ב"אייסברג", הגלידריה המעולה ברחוב בן-יהודה, יש מנה עונתית חדשה, ואני מצטט את התחלתה מהזיכרון: "בליני עם תאנים ותפוחים מוקפצים בדבש ובלסמי". הכוונה ברורה, אבל יש לי בעיה קטנה עם העברית: תפוחים אמנם מוקפצים, אבל תאנים מוקפצות. האם הצירוף "תאנים ותפוחים מוקפצים" אכן תופס כדי לומר שגם התאנים וגם התפוחים מוקפצות/מוקפצים?
שמתם לב לעובדה שהצירופים "אני אוהב אותך" ו"אני אוהב אותך מאד" שונים באופן דרמטי זה מזה? מעניין, אבל למרות ש"מאד" היא מילת חיזוק, דווקא המשפט הראשון ("אני אוהב אותך") הרבה הרבה יותר חזק ומשמעותי.
פורסם ב"גלובס", 11.9.2006
ההערכה הגבוהה שלי ליסמין לוי התחילה כבר בדיסק הראשון שלה, "רומנסה ויסמין", והמשיכה בשני, "לה חודריה". הדיסקים האלו גילו זמרת לדינו ופלמנקו מדהימה, שמצליחה לרגש בצורה הכי ישירה. בהופעות שבאו אחרי התברר שיש לה גם אישיות בימתית כובשת, מהסוג של הזמרים הצנועים שכל מה שמעניין אותם זה לתת לעולם את המוסיקה שהם מאמינים בה. מסתבר שלא הייתי היחיד להתלהב: מאז הפכה לוי לכוכבת מבוקשת בחו"ל בתחום מוסיקת העולם, והיתה אפילו מועמדת לפרס ה- BBC.
ה- DVD החדש של לוי מתעד הופעה שלה ב"מגדל דוד" בירושלים, שנערכה ביוני 2005. הרפרטואר כולל שירי לדינו מסורתיים ושירת פלמנקו מודרנית, אותם מציגה לוי בשירה אותנטית ובהופעה מלאת עוצמה רגשית. מלווים אותה נגנים מעולים כמו יחיאל חסון, אמיר שהסאר וששון לוי, המנגנים בגיטרה, כלי הקשה וכלי נשיפה מזרחיים. באחד השירים המוכרים, "לילות לילות", מצטרפת בהופעת אורח גם רקדנית הפלמנקו שרון שגיא. איכות ההקלטה והצילום טובה מאד, והתוצאה היא חגיגה אמיתית לאוהבי מוסיקה אתנית. ועם זאת, זהירות: לוי היא זמרת ששרה מהבטן, לא מתחנפת ולא מנסה להתחבב. היא שרה לאדינו ופלמנקו "הארד קור", ולמי שמחפש מוסיקה אתנית קלה ומלטפת מוטב לדלג הלאה.
עם יציאת ה-DVD תקיים יסמין לוי הופעה במוזיאון ת"א, בה יוצגו שירים משני האלבומים שלה ומאלבום שלישי שעומד לצאת בעתיד. את המופע ילוו שלושת נגניה הקבועים, ותתארח בו רקדנית הפלמנקו נטע שיזף. המופע יתקיים ביום רביעי 13.9, בשעה 20:30, במוזיאון ת"א.
