים ב"The Originals" הקלטה מיתולוגית, בה מנצח גיאורג שולטי על ה"קונצ'רטו לתזמורת" של ברטוק. שולטי, שנפטר ב- 1997, מנצח בדיסק על תזמורת שיקאגו, בהקלטות שנעשו במהלך שמות השמונים. הביצוע הזה ל"קונצ'רטו לתזמורת" נחשב במשך שנים לטוב ביותר שיש: שולטי וברטוק הם יוצאי אותה מדינה (הונגריה) וגם פחות או יותר אותו דור. הניצוח הדמוני והתוסס של שולטי מתאים למוסיקה החמוצה-מתוקה של ברטוק כמו כפפה ליד, ובקטעים מסוימים ממש אפשר לדמיין את שפת הגוף התזזיתית שלו. כיוון שמדובר בהקלטות מודרניות יחסית, כבר ההקלטות המקוריות נעשו בפורמט דיגיטלי ואיכות ההקלטה מצוינת. למעט ה"קונצ'רטו לתזמורת", יש בדיסק שתי יצירות מרכזיות נוספות של ברטוק- "סוויטת ריקוד" ו"מוסיקה למיתרים, כלי הקשה וצ'לסטה".

מהלר- סימפוניה מס' 5. מנצח: סיימון ראטל. 2 די.וי.די. של EMI.
ועוד מוזל: DVD בו מנצח סיימון ראטל על הסימפוניה החמישית המדהימה של מהלר -בעיני, המוצלחת ביותר שלו. הביצוע הוקלט ב- 2003, עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין. הביצוע עשיר ומלא צבע, ולצפות בראטל מנצח זו חוויה אסתטית בפני עצמה. עוד בדי.וי.די יש יצירה בשם Asyla של תומאס אדס(Ades), יצירה מודרנית לא מלהיבה שדורשת בין היתר שימוש בגונגים הטבולים בגיגית מים. אבל עיקר העניין הוא כמובן במהלר, שזוכה לביצוע מרשים מאד. בנוסף למוסיקה יש באלבום גם ראיון עם ראטל, שמדבר על שנותיו הראשונות בפילהרמונית של ברלין ועל המוסיקה המבוצעת. בדיסק השני באלבום יש הקלטת אודיו של החמישית של מהלר, ללא תמונה. האלבום כולו נמכר במחיר של 69 שקלים.

קורט וייל- שבעת חטאי המוות. מנצח: קורד גרבן. דיסק "הרמוניה מונדי צרפת".
ומשוחזר אחרון להיום: חברת "הרמוניה מונדי" העבירה לסידרת "Musique D’abord" הזולה את ההקלטה הותיקה ל"שבעת חטאי המוות" של קורט וייל, עם תזמורת הרדיו של הנובר בניצוח קורד גרבן (Garben). הביצוע המקורי הוא משנת 1993, והאטרקציה המרכזית שלו היא זמרת המצו-סופרן המעולה בריגיטה פסבנדר. הטקסט ליצירה, מריר וציני, נכתב ע"י ברטולד ברכט (בגרמנית). הוא עוסק בשתי אחיות, אנה 1 ואנה 2, הנודדות באמריקה החומרית ובכל עיר פוגשות באחד מ"חטאי המוות" מהמסורת הנוצרית: עצלות, גאווה, כעס וכך הלאה. מסען של האחיות הוא מסע של דיכוי והשפלה, שבו אנה 1 (הרציונלית והמפוכחת) מוכנה לעשות הכל בשביל הכסף, אפילו למכור את אחותה (האמנית טובת הלב) לזנות. כצפוי מברכט, במאבק בין המעשי לריגשי מנצחת לבסוף המעשיות. וייל הלחין לטקסט מוסיקה קברטית, שהיא לעיתים מתוקה מדי בכוונה ולעיתים חמוצה-מרירה. הביצוע מצוין, וחבל רק שעקב המעבר לפורמט המוזל לא מצורפות לחוברת מילים, כך שלמי שלא מבין גרמנית אין שום יכולת להבין מה קורה ביצירה. עוד בדיסק יש ששה שירים של וייל לטקסטים של משוררים שונים, שחוברו בשנים שסביב מלחמת העולם השניה. גם כאן היעדר הטקסט מעצבן למדי. למי שלא מכיר את וייל כדאי לקחת בחשבון שמוסיקה כיפית זה לא- בדרך כלל הוא מלחין מוסיקה מרירה וצינית בכוונה, בדיוק כמו הטקסטים שהוא משתמש בהם.

התמונה למטה צולמה בשבת בכנסיה הצלבנית באבו-גוש. בצילום מופיע עמוד, ועליו ציור. הסתכלו בציור בעיון, ותגידו מה אתם רואים. שימו לב במיוחד לשליש התחתון של העמוד, למה שנראה במבט ראשון כמו שתי אזני המן שביניהן סוג של עיגול.

