בעיקר מוזיקה

פורסם ב"גלובס", 18.6.2006

ה- 2 ביולי יהיה יום השידורים האחרון של ערוץ התרבות הישראלי, שהיה בשנים האחרונות הגוף היחיד בישראל שצילם ושידר קונצרטים. "הערוץ עבד עד היום על כספי בעלים", אומר בנצי שירה, שהיה הרוח החיה מאחורי השידורים. "הוא זקוק לשלושה מיליון שקל בשנה כדי להתקיים, שזה אמנם כסף קטן במושגים טלוויזיוניים אבל הרבה מאד כסף כשצריך להוציא אותו מהכיס".
שירה מוסיף בצער שאף גוף כלכלי וציבורי לא הסכים להשתתף במימון הערוץ. "המדינה ומפעל הפיס השקיעו שני מיליון שקל כדי להביא את תזמורת 'קירוב' לאילת, אבל בערוץ טלוויזיה הם לא רצו להשקיע", הוא אומר. לשם השוואה, הוא מציין שערוץ התרבות הצרפתי "מצו" ממומן בחציו ע"י ממשלת צרפת, במטרה לקדם את התרבות המקומית. "כשאנו פנינו לבקש סיוע ממשלתי, לעומת זאת, גילינו שאין עם מי לדבר", הוא אומר. "ואם נוסיף לזה את העובדה שבערוץ 2 יש איסור גורף על צילום קונצרטים קלאסיים, כנראה שנמשיך להיות תרבות של 'כוכב נולד' עוד הרבה זמן".

עקרונית שירה כמובן צודק, אבל ספק אם ירידת ערוץ התרבות תהווה מכה גדולה לזרם המרכזי של התרבות הישראלית. זה היה ערוץ נישה מובהק, שפנה לאוכלוסיה מבוגרת ושקטה שבניגוד לצרכני המונדיאל לא יודעת איך עושים רעש תקשורתי. מעבר לכך, הבעיה המרכזית של הערוץ בעיני היתה חוסר סקסיות משווע. הוא היה תקוע בערוץ נידח (77), שידר באיכות שידור לא מדהימה, והלוגו שלו היה גדול מדי ולא אטרקטיבי. גם יחסי הציבור שלו היו ירודים למדי: מעבר לאיזכורים ספורים אצל מבקרי מוסיקה, הוא לא הצליח ליצור סביבו "באזז" אמיתי. לקהל הישראלי הוא היה אמנם רלוונטי יותר מהמתחרה הישיר שלו, "מצו", אבל עקב מגבלות התקציב היה גם פחות אלגנטי ופחות תוסס. מי שירצה להקים ערוץ דומה בעתיד, וספק אם יהיה מישהו כזה עקב היעדר רווחיות, יצטרך להפיק את הלקחים ולנסות להפוך את הערוץ למשהו שמדברים עליו גם מחוץ לברנז'ה המאד מצומצמת של העוסקים בתחום.

שניה לפני שיורד הערוץ, מומלץ בכל לב לצפות בו בקונצרט שצולם בפסטיבל כפר בלום האחרון. הזמרת הישראלית קרן הדר מופיעה שם בביצוע "שירי עם" של לוצ'אנו בריו (Berio), עם הרכב בן שבעה נגנים בניצוחו של נועם צור. זו יצירה קליטה ונגישה מאד, בודאי יחסית לכתיבתו האוונגרדית של בריו בדרך כלל. השירים שונים מאד באופיים, וכל אחד מהנה בדרכו. הביצוע של קרן הדר מעולה: יש לה קול נפלא, הגשה מלאת ניואנסים, והופעה בימתית מקסימה. קשה לחשוב על סיום מהנה ורלוונטי יותר לערוץ התרבות. להקליט ולשמור: לא תהיה עוד הזדמנות.
ערוץ התרבות ישדר את שירי העם של בריו בשירתה של קרן הדר במוצ"ש 1/7, בשעה 21:45.

קרן הדר

פורסם ב"גלובס", 13.6.2006

מאסטרו- גדולי המנצחים בכל הזמנים. נתן דונביץ'. הוצאת זמורה-ביתן.

זהו הרביעי והאחרון בסידרת הספרים של נתן דונביץ', שהיה במשך שנים רבות מבקר המוסיקה הקלאסית של "הארץ". הפעם מוקדש הספר למנצחים הגדולים של המאה העשרים. הספר מתחיל בראשית המאה עם הדור של ניקיש ומהלר, ומסתיים במאורות הגדולים של היום כמו טילמאן, ראטל וסאלונן. בין הקצוות תמצאו את כל המנצחים הגדולים של המאה- מהטה, שולטי, אבאדו, קלייבר ועוד ועוד. יש בספר גם פרק קצר על המנצחים המרכזיים של הזרם ה"אותנטי", אך ברור שליבו של המחבר נתון הרבה יותר לאלו השייכים לזרם המרכזי. הסגנון דומה מאד לספרים הקודמים של דונביץ': הדיון בכל אחד מהמנצחים הגדולים כולל סקירה ביוגרפית, ציטוטים מראיונות, רשימות שנערכו עליו לאורך השנים, המלצות על הקלטות, ושלל פרטים נוספים שנאספו מהרבה מאד מקורות. אלו נעים בין קוריוזים חביבים לבין מידע משמעותי על המנצח, וניתן ללמוד מהם לא מעט. זהו אמנם ספר עיון מובהק, אבל אוהבי מוסיקה ותיקים ימצאו כאן הרבה אינפורמציה שנחמד לקרוא גם ברמה הרכילותית. קהל היעד להערכתי הוא מנוייה הותיקים של הפילהרמונית, שהמנצחים המוזכרים בספר מוכרים להם ממקור ראשון. את הצעירים יותר, לא נראה לי שסוגיות כמו "איך דחתה הפילהרמונית הצעה להזמין את זובין מהטה בשנת 1958" או "האם פורטוונגלר היה נאצי" יעניינו במיוחד. האמת? חבל.