נירה רוסו ממליצה היום במוסף "ידיעות" על שיעורי ההאזנה המודרכת שאני מעביר ב"בית הספר לשירת מקהלה", מוסד שהיא עצמה למדה בו. מעבר להסמקה הטבעית, אני מנצל את ההזדמנות לספר קצת על המוסד הנפלא הזה. מטרתו של בית הספר היא לאפשר לחובבי שירה להפוך לזמרי מקהלה אמיתיים, וללמד אותם את כל מה שזמר צריך לדעת. בית הספר מעניק לזמרים המתחילים הכשרה של 360 מעלות: פיתוח קול, דיקציה, סולפז' (קריאה מתווים), שיעורי האזנה מודרכת למוסיקה קולית (אני), והדובדבן- חזרות מקהלה בניצוח מיכאל שני, שמכהן במקביל גם כראש מגמת הניצוח בבית הספר למוסיקה באוניברסיטת ת"א. למי שלא שר במקהלה מעולם, אני יכול להבטיח שמדובר בחוויה קולקטיבית מרוממת נפש ממש (איתי בנר כתב על זה יפה פעם, פה ב"רשימות"). ההצטרפות לבית הספר אינה כרוכה בידע מוסיקלי מוקדם, ותופתעו לגלות תוך כמה מעט זמן תצליחו לשלוט בקריאת תווים ולהתנסות בשירה אומנותית אמיתית. מסלול הלימודים אורך שנתיים, פעמיים בשבוע (שלישי וחמישי), בין 17:30 ל-22:00, בסמינר לוינסקי ברמת-אביב. התלמידים מגיעים ממגוון רחב מאד של גילאים ומקצועות, כך שגם הצד החברתי מגניב למדי. מה שיפה במיוחד בבית הספר, בניגוד לאקדמיות למוסיקה לדוגמא, הוא היעדר מוחלט של תחרותיות בין התלמידים. יש שם אווירה מקסימה של פירגון ואהדה, שנובעת מאהבת שירה משותפת ויוצרת הרבה פעמים חיבורים נחמדים שנמשכים הרבה אחרי סיום הלימודים. לגבי קריירה- חלק מהתלמידים ממשיכים לבתי ספר גבוהים למוסיקה, חלק פונים לניצוח מקהלות, ורובם מצטרפים למקהלות חובבים במקביל לעיסוקם הרגיל.
את השיעורים שלי, שכוללים בעיקר ניתוח יצירות מופת ווקאליות ויתקיימו בימי שלישי בערב, אפשר יהיה לקחת גם כ"שומעים חופשיים", שאינם מחויבים לשאר השיעורים במסלול ומשלמים בהתאם. עם זאת, אני ממליץ בחום למי שיכול לנסות ללכת כבר על המסלול המלא.
פורסם ב"גלובס", 29.8.2006
בטהובן- סימפוניות 5 ו- 7. תזמורת הנוער של ונצואלה. מנצח: גוסטבו דודאמל. דיסק "דויטשה גרמופון".
לחברת "דויטשה גרמופון" יש מסורת, לפיה בכל פעם שמאתרים מנצח מטאורי נותנים לו להקליט את הסימפוניות מס' 5 ו- 7 של בטהובן. עשו את זה לקלייבר, טילמאן ואחרים, ועכשיו הגיע תורו של הסופר-סטאר החדש, גוסטבו דודאמל.
את דודאמל (Dudamel) כבר הזכרתי כאן לא פעם: צעיר בן 25 מונצואלה, שהגיע לארץ לראשונה בשנה שעברה לנצח על הפילהרמונית והפך בן לילה ללהיט. הוא בחור מקסים ומלא כריזמה, והניצוח שלו מוציא מהנגנים תוצאות מדהימות. תזמורת הבית שלו, קשה להאמין, היא תזמורת נוער מונצואלה, והיא גם זו המשתתפת בדיסק. ההקלטה נעשתה בפברואר השנה, והגיעה לארץ השבוע ממש.
הביצוע החדש מרשים מאד, אבל לא מושלם. לצד הזכות אפשר למנות את האנרגיה והכריזמה העצומות של דודאמל, שניכרות היטב בשתי היצירות. יש בביצוע הרבה אנרגיה לטינית סוחפת, ולא מעט בחירות פרשניות יחודיות. יתרון נוסף הוא בכך שמדובר בנגנים צעירים מונצואלה, שעבורם, בניגוד לעמיתיהם האירופאים, המוסיקה השחוקה הזו של בטהובן היא משהו חדשני ומסקרן. קשה להאמין, אבל דודאמל מספר שזו היתה הפעם הראשונה שרובם נחשפו למוסיקה הזו.