פורסם ב"גלובס", 10.10.2006

ארתור רובינשטיין מנגן קונצ'רטי לפסנתר. התזמורת הסימפונית של לונדון. מנצח: אנדרה פרווין. DVD "דויטשה גרמופון".
זהו DVD שרבים חיכו לו: ארתור רובינשטיין מנגן שלושה מגדולי הקונצ'רטי הרומנטיים (גריג, שופן, והשני של סן-סנס) על גבי דיסק אחד. ההקלטות האלו שודרו כבר מזמן בתחנות טלוויזיה שונות, אבל כאן הן מרוכזות בפורמט ה-DVD הנוח. יתרון נוסף וחשוב הוא הבונוס, בצורת ראיון ארוך ומרתק עם רובינשטיין. הראיון התקיים בפאריז ב- 1975, כשהפסנתרן היה בן 90. הוא צלול להפליא, פתוח ותקשורתי, ועמוס תובנות על החיים, היהדות, האמנות והמוסיקה. הלוואי עלי בגיל הזה. על מוסיקה מודרנית, לדוגמא, הוא אומר בעדינות שזו שפה שהוא פשוט לא מבין ולכן גם לא יכול לשפוט; על עצמו הוא מספר שניסה להתאבד בגיל צעיר, נכשל, ומאז הרגיש שנולד מחדש; בהמשך הוא מודה שהוא שוגה מדי פעם בתווים, אבל מסביר שלנגן נכון ולעשות מוסיקה הם שני דברים שונים.
לגבי הביצועים עצמם: הנגינה של רובינשטיין, בן התשעים, מדהימה בחיוניות ובכוח שלה. לעיתים הוא קצת אגרסיבי מדי לטעמי, ופה ושם חסר לי עידון; אבל לראות את הקשיש הזה בפעולה זה עסק מרגש למדי. החיסרון העיקרי של ההפקה הוא בכך שהיא בת שלושים שנה, ומיושנת בהתאם. המנצח, אנדרה פרווין, מופיע בתספורת קארה מכוערת להפליא והניצוח שלו חסר כריזמה לחלוטין, ואיכות התמונה דהויה וחסרת ברק יחסית להקלטות חדשות. בקיצור, את ההפקה הזו קונים רק בזכות הפסנתרן, שמספק את הסחורה ביג טיים.

לייף אובה אנדסנס מנגן באך ומוצרט עם התזמורת הקאמרית הנורבגית. DVD של EMI קלאסיקס.
עוד פסנתר, אבל הפקה שהיא כמעט ההיפך הגמור מזו של רובינשטיין. הנורבגי הצעיר לייף אובה אנדסנס (Andsnes) הוא אחד הפסנתרנים האהובים עלי היום: יש לו צליל פעמוני ונעים, והופעה אטרקטיבית שמזכירה קצת את יו גרנט פלוס קצת משקל והרבה כריזמה. ב-DVD הזה, שמוקדש לקונצ'רטי של מוצרט ובאך, הוא שובר את כל הכללים המקובלים. זוהי הקלטה מקונצרט שהתקיים באוסלו ב- 2004, בו שימש אנדסנס סולן, מנצח ומנחה. הקונצרט יוצא דופן ממספר בחינות. ראשית, המיקום- לא אולם קונצרטים רגיל אלא בית הדואר הישן של אוסלו, שעמודי השיש שלו מאפשרים הופעה בתנאים שמזכירים יותר קונצרט ג'אז. שנית, אנדסנס מנגן בו רק חלקי יצירות: הפרק השלישי מהקונצ'רטו מס' 18 של מוצרט, שני פרקים מהחמישי של באך, הרונדו ממס' 9 היפהפה של מוצרט, ושני הראשונים ממס' 20 של מוצרט. למה? כי ככה היה מקובל בתקופתו של מוצרט, ושבירת הפורמליות מאד התאימה לחוויה שאנדסנס ניסה להעביר כאן. זו מן הסתם גם הסיבה לעוד כמה אנומליות: ההופעה היא בבגדי יומיום רגילים ולא בבגדי קונצרט פורמליים, המצלמה בורחת מדי פעם לבדוק מה קורה במקביל ברחוב, התפאורה נשלטת בכחול וכך הלאה. לכל אלו מתווסף ראיון עם אנדסנס שמשובץ בין הפרקים, בו הוא מציג בקצרה ובנעימות את הקטעים שהוא עומד לנגן (בנורבגית, עם כתוביות תרגום לאנגלית). הנגינה יפהפיה, אנדסנס והתזמורת מלאים חדוות מוסיקה, איכות התמונה והסאונד מעולה, והתוצאה הסופית היא הפקה יוצאת דופן ומהנה מאד.