מוצרט- הקונצ'רטי הגדולים לפסנתר. ארבעה דיסקים "הליקון".

"הליקון" לא נחה לשניה, וכעת נחת על המדפים האוסף החדש שלה עם עשרה קונצ'רטי נבחרים לפסנתר ותזמורת. השיקולים בעד ונגד מופיעים להלן.
בעד: 1. עשרת הקונצ'רטי שנבחרו לאוסף הם באמת בין היפים ביותר. 2. האוסף מציג מגוון עשיר של פסנתרנים וגישות ביצוע, כולל אפילו רונדו קצר בפסנתר פטישים. 3. חלק מהביצועים מעולים, במיוחד החדשים יותר. בראשם- הביצועים של קובצ'ביץ'/דיוויס לקונצ'רטו מס' 25, של אושידה/טייט למספר 22, ושל ברנבוים למס' 19. 4. כל זה נמכר במחיר של כמאה שקלים בלבד.
נגד: 1. חלק מהביצועים מיושנים, בעיקר מהיבט איכות ההקלטה. הרעיון להציג גישות ביצוע שונות הוא אמנם מבורך, אבל להקלטות ישנות יש כאן בעיני יצוג יתר. כך, לדוגמא, מפוספסים קונצ'רטו מס' 20 ו- 24 בגלל ליווי צעקני של התזמורת, ואפילו מס' 23 המקסים נשמע פחות רך ומענג מביצועים חדשים יותר. 2. אוסף של קונצ'רטי של מוצרט בלי יצוג למאריי פרהיה הוא בעייתי. מדובר מן הסתם בבעיות משפטיות של יצוג והרשאה, אבל עדיין.
לסיכום: אוסף יפה ומשתלם, אבל לטעמי הוא היה יוצא מורווח מבחירה יותר שגרתית ופחות מתוחכמת של ביצועים.

מוצרט- רקויאם. מקהלת חבל הסאר, תזמורת "לה גרנד אקורי". מנצח: ז'אן-קלוד מלגואר. דיסק 617 K.

כידוע, מוצרט לא השלים את ה"רקויאם" שלו: מי שעשה זאת היה תלמידו זיסמאייר, לאחר שמוצרט נפטר. ההשלמה של זיסמאייר מוכרת היום כחלק מהמקור, אבל לרקויאם נעשו במשך השנים נסיונות השלמה נוספים. ביצוע חדש שיצא כעת מציג את ההשלמה שעשה ליצירה זיגיסמונד נויקום (Neukomm), מלחין בן-זמנו ובן-עירו של מוצרט (זלצבורג). רוב פרקי היצירה מבוצעים בגירסה המוכרת, אבל ההפתעה מופיעה בסוף: פרק "ליברה מה" ("שחרר אותי"), שנויקום הוסיף ב- 1819. הפרק חובר בעת שהייתו של נויקום בריו דה ז'נירו, והתגלה לאחרונה באחד מארכיוניה. הביצוע החדש, בניצוחו של ז'אן קלוד מלגואר, לא פחות ממצוין. מלגואר מוביל את ההרכבים לביצוע מהיר ומלא עוצמה, לעיתים ממש רדיקלי במהירויות ובאופן ההבעה. לטעמי, זה ביצוע שמתברג בקלות לרשימת הטובים ביותר שיש לרקויאם. לגבי ההשלמה: הפרק של נויקום די קצר (שמונה דקות וקצת) ואופיו חזק ומלא הוד, אבל מוצרט זה לא. הדיסק מומלץ בעיקר בזכות הביצוע המעולה לדבר האמיתי.

פורסם ב"גלובס", 4.6.2006

מוצרט- קונצ'רטי לכינור. כנר: גדעון קרמר. מנצח: ניקולאוס הרנונקור. DVD כפול DG.

שנת מוצרט מזמנת עשרות הקלטות ליצירותיו, וביניהן בולטות הקלטות וידאו ותיקות שעברו לפורמט DVD. חלק טובות יותר, חלק פחות. ההפקה הזו נופלת באמצע. מדובר בהקלטות של הכנר גדעון קרמר לחמשת הקונצ'רטי לכינור של מוצרט, עם הפילהרמונית של וינה בניצוחו של ניקולאוס הרנונקור (Harnoncourt). ההקלטות נעשו בראשית שנות השמונים, והועברו לפורמט DVD השנה. לטובת ההפקה יש כמה דברים: ראשית, מבחינה מוסיקלית היא די מוצלחת. שנית, לראות את ניקולאוס הרנונקור מנצח זו תמיד חוויה אסתטית מרהיבה. שלישית, באלבום מופיעה גם ה"סינפוניה הקונצרטנטית" של מוצרט לכינור וויולה, בה מנגנת לצידו של קרמר הויולנית המקסימה קים קשקשיאן. אבל כאן נגמרים השבחים ומתחילות ההסתייגויות. ראשית, לצפות בקרמר זו חוויה אסתטית מפוקפקת: האיש אולי מנגן יפה, אבל מצטלם די רע. גם לצפות בחברי הפילהרמונית הוינאית, שאז עוד היו כולם גברים, זה לא כזה שוס. שנית, אם כבר מדברים על אסתטיקה, צריך לציין שקים קשקשיאן אמנם נראית טוב ומנגנת ברגישות, אבל לבושה במין שמלה סרת טעם שנראית כאילו נרכשה בעזה של ראשית שנות השמונים. הוסיפו לכל אלו את בעיית הצילום הישן וחסר הברק, וקבלו DVD עם צד מוזיקלי סביר אבל צד ויזואלי בעייתי. בהינתן כל אלו, נראה לי הרבה יותר הגיוני לקנות דיסק רגיל ברבע מחיר.

