בעיקר מוזיקה

מתוך "גלובס", 11.4.2006

קונצרט גאלה לכבוד יום ההולדת ה- 70 לזובין מהטה. היכל התרבות, ת"א. 10.4.

הרבה מאד מבכירי המשק באו לחגוג יומולדת 70 עם המנצח הניצחי של הפילהרמונית, שסוגר השנה 45 שנות עבודה משותפת עם התזמורת. רשימה חלקית מאד של האורחים כוללת את הנשיא קצב, שר החינוך שטרית, שמעון פרס, הנגיד פישר, סמי עופר, אלי הורוביץ, ואפילו סופיה לורן. לצידם היו גם הרבה "סתם" אורחים שבאו להשתתף בחגיגה, והאולם היה מפוצץ. אלא שמהטה, איש חם ולבבי, נמצא בפאזה בחיים שבה הרבה יותר מעניין אותו לתת מאשר לקבל. זוהי מן הסתם הסיבה שבגללה צירף לחגיגה את תזמורת בית הספר למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה, ואפילו נתן לה לפתוח את הערב (עם הפתיחה "אוברון" של ובר). ולמרות שמדובר ביומולדת למנצח, חלק מהערב אפילו הוקדש למתן מילגות לתלמידים מצטיינים.
תזמורת הסטודנטים, שהיא ה"בייבי" של מהטה בשנתיים האחרונות, זכתה לכבוד נוסף: חבריה הצעירים זכו לנגן את תפקידי הסולו ביצירה המסיימת, "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז. נגינת הסימפוניה הזו היתה מחזה מרשים באופן כללי. על הבמה ישבו 200 נגנים, כשהצעירים בשחור ונגני הפילהרמונית במה שנראה כמו חלוק קצבים לבן. מהטה הוליך את כולם לביצוע סוחף ומלא צבע, שהסולנים הצעירים מפתיעים באיכות וברגישות מוסיקלית גבוהות מאד. מדהים לראות איזו התקדמות חלה בתזמורת הסטודנטים הזו מאז קונצרט הגאלה הבינוני שנתנו בשנה שעברה. בקיצור, יש נחת.
עוד בקונצרט נוגן הקונצ'רטו מס' 5 של מוצרט לכינור ותזמורת, בנגינתו וניצוחו של פנחס צוקרמן. לטעמי, זה היה דווקא ביצוע די חלש: צוקרמן הפגין צליל מתקתק מדי ועמוס בויבראטו, ופרשנות מיושנת שלא הצליחה לתפוס את הרוח החיננית והשובבה של מוצרט. גם הובלת התזמורת לא היתה ראויה לשבחים מיוחדים. נקודת אור יחידה היתה בהפקת ה"פיאנו" (צלילים חלשים) שלו, בהם התגלתה טכניקה מזהירה וצליל יפה למדי.
לצד המוסיקה, נחתו על מהטה בערב הזה גם שלל תודות והפתעות. ההפתעה המוצלחת ביותר היתה סרט קצר ומרגש שערכה דליה מרוז, אשת יחסי הציבור של התזמורת. בקצב קליפי ובחיתוכים מהירים הצליחה מרוז להעביר כמה מהרגעים המרגשים ביותר של מהטה עם התזמורת, וגם קטעים אישיים שצולמו בבית הולדתו בהודו. במידה רבה, מהטה עשה עבורה עבודה קלה: לאיש הזה יש כל כך הרבה צ'ארם וקסם אישי, שברגע שהוא פותח את הפה הקהל מתמוגג. וכשהוא מדבר אידיש- תוצאה של שנות עבודה רבות עם נגנים יהודים ילידי אירופה- הקהל המקומי כבר נמס לגמרי.
והיה גם נאום של הנשיא קצב, שהיה אפילו יותר מביך מאשר הדמות שלו ב"ארץ נהדרת". הוא התחיל בעברית, ברצף הקלישאות המקובל שלו. כשהתייחס למהטה, אמר את אותם שלושה משפטים עשרים פעם. וכשעבר לאנגלית, זו היתה אנגלית מחפירה. קשה להאמין, אבל דמיינו שנשיא מדינת ישראל עומד מול 3000 איש וקורא מהדף את המשפט "We are love you". פעמיים. מביך זה לא מילה.

בסיכומו של דבר, יצא מהערב הזה מסר חד וברור: אחרי כמעט ארבעים שנה של ניהול מוסיקלי, לפילהרמונית והקהל שלה יש עדיין אהבה והערכה עצומות למהטה; וכמו כזה נראה, האהבה הזו הדדית לגמרי.