פורסם ב"גלובס", 10.10.2006

אבנר בירון, המקים והמנהל המוסיקלי של תזמורת ה"קמראטה" ירושלים, פותח את העונה החדשה עם רוח גבית ממקור לא צפוי: הטייקון הרוסי ארקדי גאידמק. גאידמק סימן את התזמורת הירושלמית כגוף מועדף, ובתחילת השנה העביר לה חצי מיליון דולר. "אני לא יודע מה היתה המוטיבציה של גאידמק לתרום דווקא לנו", אומר בירון, "אבל הוא מעורב בכמה מוסדות ירושלמיים נוספים ואין ספק שהוא סימן את ירושלים כיעד מועדף לסיוע".

לבירון אין שום בעיה להיתמך ע"י הטייקון השנוי במחלוקת. "הוא דמות מרתקת ביותר", הוא אומר. "בנוסף לרווחת הקהילה, יש לו רגישות אמיתית לאמנות. הוא יודע הרבה על אמנות, ויש לו חברים מהתחום. הוא אדם חכם, מרשים וענייני להפליא. ממש לא איש של טקסים. ראו את זה גם במלחמה: עד שמישהו בממשלה הספיק לזוז, אצלו כבר דברים עמדו".

ולא הייתה לך בעיה מוסרית לקבל ממנו כסף?
"לחלוטין לא. הוא הרי לא נשפט ולא הורשע, וצריך לכבד את זה. לא התלבטתי לרגע להיות מזוהה כמי שנתמך ע"י גאידמק. אני יודע שיש מי שאומר שיש לו אג'נדה נסתרת, אבל לדעתי הוא עושה יותר מאשר צבא של מקבלי משכורת שלא עשו חצי ממנו. בסופו של דבר, מבחן התוצאה הוא הקובע".

כמו רבים אחרים, בירון עוקב בדאגה אחר ההגירה השלילית של בעלי מעמד סוציו-אקונומי גבוה מירושלים. "יש אנשים שחושבים שאחת הדרכים למנוע את ההגירה השלילית הזו היא חיזוק התרבות, כי הקהל הזה הרי מזוהה עם תרבות", הוא אומר. "לכן יש תכנון להקים בירושלים רשות לתרבות, שתהווה כתובת לכל מי שמעוניין לתרום ורוצה לדעת שהתרומה שלו לא תלך לאיבוד בדרך". לגאידמק, לדבריו, יש מעורבות גם בהקמת רשות חדשה זו.

אבנר בירון התחיל את דרכו המוסיקלית כחלילן, ובגיל 22 כבר ניגן בפילהרמונית. לאחר שנתיים פרש. "הפילהרמונית היתה אז פיסגת השאיפות, אבל הפחיד אותי להישאר באותו תפקיד במשך עשרים שנה", הוא משחזר. "נראה לי אז מוקדם מדי להשתקע שם. בדיעבד, אני חושב שזו הייתה החלטה מוצדקת". הוא פנה לקריירה מדעית, ועשה תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני בחקר הסרטן. כיום, הוא אומר, הוא שמח על כך: "היה חשוב לי להיות במקום הזה, כדי לחזור אחר כך בשקט "הביתה" ולדעת שכבר בדקתי את האופציה והלכתי הלאה". החזרה למוסיקה היתה דרך התזמורת הקאמרית, בסוף שנות השבעים. התזמורת חיפשה חלילן, וביקשה ממנו לסייע בכמה קונצרטים. "בתור ביולוג, אמרתי שזה יכול להיות נחמד לנגן איתם כמה ימים", הוא מספר. "בסופו של דבר, נשארתי שם חמש שנים". לאחר מכן המשיך לנגן וללמד, ובסופו של דבר קיבל מישרה באקדמיה למוסיקה בירושלים (שלימים גם עמד בראשה). "ברור שבמחקר מדעי יש אתגר אינטלקטואלי", הוא מסכם את המעבר הסופי לקריירה מוסיקלית, "אבל העיסוק במוסיקה נותן גם סיפוק אמוציונלי. את התרוממות הרוח שנובעת מהשגת אקורד נקי קשה להסביר".

את תזמורת הקמראטה הקים בשנת 1984. היא התחילה כתזמורת סטודנטים, ועם גלי העליה של תחילת שנות התשעים קלטה עולים רבים. כיום, מהווים העולים למעלה מחצי ממצבת הנגנים. מבחינת רפרטואר מיצבה התזמורת את עצמה כמי שעוסקת באופן שיטתי בנגינת מוסיקה מתקופת הבארוק, ואף מקפידה להביא מנצחים וסולנים מובילים בתחום זה מחו"ל. יחד עם הפילהרמונית, למעשה, הקמראטה מהווה היום את המגנט החשוב ביותר בארץ לאמנים חשובים מחו"ל. גם בעונה הקרובה יופיעו איתה מספר שמות גדולים: בסדרה הווקאלית יופיעו המנצח רינלדו אלסנדריני וזמר הקונטרה-טנור מייקל צ'אנס, ובסידרת הפסנתר יופיעו ציפריאן קצריס, אליסו וירסלדזה, ג'ון אוקונור ואחרים.

