בעיקר מוזיקה

ראיון עם אהוד גרוס, מנכ"ל תזמורות ראשון-לציון ויו"ר דירקטוריון ערוץ 10-

פורסם ב"גלובס", 11.12.2005

ביום שישי הקרוב (16.12) יתקיים בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב כנס חירום של אמני ישראל, שכותרתו "מאבק להצלת תרבותה של מדינת ישראל". המאבק בא בתגובה להחלטת הממשלה לקצץ 160 מיליון שקלים מתקציב התרבות, העומד כיום על 470 מיליון שקלים. לדברי המארגנים, הקיצוץ יביא את מוסדות התרבות לסכנת קריסה. כתוצאה, מעוניין מטה המאבק להיערך לקראת הדיונים על חוק התקציב לשנת 2006, ולקדם חקיקה של "חוק תרבות" במטרה להציל את מוסדות התרבות המשוועים לתקציב.

לכל מי שמצוי בתחום העשייה המוסיקלית בישראל, סוגיית התיקצוב מוכרת עד כאב. תקציב התרבות כאן נמוך עד גיחוך, ותזמורות ישראל מושפעות מכך מאד: עוגת התקציב קטנה, ומתחלקת בין לא פחות מ- 13 תזמורות. לכאן נכנסת שאלות מטרידות, שמשום מה נשאלות פחות: היא מדינת ישראל באמת צריכה כל כך הרבה תזמורות? האם יש סיבה להנשים תזמורות שנמצאות במצב של גסיסה מתמשכת? האם יש הגיון כלכלי ואמנותי לחלק מעט כסף להרבה משתתפים, שחלקם סובלים מרמה אומנותית ירודה?

לדעת אהוד גרוס, מנכ"ל התזמורת הסימפונית של ראשון לציון, התשובה לכל השאלות האלו היא לא. "הבעיה היא שיש עוגת תקציב", אומר גרוס. "העוגה הזו לא משתנה משמעותית בגודלה, אבל מושאי תמיכתה מתרבים. כל תזמורת שמוקמת בארץ, ונמצאת ראויה, מתחילה לקבל תמיכה ממשלתית אחרי שנתיים. כתוצאה, ברור מאליו שכל אחד מהנתמכים מקבל פחות. וכשיש קיצוצים, הפלח הזה קטן עוד יותר. ולכן, לדעתי, חייבים לתמוך רק במי שראוי לכך".

גרוס מצביע על שתי בעיות עיקריות בכל הנוגע למימון פעילות התזמורות בארץ. הראשונה, כאמור, היא היעדר תקציב. "תקציב התרבות כולו עומד על 0.125 מתקציב המדינה, " הוא אומר. " פרומיל ורבע. כל התזמורות בארץ יושבות על אותו נתח תקציבי, שעומד על 36 מיליון שקל בשנה. מאליו ברור, שאי אפשר להתקיים מזה".

אולם הנתון העיקרי שהקפיץ אותו כשנכנס לתפקיד, בסביבות שנת 2000, היה לא רק קוטן התקציב אלא הקריטריונים העקומים לתמיכה. כך, לדוגמא, גילה שיש תזמורות שקיבלו תמיכה כפולה ממנו, למרות שיש בהן חצי ממספר הנגנים שלו וגם רמת פעילות פחותה בהרבה. כתוצאה, ביקש תוספת תקציב והגדרה מחדש של הקריטריונים לחלוקת הכספים. משלא נענה, הגיש בג"צ, וזכה: משפט בית המשפט העליון חייב את משרד התרבות להמציא קריטריונים חדשים לתמיכה תוך ארבעה חודשים. "בפועל, ארבעת החודשים הפכו לשנתיים ורבע", הוא אומר בציניות, "אבל בסופו של דבר גובשה חבילת קריטריונים חדשה". לדבריו, החבילה החדשה הוכיחה את צידקת הגשת הבג"צ. "התזמורת נמצאה ראויה לפי שניים תמיכה ממה שקיבלה קודם. ללא הבג"צ הזה, היא כבר היתה מתרסקת מזמן. מצד שני יש כמובן תזמורות שנפגעו מהפסיקה, כיוון שתקציבן קוצץ".

האצבע המאשימה של גרוס כלפי משרד החינוך והתרבות מופנית בעיקר לראש המחלקה למוסיקה במנהל התרבות. "על-פי התרשמותי, מעורבות המחלקה למוסיקה בחיי התזמורות איננה חיובית ואיננה תורמת, ואפילו מהווה מכשול למימוש הפוטנציאל שלהן", הוא זורק פצצה פוליטית. "אני לא כולל פה את המתנדבים שעושים מלאכת קודש, אלא לשכבה הבירוקרטית של מקבלי המשכורת. התערבותה התגלתה לי כמוטה ולא עניינית. ודרך אגב, אין צורך בי להבהרת העניין הזה. די לקרוא את ביקורת מבקר המדינה על מינהל התרבות בכל הנוגע לתמיכות למוסדות תרבות ואמנות" (גרוס מתייחס לדו"ח מבקר המדינה מנובמבר 2003, העוסק בחלוקת תקציב התרבות וכולל ביקורת על היעדר שקיפות, חלוקה ללא קריטריונים ברורים ועוד- ע.ש.).

מה עיקר הטענות שלך כלפי המחלקה?
"העובדה היא, שראש המחלקה התנגדה לשינוי הקריטריונים לתמיכה, כי השינוי הזה אילץ אותה לעבוד קשה כדי להתכונן לבג"צ. לדעתי, היא חששה גם שהתוצאות לא יעלו בקנה אחד עם העדפותיה. מבחינתה, היינו נשארים עד היום עם מערכת תמיכות אנכרוניסטית. יחד עם זאת, אני חייב לציין כי מאז כניסתו של צח גרניט לתפקיד יועץ לשרת החינוך, התרבות והספורט נושבת רוח חדשה של מקצועיות, ענייניות והבנה הן במושאי התרבות והן בצרכי מבצעיה ומשתמשיה. ידוע לי גם שגרניט יושב עם צוות על בחינה מחדש של הקריטריונים שנקבעו ב- 2002, על-מנת לעשותם הוגנים והולמים".

גרוס מציין שמערכת הקריטריונים מחייבת את התזמורות לכמות פעילות מסוימת, שפעמים רבות עולה על הרצוי. "המצב כיום", הוא אומר, "הוא שתזמורות בעלות פוטנציאל איכותי עוסקות במרדף אחרי הכנסה. כתוצאה, הן עושות קונצרטים ללא הכנה מספקת. המוסיקאים יוצאים מתוסכלים, והקהל לא מקבל את המיטב".