לפני כמה חודשים העליתי כאן את בעיית הנגנים החאפרים, המוכרת היטב לכל מי שהולך לקונצרטים בת"א. מדובר במיטרד אמיתי: אתה יוצא מקונצרט מסחרר או מאופרה מרגשת, ורוצה לתת למוסיקה ולחוויה לשקוע ולהתעכל. בחלום: עם יציאתך מתקיפים אותך מיד נגן צ'לו שמחריק את ההמנון מהתשיעית של בטהובן, חצוצרן שתוקע לך את שיר הטוריאדור מ"כרמן", או כנר שדוחף לך לאוזן את "ארבע העונות". כולם גרועים עד אימה, ומשאירים טעם רע מאד באוזן. לא משנה אם שמעת את "מתיאוס פסיון" במוזיאון, את השלישית של מהלר בפילהרמונית או את "לה טרוויאטה" באופרה, בכל מקרה החבר'ה האלו ימוטטו לך את החוויה. אם הם היו מוסיקאים אמיתיים, מילא; אבל מדובר בנגנים איומים, שפשוט מצאו דרך קלה לעשות כסף בזכות הקהל הישראלי הרחום. ומצד שני, לכאורה אין מה לעשות: הרי זו סוג של פרנסה עבור החלטוריסטים קשי היום הללו, וסילוקם הוא מעשה מאד לא אנושי.
מאז שפורסמה הכתבה, התקבלו לא מעט תגובות. כולם מסכימים שמדובר במטרד איום, אבל פוחדים לעשות משהו בעניין כדי שלא להצטייר כלא-אנושיים. ומכיוון שכולם מפחדים לקחת עמדה, המטרד נמשך.
לדעתי, מי שצריכה להרים את הכפפה זו עיריית ת"א. ראשית, צריך להכיר בכך שמדובר לא במוסיקאים, אלא בקבצנים. ובשביל קבצנים יש תקציבי רווחה. אין שום סיבה שיהרסו ערב לאנשים ששילמו הרבה כסף כדי לקבל חוויה מוסיקלית. שנית, יש פתרון ביניים: במקום להטריד עם הנגינה הזוועתית שלהם, שפשוט יעמדו שם עם הכלים. מי שרוצה לנדב להם כסף, יכול לעשות זאת גם בלי החירטוט שהם קוראים לו מוסיקה.

פורסם ב"גלובס", 3 אפריל 2006

קולות מהרנסנס. אוסף כפול "הליקון".

"הליקון" מוציאה אוסף של מוסיקת רנסאנס? נו, כנראה שבאמת כמה דברים

השתנו בעולם. אנשי המחלקה הקלאסית ב"הליקון" היו תמיד אבירי המוסיקה הרומנטית והקלאסית, של הסימפוניות הגדולות והאופרות הגרנדיוזיות. אבל בהדרגה גם הם הבינו שהשוק זה לא רק בטהובן ומוצרט. אז לפני כמה שנים הוציאו אוסף מוסיקת בארוק, וגם אוסף באך. ועכשיו הם כבר ממש נכנסים לארץ האויב: עולם של שירה א-קאפלה, שירי לאוטה, זמרות מעודנות, ואפילו לא תזמורת סימפונית אחת לרפואה.

האוסף הנוכחי יפה מאד, אך לא נטול בעיות. הפורמט רגיל: שני דיסקים במחיר אחד, שניהם דחוסים בנדיבות מירבית. יש כאן יצוג מוצלח מאד לכמה מהפנינים הגדולות של התקופה: שירי לאוטה של בירד ודאולנד, מוסיקה דתית של פלסטרינה וטאליס, שירים עממיים מספרד העתיקה ועוד ועוד. בין המבצעים יש כמה מהשמות הגדולים ביותר של התחום, כמו אמה קירקבי, אנדראס שול, קונסורט גבריאלי , ואפילו הקלטות ישנות של ג'ורדי סבאל ואשתו, הסופרן האלוהית מונסראט פיגראס. התוצאה היא שיש כאן קטעים יפהפיים ממש, ואפילו לא מעט. ועוד יתרון: בניגוד לאוספים של מוסיקה קלאסית ורומנטית, שתולשים יצירות מהקשרן הטבעי, כאן מדובר בקטעים קצרים שחלק גדול מהם עומדים בפני עצמם.

הבעיה מתחילה בכך שחלק מהקטעים אינם שייכים כלל לרנסאנס, אלא לבארוק המוקדם. במיוחד הדברים אמורים למונטוורדי, מראשוני תקופת הבארוק, שזוכה פה ליצוג נכבד. העובדה ההסטורית הזו מצויינת אמנם בחוברת המצורפת, אך לא בכותרת האוסף. בכל מקרה, את המאזין הממוצע זה לא כל כך אמור לעניין; מה שיותר מעניין זו בחירת הקטעים. ובכן, גם היא לא נקיה מבעיות. ראשית, יש כאן יצוג מוגזם לאלפרד דלר (Deller), הקונטרה-טנור האנגלי ממחצית המאה הקודמת. ליד הקונטרה-טנורים הצעירים והמעולים של היום דלר נשמע כבר עלוב לגמרי, לעיתים כמעט פאתטי. גם ה"קינג'ס סינגרס", שמופיעים כאן לא מעט, הם כבר די פאסה למול הרכבים חדשים ועדכניים יותר. שנית, יצירת מופת כמו ה"מיזררה" (Miserere) של אלגרי מופיעה כאן בעיבודה המכוער לאנגלית, ולא בנוסח הלטיני המקורי והמוצלח בהרבה. בהתחשב בעובדה שמדובר בדיסק היכרות, זו בחירה די תמוהה.
לסיכום: דיסק יפה, לעיתים מענג ממש, אך בהחלט לא מושלם.

באך – מתיאוס פסיון. מנצח: קארל ריכטר. DVD כפול "דויטשה גרמופון".