עם זאת, יש כאמור גם צד חובה. הבעיה המרכזית היא שהתזמורת של דודאמל ענקית, והצליל שלה מעט גס מדי. לטעמי, גם איכות הנגינה של הנגנים הונצואליים הצעירים נופלת מזו של נגני התזמורת האירופאיות והאמריקאיות הגדולות. ועם זאת, אני בטוח שההייפ הגדול סביב דודאמל וחדוות המוסיקה העצומה שמופגנת כאן תהפוך את הדיסק הזה ללהיט. האמת? מגיע לו.
היידן- סונטות לפסנתר. עידו בר-שי. דיסק MIRARE (יבוא: MCI).
תמיד נחמד לראות מוסיקאים ישראלים שמצליחים בזירה הבינלאומית, ונראה שעידו בר-שי מצטרף בהדרגה לרשימה. בר-שי הוא פסנתרן ישראלי בן 29, לשעבר תלמיד של פנינה זלצמן באקדמיה למוסיקה בת"א. הדיסק שלו יצא בחברת MIRARE הצרפתית, שעצם ההשתתפות בקטלוג שלה הוא הישג נאה: זוהי חברה קטנה ואיכותית, המקליטה בין השאר שמות גדולים כמו פיליפ פיירלו, פייר הנטאי, בוריס ברזובסקי ואחרים.
הדיסק של בר-שי כולו היידן. במרכזו ארבע סונטות לפסנתר, ובסופו קטע קצר של אנדנטה ווריאציות. המוסיקה עצמה, כמובן, עומדת מעל לביקורת. היא מעודנת, עשירה ברעיונות, ונעימה מאד לאוזן. יתרון נוסף הוא בהקלטה של "מירארה", המאופיינת בצליל נקי ועשיר. אלא שלגבי הביצוע נראה לי שהדעות יהיו חלוקות. בגדול, בר-שי מנגן כמו ילד טוב: צליל מלא וסימפטי, סאונד עם הרבה נפח, ופרשנות שמרנית וסטנדרטית יחסית. הבעיה היא, שמבחינה סגנונית הפרשנות שלו מתאימה יותר למוסיקה רומנטית מאשר להיידן הקלאסי. חסרו לי אצלו רגישות לדקויות הסגנוניות של התקופה, וגישה קצת יותר קלילה ויצירתית. הדיסק אמנם יפה מאד, אבל נראה לי שבר-שי יהיה פרשן מעניין יותר במוסיקה מבטהובן וצפונה.
מוצרט הסודי- יצירות לקלאוויקורד. כריסטופר הוגווד. דיסק "דויטשה הרמוניה מונדי" (יבוא: הד ארצי).
כריסטופר הוגווד (Hogwood) הוא מגדולי המנצחים ונגני המקלדת של הזרם התקופתי, אבל כאן הוא הלך עם השאיפה לאותנטיות קצת רחוק מדי. לכאורה, הפרויקט מעניין: יש כאן מגוון יצירות של מוצרט למקלדת, שמנוגנות על מספר קלאוויקורדים אותנטיים. הקלאוויקורד הוא כלי מקלדת עתיק (ראשיתו במאה ה-15), שצלילו קטן ועמום. עקב צלילו המוגבל הוא שימש בעיקר לנגינה בחדר קטן, ולקונצרטים באולמות השתמשו בצ'מבלי ופסנתרים.
הרעיון של הוגווד בפרויקט הזה הוא להשמיע את המוסיקה של מוצרט כמו שנשמעה בתקופתו, באינטימיות ביתית, ועל כלים שהוא עצמו ניגן בהם. זה באמת רעיון נחמד, אבל מה לעשות שהצליל של הקלאוויקורד נשמע מוגבל ולא יפה במיוחד? התוצאה היא שאחרי כמה דקות מבינים את הפואנטה, ונשארים עם סאונד עמום ומעצבן. מדהים שמוצרט הפיק מוסיקה כל כך יפה מכלי כל כך מוגבל, אבל כיום הרבה יותר הגיוני לשמוע אותה בפסנתר. אגב, למי שאוהב דברים כאלו ישמח ודאי לדעת שמדובר בחלק מסידרת דיסקים שלמה, בה מנגן הוגווד בקלאוויקורד גם יצירות של באך, הנדל ובטהובן.