אחת הביקורות על הקמראטה היא שאתם מנגנים מוסיקת בארוק בכלים מודרניים, בניגוד להרכבים מתמחים בחו"ל שמנגנים בכלים מקוריים מהתקופה- עם מיתרי גיד, קשתות מקוריות וכיוונון נמוך.
"אני חושב שהעניין המרכזי הוא לא הכלי, אלא הסגנון", הודף בירון את הטענה. "יתכן שכלי תקופתי יכול לתת את התוצאה ביתר קלות, אבל העניין המרכזי הוא הבנת הטקסט והסגנון: ארטיקולציה, עיטורים, מהלכים הרמוניים, ריתמוס, בניית פראזה ועוד. ואת זה אתה יכול לעשות זאת עם כל כלי. ואומר אפילו יותר מזה: אם תשמע נגני בארוק מקרוב תגלה שהנגינה שלהם יותר גסה, כי הכלי מפיק צלילים יותר חלשים והם צריכים להיות יותר אגרסיביים. הכלי התקופתי לדעתי מגביל מאד את יכולת ההבעה והפקת הצבע".

ביקורת נוספת מתייחסת לצליל הכבד ולמנייריזם של הנגנים הרוסים בתזמורת.
"זה תלוי מאד מי מנצח. אבל באופן כללי אני חושב שהנגנים העולים שולטים היטב בסגנונות השונים. גם הם עצמם אומרים שהם כבר שומעים אחרת".

גם האורחים שלכם מומחי הבארוק מחו"ל חושבים כך?
"סולנים ומנצחים מהשורה הראשונה של מבצעי הבארוק גומרים את ההלל על התזמורת. הביקוש להופיע איתנו עצום. הרי כיום יש הרבה מנצחים ששייכים לזרם ה"אותנטי" ומנצחים גם על תזמורות "רגילות". הם כבר מלאים בזה ומחפשים הרחבה של הרפרטואר".

אתה מגדיר את הקמראטה כתזמורת נישה שמתמחה בבארוק?
"ממש לא. אני מגדיר אותנו כתזמורת שמתמחה בסגנונות – יודעת לנגן בארוק, אבל מנגנת מצוין גם רפרטואר קלאסי, רומנטי ומודרני".

על נגני התזמורת בירון שופע מילים טובות. "אין אצלנו בחזרות אף אחד שמסתכל על השעון", הוא אומר, תוך שיגור רמז עבה להתנהלות של מתחריו. "יש שאיפה אמיתית למצוינות ומעורבות גדולה של הנגנים. וזאת, למרות המצב הבלתי אפשרי של מוסיקאים בארץ".

כמו רבים מעמיתיו, בירון מגדיר את היחס למוסי
קה ומוסיקאים בארץ כלא יאומן. "בישראל אין שום מדיניות בתחום התרבות", הוא מצהיר. "במדינה אירופית, כשרוצים להקים תזמורת אז דבר ראשון מתקיים דיון. בודקים אם צריך תזמורת או לא, מה היא תנגן, ובמה היא תתרום לקהילה. מחליטים אם יש צידוק, ורק אז נותנים תקציב. בישראל, לעומת זאת, אין שום מדיניות מוגדרת. אין שום החלטה ממוסדת כמה תזמורות צריך כאן, וכל מי שמצליח לשרוד מקבל תמיכה. כתוצאה, עוגת התקציב המצומצמת ממילא מתחלקת להרבה גורמים, ורוב התזמורות במצב גרוע. זה הרי לא שוק חופשי: גופי תרבות אינם רווחיים, וזקוקים לתמיכה ממשלתית. זה נכון לתזמורות בדיוק כמו שזה נכון לתיאטרון ולמוזיאונים. אני מסכים שצריך לנסות להרוויח ולא להיות נטל על הקופה הציבורית, אבל במציאות הישראלית יש עודף היצע. כתוצאה, ברוב התזמורות בישראל נגן שמרוויח 5,000 שקלים ברוטו בחודש נחשב כמי שמצבו טוב. ומדובר בנגנים שרמתם פנטסטית. לדעתי זה פשע".

אז מה הפתרון?
"יש בארץ יותר מדי תזמורות, שחלקן בינוניות. לדעתי, צריך להשאיר את הראויות בלבד. כל השאר זה ביזבוז כסף. בנוסף, צריך להגדיל את תקציב התרבות. לדעתי, המנהיגות לא מבינה את הקטסטרופה שמתחוללת כאן. יש תשלום עצום על אי-השקעה בתרבות. היום הרי אין בחינוך הפורמלי שום חשיפה לתרבות ומוסיקה. אילו היו מלמדים בבתי ספר את החוקים של נגינה ברביעיה- דו שיח, הקשבה, רגישות לאחר- הכל היה נראה אחרת. אנחנו חייבים להתעשת, כי התהליך הזה של ההתרחקות מהתרבות יכול להגיע לנקודת האל-חזור".