אז מהו לדעתך הפתרון?
"הפתרון הוא שמי שלא מספיק טוב פשוט לא ישרוד. אם האנשים שמרכיבים את ועדת הקריטריונים ישפטו בלי סנטימנטים ובלי דעה קדומה, חוק הברירה הטבעית יעבוד ותזמורות לא ימשיכו להתקיים".

הבעיה המרכזית בשוק התזמורות, לדעת גרוס, היא עודף היצע על ביקוש. "יש היום בישראל ארבע תזמורות סימפוניות ותשע תזמורות קאמריות שזוכות לתמיכה ממשלתית", הוא אומר. "הרקע לריבוי הזה, כמובן, הוא העלייה הרוסית של תחילת שנות התשעים. אצלנו בראשל"צ חצי מהנגנים הם עולים מרוסיה, וזה פחות או יותר המצב גם בתזמורות האחרות. אין ספק שהעלייה תרמה הרבה לתרבות בישראל, אבל פשוט אין מקום לכל כך הרבה תזמורות. במושגים כלכליים פשוטים, אין מספיק ביקוש לכמות העצומה של ההיצע המוסיקלי שיש כאן. משרד התרבות מנשים באופן מלאכותי תזמורות שספק אם יש הצדקה לקיומן".

בקיצור, להתחיל לחתוך.
"לא בהכרח", מציין גרוס. "למרות �
�מצב העגום, חשוב להאיר שני היבטים. הראשון הוא ההיבט המדיני-כלכלי-תרבותי: כאשר ישראל תתפוס את מעמדה התיירותי הראוי, ויש בתחום זה פוטנציאל גידול עצום, עשויה לצמוח ולגדול תיירות תרבות, שאמנויות הבמה ומוזיאונים יהיו מושאיה הבולטים. השני הוא היבט כלכלי-תרבותי: גידול משמעותי בעוגת התקציב יצדיק אחזקה ואפילו גידול בגופי ביצוע".

אז איך קובעים מי כן ומי לא?
"צריך להיות כאן תהליך של ברירה טבעית", אומר גרוס. "אסור למנוע מגופים לקום. אני בהחלט חושב שצריך לעודד גופים חדשים ואיכותיים, כמו לדוגמא "אנסמבל סולני תל-אביב" המצוין של ברק טל. אבל התזמורות חייבות לעמוד בקריטריון של איכות וביקוש, ולא לקבל הנשמה מלאכותית. אם הרשות המקומית מחליטה לממן אותה כגוף עירוני יצוגי, אז יופי. אבל אם הרשות מחליטה שלא לממן אותה, התזמורת כבר תגווע מאליה. אין שום סיבה שהממשלה תנשים אותה".

סוגיה נוספת שמעסיקה את גרוס, כמו את כל יתר מנהלי התזמורות בארץ, היא גילו המבוגר מאד של רוב הקהל הקלאסי. "ההתרשמות שלי היא שמספר הבאים לקונצרטים פוחת עם השנים", הוא אומר. "מצד שני, נראה לי שמעל גיל ארבעים אנשים נעשים פתוחים יותר למוסיקה קלאסית ומוכנים להיחשף אליה. אנשים בגיל הזה עברו את שלב הרוק, ומוצאים במוסיקה הקלאסית עניין שלא מצאו קודם".

ולמה לא רואים אותם באולמות הקונצרטים?
"זה מאד תלוי בתכניות ובמבצעים. אנשים צעירים מזדהים עם מבצעים צעירים. כשיש אומנים עם הופעה כריזמטית או מרצים למוסיקה בעלי יכולת תקשור טובה עם הקהל, הם הופכים לכוכבים כמו כוכבי רוק. החוכמה היא להביא את הקהל לשמוע אותם".

בשביל זה יש יחסי ציבור.
"נכון, אבל גם פה יש בעיה: התקשורת לא מתלהבת מסיפורים בתחום הקלאסי, כי תרבות קלאסית אינה נחשבת ליוצרת רייטינג. לכן, אמצעי התקשורת האלקטרוניים המסחריים נמנעים באופן מוגזם מסיקור של התחום. לצערי, גם הערוץ הממלכתי אינו מצטיין בכך, בלשון המעטה. זה מצב מתסכל מאד, שבו מצד אחד יש לך מוצר נפלא ביד אבל מצד שני אתה מתקשה להחדיר אותו לטלוויזיה וממנה לתודעת הציבור הרחב".

בערוץ התרבות דווקא יש לא מעט סקירות כאלו.
"בערוץ התרבות זו לא חוכמה, כי אין לו כמעט צופים. החוכמה היא להביא את החומרים האלו לערוצים המסחריים הגדולים. לצערי, זה בקושי קורה. יהיה עצוב מאד אם הדרך היחידה להביא את המוסיקה הקלאסית לתקשורת תהיה לרדת לפורנוגרפיה".

ומה לגבי אמצעי מימון אחרים?
"אנחנו מנסים למצוא מקורות כספיים נוספים כל הזמן, בעיקר תרומות. לדעתי, הממשלה החדשה שתקום תצטרך לשקול באופן חיובי את ביטול המס המוטל על גופי תרבות ללא כוונת רווח, כמו תזמורות, תיאטראות, להקות מחול, מקהלות, מוזיאונים וכיו"ב.

אם כבר מדברים על ממשלה חדשה, מה תעשה ללא התוספת שהשיגו שינוי והעבודה בשנה שעברה? מה דעתך על כנס החירום שנועד למנוע קיצוץ של תקציב התרבות בשליש?
"אני נגד כל קיצוץ בתקציב התרבות. אם הוא באמת יקוצץ תשרוד בארץ רק תזמורת אחת, וזו הפילהרמונית. כל היתר ימחקו. ועם כל הצורך לצמצם את מספר התזמורות בנתונים הקיימים, נראה לי שזה מצב שאף אחד לא רוצה בו".

מתוך "גלובס", 28.11.2005

"לה טרוויאטה" מאת ורדי. האופרה הישראלית החדשה. מנצח: מסימיליאנו סטפנלי. במאי: פרנקו זפירלי. 27 נובמבר 2005.