למי שרוצה הדגמה איך אסור לעשות באך, ה- DVD הזה יכול להיות בית ספר מצוין. מדובר בביצוע הישן, ויש לומר גם "ההיסטורי", של המנצח הגרמני המפורסם קרל ריכטר ל"מתיאוס פסיון". הביצוע הזה הוקלט ב- 1971, ועלה עכשיו לפורמט DVD. האוונגליסט הוא פטר שראייר, שהיה אז עוד צעיר, והסולנים הם ממיטב זמרי האסכולה האופראית של ראשית שנות השבעים. בגדול, מדובר בביצוע די דוחה. ריכטר מנצח בנוקשות גרמנית אופיינית, המקהלה גדולה ומנופחת, והשירה כל כך אופראית ומנייריסטית עד שאתה חושב שבטעות נקלעת להפקה של "מדאם בטרפליי". הוסיפו לכך את איכות הצילום הדהויה, את המראה המיושן ואת התסרוקות המזעזעות של המבצעים, וקבלו הפקה שהתג "לא רלוונטי" מרחף מעליה בפונט 72. אם אתם לא חוקרי ביצועים הסטוריים או שוחרי נוסטלגיה, אפשר ומומלץ לוותר.

פורסם ב"גלובס", 26.3.2006

"דבר אלי אהבה". עמנואל הלפרין, בריג'יט חביב ונגנים.

חדש על הבמות: מופע מתוק, אינטימי ומחמם לב, שכולו אהבה לשנסון הצרפתי. עמנואל הלפרין מגיש ומשחק, והזמרת בריג'יט חביב, ילידת מרסיי, בעיקר שרה וגם קצת משחקת. לצידם יש הרכב קטן של ארבעה נגנים, וכולם מגישים תכנית ארוכה למדי- שעתיים ללא הפסקה- שטסה בלי שמרגישים. הלפרין, איש תרבות אמיתי וצנוע, מגיש את הערב בחן ובהרבה טעם טוב. הוא מרגיש עם החומר הזה לגמרי בבית, וההגשה ביתית בהתאם. חביב שרה נפלא, וכך גם שיתוף הפעולה בין השניים. אגב, כדי לשמור על האווירה והמוראל הלפרין מוזג לעצמו יין בלי הכרה,  וחששתי שלקראת הסוף ישתכר ויתחיל לצאת מאיפוס. טעיתי: הוא נשאר לגמרי בפוקוס גם אחרי חצי בקבוק. ערב חובה לאוהבי פיאף, ברל, מונטאן, ברסאנס ואזנבור, והאמת היא שגם בתור מי שלא מת על הרפרטואר הזה יצאתי משם עם חיוך גדול. מקסים.

המופע עולה ברחבי הארץ עד סוף יוני.

פורסם ב"גלובס", 26.3.2006

אחת השאלות שאני נדרש להן לא מעט לאחרונה היא "למה אתה לא כותב על קונצרטים". ובכן, התשובה פשוטה: כי כמעט אין כאן על מה להמליץ. יש בארץ רק תזמורת סימפונית אחת ברמה בינלאומית- הפילהרמונית- וגם היא צריכה סולן או מנצח גדולים באמת כדי שיהיה שווה לצאת לכבודה מהבית. תזמורת קאמרית מובילה יש גם רק אחת, וזהו אנסמבל סולני תל-אביב שמופיע רק אחת להרבה זמן. תזמורות והרכבים אורחים מחו"ל ברמה מעולה כבר כמעט ולא באים בכלל. ויתר התזמורות המקומיות? אלו, במרבית המקרים, רחוקות מאד מהסטנדרטים הגבוהים שיש היום בהקלטות. אם האופציה היא לשמוע דיסק מעולה בבית או לשבת עם קהל גריאטרי ולשמוע תזמורת חורקת ברפרטואר משעמם, אז בדרך כלל אני בוחר באופציה הראשונה. סורי.

יאיר לפיד מספר היום (24.3), בטור שלו ב"ידיעות", על כך שבאך חיבר את ה"מתיאוס פסיון" כמבחן קבלה למשרת המנהל המוסיקלי של כנסיית סנט תומאס בלייפציג. כל זאת במסגרת תיזה שלמה (של לפיד) על כך שיצירות אומנות נוצרו מכל מיני סיבות, ומה שחשוב זה לא הסיבה אלא היצירה. עקרונית הוא כמובן צודק, אבל עובדתית הוא טועה. למה? כי באך התחיל את עבודתו בלייפציג ב- 1723. את ה"מתיאוס" חיבר רק ארבע שנים אחר כך, ב- 1727, כשכבר היה עמוק בתור המשרה. כלומר, לא מבחן קבלה ולא נעליים. אז התיזה העקרונית של לפיד אולי נכונה, אבל לבסס תיזה על עובדות שגויות זו חוכמה קטנה מאד.

בדיקה קצרה בגוגל היתה מסייעת ללפיד לעלות על העובדות הנכונות: היצירה הרלוונטית לטיעון שלו היא המיסה בסי מינור, "הגדולה", שבאך באמת חיבר חלקים ממנה כמבחן קבלה. אבל לא כדי להתקבל ללייפציג, אלא כדי לעזוב אותה לטובת דרזדן. הוא באמת התקבל, אבל לא עבר ונשאר בלייפציג עד מותו.

