בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 3.8.2006

"הליקון".
הפילהרמונית חוגגת השנה שבעים שנה לקיומה, ו"הליקון" יצאה בפרויקט חגיגי המוגדר כ"מיטב ההקלטות" של התזמורת לאורך השנים. זהו אלבום נוסטלגי מובהק, הנהנה מעריכה נבונה ומעיצוב מכובד ואסתטי. כבר עטיפת הדיסק מציגה יפה את המוטו מבחינה ויזואלית: מצד ימין רואים את הפילהרמונית של 1936 בניצוח ארתורו טוסקניני, ומימין- את הפילהרמונית של היום בניצוח זובין מהטה. בחוברת המצורפת יש גם סקירה של כתבות עיתונות שפורסמו על התזמורת לאורך שבעת עשוריה, שמן הסתם יזכירו נשכחות למנויים הותיקים.
האלבום מקיף 12 דיסקים, ובהם מה שנקרא בעגה המקצועית "רפרטואר סטנדרטי": הקונצ'רטי הגדולים, סימפוניות ופתיחות מוכרות ועוד. האלבום מסתיים בקריצה- שיבוץ של "התקווה" מיד לאחר ה"מולדבה" של סמטנה, ממנה כידוע נלקחה המלודיה להמנון הלאומי.
רוב היצירות באלבום מוכרות היטב, ולכן עיקר העניין הוא בביצועים. אלו מקיפים את מיטב המוסיקאים שהופיעו עם הפילהרמונית לאורך השנים: זובין מהטה, גיאורג שולטי, ליאונרד ברנשטיין, יצחק פרלמן, דניאל ברנבוים ועוד ועוד. חלק מהביצועים הוקלט בקונצרטים חיים של התזמורת, עם מחיאות הכפיים והכל, וחלק אחר נלקח מתוך הקלטות ותיקות של "דקה", "דויטשה גרמופון" ו- EMI. בין האוצרות: קונצ'רטו "הקיסר" של בטהובן עם לופו ומהטה (1979), הרביעית של בטהובן עם קובליק (1975), הקונצ'רטו הראשון של ברהמס עם רובינשטיין ומהטה מ-1976, ועוד רבים. לרוב היצירות יש אולי ביצועים טובים יותר בשוק, אבל הקשר האישי והנוסטלגי נותן להם ערך מוסף ריגשי שלא ניתן להעריך בכלים שיפוטיים רגילים. אם אתם מבקרים בפילהרמונית בקביעות, סביר להניח שהשמות המופיעים כאן וההאזנה לצליל החם של התזמורת יעוררו בכם הרבה זכרונות נעימים.

"אור נשי" (Lux Feminae). מונסראט פיגראס. דיסק "אליה ווקס".
האלבום החדש הזה מבית "אליה ווקס" מספק לא רק חוויה מוסיקלית, אלא גם חוויה ריגשית ורוחנית חזקה. על האלבום חתומה מונסראט פיגראס, זמרת הסופרן המופלאה מקטלוניה, ולצידה שורת נגנים וזמרים נוספים שביניהם בעלה, המנצח ג'ורדי סבאל. "האלבום מוקדש לאור הנשי שלא תמיד היה חופשי להאיר" כותבת פיגראס, "ועל הנשיות כמפתח לרוחניות". האלבום ערוך כספר מהודר, העמוס בציורים עתיקים והסברים. הוא כולל 15 שירים עתיקים, שחוברו בין השנים 900 ל- 1600 (ימי הביניים והרנסאנס). השירים מחולקים לפי נושאים: האשה הישָנה, האשה החדשה, האשה המשחקת, האשה המיסטית, האשה כאֵם ועוד. חלק מהשירים מוכרים מאלבומים קודמים של פיגראס וזוכים לביצוע מחודש, וחלק מופיעים כאן לראשונה. המוסיקה נעה בין סגנונות שונים שרווחו בחצי האי האיברי, ועל חלקם יש השפעה ערבית חזקה. מרגשים במיוחד הקטעים בעלי האופי המיסטי, במיוחד זה ברצועה 8. זהו אלבום יפהפה, שדורש האזנה קשובה ומרוכזת ובתמורה מכניס את המאזין לעולם נשי מלא רגש ועוצמה. קהל היעד, יש להניח, שונה מאד מזה של אלבום הפילהרמונית הנסקר למעלה.

מוצרט- מכלול שלישיות הפסנתר. Mozartean Players. דיסק כפול "הרמוניה מונדי צרפת".
עונג צרוף. זהו אלבום מחודש, בו אוגדו שני דיסקים של ההרכב המעולה Mozartean Players המנגן בכלי תקופה. האלבום מחזיק את כל שלישיות הפסנתר של מוצרט, הכתובות להרכב של פסנתר, כינור וצ'לו. מדובר למעשה בשש שלישיות, למרות שאחת נקראת רשמית "דיברטימנטו". זו מוסיקה נגישה, זורמת ומענגת מאד, שמבוצעת כאן בכל החן והטעם הטוב שאפשר לבקש. במקור יצאו ההקלטות ב- 1990, וזכו כבר אז לביקורות נלהבות. כעת הן יוצאות מחדש במסגרת סידרה שלמה של "הרמוניה מונדי צרפת", המוקדשת כולה למוצרט. הדיסקים שוכנו באלבום מהודר, עמוס באינפורמציה ותמונות מהתקופה. מומלץ מאד.

פורסם ב"גלובס", 24.7.2006

סדנת האופרה ביפו מגיעה השבוע לישורת האחרונה שלה: עד ה-5 באוגוסט יעלו בעיר קונצרטים ואופרות כמעט מדי ערב. הדמות שמזוהה עם הסדנה כבר עשרים שנה היא ג'ואן דורנמן, שהוכתרה בשנה שעברה בתואר "מדריכת הקול הטובה ביותר" ע"י המגזין האמריקאי המקצועי "The Classical Singer". דורנמן, בהערכה זהירה, היא גם זו שאחראית לכך ששורה ארוכה של זמרים ישראלים מופיעים כיום על במות האופרה בעולם.

לראות אותה בעבודה זו חוויה. בכיתות האומן הפתוחות לקהל, שהסתיימו השבוע, היא נותנת לזמר/ת לשיר אריה מסוימת עד סופה. אחר כך היא לוקחת את ידו, מחייכת, מאבחנת את הבעיה המרכזית, ונותנת לו לשיר שוב. השיפור, בדרך כלל, מיידי ודרמטי. לקהל מבחוץ זה נראה כמעט כמו קסם.