אופרה יפה, טרוויאטה. באמת. אבל ההפקה הנוכחית באופרה הישראלית השאירה אותי עם רושם מעורב. מצד אחד, היו שם זמרים מצוינים; מצד שני, הצד התיאטרלי היה חלש למדי.
יחסי ציבור יעילים טחנו לנו במוח "זפירלי, זפירלי", וזה די הגיוני: זפירלי נמצא כבר שנים בפוזיציה של מאסטר נערץ. אבל הנה, דווקא הבימוי היה אחד החלקים הפחות מוצלחים בהפקה הזו. זפירלי בחר לאורך כל האופרה בבמה זהה, ועליה לוחות פרספקס ענקיים ושקופים שהסתובבו להם ללא סיבה נראית לעין. האם סימלו את הגיבורה הכלואה במקצועה הבזוי (זונת צמרת)? האם השקיפות רומזת לעורה של ויולטה, הגיבורה, שהופך שקוף עקב מחלת השחפת בה היא לוקה? לא ברור. בכל מקרה, הלוחות האלו מוצו די מהר, והשאירו רושם כללי של היעדר גיוון. מה גם שמסכי הטלוויזיה בצידי הבמה השתקפו בהם, והראו את דמות המנצח כאילו עמד מול מראה מעוותת בלונה פארק. המקום היחיד בו הבימוי היה מרשים היה בנשף הגדול, עם להקת רקדנים מספרד ועם הרבה צבע ועושר בימתי. ואפילו שם הלכו הרקדנים לאיבוד על רקע הפרספקס והעומס הויזואלי הכללי.
אכזבה מסוימת נרשמה גם מחלק מהזמרים. אפילו הביצוע בפילהרמונית מלפני חודש, שהיה ביצוע קונצרטי בלי שום תפאורה ובימוי, ריגש אותי יותר. הסיבה העיקרית היתה אלנה מושוק (Mosuc) בתפקיד הראשי של ויולטה. מבחינה קולית מושוק היא זמרת פנומנלית, לא פחות. יש לה גוני-גוונים של פיאנו, והקול שלה בהיר, נקי וחודר. רק מה, ההופעה הבימתית שלה פשוט לא משכנעת. להזכירכם, הבחורה אמורה להיות חולת שחפת; בפועל היא נראית מדושנת ועניינית, ולא מצליחה להיכנס ללב. אניה הרטרוס, שעשתה את אותו תפקיד בפילהרמונית, היתה אנושית ומרגשת בהרבה, וזה מה שעשה את ההבדל.
לגבי יתר הזמרים, המצב היה ככה ככה. לוקה קנוניצ'י (Canonici) היה טוב מאד בתפקיד אלפרדו, המאהב של ויולטה, ושיכנע גם מבחינה קולית וגם מבחינה דרמטית. ג'ונתן סאמרז, בתפקיד ג'ורג'יו ג'רמונט, איכזב. התפקיד של ג'רמונט די מרכזי  ב"טרוויאטה", ועלי אהובה במיוחד האריה המקסימה בה הוא קורא לבנו לחזור למולדתו בפרובאנס. את האריה הזו סאמרז חירב לגמרי, עם שירה עמוסת מניירות מיותרות ובעיקר עם נטיה מוגזמת לשיר חלש מדי. הזמר שהכי מצא חן בעיני היה דווקא אלכסיי קנוניקוף בתפקיד השולי של ד"ר גרנוויל. מה שהוא עשה עם הדקה וחצי שיש לו באופרה היה מרשים מאד.
מי שעוד ראויים לתשבחות הם התזמורת, המקהלה והמנצח מסימיליאנו סטפנלי, שעשו עבודה מצוינת. מעניין לציין שתזמורת ראשל"צ כבר נקראת בתכניה גם "תזמורת האופרה", וחשוב יותר, גם המקהלה חזרה להיקרא "מקהלת האופרה".

לסיכום: ההפקה מומלצת בזכות חלק מהזמרים ובגלל יופיה של האופרה, אך הבימוי פחות מבריק. וכמו תמיד כדאי לזכור שלכל התפקידים הראשיים יש שני קאסטים, כך שיתכן שבהצגה הספציפית עליה תיפלו הרושם יהיה שונה לגמרי.

מוצאי שבת. חדשות ערוץ 2. סביבות שמונה ורבע. דני קושמרו מספר שאת עונת האופרה החדשה תפתח "לה טרוויאטה", האופרה הפופולארית של ורדי. את שם האופרה הוא מבטא נכון, אבל את השם "ורדי" הוא מבטא VARDI . למי שלא מבין את הפואנטה, השם הנכון הוא VERDI. ידע די בסיסי גם למי שלא יודע כלום על אופרה. אז אולי מקושמרו אין מה לצפות שיבין באופרה, אבל בשביל מה יש עורכים? למה כל כך קשה לנקד לו את השם על הפרומפטר?

זה קרה לפני שבועיים, בקונצרט של תזמורת ראשון לציון במשכן בת"א, והשאיר הרבה אנשים עם סימן שאלה גדול. המנצח הגרמני פרידר ברניוס (Bernius) התחיל את ה"לקרימוזה", הפרק המרגש ביותר ברקוויאם של מוצרט. אלא שלאחר מספר תיבות ברניוס הפסיק לנצח. הוא התקפל ללא סיבה נראית לעין, ממש כאילו חטף התקף לב. ואז הסתובב לאחור, ונעץ בדמות כלשהי בקהל מבט מיוסר. המקהלה והתזמורת המשיכו לשיר ולנגן; לקח להם קצת זמן להבין שמשהו קרה לבעל הבית, ורק אז השתתקו בהדרגה. עברו כמה שניות של הלם, ורק בסופן הסתובב ברניוס חזרה והתחיל את הפרק מההתחלה.
ההערכות אחרי הקונצרט היו מגוונות: היו מי ששיערו שזוהי תגובת זעם לפלאפון שצילצל, למרות שלא נשמע כזה באולם. היו גם מי שהימרו על חולשה פתאומית. לי היה נדמה ששמעתי צפצוף של מכשיר שמיעה. בכל מקרה, יתר הקונצרט עבר על הקהל בתחושת מתח: רק שלא יצלצל לי פתאום הנייד ובגללי יפסיקו שוב. קשה להסביר, אבל ממש הרגישו את המתח הזה באולם. בקונצרט בהמשך השבוע, בהיכל בראשל"צ, כבר הודיעו לקהל לפני הקונצרט שחשוב הפעם במיוחד לכבות פלאפונים "כדי שהמופע לא יופסק".
התעלומה נפתרה בשיחה קצרה שקיימתי עם ברניוס לפני כמה ימים. "זה באמת היה מכשיר שמיעה", אישר את ההערכה. "בדרך כלל אני לא מפסיק קונצרט באמצע בגלל פלאפונים. זה מכניס את הקהל ללחץ, ויוצר אצלו מתח מיותר. אבל הפעם לא היתה לי ברירה. מכשיר השמיעה הפיק גובה צליל מסוים, שהתנגש לי בראש עם הצלילים הנכונים. כך שפשוט הייתי חייב להפסיק".
ועכשיו, שנפתרה התעלומה, כדאי אולי לציין עוד דבר קטן וסימלי. באופן פרדוקסלי, יצא שברניוס הפסיק את הניצוח בדיוק במקום בו מוצרט הפסיק להלחין: מוצרט נפטר כידוע בטרם סיים את הפרק, ואת היצירה השלים תלמידו זיסמאייר. צחוק הגורל.