הפריוויו שכתבתי בשבוע שעבר על פסטיבל כפר בלום ניבא שני דברים עקב המעבר הבלתי צפוי שלו לסוכות: אחד, שמזג האויר יהיה הרבה יותר נעים מאשר הכבשן ביולי; ושתיים, שאולי הקהל יהיה יותר צעיר כי יש אנשים בחופש. חזרנו משם אתמול, והממצאים כדלקמן: בסעיף הראשון צדקתי בגדול. מזג האויר נפלא, הרבה הרבה יותר נעים מאשר בקיץ. בערב קצת קריר, אבל לא באופן מטריד. ממש כיף. בסעיף השני התבדיתי: הקהל נשאר קהל מבוגר מאד. אולי כי זה לא לגמרי חופש אלא חול המועד בו רוב האנשים עובדים, ואולי כי מוסיקה קלאסית לא מעניינת אנשים צעירים ברמה של לנסוע במיוחד לפסטיבל ולהוציא הרבה כסף. בכל מקרה, הקונצרטים נחמדים עד מצוינים כרגיל, והאוירה נעימה ואינטימית. במוצ"ש ראינו הופעה נחמדה באויר הפתוח על הדשא, עם קרן הדר ודוד ד'אור עם תזמורת חיפה. ניצח רפי קדישזון, שעשה גם חלק מהעיבודים (לדוד ד'אור היתה טעות פרוידיאנית מצחיקה כששיבח אותו על "העיוו… עיבודים"). בראשון בערב ראינו מופע ששיאו ביצוע מצוין ל"ארבע העונות" של ויואלדי, עם הקמראטה ירושלים ולהקת המחול "קולבן דאנס". נגינה מוצלחת, כוריאוגרפיה יצירתית ולא מתחנפת והמצאות בימוי נחמדות הפכו את הערב לחוויה מהנה מאד. החלק הראשון של הערב דווקא עבר פחות חלק: משום מה שכחו לכבות שם איזה מיקרופון, מה שגרם לציקצוקים וחריקות ברמקול השמאלי (למרבה הבאסה של הקונטרה-בסיסט, שנחשד ללא עוול בכפו שהוא הגורם לרעש). לא נורא, ככה זה בפסטיבלים ולוקחים את זה ברוח טובה. בכל מקרה, עם כיבוי המיקרופון נפתרה גם הבעיה כולה.

היום ובהמשך השבוע צפויים מופעים מסקרנים נוספים בפסטיבל, וזו בהחלט אופציה מעניינת אם אתם באיזור. השורה התחתונה- יועבר פסטיבל כפר בלום לסוכות באופן קבוע. זה הרבה יותר מתאים לאופי המוסיקה, וגם הרבה יותר ידידותי למשתמש.

שלושה פסטיבלים קלאסיים חשובים עומדים להתקיים בארץ בסוכות. הראשון הוא פסטיבל "קול המוסיקה בגליל העליון" בכפר בלום, שהיה אמור להתקיים ביולי אך נדחה עקב המלחמה. השני- הפסטיבל למוסיקה ווקאלית באבו-גוש, שמתקיים כרגיל. השלישי- פסטיבל בית שאן, שחוזר לאחר שמונה שנים ומציג שמות גדולים כמו שלמה ארצי, הפילהרמונית ועוד.

פסטיבל "קול המוסיקה בגליל העליון" בכפר בלום
לא נעים לומר, אבל עבור פסטיבל כפר-בלום המלחמה בצפון בקיץ לא היתה דבר כל כך גרוע. למה? שתי סיבות. ראשונה, כי שהייה בכפר-בלום ביולי משולה לביקור בכבשן, והמעבר לסוכות יבטיח מזג אויר נעים בהרבה. שניה, כי קיום הפסטיבל בימי עבודה הפכה אותו לאירוע שמופנה בעיקר לפנסיונרים, והמעבר לסוכות יאפשר אולי גם לקהל צעיר יותר, שבימים רגילים נמצא בעבודה, לבוא לקונצרטים במהלך השבוע.

"המעבר לסוכות הוא חד-פעמי כנראה", מצנן את ההתלהבות מיכאל מלצר, המנהל האמנותי של הפסטיבל. "יש הרבה פסטיבלים שמרגישים שדורכים להם על האצבעות עקב השינוי, ואני לא רוצה להרגיש אשם על זה שפסטיבל חזק כמו שלנו מתחיל לפגוע במכירות של אחרים".
מלצר מוסיף שהמעבר לסוכות גרם לכך שהתכנית, שתוכננה במקור לעשרה ימים, תתבצע רק בחמישה. "המעבר לסוכות יצר כיווץ זמנים, שהביא לכך שיהיה בפסטיבל מקבץ עשיר מאד של מופעים", הוא אומר. "יש בפסטיבל מגוון גדול של מופעים שמיועד לקהלים שונים, ממוסיקה קלאסית-רומנטית "רגילה" ועד הופעות בימתיות מיוחדות".