ישראל נראית כיום בעולם כמו אחד המקומות האחרונים שכדאי להיות בו, אבל איש מ- 43 התלמידים שהגיעו לסדנה מחו"ל לא חזר הביתה. דורנמן כמובן שמחה על כך, אבל לא מנסה לשחק את הגיבורה. "אני דואגת מאד לתלמידים ולמורים", היא אומרת בראיון שקיימנו השבוע. "אין ספק שהמצב כאן מתוח, וברור שהתלמידים מקבלים שיחות מודאגות מהבית. אבל העובדה היא שהם מעדיפים את ההזדמנות שניתנת להם כאן. הם עבדו קשה להגיע לסדנה, וכעת לומדים ומקבלים כל כך הרבה עד שיש להם תמריץ חזק להישאר. אם הייתי רואה שלמישהו ממש קשה, הייתי מאיצה בו לעזוב".

משרתה הקבועה של דורנמן היא ב"מטרופוליטן אופרה" של ניו-יורק, שם היא משמשת כמדריכה קולית. "מהות התפקיד היא הכנת הזמרים לעבודה עם המנצח", היא מסבירה. "יש אתיקה מוסיקלית, וקל לוותר עליה: לשיר לא בדיוק בקצב, או לא בדיוק בהיגוי הנכון. לזמר שיגיע למנצח עם טעויות כאלו אין סיכוי. לכן, כל כך חשוב להפגיש זמרים צעירים עם מנצחים ומדריכים ברמה בינלאומית. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים פה".

בשל בעיות תקציב, עיקר העבודה בסדנה נעשה עם פסנתר בלבד, ללא תזמורת. "קשה למצוא מנצחים טובים שיהיו מוכנים לעבוד ללא תזמורת, ולכן אני כל כך גאה שהצלחנו לגייס אנשים כמו פול נדלר", היא אומרת. "עבודה עם מנצחים מסוגו יכולה לתת לתלמיד הרגשה איך זה לעבוד עם מנצח גדול. נדלר עובד איתם ממש כאילו היו באופרה אמיתית".
דורנמן נותנת רשימה ארוכה של זמרים ישראלים וזרים בוגרי הסדנה, שמנהלים כעת קריירה בינלאומית בכל העולם. חלקם, כפי שניתן לראות במסדרון, ממשיכים לבוא אליה גם היום. היא מסבירה שהנטוורקינג הוא אחד הדברים החשובים ביותר שהסדנה מעניקה לתלמידיה. "האויב הגדול ביותר של קריירה בינלאומית זו הבדידות", היא אומרת. "ואם אתה מגיע למקום בו אתה מכיר מישהו שלמד איתך בסדנה, מצבך הרבה יותר טוב. פתאום יש עם מי לדבר, עם מי לאכול, עם מי לצאת, ומי שיתן תמיכה ועידוד". לדבריה, הישראלים בולטים במיוחד בקטע החברתי. "רק השבוע באה אלי תלמידה מחו"ל שסיפרה שהזמינו אותה לשבת, ושאלה אותי בלחש מה זה שבת".

השבוע התחיל בסדנא השלב האחרון, של הקונצרטים והאופרות. האופרות, שיועלו כמעט מדי ערב החל ממוצ"ש הקרוב, מועלות בבימוי מינימלי ובליווי פסנתר. "אנחנו לא יכולים ולא רוצים להוציא כסף על תלבושות, בימוי ותפאורה", אומרת דורנמן."זה חלק נהדר מעולם האופרה והבמאים אמנם מאד יצירתיים, אבל השירה והמשחק הרבה יותר חשובים לנו". בעיה נוספת שגורר התקציב הזעום היא היעדר כתוביות תרגום, מה שמחייב את הקהל להסתפק בדף אחד ובו תמצית העלילה. למי שבא להופעות מומלץ מאד להצטייד במילים מהבית. "הקהל כאן יודע שהוא לא בא להופעה מקצועית", היא מדגישה. "הרוח בסדנה היא יותר של גילוי: אנשים באים כל שנה, ומלווים את השינויים שחלו אצל הזמרים. הקהל פה יודע שמדובר בסופו של דבר בתלמידים ומפרגן להם, ולכן הם מרגישים הרבה ביטחון. זו גם הסיבה שבדרך כלל אנחנו לא מזמינים ביקורת. אני לא רוצה שקריירה של מישהו תיפגע רק בגלל שהתנסה במשהו חדש".

אחת מהסוגיות הקבועות המלוות את הסדנה היא סוגית המימון. "אנחנו עובדים כל הזמן על הקצה מבחינה כלכלית", היא אומרת. "יש לנו שלוש מטרות עיקריות לעתיד: ראשית, לתת מילגה לכל הזמרים, ולא רק לשני שלישים מהם כמו היום. שנית, אנחנו מעוניינים לצלם את הפקות האופרות ברמה מקצועית, כדי להפיץ בעולם. זו הדרך היעילה ביותר לפתור את הבעיה שאף אחד לא רואה אותן כיוון שהן מתקיימות בישראל. שלישית, חשוב לנו לארגן כתוביות תרגום עבור הקהל. הכל עניין של כסף".

ואיך הזמרים הישראלים בהשוואה לעמיתיהם בעולם?
"פעם אפשר היה לזהות זמר ישראלי בקלות, ולא לחיוב", אומרת דורנמן. "מה שנפלא הוא שהיום כבר אי אפשר לזהות. יש כאן זמרים מדהימים".

סדנת האופרה מקיימת קונצרטים ואופרות עד ה- 5 באוגוסט. האירועים מתקיימים במרכז המוסיקה, רח' שארית ישראל 10, יפו.

פורסם ב"גלובס", 17.7.2006

כבוד: בימים אלו יצא לשוק הדיסק השלישי של "הרביעיה הירושלמית" בחברת "הרמוניה מונדי צרפת" האנינה ויוקרתית. לאחר שהקליטו בחברה אלבומים של היידן ושוסטקוביץ', פנו כעת חברי הרביעיה למוסיקה המלודית והמענגת של דבוזא'ק. שתי היצירות בדיסק נמנות על הרפרטואר הנגיש והאהוב ביותר של המלחין הצ'כי. הראשונה היא הרביעייה ה"אמריקאית", שחוברה בעת שהייתו של דבוז'אק בארה"ב. יש בה מוטיבים שמזכירים ספיריטואלס שחורים וריקודים אינדיאניים שבטיים- בדומה לסימפוניה המפורסמת "מן העולם החדש"- אך בבסיסה היא סלאבית לחלוטין. היצירה השניה היא חמישיית הפסנתר המפורסמת אופוס 81, זו עם הפרק האיטי שדומה באופן חשוד לשיר Nature Boy של נאט קינג קול. הפסנתרן שמצטרף לרביעייה ביצירה זו הוא הוינאי סטפן ולדר(Vladar), שעושה עבודה מצוינת. הביצוע של חברי הרביעיה ממשיך את הקו הקבוע שלהם: גישה פרשנית נמרצת ואסרטיבית, צליל מלא אך לא נמרח, ואיזון מושלם בין הכלים. ההקלטה, כתמיד ב"הרמוניה מונדי צרפת", נקיה ועשירה אך גם מדויקת ונטולת הד מיותר. לאוהבי מוסיקה קאמרית זהו אלבום שיסב הנאה בטוחה.