יוצא לי לנסוע ברכבת משהו כמו ארבע-חמש פעמים בחודש. הנסיעות האלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן סיוט. לא בגלל הרכבת- היא דווקא בסדר גמור- אלא בגלל התרבות הסלולארית של הנוסעים. הימים היפים של פעם, בהם אפשר היה לנצל את זמן הנסיעה לקריאה, הרהור או נימנום חלפו ואינם. כעת הפכה הרכבת לחמ"ל. בכל רגע נתון עשוי לצלצל, ואכן מצלצל, המכשיר הסלולרי של מישהו משכניך לקרון. מרגע זה אתה חשוף לשיחות רמות על מצב יחסיו של אותו שכן עם קרוביו וחבריו, על מצבו הפיננסי, על עסקיו או סתם על אירועי היום. זה מעניין: לכאורה אנשים חרדים לפרטיותם, אך דומה שאין להם שום בעיה לחשוף את ענייניהם האישיים ביותר בפני כלל נוסעי הקרון בו הם יושבים. לאחרונה, עקב הפרסומים על החשש מסרטן, לא נדיר שישימו את המכשיר על אופציית הרמקול, ויחשפו אותך בניגוד לרצונך גם לדברי הצד השני. הטרטור הזה, בין אם הוא נעשה ברמקול ובין אם לא, מונע ממך כל אפשרות למנוחה או לעבודה. אלא שבניגוד לעישון, לדוגמא, אין לך כל לגיטימציה לבקש מהדובר להפסיק. נגזר עליך לסבול בשקט, או לעבור מקום. בדרך כלל אני בוחר באופציה השניה, אך היא מתגלה תמיד כבעייתית: גם במקום החדש הצלצול הממאיר והשיחה הבלתי נגמרת שאחריו הם רק עניין של זמן.

אגב, זה לא חייב להיות ככה. ממה שאני מכיר באירופה, לדוגמא, המצב שונה. אנשים אמנם מקבלים שיחות, אך הן בדרך כלל קצרות וענייניות. קובעים איפה להיפגש ומתי, וסוגרים. זה די ברור לכולם שהשיחות האלו מפריעות לשכנים, ובניגוד לישראל, הפרעה לזולת היא לא דבר מובן מאליו.

רשימה צנועה זו מנסה להציע לרשות הרכבות, או איך שקוראים להם, פתרון מתבקש: קרון ללא סלולארי. רק קרון אחד בכל רכבת, לא משהו היסטרי. משהו כמו הבר ללא עישון שנפתח לאחרונה בת"א, שפועל בעיר בה כמעט כולם מעשנים וזוכה להצלחה עצומה. על הדפנות יופיע סמל של טלפון סלולארי עם פס אדום עליו. כללי המשחק הם כדלקמן: קיבלת שיחה? צא החוצה, נהל אותה, וכשתסיים חזור למקומך. רוצה ליזום שיחה? צא החוצה, דבר מכל קרון אחר, ותחזור כשתסיים. שם המשחק הוא התחשבות. תן לאנשים לישון, או לעבוד, או סתם לחלום בשקט, והם יתנו לך לעשות את זה בחזרה.

דעתי? שהקרון החדש הזה יזכה להצלחה גדולה, בדיוק כמו הבר ללא עישון בת"א. לאנשים נמאס שכופים עליהם דברים בניגוד לרצונם; פעם זה היה עישון, ולאט-לאט גם הסלולארי יכנס לרשימת המטרדים. אז גם תוכל הרכבת לחזור להיות משהו שאפשר לנסוע בו בלי אטמי אוזניים או מכשיר 3MP בפול ווליום.

פורסם ב"גלובס", 8.11.2005

שופן- נוקטורנים. מאוריציו פוליני. דיסק כפול דויטשה גרמופון.
הנוקטורנים ("מוסיקת לילה") של שופן מהווים את אחד ממחזורי היצירות היפים ביותר שנכתבו לפסנתר. הם מבוססים על נעימה לירית וענוגה, ואופיים סנטימנטלי ולעיתים גם מלנכולי. בביצוע טוב, חלקם יכולים להיות ממש ממיסי לב.
פוליני, לעומת זאת, אף פעם לא היה הפייבוריט שלי בשופן. המוסיקה של שופן דורשת רגישות, פיוטיות ורומנטיות, ואילו פוליני תמיד נשמע לי בשופן קצת אלים וקצת מוגזם. האלבום הנוכחי קצת יותר בעייתי להערכה: לפעמים הוא נפלא, לפעמים הרבה פחות.
על יופיו של הרפרטואר אין ויכוח; הבעיה היא בעיקר בביצוע. מצד אחד, פוליני מציג צליל מלא ועשיר, הנתמך בהקלטה פנטסטית. בחלק מהנוקטורנים אפשר להיסחף בקלות אחרי המאפיינים האלו; לדוגמא, הביצוע הנפלא לנוקטורן בפה-דיאז מז'ור (רצועה 4 בדיסק השני). מצד שני, פוליני מצהיר בחוברת המצורפת שהוא רצה להדגיש דווקא את השוני בין הנוקטורנים השונים, ולא רק את הליריות המאחדת אותם. כתוצאה, בחלק ניכר מהנוקטורנים לא הצלחתי להתחבר לנשימה שלו. במקום לבחור בקווים ארוכים, רומנטיים ומעודנים, הוא מעדיף לבנות משפטים קטועים ופראזות קצרות נשימה, או שהוא סתם מקצר תו מסוים ומשנה בכך את כל המשפט המוסיקלי. הנטיה המעצבנת הזו מופיעה כבר בנוקטורן הראשון, המפורסם, בסי-במול מינור. זה אולי מקורי, אבל לא כל-כך מתאים למי שאוהב את השופן שלו רגוע ואחיד. ביצוע גדול וחשוב זה כן, אבל בהחלט לא הטוב ביותר שאני מכיר.