כתמיד בפסטיבל, חלק מהקונצרטים יתקיימו בחיק הטבע. כבר מופע הפתיחה יהיה בחוץ, במופע מחווה לתושבי הצפון עם התזמורת הסימפונית חיפה והסולנים דוד ד'אור, קרן הדר וזהבה בן. בתכנית יבוצעו מוסיקה קלאסית-קלה ושירים ישראליים. המופע יתקיים בחורשת נווה קרני בקיבוץ עמיר (שבת 7 באוקטובר, 20:00).
במקביל השתדלה הנהלת הפסטיבל לשמור על התוכנית המקורית שהיתה אמורה להיות מבוצעת בקיץ, ותקיים את רוב ההפקות כמתוכנן. בין המופעים מעוררי הסקרנות נמנה המחזה "הסערה" מאת שייקספיר, בהשתתפות שחקנית וזמרת ערביות ואנסמבל נגנים; בכורה למופע "השוטה שאהב לשיר", יצירה מקורית של תיאטרון-מוסיקה מאת אתי בן-זקן ואיתן שטיינברג; הפקה בימתית מיוחדת של "ארבע העונות" מאת ויואלדי בשילוב מחול, בביצוע תזמורת הקאמרטה הישראלית ובהשתתפות להקת המחול "קולבן-דאנס"; מופע מקורי של "שירים ופזמונות" של ביאליק בעיבוד עודד זהבי; המוסיקה למחזה "המלך ארתור" מאת פרסל; הפקה בינלאומית של תיאטרון-מחול בסגנון הפלמנקו המשלב רקדני פלמנקו מישראל וספרד, ועוד.
עוד בולט בתכנית קונצרט של בארוק ווקאלי (12.10) שיכלול מוסיקה מאת באך ופרגולזי. הבעיה המרכזית בקונצרט היא שהיצירה המרכזית שנבחרה עבורו, ה"סטאבט מאטר" של פרגולזי, כבר בוצעה בארץ אין ספור פעמים, והיא מוכרת לעייפה. היתרון הוא, שזמרת הסופרן שתשתתף בביצועה היא קרן הדר הנהדרת, ויהיה מסקרן מאד לשמוע אותו שרה את הרפרטואר הזה.
אירוע מיוחד נוסף השנה הוא "מיני-פסטיבל" של מחזורי לידר (שירים אמנותיים) גרמניים, בביצוע הזמר הגרמני אנדריאס רייבנשפיס שכבר הופיע בפסטיבל בעבר בהצלחה רבה. באחד הקונצרטים יבוצע המחזור "מגלונה היפה" של ברהמס, במסגרתו תקריא חיותה דביר מ"קול המוסיקה" מתרגומה של עדה ברודסקי ליצירה. הצורך בתרגום קיים, אבל הבחירה מצערת: לדביר יש קול מעצבן והגשה דידקטית, והתרגום של ברודסקי נוטה להיות נפוח ומיושן. לפחות הזמר, אנדראס רייבנשפיס, מצוין.
למי שנוהג ללכת לישון מאוחר כדאי לשים לב גם לקונצרטי הלילה, שמתחילים ב- 23:30 ומציעים רפרטואר קליל וכיפי לסגור את הלילה.
לסיכום: פסטיבל מגוון ועשיר, שפונה לקהלים רבים. כדאי לנצל את ההזדמנות החד-פעמית לתפוס אותו בשבוע הנעים של סוכות ולא ביולי הלוהט.

פסטיבל "קול המוסיקה בגליל העליון", כפר בלום, 7- 12 באוקטובר.