נינו וחצי- תובל פטר וחברים מנגנים נינו רוטה. דיסק של "בית המוסיקה".

עוד ישראלי ועוד כבוד, רק שהפעם מכיוון קצת שונה. "בית המוסיקה" בירושלים הוציא כעת בהוצאה מחודשת את "נינו וחצי", דיסק מקסים שכולו יצירות מאת נינו רוטה (Rota). רוטה (1911- 1979), יליד מילאנו, נחשב לאחד מהמלחינים הגדולים ביותר לקולנוע. המוסיקה שלו מזוהה יותר מכל עם סרטיו של פדריקו פליני, ומאופיינת, כפי שמאבחנים במדויק היוצרים, בסגנון לירי-קרקסי-עממי. את ההכרה העולמית בגדולתו קיבל שזכה בפרס האוסקר על הפסקול שחיבר לסרטי "הסנדק". הדיסק המקורי של "נינו וחצי" יצא ב- 1993, בנגינתם של תובל פטר (Vater) ושבעה נגנים נוספים שהוקלטו בהופעה חיה בסינמטק ת"א. יעד ון-לייבן מ"בית המוסיקה" בירושלים מספר כי שמע אז את הדיסק, אך הצליח להשיג אותו רק בקושי רב בחנות יד שניה. אחרי שחברות התקליטים הגדולות סירבו להוציא את הדיסק לאור בהוצאה מחודשת, החליט לעשות זאת בעצמו אחרי שקיבל את אישורו של פטר. ההקלטה של הדיסק המקורי נותרה ללא שינוי, אך העטיפה זכתה לעיצוב עדכני.
הדיסק המחודש כולל 37 קטעים, שמספקים הצצה נרחבת לעולמו של רוטה. יש כאן קטעי מוסיקה מתוך "לה סטראדה", "הבטלנים", "הסנדק", "קזנובה" ועוד ועוד. המוסיקה שלו מלאה באהבת אדם, ורגעים רבים בה הם בעלי אופי חם ומלטף. חלק ניכר מהקטעים מבוסס על אקורדיון, אבל אפילו שונא אקורדיונים מושבע כמו הח"מ מצא אותם מלאי קסם. פטר וחבריו מבצעים את המוסיקה עם הרבה אהבה וחן, והתוצאה היא דיסק שניתן להגדיר בקלות כ"מענג".

לאסו- תהילים לדוד החוזר בתשובה. מנצח: פיליפ הרווחה (Herreweghe). דיסק כפול "הרמוניה מונדי צרפת".

גם במוסיקה יש הארד קור, והאלבום הזה הוא דוגמא טובה. היצירה היא "תהילים לדוד החוזר בתשובה" מאת אורלנדו די לאסו (De Lassus), מחשובי מלחיני הרנסאנס. האלבום מחזיק שני דיסקים שבהם שעתיים ועשרים דקות של שירת א-קאפלה- שירה רב-קולית של מקהלה ללא ליווי כלי. המחזור כולל שבע הלחנות לפסוקי תהילים, בתרגום ללטינית, וחובר בסביבות שנת 1560. כל אחד מהקטעים נע בין תשע דקות לחצי שעה לערך, שזה הרבה מאד בסטנדרטים רנסאנסיים. לאוזן בלתי מקצועית רוב היצירות ישמעו דומות מאד, ולהערכתי גם מי שבאמת אוהב את המוסיקה הזו יתקשה להאזין להן ברצף אחד. זוהי מוסיקה פוליפונית כמעט אבסטרקטית, שמהווה גן-עדן למוסיקולוגים אבל לא כל כך ידידותית לאחרים. לגבי הביצוע: המקהלה היא מקהלת ה"קולגיום ווקאל" הקבועה של הרווחה, הרכב קאמרי בן פחות מעשרים זמרים שבסיסו ב-Ghent, בחלק הפלמי של בלגיה. הביצוע, כצפוי, מעולה: הרווגה יודע לבחור את הזמרים הטובים ביותר, ואיכות השירה פנטסטית. ועדיין, שעתיים ועשרים של א-קאפלה רנסנסית זה לא דבר קל. למתחילים יש אלבומים ידידותיים יותר, וגם למקצוענים כדאי לקחת את האלבום במנות קטנות.

פורסם ב"גלובס", 12.7.2006

זהו, כל התזמורות פירסמו את התכניות שלהן לעונה הבאה. אז במי לבחור? לדעתי, זו שאלה מיותרת. בחירה בתזמורת אחת לאורך כל העונה היא צעד לא נבון. הרבה יותר הגיוני לבחור את התכניות המוצלחות ביותר מכל תזמורת, וכך להיחשף גם למגוון תזמורות וגם לאירועים המעניינים ביותר. הרשימה הבאה בנויה ברוח זו בדיוק: היא מספקת סקירה עדכנית על התזמורות המרכזיות, עם המלצות על התכניות הבולטות של כל אחת.
הרשימה מבוססת על טעם אישי, ומתייחסת לאיזור המרכז בלבד. חשוב לציין כי היא אינה מקיפה את כל התזמורות, אלא הרכבים נבחרים בלבד. בנוסף להם פעילות באיזור גם תזמורות נוספות שאינן נסקרות כאן- כמו הקאמרית הקיבוצית, הקאמרית הישראלית ועוד.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית
הפילהרמונית היתה ונשארה התזמורת הטובה ביותר בארץ. זו התזמורת היחידה בה אפשר לפגוש את המנצחים והסולנים הגדולים בעולם, ולשמוע איכות נגינה ברמה בינלאומית. השנה חוגגת התזמורת את חגיגות השבעים, ובין ה- 17 ל- 31 בדצמבר צפויה בהיכל התרבות חגיגה מוסיקלית עוצרת נשימה. הדבר היחיד שיש להצטער עליו הוא העיכוב בשיפוץ היכל התרבות: מכל הדיבורים על שימור נשארנו בינתיים עם אולם מתקלף במצב תחזוקתי מזעזע, עם כסאות צפופים ותורים אינסופיים לשירותים. מנכ"ל התזמורת, אבי שושני, מוסר כי התזמורת מחכה למוצא פיו של ראש העיר, שהבטיח להעביר את החלטתו בעניין עד תחילת יולי.

תכניות ואורחים בולטים: במהלך השנה אפשר יהיה לשמוע לא מעט אורחים חשובים: דניאל אורן ינצח על "לה בוהם" של פוצ'יני, עם צוות זמרים מרשים. הפסנתרן הסיני המקסים לאנג לאנג חוזר לשתי תכניות, שלדעתי אסור להחמיץ. גוסטבו דודאמל (Dudamel) האהוב יתן שתי תכניות שונות, אחרי ששבה את לב הקהל בשתי העונות האחרונות. חוזר גם ג'ורג' פהליבניאן (Pehlivanian) האנרגטי, הפעם עם תכנית "כבדה" יותר מאלו עליהן ניצח בעונות האחרונות. ציפיה מיוחדת מעורר ביצוע בבימוי חלקי ל"החטיפה מן ההרמון", האופרה החמודה של מוצרט, עליה אמור לנצח זובין מהטה. חלק עיקרי מהציפיה הוא בזכות קורט רדל, זמר הבאס הנפלא שישיר את תפקיד שומר הארמון הפתי אוסמין. העונה יופיע בפילהרמונית לראשונה גם ז'אנאנדראה נוסדה (Noseda), בן טיפוחיו של ואלרי גרגייב, שמשמש כמנהל המוסיקלי של תזמורת ה- BBC.