יונדי לי מנגן שופן וליסט. DVD דויטשה גרמופון.
זו לא הפעם הראשונה שאני כותב פה על יונדי לי, ותמיד בהתלהבות. לי, להזכיר, הוא פסנתרן סיני מדהים בן 24, שהוא ובן-גילו הסיני לאנג לאנג נחשבים למובילים שבין פסנתרני הדור הצעיר. גם לגבי ה- DVD החדש של לי יש רק מילים טובות. ההקלטה נעשתה ברסיטל חי, שנערך בבאדן-באדן בשנה שעברה. הרפרטואר כולל יצירות משיא הרפרטואר של שני המלחינים בהם יונדי לי מתמחה: שופן (ארבעת הסקרצי) וליסט (הסונטה בסי-מינור). הביצוע לשניהם לא פחות ממהמם. לי תוקף את הפסנתר באנרגיית נעורים כבירה, שמשולבת במוסיקליות ורגישות עילאיות. אין מה לעשות, לבחור יש את זה ביג טיים. עובדה: את החשמל שעובר באולם אפשר להרגיש בקלות גם מבעד למסך הטלוויזיה. פשוט ביצוע נפלא. לא להחמיץ גם את הבונוס, בו מנגן לי את הפרק האחרון של הקונצ'רטו מס' 1 של שופן עם איזו תזמורת פולנית עלומה. אבל את מי מעניינת התזמורת, כשמנגן איתה כזה פסנתרן ענק. חובה לאוהבי פסנתר.

שוברט- "מסע החורף". תומס קווסטהוף. דניאל ברנבוים. DVD "דויטשה גרמופון".
זהו אולי אחד מה- DVD המרגשים ביותר שראיתי לאחרונה, ולא רק בגלל המוסיקה. מדובר בביצוע חדש ל"מסע החורף", מחזור השירים הטראגי של שוברט העוסק בצעיר שנזרק ע"י אהובתו ויוצא, שבור לב, למסע רגלי בשלג. המוסיקה עצמה יכולה לרגש בכל ביצוע טוב, רק שהפעם מדובר במשהו מיוחד: הזמר הוא הבריטון הגרמני תומס קווסטהוף, אחד מ"ילדי התלידומיד" שנולדו בגרמניה אחרי המלחמה. קווסטהוף הוא גמד עם גפיים מעוותות, שהראש הוא האיבר היחיד אצלו שנראה נורמלי. אבל מהראש הזה בוקע אחד מקולות הבריטון הנעימים, החמים והאנושיים שיש היום. ברנבוים, שמלווה בפסנתר, משכנע לא פחות. הוא מכניס לביצוע את כל הידע, הניסיון והאישיות המוסיקלית שלו, והתוצאה היא ליווי עשיר, עמוק ומלא ניואסים. מבחינה פרשנית, הנטיה של השניים היא לכיוון הנמרץ והדרמטי; הם לא מתמרחים ולא מגזימים בהבעה, אלא מציגים ביצוע חם ורגיש של שני מוסיקאים גדולים. המחזור הזה יכול להיות מייגע למדי בביצועים אחרים, אבל כאן זו הפקה מרגשת ממש. ההקלטה היא מביצוע חי שהתקיים במרץ השנה באולם ה"פילהרמוני" בברלין, ואיכותה טובה מאד. לא להחמיץ את רצועת הבונוס, שכוללת צילום של חזרה וראיונות עם השניים. ברנבוים יכול כידוע להיות קשקשן גדול, אבל פה הוא דווקא מדבר לעניין (וקווסטהוף אפילו יותר).

פורסם ב"גלובס", 1.11.2005

לפני חמש שנים, כשהיה בן 25, החליט המנצח הצעיר ברק טל לעשות מעשה נועז: הוא הקים הרכב קאמרי חדש, שכל חבריו מנהלים במקביל קריירה סולנית. ההרכב, "אנסמבל סולני תל-אביב", הפך בן-לילה לסיפור הצלחה. בקונצרטים הראשונים שלו היה צריך לשפשף את העיניים והאוזניים: מי היה מאמין שיהיה בארץ הרכב צעיר, עם צליל נקי ומבריק, שחבריו לא רק מנגנים מעולה אלא גם מלאי התלהבות ושמחת נגינה. איפה הם ואיפה נגני התזמורות הקאמריות האחרות בארץ, אלו עם הצליל הכבד והעיניים הכבויות, שמשכורתם מגרדת את שכר המינימום וככה הם גם נשמעים. הביקורות על האנסמבל החדש היו נלהבות, ורובן עדיין כאלו. היום כבר יש גם מעט ביקורת על האנסמבל, אבל עדיין צריך להיות חירש כדי לא להכיר בעובדה שמדובר בתזמורת הקאמרית הטובה ביותר בארץ.

"היה לי חלום ליצור משהו שלא היה קודם", מסביר ברק טל את המניע להקמת ההרכב. "רציתי להקים תזמורת שמורכבת מנגנים מצוינים, שכולם גם חברים ותיקים. הרעיון היה שלא נהפוך להיות מקום עבודה כמו יתר התזמורות, אלא שנעשה מוסיקה באהבה ובהתלהבות אמיתית". כדי לשמור את הניצוץ והרעננות האנסמבל מקפיד לבצע רק כחמישה פרויקטים בשנה, וכל חבריו מועסקים כפרילאנסים.

טל מספר שבזמן הקמת ההרכב חברים רבים שלו נסעו ללמוד בחו"ל, ונשארו שם. "מהחברים בחו"ל שמעתי כל הזמן שכאן אין למוסיקאי מה לעשות", הוא אומר. "מכיוון שאני עצמי חי בארץ, חשבתי שתזמורת סולנים כזו יכולה להיות עוגן מוסיקלי למי שרוצה לעשות גם בארץ מוסיקה ברמה גבוהה". באופן פרדוקסלי, הוא צדק רק חלקית: חלק מנגני האנסמבל חיים בשגרה בחו"ל, ומגיעים לכאן רק כשיש להרכב פרויקטים. וכמה שזה נשמע לא יאמן, הם באים רק בשביל הכיף: לאנסמבל אין כסף לשלם להם על הקונצרטים, אלא רק לממן את כרטיסי הטיסה לארץ וחזרה. וגם זה לא יאומן: טל עצמו, וגם המנהלת האדמיניסטרטיבית של ההרכב, עובדים בהתנדבות. "אין לנו אפשרות כלכלית לעמוד בהוצאות", הוא אומר. "וכדי שנוכל לשלם לנגנים אני לא מקבל כסף על הקונצרטים". רק בעונה הבאה יתחיל לראות מהעניין קצת כסף, בזכות מענק ממועצת הפיס שתאפשר לשלם לו שכר מנצחים.

