כשאמנות פוגשת בירוקרטיה: הסיפור מאחורי "איל קאנונה" של פגניני

3 באוקטובר 2026

לפני מספר שבועות ביקרתי בעיר גנואה (או כפי שקוראים לה האיטלקים- ג'נובה), עירו של של הכנר והמלחין ניקולו פגניני. אחד מיעדי הביקור היה לראות מקרוב את "איל קאנונה" ("התותח"), הכינור המיתולוגי של פגניני. כינור זה נבנה בשנת 1743 בידי ברטולומאו ג'וזפה גוארנרי (המכונה "דל ג'זו"), ונחשב לאחד הכינורות המפורסמים בעולם. הוא מוחזק ב"פלאצו טורסי" (Palazzo Tursi), בניין מרשים הנמצא בלב העיר ומשמש בחלקו כמוזיאון ובחלקו האחר כבניין אדמיניסטרטיבי של העירייה.

לפי המיתוס המקובל פגניני ניגן על "איל קאנונה" בטכניקה יוצאת דופן, שהפכה אותו לדמות מיתולוגית עוד בחייו. אבל הסיפור המעניין של הכינור לא הסתיים עם מותו של פגניני בשנת 1840: למעשה, אחת האנקדוטות הקשורות בו התרחשה דווקא שנים לאחר מכן.

את הסיפור גיליתי לגמרי במקרה. בדרך כלל התמונות של "איל קאנונה" מראות את החלק הקדמי של הכינור, אבל כשסקרתי אותו באופן מדוקדק גיליתי משהו מעניין דווקא בחלקו האחורי: מעין כתם מוגבה אדום בחלק הקרוב לשבלול, ובמקביל עיגול קטן ודהוי בלכה המקורית שבגב הכלי. הסקרנות עלתה מיד- מה קורה פה?

תוצאות המחקר הניבו סיפור מעניין על המפגש הבעייתי בין בירוקרטיה לאמנות. פגניני היה כאמור בן העיר גנואה, ובצוואתו הוריש את הכינור לעיר הולדתו. לאחר מותו נשמר הכלי אצל בנקאי שהיה ידיד המשפחה, וקיום הצוואה יצא לפועל רק 11 שנים לאחר מכן.

מה עושה פקיד עירייה שמקבל כינור יקר ערך? קודם כל, כמובן, מבטיח את הבעלות עליו. כדי לעשות זאת, הצמיד אותו פקיד אלמוני לחלקו האחורי של גוף הכינור חותם שעווה של עיריית גנואה באמצעות סרט. מבחינה מנהלית זה היה אולי פתרון הגיוני, אך מבחינה אמנותית התברר בדיעבד שמדובר ברעיון בעייתי מאוד.

בשנת 1875, כאשר הכינור הוצא מארון התצוגה לקראת קונצרט צדקה שבו ניגן עליו הכנר קמילו סיבורי (Sivori), התעוררה בעיה. כדי לאפשר לסיבורי לנגן בכלי היה צורך להסיר את הסרט ואת חותם השעווה שהוצמדו אליו, ובמהלך הפעולה נתפסה הלכה של גוארנרי בחותם וחלק ממנה נתלש.

התוצאה הייתה צלקת שנותרה בגב הכינור, בה ניתן להבחין עד היום. בעקבות האירוע הוחלט להעביר את החותם ממקומו המקורי, והוא נתלה על סרט שהוצמד גבוה יותר בגב הכלי (סמוך לשבלול). כך נמנעה פגיעה נוספת בלכה המקורית, אך גם כיום ניתן לראות את חותם השעווה המכוער על הכלי.

יש משהו כמעט אירוני בסיפור הזה: החותם, שנועד להיות סמל של שמירה ואחריות ציבורית, הפך בעצמו למקור של פגיעה באחד הכלים היקרים והמשמעותיים ביותר בהסטוריה של הכינור. אותו פקיד אלמוני רק רצה לסמן בעלות, ולא לקח בחשבון את הנזק שהסימון הזה עשוי לגרום. ואכן, חותם שעווה קטן הספיק כדי להותיר בכלי סימן שיישאר כנראה לנצח.

"איל קאנונה" מוחזק כיום מאחורי זכוכית משוריינת ושלל אמצעי אבטחה, לצד פריטים נוספים מעזבונו של פגניני. מדי פעם הוא מוצא משם ומנגנים עליו כנרים נבחרים, שבדרך כלל מתרגשים מאוד מהזכות שנופלת בחלקם. ועדיין- חותם השעווה האדום נותר מודבק לחלקו האחורי, תזכורת קטנה לצרימה שיכולה להיגרם במפגש שבין בירוקרטים לאמנות.

אגב- באותו חדר ב"פלאצו טורסי" נמצא גם הכינור של סיבורי, שנבנה כהעתק לכינור המקורי של פגניני. עליו אין חותמות ואין מדבקות.