פסטיבל השבעים: השוס האמיתי של העונה יהיה פסטיבל השבעים בדצמבר. בחודש זה אמורים להגיע לארץ המנצחים ואלרי גרגייב, לורין מאזל, קורט מאזור, גוסטבו דודאמל וזובין מהטה; הפסנתרנים יבגנני קיסין, יפים ברונפמן, ראדו לופו ודניאל ברנבוים; הכנרים יוליאן רחלין, מקסים ונגרוב וגיל שחם; הצ'לן מישה מאיסקי ועוד. מדובר במוסיקאים שכולם חברים ותיקים של התזמורת, ואהובים כאן מאד. אני מעריך שעד דצמבר יהיו גם ביטולים, אבל עדיין מדובר ברשימה שכל תזמורת בעולם היתה מתגאה בה.

ממה להיזהר: פטר שראייר מנצח על המיסה הגדולה של באך בפתיחת העונה- מתכון בטוח לביצוע מיושן ומשעמם.

הערה לסדר: כל התכנית תלויה כמובן במצב רגלו הפצועה של זובין מהטה, שכן מהטה משובץ ללא פחות מ- 14 תכניות שונות במהלך העונה. מנכ"ל הפילהרמונית מספר כי שוחח עם מהטה ביום ב', וכי הוא מקווה לחזור לפעילות כבר בשבועות הקרובים.

שורה תחתונה: איכות ללא תחרות, במיוחד בשבועיים של חגיגות השבעים.

האופרה הישראלית החדשה
האופרה הישראלית מיצבה עצמה בשנים האחרונות כבית אופרה טוב מאד. היא מצליחה להפתיע בכל עונה, התזמורת שלה התייצבה על רמה משביעת רצון, ולא פעם יש בה ליהוקים מצוינים. לחובתה, כהוראת קבע, עומדת האקוסטיקה הגרועה של המשכן.

תכניות ואורחים בולטים: עונת האופרה תימשך השנה בין נובמבר 2006 ויולי 2007, ותכלול תשע הפקות. את העונה תיפתח האופרה "ארמיד" מאת גלוק בביצוע ראשון בישראל, בבימויים ועיצובם של הרקדנים ענבל פינטו ואבשלום פולק. הלאה: הבמאי ויליאם פרידקין יחזור עם "אריאדנה בנקסוס" של שטראוס, בהפקה שאמורה לכלול בובות, אומגות וזיקוקי די נור.

הלהיט הגדול של העונה יהיה ביקורם של ואלרי גרגייב (Gergiev) ובית האופרה "קירוב", שיעלו את "פלסטף" מאת ורדי לאחר שביצעו אותה בהצלחה פנומנלית באילת בשנה שעברה. בנוסף ל"ארמיד" יעלו העונה עוד שני ביצועים ראשונים בישראל לאופרות חשובות: "הטריטיקו" של פוצ'יני (שלוש אופרות קצרות שכל אחת עומדת בפני עצמה) ו"הטרובדור" מאת ורדי. עוד יועלו במהלך העונה הפקה חדשה של "סיפורי הופמן" של אופנבך בניצוח סטיבן סלואן, ו"כך עושות כולן" מאת מוצרט בניצוח דן אטינגר.

ממה להיזהר: בית האופרה המודרני "הליקון" מרוסיה, שבשנה שעברה איכזב מאד לטעמי עם "כרמן", יחזור לכאן גם השנה ויעלה את "בוריס גודונוב" (מוסורגסקי) ו"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" (שוסטקוביץ'). כדאי לחכות לביקורות ורק אז להחליט אם ללכת.

שורה תחתונה: למעט ההפקות של "הליקון", אליהן צריך להתייחס בזהירות, כל ההפקות של האופרה השנה מעניינות. אם צריך לבחור, נראה לי שאת עיקר העניין ימשכו "ארמיד" (בזכות הריקוד), "אריאדנה בנקסוס" (בזכות הבימוי), ו"פלסטף" (בזכות גרגייב).

התזמורת הסימפונית ראשון לציון
תזמורת ראשון מצליחה לא רע כתזמורת אופרה, אבל יש לה גם תכנית סימפונית למנויים שמבוצעת בראשל"צ ובת"א.

תכניות ואורחים בולטים: תזמורת ראשל"צ היא לא הפילהרמונית, ובאופן טבעי, היצע המנצחים והסולנים הוא בליגה מעט יותר נמוכה. בראש המנצחים עומד דן אטינגר, המנהל המוסיקלי של התזמורת, שינצח על ארבע תכניות. בין התכניות: סילבי ואלר תשיר את "לילות קיץ", מחזור השירים המעודן של ברליוז; קונצרט בולט אחר יציג את הרקדנית טליה פז, שתרקוד לצלילי מוסיקה מאת שוסטקוביץ'. בקונצרט זה ישתתף גם הכנר הצעיר דיוויד גארט (24), שלפני כמה שנים היה סתם כנר מצטיין והיום מקפיד להצטלם בהופעה פרובוקטיבית סטייל כוכב רוק. חבל רק שאת הקונצרט תחתום הסימפוניה מס' 40 של מוצרט, שיצאה כבר מכל חור אפשרי.
עוד קונצרט מומלץ הוא בניצוחו של אשר פיש, שינצח על הסימפוניה מס' 6 של צ'ייקובסקי, על "דיוורטימנטו" של ברנשטיין, ועל הקונצ'רטו בסול מז'ור של ראוול עם הפסנתרנית הסינית הצעירה (21) ג'יי צ'ן.

ממה להיזהר: ביצוע בכורה עולמי ל"צונאמי", יצירה של שרה פייגין הישראלית. יתכן כמובן שמדובר ביצירת מופת, אבל אני ממליץ לחכות ולקרוא ביקורות.

שורה תחתונה: תזמורת איכותית, ורפרטואר סטנדרטי יחסית. עדיף בהרבה לשמוע את התזמורת בביתה בראשל"צ, שכן מבחינה אקוסטית המשכן בת"א גרוע מאד.

אנסמבל סולני ת"א
כפי שכתבתי כאן לא פעם, מדובר בתזמורת הקאמרית הטובה ביותר בארץ. המנצח שלה, ברק טל, אסף לאנסמבל סולנים צעירים ברמה גבוהה מאד, והם מופיעים רק פעם בחודש-חודשיים. גם הרפרטואר נהדר- שילוב מבריק של מוסיקה בת-זמננו עם יצירות מהתקופה הקלאסית והרומנטית.