למה לכם את כל הכאב ראש, ועוד בחינם?
"אנחנו עושים את זה בגלל האמונה באנסמבל", הוא אומר. "זה הרכב שנותן תשובה למוסיקאים ישראלים שלא רוצים להתייבש בתזמורות, וגם לכאלו שיושבים בחו"ל ורוצים קשר עם הארץ. אנחנו מקווים להגיע למצב שגם נצליח להתפרנס מזה, כמו שראוי לנגנים ברמה כזו".

התזמורת עובדת על כל פרויקט ברמת הכנה יוצאת דופן בארץ, כולל חזרות רבות של כל אחת מהחטיבות בנפרד. "יש המון מעורבות של הנגנים", אומר טל. "אנחנו בקשר מתמיד לגבי תהליך העבודה, וגם נפגשים הרבה בנסיבות חברתיות". בהרכב יש לא פחות מארבעה זוגות, כולל טל עצמו (אשתו רחל מנגנת בחטיבת הכינור הראשון). לעובדה שכל הנגנים חברים היה גם מחיר, איתו היו צריכים ללמוד להתמודד. "בהתחלה היתה הרבה יותר סחבקיה", הוא מספר. "זה היה מעין מפגש חברתי. היום אנחנו הרבה יותר מקצועיים מהבחינה הזו. החזרות מתנהלות כמו תזמורת מקצועית לכל דבר, וכולם מקבלים את זה".

ועם זאת, היתה באנסמבל תחלופת נגנים, שיש מי שטוען שהביאה לירידה ברמה.
"אני לא מרגיש שהיתה ירידה ברמה", אומר טל. "זה נכון שחברי רביעיית "אביב", שהיו איתנו בשנתיים הראשונות, עזבו. הקריירה שלהם נסקה, והיה קשה לתאם תאריכים שלא יתנגשו בלוח ההופעות שלהם. אבל עדיין יש בהרכב שתי רביעיות קבועות, רביעיית "כרמל" והרביעיה הישראלית למוסיקה עכשווית. רמת הבסיס של הנגנים היא מאד גבוהה".

בשבוע הבא פותח "אנסמבל סולני תל-אביב" את העונה החמישית שלו, שתתקיים בת"א ובחיפה. בקונצרט הראשון יתארח הישראלי לשעבר צבי מניקר, נגן פסנתר פטישים בעל שם עולמי (פסנתר פטישים הוא הגירסה המוקדמת לפסנתר המודרני). הוא ינגן עם האנסמבל את הקונצ'רטו מס' 15 לפסנתר ותזמורת של מוצרט, בקונצרט בו יבצעו גם יצירות מאת ברטוק, היידן ועמית גילוץ, מלחין ישראלי בן 24. שילוב היצירה של גילוץ בתכנית הוא חלק ממאמץ כללי של טל לשלב יצירות של מלחינים ישראליים צעירים בתכניות התזמורת. "בסופו של דבר, אנחנו תזמורת ישראלית", הוא אומר. "אם לא אנחנו נבצע יצירות של מלחינים ישראליים, אז מי כן? זה כך בכל העולם: תזמורות פיניות, לדוגמא, הכירו לעולם את ראוטווארה. תזמורות גרמניות הכירו לעולם את וולפגנג רים. חשוב לנו שהקהל ידע מה קורה פה בתחום היצירה המקורית". כך יבוצעו העונה גם יצירות של יחזקאל בראון, מנחם ויזנברג וציפי פליישר. יצירה ישראלית אחת בכל קונצרט, עטופה היטב במוצרט, מנדלסון או היידן.

כיוון רפרטוארי נוסף שטל שואף אליו הוא להפוך את התזמורת למומחית במוסיקה מתקופת הבארוק תוך שימוש במיתרי גיד ובקשתות בארוק, מה שקרוי בקיצור "כלי תקופה". כבר השנה יעשה צעד ראשון בכיוון, כשההרכב ינגן בהדרכתה של קתי דברצני, ישראלית לשעבר הנחשבת לאחת מכנרות הבארוק המובילות בעולם. בעונה הבאה כבר יהיו שני קונצרטי בארוק, ובעתיד טל מתכנן להפוך זאת למיני-סדרה. "באירופה, הביצוע התקופתי כבר מובן מאליו", הוא אומר. "זו נגינה קלילה וחיננית יותר, עם פחות ויבראטו (הרעדה של המיתרים) ובלי מניירות רומנטיות. במוסיקה מהתקופה הקלאסית, זו הפרשנות שלי גם היום. הרי רק כך אפשר להעביר את הרעננות, ההומור והדמיון של היידן ומוצרט. אבל במוסיקה מתקופת הבארוק צריך גם להכיר את העבודה עם הכלים השונים, עם מיתרי הגיד והקשתות הבארוקיות, ואנחנו הולכים להיכנס לעניין בכל הרצינות".

ומה בעתיד? הרי הקהל הישראלי למוסיקה קלאסית מבוגר מאד, וצעירים כמעט לא באים. אתה לא חושש שעוד שלושים שנה לא יהיה לך קהל?
"דווקא לא. יש לא מעט צעירים בקהל שלנו, שמתלהבים מהרוח הצעירה ומההרגשה שמדובר במשהו תוסס ורענן. אבל זה נכון שרובם מוזיקאים. לגבי הקהל הרגיל, באמת רובם מבוגרים. זו בעיה כללית בעולם, שרק מעט צעירים אוהבים מוסיקה קלאסית. כדי שיהיו יותר, צריך חינוך מגיל צעיר. האמת היא שגם האנסמבל התחיל לפעול בעניין. יצרנו תזמורת עתודה, שחבריה לומדים בקונסרבטוריונים של שטריקר בת"א וגבעתיים. היא עובדת איתנו, וחבריה לומדים הרגלי עבודה טובים בתזמורת. בנוסף התחלנו עכשיו פרויקט חינוכי בשיתוף מכללת לוינסקי, בו אנחנו מעבירים קונצרטים לבתי ספר, כולל מפגשי הכנה. אבל מה שהכי חשוב זה שאנחנו משדרים רעננות ומושכים קהל צעיר. התפקיד של מוזיקאי היום הוא לא רק לנגן, אלא גם לגייס קהלים. היום, לדעת לנגן טוב זה רק חלק מהעבודה. חלק לא פחות חשוב זה שיווק, יחסי ציבור ויזמות. רק בזכות זה הקהל לא יעלם".