תוספת מאוחרת לפוסט, 6.4.2006

לפיד יצר איתי קשר במייל בעקבות הפוסט, והודה לי על התיקון. בשבוע שעבר פירסם תיקון לטעות- תיקון שעשה עוול כפול. ראשית, הוא לא נתן קרדיט. שנית, גם התיקון היה שגוי. הוא אמנם ציין שיצירת ה"אודישן" היתה המיסה הגדולה ולא ה"מתיאוס פסיון", אבל גם שהיתה עבור הכנסיה בלייפציג (בעוד שלמעשה היא יועדה כדי שבאך יוכל לעזוב את לייפציג לדרזדן). יאללה, שיהיה בריא.

פורסם ב"גלובס", 21.3.2006

רוזנקאוואליר ("אביר הורד") באופרה הישראלית. מנצח: אשר פיש. משכן האופרה, 20 באפריל.

לא צחקו איתכם באופרה כשסיפרו שההפקה הזו אורכת ארבע וחצי שעות. אתם נכנסים לאולם בשבע וחצי, ויוצאים ממנו קרוב מאד לחצות. עם שתי הפסקות ארוכות, זה יוצא משהו כמו שלוש וחצי שעות נטו של מוסיקה. והאמת? עם סוללת זמרים מעולה, תפאורה מהממת ובימוי מבריק, ההפקה הזו שווה כמעט כל דקה. למעט רבע השעה האחרונה, שקצת נמתחת מדי, הזמן טס בלי שמרגישים. כדי להרגיש שדפקתם את המערכת מומלץ במיוחד להביא סנדוויצ'ים מהבית, כי המזנון לוקח בחשבון את העובדה שאתם קהל שבוי ומפקיע מחירים בהתאם.

"אביר הורד" היא אחת האופרות היותר חביבות של ריכרד שטראוס. השפה המוסיקלית שלה אמנם מודרנית יחסית, אבל היא נגישה וקליטה הרבה יותר מאשר האופרות המוקדמות שלו שמייצגות עולם אפל, אלים ומעוות. "אביר הורד", לעומתן, היא קומדיה לירית, שמשלבת הומור גרוטסקי עם הבעה רומנטית. העלילה מתמקדת באהבתם של אוקטביאן וסופי הצעירים, הגוברת בסופו של דבר על כל המכשולים: הבארון הגרוטסקי אוכס שרוצה להתחתן עם סופי העשירה, המרשאלין הנכבדה שרוצה את אוקטביאן לעצמה, וכך הלאה. מבחינה מוסיקלית אפשר לשמוע באופרה הזו הדים לוגנר, למהלר, וגם ליצירות אחרות של שטראוס עצמו. המוסיקה זורמת באופן המשכי ורצוף, כך שאין מה לחפש פה הפרדה ל"נאמברים" וגם לא אריות גדולות מהחיים סטייל ורדי או פוצ'יני. מה שיפה פה במיוחד זה שהשיחות והמחוות של הזמרים מזכירות כבר את סרט הקולנוע המודרני: זו ממש לא אופרה נוקשה ועמוסת קונבנציות, אלא סיפור זורם שנתמך במוסיקה גמישה מאד. אגב, כדאי שלא לבלבל בין ריכרד שטראוס ליוהאן שטראוס: מי שמצפה לאופרטה ולואלסים סטייל "הדנובה הכחולה" ישאר עם חצי תאוותו בידו. ריכרד שטראוס (הגרמני) מייצג שפה מוסיקלית עשירה, מתוחכמת ומודרנית בהרבה מאשר השטראוסים הוינאיים של עוגות הקצפת והנשפים. למעט השם, אין בין השניים כל קשר משפחתי. יש לציין שמי שלא אוהב מוסיקה מודרנית עשוי למצוא חלקים ביצירה קצת קשים; מוצרט זה לא. ועם זאת, אל דאגה: זו ממש לא תפלצת מאה עשרימית סטייל "סלומה" או "אלקטרה", האופרות המוקדמות של שטראוס. זו בסך הכל אופרה כיפית מאד.

לגבי הביצוע הנוכחי באופרה יש כמעט רק מילים טובות. מה שתופס את העין מיד בהתחלה הם התפאורה והבימוי: בניגוד להפקות המקומיות האחרונות באופרה הישראלית, התפאורה מיובאת וברור לגמרי שלא חסכו בה. זו הפקה מלאת צבע, דמיון ויצירתיות, שהולכת באופן מבריק על שילוב בין גרוטסקה לריאליזם. הבמאי ומעצב התפאורה הלכו על צבע שולט אחר בכל מערכה: הראשונה צבועה כחול בגוונים שונים, כדי לציין שחר ומלנכוליה; השניה צבועה צהוב, כדי לציין את הזהב והכסף המניעים את האינטרסים של הדמויות השונות; והשלישית היא בגווני האדום, המסמל מהפכה ותשוקה. למשחק הצבעים מצטרפות גם מסיכות ואלמנטים קרנבליים, שחלקם נוגע כמעט בעולם הקומדיה דל-ארטה. ועם זאת, הבימוי אף פעם לא עובר את הגבול, ושומר על קשר ברור עם המציאות. התוצאה, כאמור, מקסימה.