אנדראס שול

תכניות ואורחים בולטים: התזמורת תיתן השנה חמישה קונצרטים למנויים, ועוד מספר קונצרטים מיוחדים. באחד מהם (14 ו- 15 בינואר) יתארח אנדריאס שול, הרולס-רויס של זמרי הקונטרה-טנור בעולם. בתכנית: אריות ויצירות כליות מאת ויואלדי והנדל. סולנים בולטים נוספים שיופיעו העונה הם הכנר איליה גרינגולץ, הויולנית טביאה צימרמן (שגם תנצח), הפסנתרן איתמר גולן ועוד.

ממה להיזהר: מכלום.

שורה תחתונה: תזמורת מעולה, רפרטואר מבריק, אורחים בעלי שיעור קומה בינלאומי, וים של אנרגיות צעירות וחיוביות. אם לקנות מנוי, אז לכאן.

הקמראטה ירושלים
הקמראטה היא תזמורת לא רעה, בעיקר כשמגיעים לרפרטואר קלאסי ורומנטי. עם זאת, במוסיקת בארוק היא עדיין נשמעת כבדה וחסרת חן יחסית לתזמורות כלי תקופה עדכניות. אז למה היא מעניינת בכל זאת? כי היא היחידה בארץ שמצליחה להביא באופן שיטתי סולנים ומנצחים חשובים מזרם הביצוע התקופתי, ולהפיק קונצרטים ווקאליים יפים מאד עם מקהלות מצוינות מחו"ל.

רינלדו אלסנדריני

תכניות ואורחים בולטים: הקמראטה הצליחה לגייס העונה שלושה שמות חמים מעולם המוסיקה המוקדמת: המנצח הגרמני כריסטוף שפרינג, הקונטרה-טנור האנגלי מייקל צ'אנס, והמנצח האיטלקי רינלדו אלסנדריני. שפרינג ומקהלתו, "קורוס מוזיקוס קלן", יפתחו את העונה עם תכנית יפה של יצירות ווקאליות מאת באך, טאבנר ובוקסטהודה. צ'אנס ישיר בתכנית שבמרכזה ה"סטאבט מאטר" של פרגולזי, עם זמרת הסופרן מרים אלאן. הביצוע מעורר ציפיה, למרות שהיצירה הזו מבוצעת פה הרבה יותר מדי. אלסנדריני, מחשובי המנצחים של תנועת הביצוע התקופתי באיטליה, ינצח על מקהלת זמרי פילהרמוניה בתכנית של באך (קנטטה 47), פורה (רקויאם) וקורלי (קונצ'רטו גרוסו ברה מז'ור). השילוב קצת מוזר- מה לאלסנדריני ולפורה, ואיך הוא יסתדר עם כלים מודרניים ועם המקהלה המקומית הלא מדהימה? נחיה ונראה. סדרה נוספת של הקמראטה היא סדרת הפסנתר, שם יופיעו שמות מוכרים כמו ציפריאן קצריס, אליסו וירסלדזה, אלנה בשקירובה ועוד.

ממה להיזהר: אם הסטנדרטים שלכם למוסיקה מוקדמת לקוחים מדיסקים עדכניים, הקמראטה עשויה לאכזב אתכם ברפרטואר הבארוקי.

שורה תחתונה: תזמורת טובה בסך הכל, בעיקר ברפרטואר קלאסי-רומנטי, וכמה אורחים שלא כדאי להחמיץ.

הסימפונט רעננה
הסימפונט זכתה השנה למתיחת פנים רצינית, עם מעברה לאולם החדש ברעננה. הנגנים הם אותם נגנים, אבל קשה להאמין איזה שיפור חל בצליל התזמורתי. הוסיפו לכך את זריקת המרץ שהתזמורת קיבלה עם כניסתו לתפקיד של המנצח החדש ניר קברטי, וקבלו תזמורת שכדאי לשים אליה לב.

תכניות ואורחים בולטים: התזמורת מציעה סדרה סימפונית וסדרה קאמרית. חמישה מהקונצרטים יוביל ניר קברטי, מנצח צעיר ואנרגטי שמשיג מהתזמורת צליל יפה ועשיר. שמות גדולים קשה למצוא, אולי למעט זה של האקורדיוניסט אמיל אייבינדר.

ממה להיזהר: כל עוד הציפיות מתואמות למציאות, אין מוקשים מרכזיים בתכנית העונה.

שורה תחתונה: תזמורת מקומית חביבה מאד, שהמעבר לאולם החדש הקפיץ בכמה רמות.

פורסם ב"גלובס", 10 יולי 2006

צרות בפילהרמונית: זובין מהטה שבר אתמול את רגלו במינכן, כשיצא מחזרה ונפל במדרגות. מהטה עבר היום ניתוח דחוף, ואי לכך בוטל בואו לסידרת הקונצרטים עם הפילהרמונית שתתקיים החל ב-12 ליולי.
למרבה השמחה, התחליף שמצאה הפילהרמונית למהטה נפלא. מדובר במנצח הצעיר גוסטבו דודאמל (25) מונצואלה, שמנצח על התזמורת בסדרת הקונצרטים הנוכחית והסכים להישאר כאן עוד קצת. דודאמל הגיע לכאן לראשונה בשנה שעברה, גם אז במקום מהטה (שנאלץ לבטל אז עקב מחלת אימו). הקונצרטים עליהם ניצח היו מדהימים, ובינו לבין התזמורת נרקם סיפור אהבה בן-לילה. יש לו כריזמה אדירה והופעה שובת לב, והוא הצליח לחשמל גם את הנגנים וגם את הקהל. בקונצרטים שלו בשבוע שעבר הוא זכה למחיאות כפיים בעמידה, ונאלץ לחזור לבמה שלוש פעמים. מדובר, להזכיר, בקהל שנוהג בדרך כלל להימלט החוצה מיד עם הצליל האחרון כדי לא להיתקע בחניה. פשוט פנומן. הדבר היחיד שיש להצטער עליו הוא שינוי הרפרטואר: הסימפוניה מס' 9 של מהלר, האחרונה וקורעת הלב, תוחלף בסימפוניה מס' 1 שלו (הפחות מוצלחת, לטעמי). היצירה השניה, "שירים על מות ילדים" של מהלר, תישאר כמתוכנן. זו יצירה כואבת ומטלטלת, שבביצוע מוצלח יכולה לספק חוויה רגשית חזקה. כדאי מאד.

פורסם ב"גלובס", 3.7.2006

ביצת המוסיקה המקומית כמרקחה בימים האחרונים, לאחר שהמדור למוסיקה במשרד התרבות מסר לתזמורות המקומיות את הציון שקיבלו במבחני האזנה. את הבדיקות ערכה ועדה מיוחדת, שמנתה 13 אנשי מוסיקה מוכרים. הבודקים דירגו את התזמורות לפי שלוש רמות: "מצוינת", "טובה" ו"נאותה". דירוג זה משמעותי לא רק מבחינת היוקרה, אלא גם מבחינת התיקצוב: תזמורת שזוכה לדירוג נמוך אמורה לקבל פחות תקציב ממשרד התרבות. ערכה הכספי של כל מדרגה נאמד ב- 300,000 שקל, סכום גבוה מאד במושגים ישראליים.