מוצרט- האופרה "מיטרידאטה מלך פונטו". מנצח: ניקולאס הרנונקור. DVD של DG.

עוד מוצרט מחודש, והפעם האופרה הגדולה הראשונה שלו- "מיטרידאטה, מלך פונטו". מוצרט חיבר את האופרה בגיל 14, והיא עוסקת בתככים שבחצרו של מלך פונטו, אויבה הגדול של האימפריה הרומאית. ההפקה היא של הבמאי ז'אן-פייר פונל (Ponnelle), והיא צולמה ב- 1986 בתיאטרון ויצ'נזה המרשים. השנה עברה, לראשונה, לפורמט DVD. המנצח גם כאן הוא ניקולאוס הרנונקור, הפעם עם תזמורתו הקבועה, "קונצנטוס מוזיקוס וינה". הסולנים לא מוכרים במיוחד, אבל כולם באיכות גבוהה. התפאורה והבימוי מושקעים למדי וגם המוסיקה לא רעה, בהחלט בהתחשב בגילו הצעיר של מוצרט בעת ההלחנה. על הרצ'יטטיבים (קטעי הדיקלום) מומלץ כמובן לדלג, ולהתמקד באריות ובדואטים שבהם אפשר למצוא כמה הפתעות נעימות. ועם זאת, ההמלצה מסויגת למדי: מוצרט או לא מוצרט, את המוסיקה כתב ילד בן 14. מבחינה טכנית האופרה מיומנת וכתובה לעילא, אבל מוצרט המאוחר והבשל זה לא: הכתיבה שלו כאן עדיין נוקשה ותבניתית למדי, וחלק מהאריות טווסיות מדי (כלומר מסולסלות ומלאות צבע, אבל יותר מדי עומק רגשי אין בהן). נראה לי שקהל היעד לאלבום הזה הוא בעיקר אספנים או משוגעי מוצרט, שיתפעלו- ובצדק- מההישג הדי מדהים יחסית לילד בן 14.

מוצרט- "רחמי טיטוס". מנצח: ג'יימס ליוויין. DVD של DG.

ומשוחזרת אחרונה להיום. "רחמי טיטוס" היא אחת משתי האופרות האחרונות של מוצרט, וחוברה בשנת האחרונה לחייו (1791). העלילה, גירסת ה- SMS: טיטוס, קיסר רומא, חונן קושרים שניסו להתנקש בו. מבחינה סגנונית שייכת "רחמי טיטוס" לז'אנר ה"אופרה סריה" האיטלקית, ובניגוד ל"מיטרידאטה" יש בה גם קטעי מקהלה (אם כי ספורים מאד). לאורך השנים ההסטוריה השאירה אותה בצד, ועד היום היא אחת מהפחות מוכרות בין האופרות של מוצרט. וזה דווקא די חבל, כי אם מוותרים על הרצ'יטטיבים המעיקים יש בה הרבה מוסיקה יפה. ההפקה הנוכחית הוקלטה ב- 1980, והיחוד שלה הוא בכך שצולמה בין ההריסות של רומא העתיקה. הזמרים לבושים בסגנון המאה ה- 18, והסט מפואר ועשיר. הביצוע הוא בניצוחו של ג'יימס ליוויין, שמנצח על הפילהרמונית של וינה ועל סוללת זמרים מדהימה באיכותה. ביניהם בולטים קורט רידל (זה שהרשים לאחרונה ב"אביר הורד" באופרה הישראלית), קארול נבלט (Neblett), קתרין מלפיטאנו ואחרים. מבחינה מוסיקלית האופרה הזו נופלת אולי מ"דון ג'ובאני" ו"חליל הקסם", אבל יש פה לא מעט מוסיקה שכדאי להכיר.

Published on the Jerusalem Post, 31 May 2006.

L’Arpeggiata (Austria). Direction: Christina Pluhar. The Felicja Blumenthal Festival.

Christina Pluhar (Photo: (Maxim Reider

Tel-Aviv Museum of arts. 23 May.

This was exactly the kind of concerts this country misses so much: a high-spirited and unusually creative musical evening, deviating from the regular repertoire completely. “L’arpeggiata” is to-date one of Europe’s finest ensembles of early music, specializing in the art of improvising in17th century’s France and Italy. Joined by singer Lucilla Galeazzi, Clarinetist Gianluigi Trovesi, and dancer Anna Dego, they gave an evening of sheer surprise and fun.

The program presented such ancient forms as Tarantella, Chiacona, Ricercar and more. All sounded fresh and crisp and reflected the performers’ deep-rooted stylistic knowledge and technical command. Galeazzi’s singing and presentation was a special treat, and so were Clarinetist Trovesi’s semi-improvisatory pieces. Surprised yet enchanted, the local crowd was somehow puzzled. On the one hand, they felt obliged to the strict etiquette associated with classical concerts; on the other, parts of it were so free and glitzy one simply couldn’t avoid unintentional clapping or singing along.

In the meager classic-romantic diet the Tel-Aviv audience is accustomed to, this was a glittering ray of freshness. Kudus should go to both the ensemble and those who brought it here.

Gala concert. Conductor: Yishai Steckler. The Felicja Blumenthal Festival. Tel-Aviv Museum of arts. 27 May.

Concluding an extremely successful festival, this Gala concert consisted of three distinct pieces performed by different musicians. The two opening arias by Mozart were sung by the coquette Alma Moshonov, whose sweet presentation very well covered for a certain unevenness of vocal projection. The arias preceded yet another Mozart piece, the rarely-performed Quintet for piano and wind instruments. Superbly performed by five local musicians, this piece was probably the concert’s apex in terms of balance and technical aptitude.