נקודת זכות שניה ומרכזית לזכות ההפקה הזו הם הזמרים. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מצוינים. הבולט ביותר היה הבאס המפורסם קורט רידל (Rydl), שקשה לחשוב על זמר מתאים יותר ממנו לתפקיד הבארון אוכס בזכות קול מלא צבע ויכולת משחק נפלאה. מיד אחריו ניצבת ננסי וייסבאך בתפקיד המרשאלין, עם קול יפהפה ונוכחות בימתית בולטת מאד. סטפני הוצל (Houtzell) בתפקיד אוקטביאן התחילה קצת חלש, אך לקראת הסוף די יישרה קו עם היתר. מיכאל קראוס הגרמני בתפקיד פאנינל, אביה של סופי, היה בסדר גמור. והיתה גם הפתעה נעימה תוצרת כחול-לבן, בדמותה של זמרת הסופרן הנפלאה חן רייס (בתפקיד סופי). זו אמנם לא פעם ראשונה שרייס קוטפת כאן שבחים, אבל יש משהו נעים מאד לראות זמרת ישראלית שעומדת על במה עם סולנים מהשורה הראשונה בעולם ומשכנעת לא פחות מהם. גיא מנהיים הישראלי, בתפקיד ולצאקי התככן, היה (כתמיד) שחקן מצוין אך זמר לא מספיק מלוטש. ולדימיר בראון, בתפקיד מפקח המשטרה, היה מעולה כרגיל. נפילות של ממש, סופרייז סופרייז, לא נרשמו הפעם כלל.

לתמונה המוסיקלית המחמיאה אחראי במידה רבה גם המנצח אשר פיש, שהפיק מהתזמורת והזמרים ביצוע באיכות יוצאת דופן. אני חייב להודות שכבר הרבה זמן לא שמעתי את תזמורת ראשון עם צליל כל כך צבעוני ומפוקס. את סוף השבוע האחרון הקדשתי להאזנה לביצוע ה- DVD של "אביר הורד" בניצוחו של קרלוס קלייבר, שנחשב ביצוע מופתי; אני שמח לדווח כי במקומות רבים אשר פיש לא נופל ממנו כלל וכלל.

לסיכום: הפקה מושקעת ומרהיבה, זמרים מצוינים, ומוסיקה זורמת ולא תמיד קלה הזוכה לביצוע מעולה. בסיכומו של דבר, זהו הישג גדול לאופרה הישראלית. מומלץ מאד.

מתוך "גלובס", 12.3.2006

וגנר- זהב הריין. מנצח: דניאל ברנבוים. DVD וורנר קלאסיקס.

בסוף שנות התשעים, כשערוץ 8 עוד תיפקד, הוא שידר בשיטתיות אופרות מתורגמות לעברית. בין היתר שודרו אז מספר אופרות של וגנר, בתרגום מצוין של תמר חנני. אחת מהן היתה "זהב הריין", אופרת המבוא למחזור המפורסם "טבעת הניבלוגים". ההקלטה ששודרה אז נעשתה בפסטיבל ביירויט ב- 1991, בניצוחו של דניאל ברנבוים. השקעתי אז, והקלטתי; אבל כיוון שבאותה תקופה עוד היו רק מכשירי וידאו, ההקלטה היתה בקלטת VHS מעפנה. בימים אלו זכתה ההקלטה לשידרוג רציני, ויצאה ב- DVD מושקע של "וורנר קלאסיקס". ברוכים הבאים לעולם האגדה של וגנר: עולמם של הניבלונגים המגעילים, של האלים והאלות, של הענקים ושל בנות הריין הסקסיות, שמאכלסים את האגדה המיתולוגית שהעסיקה את וגנר במשך מחזור אופרות שלם. עבור הצופה המודרני כדאי לשים לב לדמיון של "טבעת הניבלונגים" ל"שר הטבעות":בשתיהן מדובר בטרילוגיה עם יצירת מבוא פותחת ("הוביט" אצל טולקין, "זהב הריין" אצל וגנר), ואפילו סיפור המסגרת דומה. גם אצל וגנר יש כל מיני ענקים וגמדים מיתולוגיים, וטבעת זהב בה אפשר לשלוט בעולם ואותה כולם רוצים להשיג. אה, וכמובן גם הרבה מוות וסבל. הכל סבבה, ובכל זאת, ה- DVD הזה הוא לא כזה ביג דיל. ראשית, מדובר בהפקה מודרנית של הבמאי הארי קופפר (Kupfer), שמזכירה סט של סרט מדע בדיוני ולטעמי לא ממש פוגעת. שנית, התרגום הוא רק באנגלית ובשפות האירופאיות, והאנגלית בו לא ידידותית במיוחד. שלישית, מדובר באחת האופרות הפחות מוצלחות של וגנר, ולמי שרוצה לעשות היכרות ראשונית עם יצירתו הייתי ממליץ להתחיל עם משהו מרשים יותר (נגיד "טריסטאן ואיזולדה", או, אם רוצים ישר את הגדולה מכולן, אז עם "פרסיפל"). במילים אחרות, ה- DVD הזה מתאים בעיקר לחובבים מושבעים של המלחין. למי שבכל זאת מחליט בעד, יש גם פלוס גדול: איכות הביצוע מעולה, והסולנים הם מהטובים שיש.