ממצאי הועדה הינם כדלקמן:

רמה "מצוינת"- התזמורת הפילהרמונית הישראלית ו"אנסמבל המאה ה-21", המתמחה במוסיקה מודרנית.

רמה "טובה"- התזמורות הסימפוניות של ראשון לציון, של ירושלים ושל חיפה, תזמורת ה"קאמרטה" ירושלים, "אנסמבל סולני תל אביב", ותזמורת הבארוק ירושלים.

רמה "נאותה"- התזמורת הקאמרית הישראלית, התזמורת הקיבוצית, הסימפונט רעננה והסינפונייטה באר שבע. הועדה ציינה כי רמתן של חלק מהתזמורות בקטגוריה זו אינה מספקת, וכי גופים אלה יקבלו הודעה נפרדת מיוחדת.

התוצאות מעוררות תגובות נזעמות בקרב הנוגעים לעניין. "כשכסף מעורב, נוצרת באופן טבעי מערכת לחצים ואינטרסים", אומר גורם בכיר בתחום. "וזה נעשה בעייתי במיוחד בהתחשב בכך שמדובר כאן בקריטריון של איכות אמנותית, שמאד קשה לכמת. כדי שהממצאים יהיו תקפים צריך שיהיו בוועדה אנשים אובייקטיביים ונטולי אינטרס, ושכל אחד מהם יבוא לפחות מספר פעמים לכל תזמורת לאורך מספר עונות".

בפועל, מסתבר שהועדה פעלה בצורה קצת שונה. "היו שופטים שונים בתזמורות שונות", אומר גורם אחר בתחום. "איך אפשר לעשות ככה השוואה רצינית"? בנוסף, מסתבר שלחלק מהשופטים יש אינטרס ברור בתוצאות: הם פועלים אמנם בהתנדבות, אך חלקם מכהנים כמלחיני בית בתזמורות. השופטים הונחו להימנע מלשפוט תזמורות שיש להם נגיעה אישית בהן, אך איך אפשר לעשות הערכה יחסית אם לא שומעים את כל הנבדקים? לשופטים יש גם הנחיות תמוהות נוספות: להימנע מהצבעה על תזמורות שבקונצרטים שלהן לא נכחו (כאילו, דא?), ולהימנע מהצבעה לתזמורות שרמתן נופלת לדעתם מ"נאותה". סעיף אחרון זה תמוה במיוחד, שכן הוא אינו מאפשר ביקורת גרועה כלל.

כמי שמבקר כבר כעשר שנים בקביעות בקונצרטים של כל הגופים הנסקרים כמעט, דווקא נראים לי ממצאי הועדה סבירים למדי. עם זאת, יש לה גם שתי קביעות בעייתיות:
• "אנסמבל סולני תל-אביב" הוא התזמורת הקאמרית הטובה ביותר בארץ, ומקומו הראוי הוא בקטגוריה ה"מצוינת".
• רמתה של תזמורת הבארוק ירושלים היא לא יותר מ"נאותה", והיא מצליחה להיות טובה רק כשיש מולה מנצח/ת בעל/ת שיעור קומה. זוהי תזמורת הבארוק היחידה בארץ, וקיומה הכרחי; היא פשוט זקוקה לתוספת תקציב כדי שתוכל להרשות לעצמה מנצחים כאלו בקביעות.

עם כל היתר, כאמור, אין לי בעיות. ברור שכל התזמורות שנפגעו מרימות קול צעקה, אבל לא בהכרח בצדק. הוועדה מדייקת בהחלט בכל הנוגע ל"קמראטה"- תזמורת טובה, לא יותר; וכך גם בנוגע לאיכותן הבינונית של הקאמרית הישראלית והקאמרית הקיבוצית.

הממצאים מעלים שוב את השאלה הותיקה: האם ישראל באמת זקוקה לכל כך הרבה תזמורות קאמריות באיזור המרכז? האם אין מקום לשקול לוותר על אחת או שתיים, ולתמוך יותר באילו שנותרו? מצד שני, היא גם מעלה תמיהה לגבי מדור המוסיקה במשרד התרבות: אם כבר קובעים קריטריונים לאיכות, למה לא לעשות את זה כמו שצריך?

Published on the Jerusalem Post, 3 July 2006

On Thursday night, Gustavo Dudamel saw the audience at the Mann auditorium offer one of its most enthusiastic displays in recent years. A standing ovation summoned the conductor back to the stage no fewer than three times, a most usual sight when it comes to the fastidious Tel-Aviv crowd. But the reading Dudamel gave for Shostakovich’s symphony no. 5 was simply breathtaking in its color, zest and musical drive.

The man holding the baton is only 25, but is already making his sure way to the top of the global conductors list. Charismatic, energetic and extremely lively, Venezuelan Gustavo Dudamel is a name to remember.

“My father was a trombone player”, says Dudamel, “And when I was four he sent me to the conservatory to study that instrument, too”. But young Gustavo’s arm was still too short for the trombone, and instead he studied music theory. Later on he studied the violin, but soon discovered the joy of conducting. “I discovered conducting when I was as young as eight”, he recalls, “and I’ve been in love with that profession ever since”.

Surprisingly enough, the Israel Philharmonic (IPO) was the first major orchestra he conducted. “Oh, sure I’ve conducted orchestras before it”, he says, “but the IPO gave me the first opportunity to conduct a major orchestra in a regular concert season and to collaborate with star soloists”. The star soloist he currently accompanies is the young Chinese pianist Yundi Li.

Dudamel’s love story with the Israel Philharmonic started last year when he substituted for Zubin Mehta. His rapport with the orchestra was excellent, yielding superb results. Subsequently, Dudamel became one of the orchestra’s most endeared guest-conductors overnight.
“It was a special connection right from the beginning”, he states. “It is a great orchestra with a great tradition. They were very open with me, and we established a special relation that I find difficult to explain in words. It can be best described as magic”.
This love story continued last weekend, when his led the orchestra in a short tour to the Spoleto festival in Italy.

Currently, the IPO is only one of his future engagements. Others include the Vienna Philharmonic, Milan’s “La Scala”, Berlin’s State Opera, and the Berlin Philharmonic.
He is also about to release his first CD for the prestigious “Deutsche Grammophon” label with his Venezuelan youth orchestra.

Dudamel counts some of today’s most revered conductors as his role models, among them Daniel Barenboim, Claudio Abbado, Simon Rattle, and Zubin Mehta. In fact, it has been said his body language is quite similar to that of Abbado’s. “Oh, sure Abbado has a great influence over me”, he admits. “Every young conductor watches the masters and learns from them. But it’s not that I’m intentionally trying to imitate his style. If there is any resemblance, it is unconscious”.