The central piece for the evening was Michael Haydn’s Requiem; this piece substantially influenced Mozart’s famous requiem, but is far inferior to it. Although very well received by the enthusiastic audience, the reading was not free of problems. The 24-member Estonian “Voces Musicales” choir is indeed excellent, but was often too loud; I’m sure some further balance work could have easily fixed this problem. Unfortunately, the ad-hoc orchestra was also often too harsh. And, finally, none the four soloists left a special impression. Baritone Alexei Kanunikov seemed especially out of focus, and needed the conductor’s special attention. Despite the imperfections, however, one could not miss the sonorous, polished singing of the Estonian choir. It will be a pleasure to host this superb choir here again.

פורסם ב"גלובס", 25.5.2006

מה לעזאזל עבר בראשו של הבמאי ויליאם קנטרידג' כשהחליט להעלות את "חליל הקסם", אופרה של כשלוש שעות, בתפאורה שכמעט כולה שחור-לבן? לא ברור. מה שכן ברור הוא, שבבימוי הזה הלך הרבה מאד לאיבוד. דווקא ב"חליל הקסם", אופרה שאפשר לעשות בצורה מלאת צבע וחן, התפאורה היתה מעיקה ומשעממת. התפאורה מבוססת ברובה על הקרנות וידאו של אנימציות, ולעיתים יש בה הברקות של ממש; אבל אפילו בקטעים שממש זועקים לצבע, כמו האש או ציורי הציפורים, הכל נשאר בשחור-לבן. כמעט כמו ערוץ 1 בשנות השבעים. איזה פיספוס.

אם טרם ראיתם את "חליל הקסם", קחו בחשבון שמדובר בהפקה למתקדמים. קנטרידג' (הבמאי) ואטינגר (המנצח) עשו כאן "חליל הקסם" למי שכבר מכיר באופרה כל פרט. כך, לדוגמא, אטינגר הכניס להפקה פסנתר פטישים, שאינו מופיע בפרטיטורה. במהלך היצירה הוא מרשה לעצמו לאלתר עליו, ובעת איזכור אהבתם של טאמינו ופאמינה לדוגמא הוא הכניס ציטוט מיצירה אחרת של מוצרט, בעלת אופי רומנטי (הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23). אבל זה, באופן יחסי, שטויות. מה שהרבה יותר בולט הוא שהבימוי משמיט בכוונה פריטים קריטיים שהפקות רגילות חוגגות עליהם. כך, לדוגמא, הנחש שהורגות שלוש הנשים במערכה הראשונה פשוט לא מופיע, אלא רק שרים עליו. כך גם העבדים בהמשך: אמנם שרים עליהם, אבל הם וירטואליים לגמרי. כשפפגנו מבקש לתלות את עצמו לקראת הסוף, אין עמוד ואין חבל; הם מוקרנים ברקע, כציורים. זה נחמד ומוזר, אבל שונה מאד מההפקות הריאליסטיות שעושות מ"חליל הקסם" אגדה מהנה וצבעונית.
הקדרות הזו מאפילה גם על הביצוע. וזה חבל, כי רוב הזמרים היו דווקא בסדר גמור. קלוד פיאה (Pia) בתפקיד טאמינו נשמע בהתחלה לא מלוטש ואפילו מעט חורק, אבל השתפר ככל שעבר הזמן ולקראת הסוף כבר היה מצוין. שרון רוסטורף (הנסיכה פאמינה) היתה נפלאה כתמיד, למרות שגם לה לקח קצת זמן להתחמם. פטר אדלמן (פפגנו) היה מקסים, עם קול יציב ויפה למן ההתחלה ומשחק מהנה. חבל רק שהבימוי לקח ממנו את כל החן והצבע של התפקיד. הבאס ולדימיר בראון (דובר ההיכל) היה מעולה; יש לו קול יפהפה, וכעת, אחרי שנפטר מהמבטא הרוסי הכבד שאיפיין אותו פעם, אפשר ליהנות ממנו ללא הסתייגות. ועם זאת, הגדול מכולם היה ללא ספק הבאס אנדראה סילבסטרלי (Silvestrelli) בתפקיד זראסטרו. הקול שלו היה עשיר להפליא ומלא צבע, ובצלילים הנמוכים הוא יצר אפקט מרשים מאד. יופי של זמר.
יתר הזמרים היו טובים בדרך כלל, אבל הבריקו פחות. מילאגרוס פובלאדור (Poblador) בתפקיד מלכת הלילה היתה נפלאה בצלילים הגבוהים- התפקיד הרי דורש להגיע לפה גבוה, והיא הפיקה אותו ללא מאמץ- אבל נשמעה הרבה פחות נוכחת בצלילים הנמוכים. גם שלושת הנשים היו חיוורות יחסית, וחסרו את הנחישות והביצ'יות שאפשר להפיק מהדמויות. גיא מנהיים שיחק נפלא את תפקידו הגרוטסקי של מונוסטטוס, אך מבחינה קולית יש לו עדיין לאן להתקדם. מנהיים הוא שיבוץ מושלם לתפקידים קומיים וגרוטסקיים, אך הוא עדיין יותר שחקן מזמר; עם עוד קצת עבודה קולית צפויה לו הצלחה גדולה. שלושת הילדים היו מקסימים כנדרש, והשתפרו מאד ככל שהתקדמה האופרה. חבל רק שהדיקציה הגרמנית שלהם היתה רחוקה משלמות. יתר התפקידים היו קטנים מדי מכדי שישנו לכאן או לכאן.
לגבי הניצוח- דן אטינגר הוא מה שנקרא "מנצח של מוסיקאים". שפת הגוף שלו ברורה ומדויקת, אין אצלו מניירות מיותרות, והוא תומך בכל מי שצריך לכל אורך היצירה. התוצאה בהתאם: התזמורת מנגנת יפה, הזמרים נכנסים איפה שצריך, והתווים מנוגנים כראוי. עם זאת, פרשנות יוצרת דופן אין כאן. זה פשוט עוד ביצוע סביר למדי ל"חליל הקסם", עם מספר רגעי קסם שמושגים בעיקר בזכות שרון רוסטורף ואנדריאה סילבסטרלי.
לסיכום: הביצוע המוסיקלי טוב, אך התפאורה מבאסת ומעיקה והבימוי מעצבן. אני בטוח שאפשר היה ליהנות בהרבה לולא היה הרקע כל כך קודר ומונוטוני. איך אומר דניאל רוגוב ב"הארץ"? לא בטוח שהייתי רוצה לחזור לכאן.