מודעת גיוס של המשטרה מיום שישי האחרון מחפשת מועמדים ששולטים בערבית "ברמת שפם אם". אמא שלך ערביה ברמה שיש לה שפם? פנה למשטרה, אולי יש לך סיכוי. מעניין אם זו טעות הקלדה או הומור משטרתי שכזה.
פורסם ב"גלובס", 14.8.2006
וגנר- לוהנגרין. מנצח: ג'יימס ליוויין. 2 DVD "דויטשה גרמופון".
למרבה הצער, הדרך היחידה להיחשף לאופרות של וגנר בארץ היא באמצעות הקלטות DVD. הבעיה היא שרוב ההקלטות האלו מגיעות מהפקות ותיקות של המטרופוליטן אופרה בניו-יורק, שהופיעו לראשונה בקלטות וידאו ומועלות בשנים האחרונות לפורמט DVD. למה זו בעיה? כי חלק ניכר מההקלטות האלו של ה"מט" הן לא משהו. ראשית, ג'יימס ליוויין- המנהל המוסיקלי של ה"מט" שמנצח עליהן- הוא לא אלוף העולם בוגנר. שנית- ביחס להפקות חדשות, הן די חסרות ברק מבחינת איכות הצילום והצבע.
ההקלטה הנוכחית ל"לוהנגרין" היא מ- 1986, והועלתה לפורמט DVD השנה. ההקלטה היא מהפקה חיה בבימויו של אוגוסט אברדינג, ובכל הנוגע לתפאורה ובימוי היא די מוצלחת. החשוב ביותר הוא שהבימוי רגיל ולא מודרני, ולטעמי זהו יתרון גדול. ההקלטה לוקה אמנם בחלק מהמגבלות שהוזכרו למעלה, אבל צוות הזמרים מחפה על כך בענק. במיוחד מדובר בזמרים בשני התפקידים הראשיים: פטר הופמן נפלא בתפקיד לוהנגרין, בעיקר אחרי שהוא מתחמם קצת, ואווה מרטון פשוט מושלמת בתפקיד אלזה. היא דרמטית ומרגשת, עם קול יפהפה ונוכחות בימתית מרשימה מאד. גם יתר הזמרים טובים, אבל אם לקנות, אז בזכות שניהם.
באך- קונצ'רטי. האקדמיה למוסיקה עתיקה ברלין. דיסק "הרמוניה מונדי צרפת".
הדיסק הזה יצא כבר בשנה שעברה, ורק כעת הגעתי אליו. מזל: בהשוואה לא מחייבת, נראה שנמצא הביצוע האולטימטיבי לכמה מהקונצ'רטי של באך. יש בדיסק ארבעה מהם: מס' 1052 לכינור עם הכנרת מידורי זיילר, מס' 1062 לשני צ'מבלי, מס' 1057 לצ'מבלו ושתי חליליות, ומס' 1060 המפורסם לכינור ואבוב. הביצוע של האקדמיה למוסיקה עתיקה מברלין, שמנגנים ללא מנצח, אדיר. הוא חד, תוסס ופריך, עם צליל תקופתי מבריק וזרימה סוחפת, כמעט ג'אזית. ממש אפשר לשמוע את חדוות המוסיקה של הנגנים מכל תיבה. בהחלט לא לשמרנים, כן לכל מי שאוהבים את הבאך שלהם אנרגטי ולא מכופתר. זהו ללא ספק אחד מהדיסקים המוצלחים ששמעתי לאחרונה.
בוקסטהודה- "איברי ישו שלנו". קנטוס קלן. מנצח: קונרד יונגהנל. דיסק "הרמוניה מונדי צרפת".