"אנסמבל סולני ת"א". מנצח: ברק טל. הקונצרט הראשון יתקיים בקונסרבטוריון שטריקר בת"א, 6.11.2005

פורסם ב"גלובס", 26.10.2005

בצירוף מקרים משונה למדי, זוהי העונה השניה ברציפות בה מבצעות הן האופרה הישראלית החדשה והן הפילהרמונית את אותה האופרה בסמיכות זמנים קרובה. בשנה שעברה זו היתה "טוסקה" של פוצ'יני, והפעם- "לה טרוויאטה" של ורדי. האופרה, למי שלא מכיר, מספרת את סיפורה אהבתה הטראגי של ויולטה, קורטיזנה פריסאית, לבן אצילים בשם אלפרדו. מבחינה מילולית "לה טרוויאטה" פירושה "הסוטה מדרך הישר"; קורטיזנה היא זונת צמרת, המשמשת כפילגש בחוגי החברה הגבוהה. אלא שאלפרדו הוא בן למשפחת אצולה, ולכן זוהי כמובן אהבה בלתי-אפשרית. בנוסף לכל הצרות ויולטה גם חולת שחפת, כך שבסוף היא אמנם מתאחדת עם אהובה אבל מתה בזרועותיו מיד אחר כך. עבור המאזין בן-זמננו הסיפור לחלוטין לא רלוונטי, אלא שהמוסיקה היפהפיה שחיבר ורדי עבור האופרה הפכה אותה לאחת האהובות והמבוצעות ביותר ברפרטואר.

על ההפקה הקונצרטית בפילהרמונית, שרצה בימים אלו, כתבתי כאן לא מזמן. ההפקה באופרה תתחיל בנובמבר, והיא מסקרנת בהרבה כיוון שתהיה בבימוי מלא. למי שמעוניין להתכונן לה מבעוד מועד יש לא מעט אופציות, הן ב- DVD והן בדיסקי אודיו רגילים. אופצית ה- DVD, כמובן, עדיפה בהרבה; אופרות נועדו להיראות ולא רק להישמע. כדי לדעת איזה ביצוע לבחור כדאי להכיר את החלוקה העקרונית בין סגנון הבימוי ה"מסורתי" לבין הסגנון ה"מודרני". הראשון, והמקובל יותר, הוא בבימוי ותפאורה רגילים, המשחזרים את הרקע והתפאורה התקופתיים. הבימוי המודרני, לעומת זאת, נועד לנתק את האופרה מהרקע ההסטורי שלה ולהפוך אותה לאל-זמנית, כלומר רלוונטית לכל תקופה. הפקות כאלו משתמשות באמצעי בימוי, תאורה ולבוש "אומנותיים" יותר, ולכן הן בדרך כלל נועזות יותר וגם שנויות יותר במחלוקת. באירופה הפקות "מודרניות" הן די נפוצות; בארץ, אם אני מתרשם נכון, יש נטיה ברורה להעדיף את הגירסאות השמרניות. אגב, בתור מי שבדרך כלל סולד מהפקות מודרניות, אני חושב שזה לא בהכרח רע.

הפקת ה- DVD הנסקרת כאן, שיצאה ממש השנה, שייכת לסגנון המודרני. היא בוצעה בפסטיבל "אקס אן פרובאנס" לפני שנתיים, עם תזמורת פאריז בניצוחו של יוטאקה סאדו. את התפקיד המרכזי של ויולטה שרה מירל דלאנש (Mireille Delunsch), שמוכרת היטב דווקא משדה המוסיקה המוקדמת. דלאנש עושה כאן את תפקיד חייה: היא מציגה באופן מושלם את דמותה השברירית והמושכת של ויולטה, והשילוב הטראגי שהיא חווה בין אהבה ומוות.

הבימוי של פטר מוסבאך (Mussbach) מסייע מאד להתמקדות בגיבורה. זהו בימוי מינימליסטי ו"קר" מבחינת המראה הכללי של הבמה, ומרבית הזמן גם מנעד הצבעים שלו מצומצם. נראה שהבימוי הזה היה זול למדי, כי מרבית האופרה אין על הבמה כמעט כלום. את הריק הזה ממלאת עבודה רבה עם תאורה, שנותנת לכל העסק מימד כמעט חללי.

דמותה של ויולטה מוצגת באופן טראגי לחלוטין, כמי שהולכת אל מותה כבר מתחילת העלילה. "ויולטה מתה למול עינינו ממש", מסביר מוסבאך בחוברת המצורפת. "הסיפור היה יכול להיות בן-זמננו. ויולטה היתה יכולה למות מסרטן או מאיידס. זה בכלל לא משהו שרחוק מחיינו כיום". אבל ויולטה לא מתה מאיידס אלא משחפת, וגם לזה מוסבאך- שהוא בין השאר רופא- מתייחס. "השחפת גרמה לחולים להראות שקופים, יפהפיים", הוא אומר. "כמובן שזה הביא גם לאידיאל הרומנטי של מוות משחפת כאידיאל יופי". כתוצאה, הוא מציג את ויולטה כעין רוח רפאים, שכולה לבן. בבנייה הזו של הדמות יש משהו מאד לא ריאליסטי מצד אחד, אך מצד שני גם מאד אנושי ונוגע ללב.

הביצוע המוסיקלי מיוחד לא פחות. סאדו מוביל את התזמורת, המקהלה והסולנים לביצוע מאופק יחסית מבחינה מוסיקלית, אך חזק מאד מבחינה רגשית. בלי שטיקים, בלי מניירות רומנטיות מיותרות, וזה נשמע נפלא. צוות הזמרים מצוין גם הוא, במיוחד זמר הבאס זלקו לוצ'יץ' (Lucic) בתפקיד האב, ג'רמונט. האריה המפורסמת במערכה השניה, בה ג'רמונט קורא לבנו אלפרדו להיזכר בפרובאנס מולדתו, היא פשוט יופי צרוף.