"הריעו, החצוצרות"- קנטטות חילוניות מאת באך. מנצח: פיליפ הרווחה. דיסק "הרמוניה מונדי צרפת".

המנצח הפלמי פיליפ הרווחה (Herreweghe) נחשב כאחד מגדולי הפרשנים למוסיקה הקולית של באך כבר קרוב לעשרים שנה. בנוגע להקלטת הקנטטות של באך יש לו מדיניות ברורה: מעט, מדי פעם, ובאיכות אופטימלית. וכך, בניגוד למנצחים אחרים כמו סוזוקי או קופמן, הרווחה בחר שלא להיכנס לפרויקט ענק של הקלטת כל הקנטטות. הוא מקליט אותן בצורה ספוראדית, מתי שבא לו, וללא כל סדר קבוע ומחייב. התוצאות, בדרך כלל, מצוינות.
הדיסק הנוכחי כולל שתיים מהקנטטות החילוניות של באך. הראשונה היא מס' 207, שמתחילה במילים המבלבלות "פירוד מאוחד של המיתרים המתחלפים". השניה היא מס' 214 ("הריעו, החצוצרות"). זו האחרונה מפורסמת יותר, כיוון שלימים באך השתמש בחלק מהמוסיקה שלה גם ב"אורטוריית חג המולד". הביצוע, כצפוי, מעולה- החל מסוללת הסולנים, המשך במקהלה ובתזמורת, וכלה באיכות ההקלטה המבריקה. לחובבי באך זה דיסק מומלץ בהחלט, גם בגלל המוסיקה וגם בגלל הביצוע הסוחף.

מתוך "גלובס" 27.2.2006

שיץ- סימפוניה סאקרה III. קנטוס קלן, קונצ'רטו פלאטינו. מנצח: קונרד יונגהאנל. דיסק כפול "הרמוניה מונדי".
היינריך שיץ היה אמנם גרמני, אבל המוסיקה הדתית שלו מבוססת על הסגנון האיטלקי של סוף הרנסאנס. בגדול, זה אומר שירה רב-קולית מורכבת למספר קולות, עם הכפלה עשירה של כלי נגינה ובמיוחד של כלי נשיפה ממתכת. שיץ למד את הסגנון המפואר הזה בונציה, ויישם אותו על טקסטים דתיים בגרמנית שקובצו תחת השם "סימפוניה סאקרה" ("מוסיקת קודש"). האלבום החדש של ההרכב הגרמני המצוין "קונצ'רטו קלן" מציג את הכרך השלישי של ה"סימפוניה סאקרה", שחובר ב- 1650. זהו אוסף של קטעים רב-קוליים בגרמנית, בליווי כלי מגוון המכפיל את הקולות. נו, אז? זה נפלא, אבל במנות קטנות. מצד אחד, הזמרים של "קונצ'רטו קלן" הם מופת של דיוק, ליטוש וצבע מקהלתי. השירה שלהם פשוט מושלמת. גם הליווי, שכולל בין היתר את הרכב כלי הנשיפה העתיקים "קונצ'רטו פלאטינו", מדויק ועשיר. מצד שני, הבעיה המרכזית באלבום הזה היא במונוטוניות היחסית של הקטעים, מה שאומר שאם שמעת קטע-שניים די הבנת את העניין. בקיצור, מומלץ בעיקר למשוגעי בארוק ו/או שירת מקהלה קאמרית.

פרגולזי- סטאבט מאטר. מנה, ריאל. קונסורט ריצ'רקאר. מנצח: פיליפ פיירלו. דיסק "מירארה". יבוא: MCI.
האמת היא שה"סטבאט מאטר" של פרגולזי כבר יצאה מהאף מרוב ביצועים. היצירה, שמתארת את סיבלה של אם ישוע למול בנה הצלוב, כתובה לסופרן, אלט ותזמורת, ונחשבת ליפה מאד וגם קלה יחסית לביצוע. מקהלות מקומיות מבצעות אותה לכן לא מעט, שלא לדבר על עשרות ההקלטות שיש בשוק. בקיצור, צריך ביצוע מיוחד באמת כדי שתצליח לרגש שוב. והנה, הביצוע הזה מצליח. את תפקיד האלט ממלא הספרדי קרלוס מנה (Mena), אחד מזמרי הקונטרה-טנור הנפלאים שיש היום. יש לו קול צלול ועשיר בגוונים, והבנה סגנונית עמוקה שנשענת על שנים רבות של שירה עם הרכבים תקופתיים מובילים (בין היתר הוא שר אצל ג'ורדי סבאל). את תפקיד הסופרן שרה נוריה ריאל (Rial), זמרת קטאלונית עם סופרן חודר ומעודן. הליווי הוא של קונסורט ריצ'רקאר המצוין, המנגן בכלי תקופה. התוצאה היא ביצוע תקופתי מסוגנן ונקי, שמצליח להציג את המוסיקה ללא שכבת המתקתקות העודפת שאפשר לשמוע בביצועים אחרים. אגב, יש לזה גם צד הפוך: מי שמעדיף את היצירה בביצועים רומנטיים מן הסתם ימצא את הביצוע הזה "יבש" מדי. עוד בדיסק ה"סאלבה רג'ינה" של פרגולזי לאלט סולו בביצועו של מנה, וקונצ'רטו יפה של דוראנטה.