אתר הפסטיבל: www.galil-elion.org.il/music

פסטיבל אבו-גוש
הפסטיבל השני בסוכות הוא פסטיבל "אבו-גוש" המפורסם, שמתקיים פעמיים בשנה וכבר צבר לו אוהדים קבועים רבים. בסוכות הקרוב יתקיים הפסטיבל בניהולה המוסיקלי של חנה צור, שניהלה אותו שנים ארוכות וכעת חזרה לתפקיד לאחר פרישתה של המנהלת הקודמת, חנה מנש. לטעמי, זה די חבל: הרוטציה בין השתיים דווקא עשתה לפסטיבל טוב, והראתה בו פנים חדשות ותכניות יפות מאד. מילא.
בניגוד למצופה מחגיגות השלושים, אין בפסטיבל השנה שמות מפוצצים או אורחים בולטים מחו"ל, והרפרטואר מבוסס על מקהלות ותזמורות מקומיות. חלק מהתכניות מעורר תמיהה: כך, לדוגמא, ביצוע ה"מתיאוס פסיון" הכביר של באך נמסר למקהלת חובבים (מקהלת הקיבוץ הארצי) וקבוצת סולנים שאינם מומחי באך, מה שמעורר חשש לביצוע ברמה לא מספקת ליצירה עמוקה ונשגבת כל כך. כך גם לגבי "בריאת העולם" של היידן, יצירה קולוסאלית שתבוצע ע"י "מקהלת הגליל העליון" החלשה. יצירות מהליגה הזו, לדעתי, מוטב להשאיר למומחים. מושכות בהרבה דווקא תכניות אחרות, עם רפרטואר שאינו גדול על מבצעיו או שמציע חוויה יחודית. כך לדוגמא קונצרט המשלב מוסיקת בארוק עם שירי עם ופיוטים ממסורת יהדות איטליה ולוב, בביצוע בני משפחת מגנאג'י, כולל הסופרן הנהדרת קלייר (14.10), או קונצרט שכותרתו "יונה אחת צחורה" שיציג מוסיקה עתיקה ועממית מאגן הים התיכון בביצוע זמרת מצו-סופרן בליווי לאוטה.
מבין הקונצרטים המקהלתיים בפסטיבל בולטים זה של המקהלה הקאמרית תל-אביב בניצוח מיכאל שני, עם רפרטואר שבמרכזו הרקויאם של כרוביני וה"אווה מאריה" של מנדלסון (13.10); זה של המקהלה הקאמרית רמת-גן בניצוח חנה צור, בו תבוצע בין היתר "אורטורית חג המולד" הפסטורלית והמקסימה של סן-סנס (13.10); וקונצרט הסיום, בו יבוצעו ה"גלוריה" התוססת של ויואלדי ו"תפילות הערבית" של מוצרט בניצוח רונן בורשבסקי.
לסיכום: שמות מפוצצים מחו"ל אין הפעם, אך קונצרטים מקומיים ראויים יש בהחלט.

פסטיבל אבו-גוש למוסיקה ווקאלית. 11- 14 באוקטובר. אתר הפסטיבל: http://www.agfestival.co.il

פסטיבל בית שאן
לאחר שמונה שנים חוזר פסטיבל בית שאן, שאירח בעבר כמה שמות גדולים וחוזר גם בחוה"מ הקרוב. בין האירועים השנה: להקת המחול הקיבוצית במופע "זיכרון דברים" (9.10), הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של מנדי רודן (10.10), ושלמה ארצי בתכנית מיוחדת לפסטיבל (12.10). במקור היה אמור לנצח על הפילהרמונית דניאל אורן מתיז הניצוצות, מה שהיה ודאי מושך לפסטיבל הרבה קהל. בסופו של דבר אורן ביטל את הגעתו ועל הפילהרמונית ינצח מנדי רודן, מנצח ותיק ומיומן אך לא מרגש במיוחד. ברפרטואר קטעים קלאסיים השייכים לז'אנר ה"קלאסי-קל", מאת סמטנה, דבוז'אק, יוהן שטראוס ואחרים.

פסטיבל בית שאן. 8 – 12 באוקטובר. התיאטרון הרומי בבית שאן.

פורסם ב"גלובס", 25.9.2006

מוצרט- אידומנאו. מנצח: ג'יימס ליוויין. DVD כפול "דויטשה גרמופון".
זוהי עוד אחת מההפקות המחודשות של ה"מטרופוליטן אופרה" בניו-יורק, שמועלות לאחרונה בשיטתיות לפורמט DVD. הפעם מדובר ב"אידומנאו" של מוצרט, השייכת לז'אנר ה"אופרה סריה" (אופרה דרמטית המושרת באיטלקית). מוצרט חיבר את "אידומנאו" בגיל 24, והיא בהחלט לא נמנית עם האופרות הגדולות שלו. מה שהכי מעניין בה, לדעתי, זה מהלכים מוסיקליים המנבאים קטעים מאופרות גדולות עתידיות שלו, כמו "חליל הקסם" או "דון ג'ובאני".