מוצרט- "חליל הקסם". האופרה הישראלית החדשה. מנצח: דן אטינגר. משכן האופרה, 24.5.

פורסם ב"גלובס", 23.5.2006

רוצים להרוויח מיליון דולר בפרס דן דוד היוקרתי, ולהיות עשירים מספיק כדי לתרום את כולו? הנה המתכון לפי יו יו מא: השקיעו הרבה, אבל ממש הרבה, בלימודי צ'לו. היפכו להיות אחד הצ'לנים הטובים בעולם. בשלב זה, הקימו הרכב בינלאומי שמתמחה במשהו שטרם נעשה- במקרה שלו, מוסיקה שחוברה לאורך "דרך המשי" שחיברה בין אירופה לסין. הקפידו להיות פתוחים גם לתחומי ידע נוספים, והדגישו את הצד הרב-תרבותי של הפרויקט. כעת, לא נותר לכם אלא לחכות לטלפון.

"ההודעה על קבלת הפרס נחתה עלי בצורה הכי לא צפויה", מספר לי מא השבוע, יום אחרי שקיבל את הפרס. "מבחינתי הסכום הזה נפל מהשמיים. זה מדהים שמישהו מוכן לתת סכום כל-כך גבוה כדי לקבל עוד ידע. התגובה הראשונה שלי היתה "אני יודע בדיוק מה לעשות עם הכסף".

במעמד קבלת הפרס סיפר מא שהוא הולך לתרום את הסכום כולו לפרויקט "דרך המשי", ובראיון הוא מנסה להסביר. מדובר בפרויקט עירוני בשיקאגו, שמשלב בתי ספר, מוסדות תרבות, האוניברסיטה העירונית ועוד- הכל סביב נושא "דרך המשי". "אנחנו מעוניינים לבדוק מהו העולם ומהו מקומנו בו", הוא אומר בראיון. "ככל שאתה לומד יותר, אתה מגלה יותר שכבות ידע. השאלה המרכזית שאנו מנסים לענות עליה כיום היא כיצד מגדירים קהילה במאה ה- 21. אנחנו הרי חיים בחברה בה יש יצוג לתרבויות שונות, וצריך לשאול איך יוצרים קהילות בתנאים דמוגרפיים כאלו".

חלק משמעותי מהניסיון של מא ליצור קהילה רב-תרבותית אפשר לראות באנסמבל "דרך המשי"
(Silk Road), אותו הקים ב- 1998. ההרכב כולל עשרות נגנים ממדינות שונות- החל בארה"ב וכלה במונגוליה וסין- המנגנים במגוון כלים מערביים ומזרחיים. גם מא עצמו מנגן בהרכב בכלי מזרחי בנוסף לצ'לו- כלי מיתר מונגולי בשם "מורין חוּר", שמעוצב בצורת ראש סוס. ההרכב מוגדר כמלכ"ר, ומטרתו המוצהרת היא להאיר את תרומתה ההסטורית של דרך המשי לחילחול של אמנות, טכנולוגיה ומסורות מוסיקליות בין תרבויות ויבשות. הזכיה בפרס "דן דוד" הוענקה למא על הקמת ההרכב, שעקרונותיו הרב-תרבותיים מתיישבים היטב עם מה שועדת הפרס חיפשה בתחום שהוגדר כ"שימור מורשת תרבותית".

יו-יו מא חי כיום בארה"ב. הוא בן 51, יליד פריס ממוצא סיני. בימים האחרונים הוא נהנה להיות בקרב מקבלי הפרס האחרים, ששייכים לתחומי ידע שונים לגמרי. "זה נפלא להיות עם אנשים מתחומים אחרים, שכולם מבריקים וממוקדים בתחומם", הוא אומר. "אחד מהזוכים, פרופ' שלזינגר, אמר משהו שמאד אהבתי: "צריך תמיד ללכת לקראת מה שאינך יודע". הוא לא אומר "אני המומחה ואני אראה לך מה נכון", אלא "אני מומחה אבל יש לי רצון לדעת יותר". זה מאד מעורר השראה בעיני".

אפשר לומר שהזכיה הזו במיליון דולר היא ההישג הגדול ביותר בחייך?

"לא. ההישג הגדול ביותר שלי הוא המשפחה שהקמתי, ואחריה- ההופעות שלי ב"רחוב שומשום". כשאתה הולך לעולם הילדים, מה שאתה עושה ממש נכנס לדמיון שלהם. זה הדבר היפה ביותר שאפשר לבקש".

יש שתי סיבות טובות לבוא להפקה הזו של מדאם בטרפליי, למרות שמדובר בביצוע קונצרטי. הראשונה היא שתי הזמרות בתפקידים הראשיים, מיכאלה קרוזי (מאדאם בטרפליי) ופרנצ'סקה פרנצ'י (סוזוקי). שתיהן מעולות, הן מבחינה ווקאלית והן מבחינה רגשית, ומספקות רגעים רבים של יופי צרוף. באריה האחרונה של מדאם בטרפליי, שניה לפני התאבדותה, היה ממש קשה לעצור דמעה. כשמדובר באופרה בביצוע קונצרטי, כשאין שום בימוי או תפאורה שתומכים בשירה, זו מחמאה גדולה.