בטהובן – רביעיית מיתרים אופוס 135, וולטון- סונטה למיתרים. אמסטרדם סינפוניה. דיסק "צ'אנל קלאסיקס".
רעיון נחמד: הרביעיה האלמותית של בטהובן, אופוס 135, בעיבוד לתזמורת קאמרית. מה זה אומר? שבכל חטיבה יש חמישה או שישה נגנים, במקום נגן אחד ברביעיה רגילה. בנוסף, יש בתזמורת גם שני נגני קונטרבס שמכפילים את הצ'לו. על הביצוע חתומה התזמורת ההולנדית "אמסטרדם סינפונייטה", והתוצאה נשמעת דווקא די יפה. תוספת הכלים נותנת למוסיקה נפח ועומק, וזה מרשים במיוחד בפרק האיטי היפהפה (רצועה 3). מצד שני, ההרכב התזמורתי נשמע קצת מסורבל בפרק האחרון, בו כתב בטהובן מעל התווים את השאלה "האם זה חייב להיות?" וענה לעצמו בחיוב. לטעמי, השאלה הזו נשמעת הרבה יותר נוקבת בהרכב המקורי. בכל מקרה, הבטהובן הוא רק תירוץ: היצירה בה גאים חברי ה"סינפונייטה" במיוחד היא ה"סונטה למיתרים" של וויליאם וולטון האנגלי, שמופיעה בהמשך הדיסק. זו יצירה מודרנית יחסית (חיבורה הסתיים ב- 1973), שגם היא חוברה במקור לרביעיית מיתרים ועובדה לתזמורת קאמרית ע"י וולטון עצמו. סגנונה משלב הבעה רגשית פוסט-רומנטית עם טכניקות הלחנה של המאה העשרים, והיא מה שנקרא "מוסיקה של מוסיקאים": היא מאפשר להפגין וירטואוזיות, צבע תזמורתי ואפילו עומק הבעה (בפרק ה"לנטו" האיטי), אבל עבור המאזין היא לא משהו.

פורסם ב"גלובס", 20.2.2006

ביום חמישי הקרוב, ה- 23 בפברואר, יתקיים בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל-אביב אירוע שאפשר לכנות כמעט "היסטורי". זהו קונצרט גאלה חגיגי, שיציין את פתיחת המגמה למוסיקה עתיקה בקונסרבטוריון- המגמה היחידה בארץ המוקדשת לביצוע מוסיקה מוקדמת בכלי נגינה תקופתיים מקוריים.

המגמה נפתחה בספטמבר האחרון, באיחור אופנתי של כמעט שלושים שנה יחסית לעולם. ביצוע של מוסיקה מוקדמת בכלי תקופה הפך בעולם לאופנה מטורפת בתחילת שנות השמונים, וכיום הוא כמעט ברור מאליו. כה ברור, עד שברוב מדינות המערב ביצוע מוסיקה של באך ובני זמנו בכלים "רגילים" נתפס כבר כמיושן ולא רלוונטי. אבל כאן זה ישראל, וכללי המשחק קצת שונים. רוב האקדמיות למוסיקה והקונסרבטוריונים התעלמו מהתנועה כמעט לגמרי, ותלמידים שרצו ללמוד את התחום בצורה מסודרת נאלצו לעשות זאת בחו"ל. המקום היחיד ללמוד מוסיקה מוקדמת בארץ היה הסדנאות השנתיות בירושלים, וגם הן הפסיקו לפעול לפני מספר שנים עקב חוסר תקציב. כעת, למרבית השמחה, כללי המשחק משתנים.

המגמה החדשה ב"שטריקר" נוסדה על ידי נגנית החלילית דרורה ברוק, ומכשירה נגנים בכלים כמו חליל בארוק, צ'מבלו, צ'לו בארוק, חליליות, נבל קלטי ושירה בסגנון תקופתי. ברוק הצליחה לגייס לחטיבה החדשה כמה מהמומחים הישראליים החשובים ביותר בארץ בתחום, שרובם חזרו ארצה אחרי לימודים ועבודה בחו"ל. חלק מהמורות, כמו נגנית הנבל איריס אייל והזמרת איילה סיקרון, גם משתפות איתה פעולה באנסמבל המצוין "קווינאד".

"המושג 'מוסיקה מוקדמת' מתייחס למוסיקה שהולחנה עד שנת 1750 לערך, שנת מות באך", אומרת ברוק. "זו מוסיקה בה המבצע הוא ממש שותף ביצירה. המלחינים בתקופה השאירו החלטות רבות למבצעים, כמו תיזמור, קישוטים ועוד. ככל שהמוסיקה מוקדמת יותר, כך עולות יותר שאלות הנובעות מהריחוק בזמן, במנטליות ובסגנון. אפילו התווים אינם דומים למוכרים לנו, ומבוססים על מסורת שבע"פ. לכן, הידע לגבי הביצוע לא יכול להיות מבוסס רק על טכניקות נלמדות או על הכתוב בספרים, אלא על היכרות רחבה של תרבות התקופה".