הסיפור של "אידומנאו" מבוסס על טוויסט מופרך לסיפור "בת יפתח" מהתנ"ך: מלך כרתים, אידומנאו, נשבע שאם ינצח בקרב יהרוג את הראשון שיפגוש בשובו הביתה. השבועה מסתברת כטעות מרה, כי הראשון אותו הוא פוגש הוא בנו, אידמנטה (Idamante). העסק מתקשקש עוד ועוד, כשברקע הן סיפור אהבה והן אינטריגות בחצר המלוכה. הסיום דווקא טוב: שניה לפני שהמלך מרים את חרבו על בנו יוצא קול מהשמיים, שפותר בעשרים שניות את התסבוכת ומציל את הבן.
ההפקה המקורית נעשתה ב- 1982, והוקלטה בהופעה חיה שעיקר האטרקטיביות שלה נובע מהסולנים. הבולטים שבהם הם לוצ'יאנו פבארוטי (אידומנאו), בתקופה בה עוד היה בשיאו; פרדריקה פון שטאדה האצילית בתפקיד אידמנטה; איליאנה קונטרובס בתפקיד איליה, אהובתו של אידמנטה; והילדגרד בהרנס (Behrens) המקסימה בתפקיד אלקטרה המרשעת. כולם מוצלחים, אבל פבארוטי ובהרנס גונבים את ההצגה. הבימוי שמרני במובן הטוב של המילה, עם תפאורה בסגנון יוון העתיקה ותלבושות בסגנון המאה ה-18. הביצוע של תזמורת ה"מט" והמקהלה מספק בהחלט גם הוא. עם זאת, כאמור, מוצרט בשיאו זה לא; ההמלצה, לכן, מסויגת לחובבי מוצרט שכבר מכירים את האופרות הגדולות שלו ומעוניינים להרחיב את ההיכרות גם לפחות מוכרות.

אבנר דורמן- סונטות לפסנתר ועוד. פסנתר: אלירן אבני. דיסק "נקסוס".
לא קל להיות מלחין קלאסי בתחילת המאה ה-21. תכתוב טונאלי ונעים לאוזן- יגידו שאתה מיושן. תכתוב אוונגרדי- תאבד את הקהל הרחב. אצל אבנר דורמן, מלחין ישראלי-אמריקאי בן 25, הבעייתיות הזו ניכרת היטב. הדיסק שלו יצא ב"נקסוס", שנהנית מתפוצה רחבה ומחיר זול. זהו דיסק שכולו פסנתר, ובמרכזו שלוש סונטות. הסגנון שלו אקלקטי למדי: מהשפעות קלאסיות ברורות בסונטה ה"קלאסית" (1998), דרך ג'אז, מוסיקה ערבית, אוונגארד, מוסיקה לסרטים, ואפילו טכנו.
אולי אני שמרן, אבל באופן אישי הצלחתי להתחבר רק ליצירה הראשונה בדיסק, סונטה מס' 1 (ה"קלאסית"). דווקא ביצירה מוקדמת זו (מגיל 17) דורמן מפגין שליטה סגנונית מעוררת הערכה, ועל הדרך גם מצליח לעשות מוסיקה שנעים לשמוע. בכל היתר הוא כל כך מנסה לתפוס הכל, עד שבסוף לא נשאר יותר מדי. היצירות משקפות אמנם יכולת הלחנה מרשימה של דורמן ואיכות נגינה מצוינת של הפסנתרן אלירן אבני, אבל קשה מאד לומר שנהניתי מהן.

הציפיות היו נמוכות מאד. ריקרדו מוטי (Muti) מתמחה הרי במוסיקה רומנטית, ומקובל לחשוב שבינו לבין מוסיקת הבארוק המעודנת אין ולא כלום. כל הסטריאוטיפים הובילו אותי להניח שה"סטאבט מאטר" של פרגולזי ישמע תחת ידיו כבד, נפוח, רומנטי במובן השלילי של המילה. אלא שבפועל הביצוע מפתיע לטובה. נכון שמוטי מנצח עם שרביט בניגוד למקובל בביצועי בארוק, נכון שהתזמורת מנגנת בכלים מודרניים, ונכון גם שהביצוע פחות חד ופריך מביצועים עדכניים בכלי תקופה. אבל הפרשנות עצמה פחות נוראית ממה שאפשר היה לצפות. התזמורת צנועה במימדיה, הביצוע זורם ולפעמים אפילו מעודן, והסממנים הבארוקיים (קישוטים, פיסוק) נשמרים בקפידה. שתי הזמרות כאן הן הסופרן ברברה פריטולי (Frittoli) והאלטית אנה קתרינה אנטונאצ'י (Antonacci), שבניגוד לצפוי לא נשמעות כאילו הן שרות "טוסקה" אלא שומרות על סגנון מאופק. האלט אנטונאצ'י, לטעמי, היא היותר מוצלחת והפחות אופראית ביניהן, אבל גם פריטולי בסדר בדרך כלל. מוטי מנצח כרגיל בשפת גוף מרהיבה, למרות שאופיה המאופק של המוסיקה גוזר עליו מתינות יחסית בהשוואה לאופרות והסימפוניות הגדולות של התקופה הרומנטית. ההקלטה נעשתה ב-1997, וצולמה בכנסיה בעיר סארונו (Saronno) באיטליה, שהמצלמה מתעכבת פה ושם על הפרסקואים המרשימים של גאודנציו פרארי שנמצאים בה. לסיכום: זהו אולי לא הביצוע האולטימטיבי ליצירה, אבל למי שחשוב גם האלמנט הויזואלי זו אופציה שבהחלט שווה לבדוק.