הסיבה השניה בגללה כדאי לבוא לפילהרמונית השבוע היא המנצח דניאל אורן, שמצליח תמיד להוציא מהתזמורת את הטוב ביותר שלה. אורן הוא מנצח מהסוג שכיף לראות: הוא מאד מעורב, מתלהב ומפתיע, ולמרות שחלק מההתנהלות שלו נראית קצת מוגזמת הוא מצליח להעביר את האופרה תוך שמירה מתמדת על מתח מוסיקלי.

לאורן מגיעים שבחים גם על העבודה עם המקהלה המקומית (זמרי פילהרמוניה), ששרה ברמה בהחלט משביעת רצון. הדבר היחיד שמפריע לי זו נטייתו התמידית לנענע את ראשו בחוסר שביעות רצון או להשקיט את המבצעים בנחרצות בזמן הביצוע. זה פשוט משדר מסר בעייתי: אם אתה לא מרוצה מהמבצעים שלך, למה שהקהל יהיה?מצד שני, הכל חלק ממשחק; אורן מכיר היטב את יכולותיו, ויודע שהקהל דווקא מרוצה מאד.  

אגב, לא הכל בהפקה הזו מבריק, במיוחד בכל הנוגע לזמרים הבנים. הטוב שבהם היה אלברטו רינלדי (בתפקיד שרפלס), בריטון משכנע עם קול יפה. פחות מוצלח היה הטנור פרנצ'סקו הונג, בתפקיד פינקרטון: הוא הציג קול מאד לא אחיד, ולעיתים אפילו קצת צווחני לטעמי. מעבר לכך, היה קצת מוזר שדווקא זמר עם עיניים מלוכסנות ישיר את תפקיד האמריקאי- בעוד כל ה"יפנים" היו זמרים מערביים ישרי עיניים.

נפילה עוד יותר משמעותית היתה עם צמד הזמרים אנג'לו קזרטנו (Casertano) ואנצו פרוני (Peroni), שהם אב ובנו בחיים האמיתיים. השניים העבירו רושם שמי שחתם איתם על העיסקה קיבל שניים במחיר אחד: קזרטנו (בתפקיד גורו) היה אנמי, ובנו פרוני (בתפקיד הנסיך ימדורי) היה חלש להפליא. ממש מוזר שאורן הסכים שזמר כזה ישיר בקאסט שלו. מצד שני צריך לזכור שההפקה הזו ל"מדאם בטרפליי" החליפה אופרה אחרת (שלא עלתה מסיבות טכניות), ולכן סביר שהקאסט אינו מושלם. כל יתר הזמרים היו בסדר.

לסיכום: מחיאות כפיים כמו שקיבלה ההפקה הזו לא נראו בהיכל התרבות כבר הרבה הרבה זמן, ודי בצדק. לבוא בזכות הזמרות, בזכות אורן, ובעיקר בזכות החוויה שהוא מצליח להעביר.  

אחת נועה לביא, ב"זמן תל-אביב" של יום שישי האחרון, כותבת כך: "…אחריה עלה די.ג'יי עידן גבריאל עם סט אייטיזי מוצלח, שרחשו עליו בעיר עוד ימים ושלמצער על רובו נאלצנו לוותר (בכל זאת, הפילאטיס בשמונה בבוקר)".

לפי הקונטקסט, נראה שלביא סבורה ש"למצער" פירושו "למרבה הצער". היא כמובן טועה: פירוש המילה הוא "לכל הפחות". בשביל דברים כאלו בדיוק אמורה להיות בעיתון עריכה לשונית. איפה רוני הפנר כשצריך אותו.

פורסם ב"גלובס", 8.5.2006

שלושה פסטיבלים עומדים להתקיים בארץ בתקופה הקרובה: "פסטיבל ישראל" בירושלים, פסטיבל "פליציה בלומנטל" בת"א, ופסטיבל המוסיקה הווקאלית באבו-גוש. והנה, הפתעה: בכל הנוגע למוסיקה קלאסית, פסטיבלי "פליציה בלומנטל" ו"אבו גוש" הקטנים והאיכותיים מכים את עמיתם הירושלמי הגדול שוק על ירך.

פסטיבל ישראל מדשדש
התכנית הקלאסית ב"פסטיבל ישראל" ממשיכה את מסורת הדישדוש של השנים האחרונות, והשנה אין ולו קונצרט אחד שאפשר להגדירו כ"חובה". הוסיפו לכך את העובדה שהקונצרטים יתקיימו כולם בירושלים, וקבלו מצב עגום למדי.
את התכנית פותחת התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של יואל לוי, אחד המנצחים הפחות מלהיבים שמופיעים איתה בשנים האחרונות (27.5, בנייני האומה). ההרכב החו"לי היחיד שמגיע לפסטיבל הוא ה"טאליס סקולארס" הבריטי, הרכב קולי ותיק המתמחה בשירה ללא ליווי כלי. הבעיה היחידה עם החבר'ה האלו הוא הרפרטואר שלהם- מוסיקת רנסאנס של ג'ון טאוורנר (Taverner) ומקבילו המודרני ג'ון טאוונר (Tavener). המוסיקה של מלחין הרנסנס היא בעלת אופי מונוטוני למדי, וזו של בן-זמננו לטעמי סתם לא מוצלחת (29.5, אולם הנרי קראון).