Dudamel is in Israel with his wife Eloisa, whom he married only six months ago. The two owe their acquaintance to Claudio Abbado; it was his concert in Caracas where they first met.

Dudamel will conduct two additional concerts this week (July 5 and 8). The program is on the lighter side, including works by Liszt, Bernstein, Carreño and Marquez. The latter two are contemporary South-American composers whose music is heavily based on local tunes and dances.

Dudamel is puzzled when asked what other line of work he would choose if he could start his career over. “A musician”, he smiles. “Or better, a conductor again”.

פורסם ב"גלובס", 27.6.2006

מהלר- סימפוניה מס' 2. מנצח: פייר בולז (Boulez). דיסק "דויטשה גרמופון".

היתכן שסוף-סוף בולז הוציא הקלטה מוצלחת לסימפוניה של מהלר? ועוד איזה. בולז עוסק בהקלטות מחזור הסימפוניות של מהלר כבר שנים, ואלו ששמעתי עד כה השאירו אותי מאוכזב למדי. הוא היה בהן טכני מדי, לא מספיק רגשי, לא פוגע בפואנטות- בקיצור, לא משהו. אבל כעת, לקראת הישורת האחרונה, המצב מתחיל להשתנות. בימים אלו יצאה ההקלטה לסימפוניה השניה, וקשה שלא להתפעל.
השניה ("התחיה") היא בעיני המרשימה ביותר במחזור הסימפוניות של המלחין. בולז, בדרך כלל מנצח טכני וחסר כריזמה (בזכותם זכה בעברית לכינוי "פייר בול-עץ") דווקא הולך איתה עד הסוף. הצליל מבריק וחד, הפרשנות נמרצת ומלאת עוצמה, והרגעים השקטים קסומים כנדרש. בניגוד להקלטות הקודמות שלו, ברור לגמרי שיש כאן בשורה חדשה ואמיתית. מעבר לנגינה התזמורתית המופלאה (הפילהרמונית הוינאית), יש תרומה משמעותית גם לזמרות (כריסטין שייפר ומישל דה-יונג) ולמקהלה (ה"זינגפריין" המעולה של וינה). ועם זאת, באופן מפתיע, דווקא הפרקים הראשונים, הכליים, הלהיבו אותי במיוחד. זו הפעם הראשונה שבולז משאיר אותי ממש נרגש כשהוא מנצח על מהלר. יתרון נוסף להפקה היא שהסימפוניה מופיעה על דיסק יחיד (בן למעלה משמונים דקות), בניגוד לרוב מתחרותיה שמופיעות על שניים. זוהי ההקלטה הלפני אחרונה של בולז למחזור הסימפוניות של מהלר- את השמינית הוא השאיר לסוף- ולא האמנתי שזה יקרה, אבל ממש יש למה לצפות.

מוצרט- מוסיקת לילה זעירה ועוד. מנצח: ג'ורדי סבאל (Savall). דיסק "אליה ווקס".

קחו את "מוסיקת לילה זעירה" השחוקה עד זרא של מוצרט, נערו ממנה את כל האבק שנצבר עליה ברבות השנים, וקבלו את הביצוע החדש של ג'ורדי סבאל. התווים הם אותם תווים, אבל הגישה רעננה לחלוטין. סבאל מוליך הרכב כלי תקופה פריך וקופצני, והקווים המלודיים שלו כל כך שקופים ובהירים עד שממש אפשר להפריד ביניהם בקלות ולשמוע מהלכים הרמוניים ומלודיים שבביצועים אחרים כמעט נסתרים מהאוזן. התוצאה היא ביצוע חינני וגמיש, שעולה אפילו על ביצועים מתחרים בכלי תקופה. עוד בדיסק: ה"סרנאטה נוטורנה", הנוקטורנו לארבע תזמורות, וה"בדיחה המוסיקלית", שלמרות היותה מהתלה על חשבון מלחינים בינוניים היא עדיין מוסיקה לא רעה. יופי של דיסק, אם כי לא לשמרנים.

הוגו וולף- פרומתיאוס. מנצח: קנט נגאנו. דיסק "הרמוניה מונדי".

לאוהבי לידר (שירים אומנותיים) הדיסק הזה שווה בדיקה מעמיקה. הוא כולל שירים מתוך שלושה מחזורי שירים של הוגו וולף, בגירסתו של המלחין עצמו לתזמורת. וולף היה בן זמנו של מהלר, שנפטר בגיל 43 לאחר שלקה בעגבת. הוא נחשב לאחד מחשובי המלחינים של וינה בסוף המאה ה- 19, והשירים שלו משקפים בצורה מושלמת את הרוח הפוסט-רומנטית של וינה באותה תקופה: הם מלאי דרמה ורגש, ומבטאים היטב את כשרונו של וולף לבטא טקסטים באמצעות מוזיקה.
השירים המופיעים באלבום הנוכחי כתובים לזמר או זמרת בליווי תזמורתי עשיר, והסגנון שלהם מזכיר קצת את וגנר והרבה את מהלר. זה לא מפתיע: וגנר היה המלחין הנערץ על וולף ביותר, ומהלר היה מכר קרוב. הדיסק כולל שירים משלושה מחזורים: "שירי מריקה" (Moerike), "ספר השירים הספרדי" ושירי גתה (Goethe). "שירי מריקה", לפיוטים של אדוארד מריקה, הם אולי הדרמטיים ביותר; במיוחד בולט השיר ברצועה 7 ("פרש האש"), שהוא היחיד בדיסק בו משתתפת גם מקהלה. ב"שירי גתה", לעומת זאת, קל יותר למצוא את וולף הלירי והרומנטי. כבר השיר הראשון במחזור זה, "מיניון", יפה ומרגש להפליא. המבצעים הם הסופרן ג'וליאנה באנסה (Banse) והבריטון דיטריך הנשל (Henschel), עם התזמורת הסימפונית הגרמנית של ברלין בניצוח של קנט נגאנו. כולם מצוינים. את השם "פרומתיאוס", אגב, לוקח הדיסק מהשיר האחרון במחזור שירי גתה, שהוא גם זה החותם את האלבום כולו.

מתוך "גלובס", 26.6.2006

הקהל הישראלי לא מורגל באופרות של הנדל. לא פלא: זו מוסיקה שחוברה בערך מאה שנים לפני הרפרטואר הרומנטי המבוצע פה בדרך כלל, וכללי המשחק בה קצת שונים מאשר אצל ורדי ופוצ'יני. בהתחשב בעובדה שעשרות מקומות התרוקנו לאחר ההפסקה, נראה לי שלא יהיה מוגזם לקבוע שהרומנטיקה השופעת של סוף המאה ה- 19 עדיין משכנעת את הקהל התל-אביבי הרבה יותר.