היצירה יפהפיה. "איברי ישו שלנו" (Membra Jesu Nostri) הוא מחזור של שבע קנטטות מקהלתיות, בליווי כלי מיתר ועוגב. כל אחת מהקנטטות מוקדשת לאיבר אחר בגופו של ישו הצלוב: כפות הרגליים, הברכיים, החזה, הלב וכך הלאה. זוהי מוסיקה אישית, אינטימית, מרגשת במובן העמוק של המילה. לראשונה התוודעתי אליה בביצוע הותיק (והמוזל) של גרדינר, והתאהבתי מיד. מאז יצאו ליצירה עוד ביצועים, כמו זה של מסאקי סוזוקי לדוגמא, אבל גרדינר נשאר אצלי תמיד הפייבוריט. הביצוע החדש של יונגהנל מציע ליצירה פרשנות רדיקלית: זהו ביצוע שקוף מאד ומוחצן, ששם דגש על יופיים של הקולות הסולניים ופחות על רכות ההבעה. הסולנים ברובם מעולים, כך שאי אפשר לומר שזה לא יפה. מצד שני, הביצוע הזה נשמע לי סולני ומבריק מדי. אין כאן את העדינות והרוך שאפשר למצוא אצל גרדינר, אלא מעין מצעד וירטואוזי של קולות יפים שמשתלבים זה בזה. מעניין זה כן, מרגש- פחות.
דבוז'אק, סן-סנס- קונצ'רטי לצ'לו. צ'לן: מסטיסלב רוסטרופוביץ'. מנצח: קרלו-מאריה ג'וליני. DVD של EMI.
עוד DVD משוחזר, והאמת שדי מיותר. זוהי הקלטה מקונצרט שהתקיים ב-1977, כשאת רוסטרופוביץ' מלווה התזמורת הפילהרמונית של לונדון בניצוח קרלו-מאריה ג'וליני. היצירות יפות ואיכות הסאונד טובה, אבל רוסטרופוביץ' לא מי-יודע-מה פוטוגני ואיכות התמונה לא מדהימה. בקיצור, קשה להצביע על היתרון היחסי של ה- DVD הזה לעומת דיסק רגיל שעולה רבע מחיר.
היום בבוקר הודיע הקריין התורן בחדשות על שמות ההרוגים בלבנון. בין היתר הוא הקריא את השם צחי KRIPAS, עם דגש על הפס. השם הנכון הוא כמובן KRIPS, שהרבה אוהבי מוסיקה מכירים בזכות המנצח האוסטרי יוזף קריפס (1902 – 1974). במהדורות מאוחרות יותר כבר תוקנה הטעות, אבל הפדיחה ואי-הנעימות כבר נעשו.
האשמה היא כמובן לא בקריין האומלל, אלא במי שהעביר לו את רשימת השמות ללא ניקוד וסמך על כך שיסתדר לבד. מן הסתם מדובר בצבא, ואני מסכים שזו ממש לא הבעיה המרכזית שלו במלחמה הזו. אבל נראה לי שאם הייתי בן משפחה הייתי מאד מתעצבן מהסיפור. לא מספיק שלוקחים לך בן, אפילו לא טורחים לנקד את השם שלו לפני שמעבירים אותו לתקשורת?
הפוסט הנוכחי מופנה למומחי אינטרנט שבמקרה יקראו אותו: האם חוק הצנזורה חל על כותבים באינטרנט? אם בעל אתר מעלה שמועות בעלות הקשר בטחוני לפוסט, האם הוא עובר על החוק? האם יש אתרים שעושים זאת, חוץ מ"תיק דבקה" הבעייתי?
הנ"ל כמובן עקב השמועות, הדי מבוססות כנראה, שמתרוצצות היום בנוגע למהות האמיתית של מה שפורסם היום כ"עשרות נפגעים לצה"ל" וטרם פורסם רשמית.
אז הרגתי לו
והוא הרג לי
אני הרגתי לו
והוא הרג לי
מה הרגתי לו
כשהוא הרג לי?
השלמה לבחירתכם, לפי השקפה אישית ורמת יצירתיות.
הנקודה המרכזית היא הרצף האוטומטי של פעולה-תגובה, שהופך את המאבק למעגל בלתי פוסק של מעשי איבה ללא תכלית נראית לעין.