הסולן המעניין ביותר שמגיע לפסטיבל הוא הצ'לן ההולנדי הנפלא פיטר ויספלוויי (Wispelwey), מחשובי הצ'לנים של הדור הצעיר בעולם כיום. אלא שהפעם הבעיה היא בתכניות: בקונצרט אחד הוא יהיה רק משתתף אחד מרבים (סולן בקונצ'רטו הכפול של ברהמס), והקונצרט השני שלו דורש עצבי ברזל. למה ברזל? כי ויספלווי ינגן בו את שש הסוויטות לצ'לו סולו של באך, שהן אמנם יצירות מופת אבל האזנה להן ברצף היא משימה קשה מאד גם אם אלוהים עצמו יהיה הסולן (4.6, אולם הנרי קראון).

אז מה כן מסקרן? אולי הבכורה העולמית ל"מיסה זפוטק" מדרום אמריקה, בביצוע אנסמבל "פניקס" הישראלי. אינני מכיר את היצירה, אבל המוסיקה נראית מעניינת והמבצעים טובים (10.6, אולם ימק"א). בפסטיבל יש כמובן גם תכניות קלאסיות נוספות, חלקן יפות, אולם הן מציגות אומנים מקומיים המופיעים כאן באופן קבוע ולא נדרשת עבורם מסגרת פסטיבלית מיוחדת. התכנית השנה זועקת שני דברים: גם מעט תקציב, וגם מעט השראה לנצל אותו ביעילות.

פסטיבל פליציה בלומנטל- שמות חמים

פסטיבל "פליציה בלומנטל", לעומתו, מגלה הרבה יותר עידכון והשראה. הפסטיבל יתקיים בין ה-22 -27 במאי במוזיאון ת"א, ומציג שניים מהשמות החמים ביותר בעולם המוסיקה המוקדמת. הראשון- אנסמבל ארפג'יאטה המעולה, בהדרכת כריסטינה פלוהר, שיגיש שני קונצרטים של מוסיקה מוקדמת (23 ו-24 במאי). בקונצרט השני ישתתף "שם חם" נוסף- זמר הקונטרה-טנור הצרפתי הפנטסטי פיליפ ירוסקי.

פיליפ ירוסקי

קונצרט מעניין נוסף בפסטיבל יציג בכורה ישראלית לרקוויאם מאת מיכאל היידן, אחיו של יוזף המפורסם. הרקוויאם הזה היווה השראה ברורה לרקוויאם של מוצרט, ובשניים יש קטעים דומים מאד. הקונצרט יציג את מקהלת "ווצ'ס מוזיקלס" (Voces Musicales) מאסטוניה, בניצוחו של הישראלי ישי שטקלר. עוד תבוצע בו חמישיית הפסנתר ק. 452 של מוצרט (27.5).

אבו גוש- לא רק חומוס

גם פסטיבל אבו-גוש למוסיקה ווקאלית מפתיע השנה לטובה, ומציג שורה ארוכה של תכניות ברמה בינלאומית. אחרי שבשנים האחרונות הרגיל אותנו הפסטיבל לדיאטה של מקהלות מקומיות ולרפרטואר שחוק, בחג השבועות הקרוב הוא יוצר היצע מסחרר ממש. הפסטיבל יתקיים בין ה-1 ל-3 ביוני ויכלול 15 קונצרטים, מתוכם לא פחות מתשעה מומלצים. אם בשנים האחרונות היה צריך לבחור בפסטיבל בקושי קונצרט-שניים כדי להצדיק את החומוס באבו-גוש, הרי שהפעם מומלץ ברצינות לקחת שם איזה צימר ולהזריק לווריד מוסיקה ווקאלית בכמויות.
המנהלת המוסיקלית של הפסטיבל הפעם היא חנה מנש, שפרשה לא מזמן מניהול הקמראטה ירושלים. עבודתה רבת השנים וקשריה בתחום המוסיקה המוקדמת ניכרים היטב בבניית התכנית, הן מבחינת הרפרטואר והן מבחינת בחירת המבצעים. כך יש השנה יש בפסטיבל דגש חזק על מוסיקה מוקדמת, ורשימה ארוכה של מבצעים מומחים לביצועים תקופתיים.
ההרכב הבולט ביותר השנה הוא האנסמבל הווקאלי הבריטי "אי פאג'וליני", שהופיע בעבר בפסטיבל ישראל וזכה לביקורות נלהבות. האנסמבל יבצע באבו-גוש שתי תכניות: בראשונה פסיפס של יצירות מסוף ימי הביניים ועד המאה העשרים (1.6), ובשניה – מוסיקת קודש וחול מאת מונטוורדי, אחד המלחינים בו מתמחה ההרכב (2.6). שתי התכניות מומלצות מאד.
אורח גדול נוסף מחו"ל הוא הקונטרה-טנור הקנדי דניאל טיילור, שיופיע בשני קונצרטים. ב-2.6 הוא יופיע בתכנית עם ליווי עשיר של נגנים בכלי תקופה, ברפרטואר יפהפה הכולל את ויואלדי, שיץ ודאולנד. יום אחר כך, במוצ"ש, הוא יופיע לצד שני אורחים נוספים: זמרת הסופרן הקנדית הנהדרת לינדה פרילו (Perillo), ובעלה האנגלי וולטר רייטר (Reiter). רייטר ינצח על תזמורת הבארוק מירושלים, המנגנת בכלי תקופה. תזמורת זו הוכיחה לא פעם, שכאשר ניצב מולה מנצח גדול היא מסוגלת לחולל נפלאות; רייטר הוא מומחה עולמי במוסיקת בארוק, כך שהביצוע מעורר ציפיות גבוהות מאד. פרילו ורייטר יופיעו גם בתכנית נוספת, אינטימית, בה יצטרף לשירה ולכינור רק צ'מבלו (1.6).