האמת, די הבנתי לליבם של הנוטשים. האופרה המקורית של הנדל אמנם קוצצה מאד, אבל עדיין היתה ארוכה למדי. עיקר הקיצוץ נעשה כצפוי ברצ'יטטיבים, אותם קטעי דיקלום מעיקים שתפקידם לקדם את העלילה. למרות הקיצוץ נשארה מסגרת העלילה מובנת בהחלט, בעיקר למי שצפה בפרק של "רומא" בו מגיע יוליוס קיסר למצרים. צפיה בפרק הזה היתה יכולה להבהיר מדוע יש לתלמי מלך מצרים משרתים מתחת לרגליים (הוא משתמש בהם כהדום), ולמה כעס יוליוס קיסר על מות פומפיאוס (כי הוא התעצבן על כך שמצרים הורגים רומאי). מצד שני, הפך הקיצוץ את האופרה לרצף של אריות דיכאון: זו מתאבלת על רצח בעלה, זו מבואסת ממות אהובה, וכך הלאה. חלקן היו יפות ואפילו מרגשות, אבל הרושם הכללי היה בסופו של דבר של התנהלות די סטטית ולעיתים אפילו משמימה.

כיוון שמדובר באופרת בארוק, הרי שבכל הנוגע לגיבורים כללי המשחק שונים מאד מהמוכר באופרות מאוחרות יותר. הכלל העיקרי הוא שהגיבורים המרכזיים הם בעלי קולות גבוהים, ללא קשר למינם הביולוגי. יוליוס קיסר? אלט. תלמי, מלך מצרים? אלט. סקסטוס, בנם של קורנליה ופומפאוס? אלט. הזמרים שממלאים את התפקידים הם או זמרות אלט או זמרי קונטרה-טנור, שחלקם ממלאים תפקידים שונים בין קאסט לקאסט. צריך להיות עירניים ולבדוק על איזה מבין הקאסטים נפלתם כדי שלא להתבלבל לחלוטין.

באופרה הישראלית הלכו הפעם עד הסוף בכל הנוגע למבצעים, והביאו הרכב שלם של נגנים בכלים מתקופת הבארוק שרובם מומחים בתחום. זו היתה הזדמנות נדירה לראות ב"פיט" נגנים בויולות דה-גמבה, צ'מבלו, תיאורבו, ואפילו שתי חליליות. התוצאה היתה נחמדה מאד, וסיפקה חווית צליל שונה לגמרי מהצליל הסימפוני השופע שבדרך כלל ממלא את האולם. הניצוח של דוד שטרן היה נמרץ ומסוגנן, והצליח להפיק צליל יפה למדי למרות המגבלות הרבות שהציב גודל האולם והאופי השונה של הכלים המשתתפים.

לגבי הזמרים דווקא לא נפלתי. הדר הלוי (יוליוס קיסר) היתה לא יותר מסבירה. עדנה פרוחניק (קורנליה) הצליחה לרגש מעט לקראת הסוף, אבל לא יותר מזה. שרה קאסל (סקסטוס) היתה בסדר. את יניב ד'אור (תלמי, מלך מצרים) לא אהבתי: יש לו אמנם קול יפה ויכולת משחק טובה, אבל בהופעה הבימתית שלו היה משהו קצת גס, שהיקשה להתחבר אליו מבחינה רגשית. קורינה מולוני (קליאופטרה) שרה בצורה לא אחידה מספיק לטעמי, אך היתה משכנעת בהחלט מבחינה דרמטית. ברכה קול (נירנוס) שיחקה באופן מוגזם והפכה את הדמות שלה לגרוטסקית מדי. מזל שלפחות שרה יפה.

הבימוי והתפאורה היוו נקודה חלשה נוספת. התפאורה מבוססת לאורך כל האופרה על מן שטח מדברי שבצדדיו גבעות ומאחוריו קיר הזרוע בכתובות גרפיטי בעברית ואנגלית. מי שמתעקש להבין מה פשרן מוזמן לקרוא בחוברת את דברי הבמאי, שמדבר על נסיון לחבר את הסיפור ההסטורי לעולם של שנת 2006. מילות מפתח: תרבות דקדנטית, ארמון ששוקע אט-אט בחול, מדבר שמחלחל אל התרבות. בכל מקרה, זה לא כל כך משנה. מדובר בהפקה מודרנית, מה שמספק לבמאי אליבי מושלם לעשות מה שהוא רוצה.

לסיכום: ככה-ככה. חלק מהאריות יפות מאד, ויש גם דואט מקסים; אבל הזמרים לא משהו, הבימוי לא מדהים, וההתנהלות הכללית דורשת סבלנות והקשבה מסוג אחר. "טורנדוט" זה לא.

הנדל- "יוליוס קיסר במצרים". מנצח: דוד שטרן. משכן האופרה, 25.6.

המלצה חמה: החל מיום חמישי חוזר לארץ המנצח גוסטבו דודאמל, אחד מהמנצחים המלהיבים ביותר הפועלים כיום. דודאמל (Dudamel), צעיר בן 25 מונצואלה, הגיע לכאן לראשונה בשנה שעברה כממלא מקום, כדי להחליף את זובין מהטה שביטל. כששמעתי לראשונה את שמו, העדפתי לוותר: את מי כבר מעניין איזה ממלא מקום צעיר, שמשמש כמנהל מוסיקלי של תזמורת צעירים אלמונית מונצואלה? אבל טלפון בהול עידכן אותי שאני פשוט חייב לבוא לשמוע. באתי, ונדהמתי. מדובר בכדור אש מלא כריזמה, שעורר בהיכל התרבות תשואות שלא שמעתי פה כבר הרבה זמן. הביצוע שלו לחמישית של מהלר היה חוויה בלתי נשכחת, ושמו הועלה מיד כמועמד מועדף להתמנות כמנהל המוסיקלי הבא של התזמורת. הלוואי.

דודאמל יתן בארץ שתי תכניות, אחת כבדה ואחת קלה. במרכז התכנית ה"כבדה" תעמוד הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ', לטעמי המוצלחת והמרגשת ביותר שלו. זהו ממש ערב שאני מצפה לו בכיליון עיניים. בתכנית הקלה יבוצעו בין היתר יצירות של קארניו (carreño) ומארקס (Marquez), מלחינים לא מוכרים שלפי השמות אני מעריך שדודאמל הביא איתו מדרום אמריקה. בשתי התכניות ינוגן גם הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של ליסט- ממש לא המוסיקה הכי יפה בעולם, אבל עדיין מעוררת ציפיות הן בזכות דודאמל והן בזכות הפסנתרן (הסיני הצעיר והמעולה יונדי לי).

בשבוע הבא אערוך ראיון עם דודאמל עבור "גלובס", ואעלה אותו גם לכאן. ובינתיים, אם יש לכם חיבה (ואפילו קלושה) למוסיקה סימפונית, כדאי מאד להרים טלפון לסבתא ולשאול אותה אם היא יכולה לארגן לכם כרטיס נוסף.