למה דווקא בשטריקר? ולמה דווקא עכשיו?
"היו נסיונות קודמים, שלא צלחו", מספרת ברוק. "אבל עתה קיבלתי גיבוי מלא ממנהל הקונסרבטוריון בשטריקר, קוסטין קנליס- אולייר, ובינתיים גייסנו קרוב לשישים תלמידים. ככל הידוע לי, זוהי המחלקה היחידה בארץ למוסיקה מוקדמת ברמת הקונסרבטוריון. כל היתר מעדיפים להיצמד למה שנראה להם כמיינסטרים- 150 שנה של מוסיקה קלאסית-רומנטית, שחוברה בין מוצרט ומהלר".

ברוק מספרת שאת איתור התלמידים למחלקה עשתה, בין היתר, גם דרך האינטרנט. "סיירתי בפורומים של מוסיקה קלאסית", היא משחזרת, "וקראתי שאלות שהשאירו גולשים עד 5 שנים אחורה. לכל מי שהתעניין במוסיקה עתיקה- שלחתי מייל. וזה עבד: למעלה משליש מתלמידי המחלקה הגיעו דרך הפורומים".

מהו הפרופיל הממוצע של תלמיד במחלקה?
"היפה הוא שאין פרופיל אחיד. טווח הגילאים של התלמידים כאן הוא 7 – 75. יש תלמידי בית ספר, יש בגילאי צבא ואוניברסיטה שממירים כלי קונבנציונלי בכלי מוקדם, ויש קבוצה גדולה של חובבי מוסיקה שמנגנים ושרים ברמה גבוהה ומעוניינים להשתלם בביצוע. בדיוק כמו האצילים בתקופת הבארוק".

את לא מרגישה שה"הייפ" הגדול סביב המוסיקה המוקדמת כבר מאחורינו? הרי בעולם מבצעים בכלי תקופה בשיטתיות כבר כמעט שלושים שנה.
"אני לא חושבת שה'הייפ' מאחורינו", אומרת ברוק. "הוא פשוט הפך למשהו אחר. בתחילה אנשים התאהבו בצליל השונה ובגישה החדשנית. אבל כיום כבר הפכנו לחלק אינטגרלי מהנוף. מנצחים המזוהים עם התנועה מוזמנים לפסטיבלים ולבתי אופרה "קונבנציונליים", וכנרים דגולים "רגילים", כמו מקסים ונגרוב לדוגמא, קונים גם כינור בארוק. הפכנו ממיעוט מוזר לחלק מכובד בקהיליה. פעם, 'בארוק' היתה מילה גסה לציין חבורה של פריקים שמתעקשים לנגן בכלים איזוטריים ולהתעסק שעות בכיוון הכלים שלהם. היום זה כבר מזמן לא כך".

קונצרט הגאלה של המחלקה מהווה, לדברי ברוק, גם קונצרט פתיחה רשמי למחלקה וגם אירוע המציין את שיתוף הפעולה שלה עם האקדמיה למוסיקה בירושלים. את ההכנסות היא מייעדת למילגות לתלמידי המגמה ולפיתוח התכנית. התכנית תכלול יצירות מאת באך, הנדל, טלמאן, דאולנד ואחרים, בביצוע המורות במחלקה וקבוצה גדולה של נגנים נוספים, מהבולטים ביותר בתחומם בישראל.

האם יש בארץ סיכוי כלכלי למי שעוסק בזה, או שזה רק תחביב?
"אבי היה אומר שבנאדם צריך לבחור כמקצוע את שהוא הכי אוהב לעשות – ואז ימצא דרך להתפרנס. האמנתי לו, והוא באמת צדק. אם מישהו טוב במקצועו, יצירתי, יוזם ובעל חזון, הוא יצליח. לא קל להתפרנס ממוסיקה, כמו שלא קל להתפרנס מכתיבה וממקצועות אחרים. לדעתי ההצלחה תלויה בבעל המקצוע ולא במקצוע".

וכסף למחלקה?
"אומנות לא פירנסה את עצמה אף פעם בהסטוריה", אומרת ברוק. "תמיד היו פטרונים, כמו הכנסייה והאצילים, שהבינו את הצורך החברתי באומנות ומימנו אותה. ביום שהמדינה תבין שהשקעה באומנות מביאה לבניית חברה בריאה יהיה מצבנו יותר טוב. וכדי שזה יקרה, עלינו להתעקש כל הזמן. ברור שאנחנו זקוקים לסיוע, או מהמדינה או מתורמים פרטיים. מוזיאון תל אביב, למשל, היה זקוק ל- 20 מיליוני דולרים. אני, על מנת לתפעל את המחלקה בצורה ראויה, זקוקה רק לשני מיליון שקלים".

קונצרט גאלה של המגמה למוסי�
�ה עתיקה בקונסרבטוריון שטריקר, ת"א. 23 בפברואר בשעה 20:30. להזמנות כרטיסים: דרורה ברוק 054-4415440, או איילה סיקרון 054-7433412.