לינדה פרילו

בנוסף לאורחים, יש בפסטיבל השנה גם תכניות מרתקות של אומנים מקומיים. מסקרן במיוחד קונצרט של אנסמבל "קווינאד", המוקדש ליצירות שחוברו באירופה לכבוד מאריה הקדושה בין המאות ה-12- 14 (2.6). את זמרת הסופרן של ההרכב, איילה סיקרון, אפשר יהיה לשמוע גם למחרת (3.6), בליווי הרכב קאמרי של טובי המבצעים המקומיים.
קונצרט נוסף של מבצעים ישראלים מעולים יתקיים בשבת (3.6), עם מוסיקה מהרנסנס והבארוק האיטלקי. בין המבצעים בולטת זמרת הסופרן המקסימה יעלה אביטל.
בנוסף לדגש החזק על מוסיקה מוקדמת של מבצעים בכלי תקופה, יופיעו בפסטיבל השנה גם המקהלות המקומיות הקבועות בתכניות בעלות נפח גדול יותר, שיתקיימו כולן בכנסיית "קריית יערים" הגדולה.
לסיכום: אחרי מספר שנים שחונות, אבו-גוש חוזר לאיכות של פסטיבל בינלאומי. אם תצליח חנה מנש להביא בעתיד גם שמות גדולים נוספים שהופיעו עם הקמראטה בשנים האחרונות, אין ספק שפסטיבל אבו-גוש הולך לקראת מתיחת פנים רצינית מאד.

מתוך "גלובס", 26.4.2006

"נשף מסיכות" היא בהחלט לא האופרה הגדולה ביותר של ורדי, אבל היא מהודקת למדי וכמעט שאין בה רגע דל. עם מבצעים טובים הביצוע יכול ממש להמריא, כמו שהיה לפני שלוש שנים בפילהרמונית בניצוחו של דניאל אורן. את ההפקה הנוכחית באופרה, לעומת זאת, אפשר לסכם כ"בסדר גמור".

העלילה הרבה פחות מסובכת ממה שנראה בהתחלה. זה הולך ככה: ריקרדו הוא מושל בוסטון. רנאטו הוא מזכירו הנאמן. אמליה היא אשתו של רנאטו. אמליה וריקרדו, המושל, מתאהבים. רנאטו מגלה זאת, ונגנב. רנאטו מצטרף לקושרים המעוניינים, איש מסיבותיו, לרצוח את המושל. הרצח מתבצע בנשף מסיכות שעורך המושל במערכה השלישית. בנשימתו האחרונה נשבע המושל לרנאטו כי לא בגד עם אמליה, ומוחל לו על הרצח. יש לציין שהוא רק חצי צודק: זה נכון שלא היה בינו לבין אמליה מגע, אבל רצון ותשוקה היו אף היו.
ועכשיו לביצוע עצמו. מסמר ההצגה היה דווקא בתפקיד שולי: זו היתה הזמרת הישראלית אנה סקיבינסקי בתפקיד המשרת אוסקר, שהפגינה חן בימתי יוצא דופן וקול צלול ויפה. שני הסולנים בתפקידים המרכזיים הופיעו גם בפילהרמונית לפני שלוש שנים, ואז- בניצוחו המסעיר של דניאל אורן ובאקוסטיקה הטובה יחסית של היכל התרבות- שיכנעו לטעמי יותר. מישל קריידר, בתפקיד אמליה, הפגינה הפעם קול מתכתי מעט, והצליחה לרגש רק לקראת הסוף. פיירו ג'וליאצ'י, בתפקיד המושל ריקרדו, עשה את העבודה בצורה סבירה אבל גם הוא לא ממש עבר את חומת האקוסטיקה הגרועה של המשכן.
יתר הסולנים היו ברובם טובים. אלנה זרמבה (Zaramba) היתה משכנעת מאד בתפקיד מגדת העתידות אולריקה, וכך גם שני הבאסים הישראליים ולדימיר בראון ונח בריגר (בתפקיד הקושרים). האכזבה המרכזית בביצוע הנוכחי היתה מצידו של ג'ונתן סאמרס, בתפקיד רנאטו. סאמרס הציג קול חלוד, לא מלוטש ולא נקי, ולטעמי די קילקל את השורה. אגב, זה לא חדש: לא אהבתי אותו גם כששר כאן את תפקיד ג'רמונט ב"לה טרוויאטה", מאותן סיבות בדיוק.
התזמורת, בניצוחו של קרלו מונטנארו, היתה בסדר גמור; שימו לב שבחלק מההפקות ינצח הישראלי הצעיר עומר ולבר (25), בהופעת בכורה באופרה. המקהלה התחילה ככה-ככה, והשתפרה גם היא ככל שחלף הזמן.
בכל הנוגע לבימוי והתפאורה, צריך לחכות עד הסוף כדי שירד האסימון. בגדול, התפאורה במערכות הראשונות אפלה למדי, ומבוססת על גווני שחור ואפור (ולעיתים מעט אדום) לפי התפתחות העלילה. הכוונה כאן, כפי שהיא מוצהרת בתוכניה, היא ליצור אוירה של סרט של היצ'קוק. עם זאת, התוצאה המושגת בפועל היא של חושך וקדרות קצת מעיקים מדי. רק בסוף, בנשף המסיכות, הקדרות הזו מוחלפת בספקטקל צבעוני של נשף עליז, עם קונפטי שיורדים מהתקרה ומושכים מחיאות כפיים אוטומטיות.
לסיכום: הפקה מרשימה ומהנה, שמשתפרת ככל שחולף הזמן. עם זאת, לא יהיה מוגזם לקבוע שהיו העונה באופרה הפקות מוצלחות יותר.

ורדי- "נשף המסיכות". האופרה הישראלית החדשה. מנצח: קרלו מונטנארו. משכן האופרה, 23.4