למי שמכיר את "לה טרוויאטה" בגירסאות מסורתיות, ה"מודרניות" הזו- גם בבימוי וגם בביצוע המוסיקלי- תהיה ללא ספק משונה. מצד שני, למי שפתוח לחוויות חדשות זו הפקה שכדאי מאד להכיר.

ורדי- לה טרויאטה. מנצח: יוטאקה סאדו. DVD "בל אייר". יבוא: MCI.

בראיון שקראתי השבוע עם חגי לוי, יוצר "בטיפול" המעולה, הוא התייחס בין השאר לקאסטינג של אסי דיין לתפקיד הפסיכולוג. בין היתר אמר לוי שדיין לא היה האופציה היחידה, וששקל לשבץ לתפקיד שחקנים אחרים בקליבר ובטווח הגיל שלו. לצערי, הוא לא אמר מי. בסופו של דבר, נראה לי שהבחירה בדיין היתה טובה, אבל קשה שלא לחשוב מה היה קורה אם מישהו אחר היה מלוהק לתפקיד.
אם מישהו יודע מי השחקנים שיועדו לתפקיד, אנא שתפו. בכל מקרה, אני מנסה להעלות כאן כמה אופציות והסיבה לשלילתן.
1. נתן דטנר- חלקלק מדי. חוץ מזה, קשה יהיה לצופה שמעל גיל שלושים לחשוב שהוא צופה בטיפול פסיכולוגי שנותן החתול שמיל.
2. אילן דר- קשה לי לראות אותו משחק פסיכולוג בצורה אותנטית. גדול עליו. הוא מתאים יותר לתפקידים קומיים.
3. אבי פניני- מלוקק מדי. שחקן מדי.
4. עוד רעיונות?

את הביקורת הרשמית על "לה טרויאטה" כתבתי ל"ג'רוזלם פוסט" באנגלית, כך שאת הנוסח העברי אני מכניס רק לכאן בצורת כמה הגיגים בלי יותר מדי סדר. מתנצל מראש.

קודם כל, הגירסה שרצה עכשיו בפילהרמונית היא קונצרטית. עומדים ושרים- בלי בימוי, משחק או תפאורה. אם חשוב לכם כל המסביב, חכו חודש ולכו לאופרה הישראלית, שם יעלו את "לה טרוויאטה" בבימוי מלא. בכל מקרה, המוסיקה ממש יפה, ומחזיקה מתח בקלות גם בלי כל היתר. בשני המקרים, פילהרמונית או אופרה, אני מאד ממליץ להכיר את הסיפור והמוסיקה לפני שהולכים. ההנאה עולה מאד כשבאים מוכנים: גם יודעים למה לצפות, וגם יש בסיס להשוואה.

זו אופרה מרגשת מאד, טרוויאטה. יש בה שלושה קטעים שתמיד ממיסים אותי: הפתיחה התזמורתית, שמנבאת את מותה של ויולטה; אריית הבריטון של ג'רמונט, שקורא לבנו להיזכר במולדתו בפרובאנס (ובמשתמע, לעזוב את ויולטה הזונה); ופתיחת המערכה השלישית, בה מבקשת ויולטה הגוססת מיאנינה, המשרתת שלה, לפתוח חלון כדי שיכנס קצת אור (זה קטע עוצר נשימה של כמה שניות, ששיאו במילה Luce, אור). מבחינה זו, הפרומו שעושים ל"טרוויאטה" ברדיו ממש מעצבן: משמיעים שם את אריית הנשף המפורסמת והשמחה, שממש לא מייצגת את הרוח הכללית של האופרה.

לגבי הביצוע: זובין מהטה הביא הפעם רק שלושה זמרים מחו"ל, ורק לתפקידים הראשיים. כל היתר ישראלים מהשורה הראשונה כאן, אבל אני חייב להגיד שאף אחד מהם לא השאיר רושם יוצא דופן. מבין השלושה החול"יים, הטובה ביותר היא זמרת הסופרן הגרמניה אניה הרטרוס (Harteros) בתפקיד ויולטה, זונת הצמרת הגוססת משחפת. מבחינה דרמטית הרטרוס היתה קצת אבודה בגלל הפורמט הקונצרטי, ולכן עשתה יותר מדי תנועות עם הידיים; אבל מה שחשוב הוא הקול, ושם היא נהדרת. צלולה, עמוקה, מרגשת, כמעט כל מה שאפשר לבקש. אם מדברים כבר על ויולטה, זהו המקום לציין פרט טריוויה רפואי מעניין. ויולטה, כאמור, גוססת משחפת, ולמרות זאת אלפרדו מאוהב בה בטירוף. ובכן, מסתבר שעורם של חולי שחפת הפך ללבן בוהק, וזוהי הסיבה בגללה נעשו למבריקים ומושכים כל-כך. זו גם הסיבה שהמחלה הפרוזאית זכתה לאידיאליציה רומנטית, והפכה למחלה הסופנית החביבה על יוצרים במאה ה- 19.

חזרה לפילהרמונית ולסולנים. הזמר המוצלח השני הוא הבריטון הפולני אנדז'יי דובר

(Dobber), בתפקיד ג'רמונט. יש לו קול עשיר ויפה, ונוכחות בימתית מרשימה. הוא אולי לא הג'רמונט הטוב ביותר שאני מכיר בהשוואה להקלטות, אבל לא פייר להשוות את הפילהרמונית עם התקציב הנוכחי שלה להקלטות מובילות.
הזמר השלישי מחו"ל הוא מארק הרוויה (Hervieux) הקנדי, והוא דווקא מאכזב ממש. יש לו קול לחוץ מדי, וחסר לו עומק בימתי משכנע. ממש נפילת ליהוק ליד שני הקליברים שלצידו.
לגבי היתר: המקהלה היתה בסדר גמור, וממילא התפקיד שלה לא כזה מהותי כאן. התזמורת, כרגיל, מצוינת. עוד הערה חשובה נוגעת לקטעים הספורים בהם מגיעה מוסיקה מאחורי הקלעים: היכל התרבות ממש לא מותאם להמצאות מהסוג הזה, ובמקרה הספציפי של "לה טרוויאטה" היה ממש קשה לשמוע את המוסיקה שבוצעה מאחורי הקלעים. הייתי ממליץ לפילהרמונית לחשוב על פיתרון אלטרנטיבי.
לסיכום: לא ביצוע ענק, אבל עדיין שווה בזכות הופעתם המוצלחת של אניה הרטרוס ואנדז'יי דובר ובזכות הנגינה היפה של התזמורת.